הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: קולנוע יפני

2003 – Zatoichi

שווה 2003 – Zatoichi זטואיצ'יTakeshi Kitano

זטואיצ'י מבוסס על אגדות יפניות והרבה סרטים וסדרות שנעשו על הנושא. מדובר באיש חרב מזדקן שהוא גם עיוור, המהלך במחוזות חקלאיים של יפן ועומד לצד האנשים הפשוטים נגד פושעים ורונינים המהלכים אימים על האנשים. כאן זטואיצ'י מתיישב בכפר קטן ועוזר להיפטר מהיאקוזה המקומית. מי שמחכה לסרט קונג-פו קלאסי עם קרבות של עשרות דקות – אז זה לא הסרט הזה. האלימות ישנה – אך מאוד מהירה על גבול האסתטי. טאקשי קיטנו, שהוא גם משחק את זטואיצ'י, עשה כאן עבודה מצוינת בכיוון האחר – הסרט מלא בקטעים מוזיקאליים הומוריסטיים שבן אדם שמצפה לראות אקשן רציני נעמד עם עיניים פקוחות מולם ושואל את עצמו מה זה אמור להיות. אז זהו, אני נשביתי בקסמם של הקטעים האלו והסרט כולו תפס אצלי טוויסט אחר – אני מודע שאני צופה, אני לא חלק ממנו, אין אצלי הזדהות, ואני נהנה מאוד. שווה מאוד על גבול המומלץ.

מודעות פרסומת

1955 – Princess Yank Kwei Fei

שווה 1955 – Yôkihi Princess Yank Kwei Fei – Kenji Mizoguchi

הופעה מרשימה (אפשר אפילו להגיד הופעת יחיד) של מצ'יקו קיו בתור קווי פיי. מצ'יקו הייתה שחקנית מצוינת שעבדה בשנות החמישים עם רוב הבמאים היפניים הגדולים והופיעה גם בראשמון של אקירה קורוסאווה. כאן היא מגלמת בכישרון רב את הפילגש של קיסר סיני במאה השמינית משושלת טאנג. בכהונתו התחילה השקיעה של השושלת. הסיפור הוא סיפור סינדרלה אמתי. אני מתכוון – אמתי, לא סינדרלה מהמעשיות, אשר לאחר שהתחתנה עם הנסיך, חיו להם לנצח באושר ועושר. כאן הפילגש עלתה לגדולה מהמשרתת במטבח ונהייתה פילגשו של האיש החזק בתבל. אך התככים בחצר והפוליטיקה של החיים האמתיים הפריעו לחיות להם לנצח – ולבסוף היא הוצאה להורג ע"מ להשקיט את המרד שהיה נגד משפחתה, שתפסו עמדות מפתח מושחתות בחצרו של הקיסר.

הסרט מבוסס בקווים כלליים על אירועים אמתיים. הפילגש יאנג קווי פיי נחשבה לאחת מארבעת יפהפיות של סין העתיקה. מספרים שהיו לה פנים שביישו את כל הפרחים. מה ששווה בסרט הוא כמובן הסיפור ההיסטורי עצמו, וגם התלבושות המרהיבות והטקסים האותנטיים – הסרט צולם בצבע (עובדה מעניינת שבמאי ענק יפני בחר להתרכז בהיסטוריה של סין, אך המוסיקה בסרט בכל זאת יפנית)

1961 – Yojimbo

מומלץ 1961 – Yojimbo  יוג'ימבו  – Akira Kurasawa

 

 

