הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: קולנוע גרמני

2012 – Barbara

שווה2012 – Barbara ברברהChristian Petzold

מזרח גרמניה. שנות השמונים המוקדמות במאה העשרים. ברברה, רופאה מצליחה, שהגישה בקשה לנסוע למערב גרמניה, מוענשת ע"י העברת המשרה שלה לעיר נידחת, שם היא נמצאת תחת השגחה של הסטזי, כולל המודיעים של סטזי, שביניהם מנהל המרפאה שבה היא עובדת. המציאות של החיים תחת השגחה, כשאתה צריך לשחק תפקידים שונים בפני גופים שונים, חיים תחת מתח, תחת דיכוי, לשמור על כל צעד שלך והרצון הבסיסי לברוח מכל זה, לעזוב. המציאות המעיקה הזו מובאת באופן מפחיד בסרט זה. לא, אין פה אימה של עינויים – אך החדירה לפרטיות היא אלימה. אין פה משטרת מחשבות, אך כל צעד שלך יכול להוביל לאבדון. וגם האויב שלך יכול להיות האהוב שלך, המעביד שלך, הידיד שלך. ומה שמפחיד באמת – זה שאתה מקבל את זה לבסוף. אנשים יגידו אולי שזה קצת מוגזם, אך אני בדעה שאנחנו בימינו חיים בעולם של מזרח גרמניה של אז – אין לנו טיפת פרטיות, יש אצלנו חרמות אין ספור, אנחנו מודרים או מורמים ע"י גורמים שאנו לא רואים, רק על סמך חיינו במדיה חברתית והבעת דעתנו. ואנשים מקבלים את זה. אפילו בשמחה, בלי להתקומם. הנושא הוא אלמותי. הסרט – שווה ביותר.

 

מודעות פרסומת

1929 – Diary of a Lost Girl

שווה1929 – Tagebuch einer Verlorenen Diary of a Lost Girl – Georg Wilhelm Pabst

 

זהו סרט מאוד נחשב ע"י מבקרי הקולנוע. אז מי שמעוניין לראות סרטים "נחשבים" – זהו סרט חובה. סרט אילם שנעשה בגרמניה עם כוכבת סרטים אמריקאית. רגע לפני שהצנזורה לפתה את הוליווד בחיבוק פוריטני, יש לנו סרט שלא מתייפייף, אלא זורק את כל איוולות החיים על הפרצוף – יש לנו גברים שמנצלים נשים, יש לנו בתי ספר לתיקון בנות שנפלו המנוהלים ע"י סדיסטיות לסביות, יש לנו הדרדרות לזנות, התאבדות, וגם ניסיון לתיקון האוולות (הרי מדובר בבחורה טובה שנפלה) – מה לא. עפ"י ספרה של מרגרט בוהם באותו השם מ-1905.

2010 – Womb

מומלץ 2010 Womb  הרחם  – Benedek Fliegauf  

 

 

סרט מדהים, אבל לא כל אחד יאהב אותו. בגלל הסגנון ובגלל הנושא. לטעמי יש בסרט כמה מגרעות, אך לא בסגנון ולא בנושא. הסגנון הוא מאוד איטי עם מעט מאוד דמויות והכל מתפתח לאט – כמעט כמו בסרטים היפניים הישנים בהם ממד התנועה והזמן היו זניחים לעומת התפתחות הדמויות. הזירה היא אי, עם צבעים קרים, ים, גשם, חול, מרחבים פתוחים ורחבים. הצילומים – פשוט מ-ד-ה-י-מ-י-ם – משתמשים בעומק שדה קטן ופוקוס מדויק – ממש צילומים רומנטיים בסביבה קרה המשרים אווירה של עצב עמוק.