זוכרים בעבור חופן דולרים של סרג'יו לאונה? עם קלינט איסטווד בתור איש ללא שם? ובכן – יוג'ימבו הוא המקור. (בעבור חופן דולרים לא הסדיר זכויות היוצרים עם האולפן היפני, וזכה לתביעה מצדו, אשר דחתה יציאתו למסך הגדול). כן, אמנם בעבור חופן דולרים הוא מערבון, מערבון ספגטי, אך הוא לוקח את שורשיו מאמצע המאה ה-19 של יפן, סוף השוגון של טוקוגאווה, וגם סוף עידן הסמוראים. רונין (סמוראי ללא אדון לשרת אותו) משוטט ברחבי יפן, ללא הווה, ללא עתיד, ללא כסף, עם הכבוד של ימי עברו ומיומנות חרב. כאן הוא נקלע לעיירה, בה 2 מחנות יריבים מחזיקים אותה בפחד ואימה, ומתמודדים מחנה מול מחנה על השליטה. רונין שלנו מוצע להיות יוג'ימבו (שומר ראש) של מחנה אחד, ואח"כ המחנה השני. וכך הוא, בחוסר מוסריות בוטה, לוקח את העבודה משני המחנות, אך בפועל לא מבצע אותה בעבור אף אחד מהם, כאשר הוא גם זה המאיץ את החידלון של שני המחנות. כן, קורוסאווה ידע לעשות סרטי סמוראים, וזהו אחד הטובים שלו, אשר היווה מקור לא אכזב לחיקויים, רי-מייקים והשפעות. גם הסרט עצמו לא מקורי לדברי קורוסאווה ומושפע מסרט אפל מ-1942 בשם The Glass Key.  ההצלחה של הסרט והשפעתו על הבאים אחריו מזכירה במקצת סרט סמוראים אחר שלו – שבעת הסמוראים. אך הסרט עצמו שונה לגמרי ממנו, ואכן מזכיר מערבון, גם בגרסה היפנית. מעולה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=y_1iT_GmHTE

1988 – Grave of the Fireflies

מומלץ 1988 – Hotaru no haka  Grave of the Fireflies  קבר הגחליליותIsao Takahata

Star 9

 

 

Grave of the Fireflies 1

זהו סרט יוצא דופן. זהו סרט על פי סיפור יוצא דופן באותו השם מאת  סופר יפני אקיוקי נוסאקה מ-1967. הסיפור יוצא דופן מצד אחד, אך חצי אוטוביוגרפי ואותנטי מצד שני. מדובר על סיפור של אח ואחות בשלהי מלחמת העולם השנייה ביפן המופצצת שמנסים לשרוד בעיר קובו. קובו הופצצה במרץ 1945 (היא הופצצה לא רק במרץ – אך הסיפור מזכיר את הארוע הזה) ע"י האמריקאים ע"י פצצות תבערה – כחמישית מהעיר נשרפה (הבנייה דאז הייתה בנייה מעץ) וקרוב ל-9,000 אנשים מצאו את מותם בהפצצה. אמם של האחים מתה בהפצצה והילדים נאלצים לחפש מקור לאוכל וקורת גג. בסיפור האמיתי, אביו החורג של הסופר מת, אחותו גם כן מתה, ואחותו המאומצת הקטנה לא שרדה גם כן – בגלל חוסר תזונה. נוסאקה היה אכול רגשי אשם כבדים – שלא כמו בסיפור שהוא כתב בו האח לכשמצא אוכל הוא קודם האכיל את אחותו הקטנה, במציאות הוא לא יכל להתנהג באבירות שכזו וכל פעם שהזדמן לו האוכל, הוא פשוט אכל אותו. כיוון שאחותו מתה – הוא סחב את האשמה איתו לאורך שנים וכך כתב את הסיפור. הוא לא רצה שהסיפור יוסרט כי סבר שאי אפשר למצוא ילדים שיוכלו לשחק בצורה אותנטית את הסיפור ושהסרט רק יציג את הפאתוס אך לא את הסיפור האמיתי. אני מאוד מודה לסופר שהסכים להפתעתו ולהפתעת כל האחרים לסרט אנימציה בעקבות סיפורו. וכך יש לנו את היצירה המופלאה הזו – כולה סרט אנימציה עצוב, עדין, קודר, ופורט על הרגשות באופן שסרט עם שחקנים אמיתיים לאGrave of the Fireflies 2 היה מצליח להגיע לרמות כאלו של ריגוש. זהו לא סרט אקשן. זהו לא סרט מלחמה. יש הרואים בו סרט אנטי-מלחמתי – למרות שהבמאי מכחיש שהוא כזה (הבמאי מתנגד מלחמות מושבע, אך לא מאמין שאמנות, קולנוע או סיפור יכולים לשנות את המציאות ולשדר מסר אנטי מלחמתי ברור – לטענתו תמיד אפשר מתוך אותו הסיפור להציג עמדה הפוכה – ז"א פרו-מלחמתית). זה לא סרט בכי, למרות שלא אתפלא לראות מטפחות  אוספות דמעות שברחו בלא מפריע מעיניים עצובות ואדומות העוקבות אחר סיפור שסופו ידוע מראש. זהו לא סרט עם דרמה הנשפכת כמו דליים של מיים על רצפה יבשה. לא, הסרט עשוי בצבעים פסטליים, הסרט להפתעתי הוא סרט שקט עם דרמה אנושית מתגלגלת ונכבית עט עט כמו גחליליות לקראת הבוקר. דרמה שלא תשאיר אדם אדיש, פלא אנימציוני המרצד בשקט על המסך. מעולה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=4vPeTSRd580

1980 – Kagemusha

מומלץ 1980 – Kagemusha  קאגמושהAkira Kurasawa

Ten

Kagemusha 1

יפן. סוף עידן הסונגוקו – תקופה בה יפן היא מפורזת ומחולקת בין פאודלים חזקים יותר או פחות, יפן לקראת האיחוד האלים, לקראת תקופת אדו. טקדה שינגן הוא פאודל מאוד נחשב ומכובד בתקופה זו. הוא ידוע הן כאחד שיש לכבד ולפחד ממנו מבחינה צבאית, אך גם לסמוך עליו בתקופת שלום. על דגלונים צבאיים של שבט טקדה חקוקות המילים פו-רין-קה-זאן שהם רוח-יער-אש-הר – קיצור של ציטוט מאמנות המלחמה של סון טצו

מהיר כרוח, שקט כיער, פראי כאש, איתן כהר

טדקה הוא הכוח הבולם לפאודל אחר – אודה נובונגה, פאודל המעוניין לכבוש ולאחד את יפן. והוא אכן גם יעשה זאת, בסוימו את התקופה הסוערת הזו.  הוא יעשה את זה ביחד עם פאודלים נוספים –  טוקוגאווה יאסו ו-טויוטומי הידיושי שהיה פאודל מישני של אודה והעריץ אותו. שירה מינימליסטית יפנית (בת שלוש שורות) מתארת את אודה, הידיושי ו-טוקוגאווה כך (באותו הסדר)

אם הקוקיה לא שרה, הרוג אותה

אם הקוקיה לא שרה, שכנע אותה

אם הקוקיה לא שרה, חכה לה

התיאור של הפאודלים הוא כזה, מכיוון שאודה היה ידוע כמהיר מעשה ומיליטנטי, והיה הרוח החיה באיחוד יפן, הידיושי היה ידוע כממשיכו של אודה בבניית כמה מסמלי יפן והשכנת שלום, Kagemusha 3וטוקוגאווה זכה לשלוט על יפן המאוחדת והקים את שלטון השוגון שבט הטוקוגאווה ששלט ביפן עד למאה התשע עשרה.

נגד האנשים האלו נלחם פאודל טדקה בהצלחה לא מבוטלת. כאשר טדקה מת, בנו קטצויורי טדקה תפס שילטון בשבט הטדקה והמשיך ביריבויות נגד אודה
וטוקוגאווה עם הצלחות לרוב. המהפך היה במה שידוע בתור קרב נגשינו ב-1575, בה אודה ו-טוקוגאווה הביסו את טדקה. קטצויורי טדקה עדיין המשיך במאבקו, אך הוא נחלש לגמרי לאחר קרב נגשינו, ולאחר מספר שנים, בהמשך להפסדים בקרבות נוספים, ביצע עם משפחתו אקט של חרקירי, וכך פסקה השרשרת המפוארת של בית טדקה.