הנושא –אהבה. האם אפשר להמשיך איתה גם לאחר המוות. והאם זו אותה האהבה. כאמור רומנטיקה המתכתבת עם הסגנון. אך כפי שהסגנון  גם מכתיב – זה נגמר בעצב. זה למעשה גם חי בעצב. עצב אסתטי, רומנטי  אך עצב שגורלו נגזר.  הפגם לטעמי הוא בגורל שנגזר – אנחנו אוהבים לצחוק על סרטים הוליוודיים שהסיום הוא כמעט תמיד אופטימי בלי קשר להגיון שבכך, אך בסרטים האירופאיים הם נוקטים בגישה הפוכה, מבלי קשר אם אפשר היה להתאמץ ולהגיע לסיומת אחרת. הפגם הוא בפוליטיות התרבותית של הסיום. לבד מכך זה היה יכול להיות סרט מושלם.

יש גם היבטים פילוסופיים מעניינים שאם מתעכבים עליהם – עולם שלם של הגות נפתח לפנינו. האם אפשר לשחזר אהבה? האם אפשר לחיות את אותו הדבר פעמיים? אמנם אנו יודעים שאם מפרידים תאומים זהים – הם עשויים לגדול כשני אנשים שונים – ז"א הסביבה תעצב את ההתנהגות (או הפוך, עפ"י דרווין – הגנטיקה תתאים את עצמה לסביבה על מנת לשרוד). אך מה יקרה אם ננסה לבטל את משתנה הסביבה במשוואה זו ונשים את התאומים באותה הסביבה – האם אז התאומים הזהים יגדלו להיות אותו בן אדם או יהיו שונים? האם האהבה בסביבה דומה תהיה אותה האהבה, או שתשנה את מהותה? האם אפשר לקרוא לתסביך אדיפוס אהבה?

סרט עדין, עצוב, יפהפה, מגרה מחשבתית, סרט שנשאר אתך ברגעים השקטים וצף למעלה כגלגל הצלה. משחק מהפנט של אווה גרין. מומלץ בחום.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=0M-pN2PDfT8

1987 – Wings of Desire

מומלץ 1987 – Der Himmel uber Berlin  Wings of Desire   מלאכים בשמי ברלין  – Wim Wenders

 

 

סרט זה כל כך מיוחד, שכנראה רק מבקרי הקולנוע (אולי) מחשיבים אותו כיצירת מופת. ואחרים? הוא עושה רושם כבד, זה מה שהוא, אך מצד שני, אם לא עייפים מדי, אם רק מנסים לקלוט אותו, הוא מחבק אותך, הוא מסובב אותך, הוא משאיר אותך קצת מבולבל, קצת לא מבין, והרבה חושב – מה היה לנו שם? אז מה שהיה זה שני מלאכים שעוקבים אחר אנשים, רואים מה הם עושים, מקשיבים, זוכרים, מתעדים את ההיסטוריה שלנו. הם היו שם מזמן, מלפני שנולדנו, מלפני שנולדו האנשים, הם רואים אך אינם נראים. למעט בעיני ילדים. זה קורה בברלין. כשהם רואים – אז זה שחור לבן, וכשהאנשים רואים – זה בצבע. ברלין מצטיירת בצבעי שחור לבן באופן הגותי, כמעט הייתי אומר מגמתי. כן, יש כאן אהבה לברלין, יש כאן יסודות של תרבות וותיקה, יש כאן פיוט.  יש כאן תיעוד. לא לחינם יש בסרט סצנה  בתוך ספרייה ענקית של ברלין. לפני האינטרנט – הספרייה הייתה המקום של תיעוד. אך תיעוד של מה? מה המלאכים מתעדים? נכון – את החיים האנושיים, את הרגשות שלהם, את האכזבות, את האהבות… עד שגם הם רוצים להפוך לאנשים ולעזוב את האל-מוות, את העולם של תיעוש. נעשה ונשמע. כל כך יהודי. וגם כל כך נוצרי. הסימבוליקה נמצאת בכל מקום בסרט. הוא מהפנט ברמות. יש כאן גם הופעה של ניק קייב מאלבומו הראשון – באותה תקופה הוא יצר בברלין ולמעשה היה חלק ממנה. הנה ההופעה: https://www.youtube.com/watch?v=ZS_GagmpfvU

היו סרטים על מלאכים שומרים גם לפני סרטי זה – למשל חיים נפלאים הנהדר – אך סרט זה זונח את הכיוון של קומדיות ומציג את הנושא באור רציני, לצלילי הגורל הבלתי מנוצח כמעט, אלא רק ע"י המוות עצמו . איך אחרת אפשר להסביר את הכמיהה להיות אנושי רק באופן זמני ואח"כ למות? לטעום רק מהפרי האסור ולמות? והאם הרגשות הן העיקר? לא הידע – הרי אותו אפשר לשים בספרים, אך רגשות יש להרגיש? האם שלום עכשיו במקום שיקול הדעת? האם הריגוש מעל לנאמנות והתמדה? האם האהבה מעל להמשכיות? או אולי בכל זאת – זאת היא ההמשכיות? הרי היא מתועדת ע"י מלאכים בני האל-מוות וכך הופכת להיות אל-מותית בעצמה. והאם הבחירה של המלאך, לאחר אלפי שנים שהוא צופה, בחיים בני חלוף, ככה פתאום מלמדת משהו על החיים? על הבחירה? על המלאך עצמו? האם ההשגחה העליונה, כאן גם פרטית, מתעדת את החיים וזו תפקידה? הרי בהחלט היא לא מתעלת.  בשביל מה היא קיימת בכלל, ההשגחה הפרטית הזו? האם זו סדרת החינוך להשגחה עליונה בעצמה? או שיש כאן אמירה שהמציאות זה לא מה שאנחנו רואים מסביבנו, או לא רואים? זה לא מה שאנחנו לומדים, וזה גם לא מה שאנחנו שומרים בספריות שלנו? ושזה רק צעד ראשון? ושהמציאות זה אוסף החוויות שלנו שגם הן מתועדות ונשמרות בחיים של מעלה? ושהחיים של מעלה בסופו של יום מבינים שהם צריכים להתמחזר אל החיים של מטה ולהפוך לנו, לאנשים? ושאנחנו לא רק קורצנו מחומר של הכוכבים (הרי בפיסיקה המטריאליסטית על פי המפץ הגדול, הכל נוצר שם, כל החומר הקיים ביקום, ושהכוכבים פולטים אותו כל הזמן, כך שהאטומים המרכיבים אותך ואותי יצאו מתישהו מכור ההיתוך של הכוכבים), אלו אנחנו גם האלים בכבודם ובעצמם (המלאכים שמקנים בנו, בחוויות שלנו, ברגשות שלנו, ומחליטים להפוך לאנשים, ז"א להיות אנחנו). כן, הרבה סימבוליקה, הרבה מחשבות אפשר לחשוב בעקבות סרט זה.

יצירת מופת קולנועית. שירה קודרת על אהבה ועל משמעות הקיום.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=HVu940UWV3U

2010 – The Day I Was Not Born

שווה 2010 – Das Lied in mir  The Day I Was Not Born היום בו לא נולדתיFlorian Micoud Cossen

 

מריה, שחיינית גרמניה, בדרכה לתחרות בדרום אמריקה. היא בת 30. בקונקשין בבואנס איירס היא שומעת שיר ערש. בספרדית. והיא מזהה אותו. בארגנטינה בשנות השבעים והשמונים אלפי ילדים נשארו ללא הורים כאשר המשטר העלים את ההורים לנצח. גורלם של הילדים הלך לאן ששמו אותם – חילקו לנאמני משטר, בבתי יתומים או סתם אימוץ. זהו סיפור לגילוי עצמי, לגילוי שורשים, לפתיחת תיבת הפנדורה המשפחתית בבואנס איירס של ימינו.

2001 – The Tunnel

שווה 2001 – Der Tunnel  The Tunnel  – Roland Suso Richter

אתם אוהבים סרטי בריחה? אתם אוהבים סרטים בעקבות מיקרים אמתיים? אתם אוהבים סרט עם גיבורים שהם האנשים הרגילים? אם כן – הסרט הזה בשבילכם. מדובר בסרט בעקבות מיקרה אמתי של בריחה ב-1961 בברלין מגרמניה הקומוניסטית לגרמניה מערבית. אלוף גרמניה בשחייה מצליח לברוח לברלין המערבית, וחובר לעוד בורח על מנת לרקום תכנית להבריח את קרובי משפחתם למערב. עם הזמן חוברים אליהם עוד ועוד אנשים שרוצים את קרוביהם במערב. התכנית הייתה בניית מנהרה בין מערב למזרח שדרכה יברחו האנשים. כשרואים סרט כזה אי אפשר שלא להתפעל שפעם היו חופרים מנהרה ע"מ לברוח, אך אצלנו חופרים מנהרות להבריח נשק ולשמש כנתיבי תקיפה של טרוריסטים את האוכלוסייה במדינה חופשית.

2008 – Cherry Blossoms

מומלץ 2008 – KirschblutenHanami  Cherry Blossoms  פריחת הדובדבןDoris Dörrie

Star 9

 

 

cherry-blossoms-1

הסרט מתחיל עפ"י סיפורי טוקיו המופתי, ולאחר חצי הסרט לוקח כיוון משלו. זוג גרמני מבוגר. הם מחליטים לנסוע לבקר את ילדיהם בתור מסע אחרון של האב, שהתגלתה אצלו מחלה קשה. לאחר שחסדי הילדים דוחים את ההורים כמו עפ"י סיפורי טוקיו, הם יוצאים לטיול בים הבאלטי, אך כאן האישה מתה באופן פתאומי. מכאן מתחיל המסע לגילוי עצמי של הבעל, המתייסר באהבתו לאישתו שאיננה. האם הוא באמת הכיר את אישתו, או שלא, כפי שאומר לו הבן האחר שהוא מבקר בטוקיו. ואיך הבעל מגיע ליפן דווקא? אישתו אהבה את ריקוד הבוטו היפני והעריצה את הר הפוג'י הביישני (כי הוא תמיד מסתתר מאחורי הערפל) – וכך הבעל החליט להגשים את חלום של אישתו במסע ליפן ולבצע לכבודה את ריקוד הבוטו למרגלות הר הפוג'י. בדרך הוא גם פוגש בחורה יפנית, הומלסית, בת 18, ורקדנית בוטו. היא משמשת לו למדריכת דרך לגילוי העצמי לפני שגם הוא ימות.

אפשר לראות את הסרט כמלודרמה בודהיסטית, אפשר לראות רעיונות של כבד ופאר את הרגע כי הוא הרגע ולאcherry-blossoms-2 יחזור – והוא מובא בסימליות נהדרת של פריחת הדובדבן הקצרה. אפשר לפהק לנוכח השגעון של איש מבוגר לקראת מותו ולהתפנות אל הדברים הגשמיים והדחופים יותר. אפשר לפקפק באותנטיות של חיפוש עצמי דווקא עכשיו, דווקא אל המחוזות הלא נודעים. אפשר להיות ציניים בסרט הזה – כי הוא כל כך חשוף וכמעט מזמין סטירה מאיש מערבי המיושב בדעתו. אבל אני נשביתי – אני קהל שבוי של הבמאית, אשר שמה לי מלכודת בדמות אוזו עם סיפורי הטוקיו שלו ואז כבר הייתי עמוק בתוך המלודרמה הנפלאה הזאת. רעיונות הזן מזוקקות ישר אל תוך עצמי. אני חושב שמאז הסרט הזה אני מנסה לשים לב לרגע החולף, ללטף אותו לפני שהוא נמוג ולהיזכר בו שוב, כמעט לקרוא לו בחזרה. סרט שיש לו פינה חמה אצלי.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=oSl_Ah30eLo

1981 – Das boot

מומלץ 1981 – Das boot הצוללת Wolfgang Petersen

Star 9

 

 

Das boot 1

הצוללת זהו אחד מסרטי המלחמה הטובים ביותר שישנם. זהו עיבוד לספרו של לוטר-גונטר בוקהם מ-1973 ומספר על צוללת U-96 הגרמנית במלחמת העולם השנייה. צוות הצוללת נערך למשימת יציאה לים מנמל צרפתי, ויוצא לדרך למלחמתו מול האוניות של בעלות הברית באוקיינוס האטלנטי ומיצרי גיברלטר. החיים של הצוות מתנהל במרחב של 50 מטר על 4 מטר, כולל הציוד והמכונות. מלחמה בתוך צוללת זה לא אותו הדבר כמו על היבשה, באוויר או אפילו על פני הים. לא, הצוות נמצא במתח פנימי תמידי עם רדארים פנימיים מפותחים מאוד אשר מקפיצים את המתח בשנייה למשמע חשד של פצצות עומק. אז לא רק שקלסטרופוביה סוגרת עליךDas boot 2 מכל הכיוונים, גם הראות מתקשות לנשום את האוויר הדחוס הקשה מרוב סרחון הפחד של כולם – והעיניים נשואות אל הקפטיין – מפקד הצוללת, שהוא האוטוריטה הלא מעורערת היחידה שמחליפה את אלוהים בתוככי הצוללת. אין פלא שעל היבשה הצוות שותה את עצמו לשיכרה, ומחשיב את עצמו לקרובי המלאכים שבשמיים שמותר להם אם לא הכל, אז על בטוח כל מה שהקפטיין יגיד. והנה עוד הפעם צריך להיתכנס ולהפליג אל המשימה הבאה שאין לאיש שום בטחון שיחזור ממנה, ושוב העיניים אל סגן האלוהים – הקפטיין, ושוב אפשר לחתוך את האוויר מרוב מתח נוקשה. האם הם נאצים? לא, הם לא חברי המפלגה. למעשה קיימת איבה הדדית בין הצי לבין הגסטפו – כלבי הצייד חדי השיניים של הנאצים – הצי מחשיב את עצמו לצאצאי האצילים והמסורת הביסמארקית הגרמנית ורואה את הערסים של גסטפו כאספסוף בור ועם הארץ. איבה דומה הייתה קיימת גם בין גסטפו וכוחות האס.אס. לבין הוורמאכט – צבא היבשה וגם הלופווואפה – חיל Das boot 3האוויר. אפשר לתהות איך זה שהשלטון החזיק מעמד כל כך חזק אם הצבא, חיל האוויר והצי היו מסוייגים ממנו. התשובה נמצאת כנראה במהות הפטריוטיות – אמנם השלטון של המדינה שלי הוא לא מה שבאמת הייתי רוצה, אך זאת הארץ שלי, ואני אעשה הכל למענה. וכך אנחנו עוקבים אחר המסע של הצוללת ומבלי להבחין במניפולציית ההאנשה ללוחמים הגרמנים מתחילים לכבד אם לא לאהוד את הקפטיין והצוללנים. הבמאי גם שם את האמפטיה שלנו במבחן כאשר הוא מכניס אותנו לסצינה בה הקפטיין נותן פקודה לא לקחת שבויים כאשר מלחים בריטיים שוחים אל הצוללת כשהם נמלטים על חייהם מהאונייה שהצוללת כרגע הטביעה. סצנה קשה שהשנאה המותנית כלפי הגרמנים שוב צפה על פני השטח כמו צוללת שחורה בלילה קר. אך לאחר מכן, כאשר רואים את הכאב של החיילים והקפטיין פתאום תופסים ש… גם הצוללת שלנו הייתה עושה בדיוק את אותו הדבר – אי אפשר לקחת בשבי לתוך הצוללת. וכך השנאה מתערבבת עם כבוד שאני רוחש. וכמובן מייד צוללים להתחמק בספינות המלחמה המחפשות את הצוללת. בתוך מרחב כל כך קטן, החורק מלחץ המים והמעמקים, ומאיים להתרוקן מהאוויר, המרחב בו חייבים לשמור על שקט מוחלט כי האוזניים לא רק לכותל אלא בתוך המים וכל שיעול עצבני יזמן פצצת עומק מדוייקת שתפגיש אותך עם בורא העולם ללא התראה, מרחב בו לערכים של מולדת רחוקה כבר אין הרבה מקום, המקום בו חברך לנשק שנושם את האוויר שאתה בעצמך צריך, הוא יותר קרוב אליך מאביך ואימך, הצינוק בו לאלוהים אין זכויות יתר והוא צריך לבקש אישור מהקפטיין – זהו כור היתוךDas boot 4 לאנושיות – המקום האחרון בו היית חושד שהיא קיימת, המקום בו מסכות התרבות, הלאומיות, המשפחה והערכים נמוגו והדבר היחיד שמחליף את כל זה היא הצוללת עצמה – ורק עליה תוכל לסמוך על מנת להמשיך ולחיות, ולכל אחד יש תפקיד מוגדר שאסור לפשל בו אף לשנייה ויש רק את קפטיין והצ'יף שיחליטו אם נחייה או נמות.  ואין כמו סיום הסרט בו הבסיס אליו חוזרת הצוללת לאחר משימות אבודות ובלתי אפשריות, מופצץ ע"י כוחות הברית  – שימחיש את הקשר העמוק שנוצר בין האנשים והצוללת. סרט מלחמה, שהוא בד בבד גם סרט אנטי-מלחמטי, ברמה גבוהה ביותר. צי הצוללות הגמרני היה אימת האוקיינוס והימים והיה עפוף בהילה הירואית ויראה כמעט משתקת. כאן נתנו לנו הזדמנות לחוות את זה מבפנים, מהמחנה הגרמני, והחוויה מטלטלת.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=RxMXtofZny8

2007 – Irina Palm

שווה 2007 – Irina Palm אירינה פאלםSam Garbarski

 Star 7

מה שאישה בת 50 מסוגלת לעשות למען משפחתה. מעטים יוכלו להעריך את קורבנה. ויש קורבנות שבני המשפחה גם לא מעריכים ולא מעוניינים בהם. הסיפור היה יכול להיות נדוש  (וכמובן פיקנטי – על זה למעשה בנוי רעיון של הסרט, על הפיקנטריה), אך מה שמעלה את הסרט לרמה של שווה זו הופעתה הנהדרת של מריאן פיית'פול בתפקיד הראשי. שווה מאוד, בזכות מריאן.

2000 – In July

שווה 2000 – Im Juli In July ביוליFatih Akin

Star 6

 

אני כבר לא זוכר את פרטי העלילה. מי כן זוכר דברים כאלו בסרטים רומנטיים? או סרטי מסע? יש את הכיוון הכללי, יש איזה סגנון בסרט שמריץ אותך קדימה במסע עם הגיבור – הפעם מהמבורג הגרמנית לאיסטנבול אחרי בחורה – ואתה נשאר עם הרגשה מטומטמת של למה צריך לנסוע כל כך רחוק בשביל סיכוי לרומנטיקה? כנראה שזו אהבה. וכל סרט אהבה, במיוחד אם עשויים טוב – וכאן יש במאי גרמני מוערך ממוצא טורקי – וגם אם עטוף בסרט מסע, אשר תמיד מהווה מסע עצמי ולא אחר מטרה חיצונית – כל סרט כזה מסקרן.