Kagemusha 17

קרב נגשינו היה ייחודי. טדקה צר על טירה מסויימת עם כ-15,000 לוחמים. אודה וטוקוגאווה באו לעזרת הטירה עם צבא של 38,000 לוחמים. טדקה פנה לקרב איתם עם 12,000 לוחמים (בהשאירו 3,000 על המשך מצור הטירה). טדקה שינגן היה ידוע ב-24 הגנרלים שלו וחיל הפרשים שהיה מכניס מורא לאויביו. הוא הוריש את אלו לבנו. אך אודו היה פאודל עם הרבה השראה גם כן. היה לו כ-3,000 כלי ירייה. כלי ירייה הוצגו ליפן לראשונה ע"יKagemusha 2 הפורטוגזים ב-1543. יפנים יצרו דגם משלהם – טנגשימה. זהו למעשה אב-טיפוס מגושם של הרובה – כלי נשק שהחזיקו ביד, היה לוקח הרבה זמן להטעין אותו (בזמן הטעינה קשת מיומן היה משלח 15 חיצים), היה יורה ירייה אחת, לא ממש מדוייקת (קשתים מיומנים היו מאוד מדוייקים), טווח הפגיעה היה עד 100 מטר (לקשתים היה טווח ארוך בהרבה) שבמרחק כזה גם לא היה תמיד מצליח לחדור את השריון של הלוחמים. היה לטנגשימה ייתרון אחד על הקשת – Kagemusha 4הוא לא היה צריך לוחם מיומן שהתברך בכוח פיזי ואימונים רבים – גם איכר עם הדרכה קצרה היה יכול לירות. אפילו טדקה שינגן האב – זה שהקים את כוח הפרשים הטוב באיזור, ראה בטנגשימה כלי מלחמה שהולך לשנות את שדה הקרב. וכאן, יריבו אודה הצליח בזה. הוא בנה גדרות מסביב לכוח שהפעיל את טנגשימה – גדרות ששימשו כמכשול לפרשים, לכידונים, לכח הרגלים, והכניס שיטה חדשה של יריות במטחים. כאשר קודם לכן כל אחד פשוט היה יורה כשיכל ואח"כ היה מנקה ומטעין את כלי הירייה, הרי אודה רקח טכניקה חדשה של שלוש שורות – שורה ראשונה יורה בבת אחת, עוברת לאחור ומטעינה, שורה שנייה מתקדמת ויורה גם היא במטח אחד, ועוברת לאחור ומטעינה, שורה שלישית עושה אותו הדבר, והשורה הראשונה עוד הפעם מתקדמת להיות ראשונה כאשר היא כבר הטעינה. זה יוצר אפקט של אש כמעט בלתי פוסקת עם אפקט פגיעה הרבה יותר קטלני מאשר אש לא מסודרת. החיילים של אודה נתנו לחיל הפרשים להתקרב לכ-50 מטרים והיו יורים. כך נהרגו כ-10,000 חיילים של טדקה, וכך קרב אחד שינה איך שהקרבות הבאים ביפן ייראו.

Kagemusha5

ההקדמה הארוכה הזו, שרוב פרטייה נדלו מ-וויקיפדיה – באה לשים את התפאורה ההיסטורית הראויה לקגמושה של קורוסאווה. קגמושה – שבמתירגום מילולי זה תרמית פוליטית – עוקבת אחר טדקה שינגן בשלהי דרכו, ועד לתבוסה עקובה מדם של בנו בקרב נגשינו. הסיפור מערב גם דמות נוספת – הכפיל של טדקה שינגן, שהפאודל המכובד היה סבור שצריך שיהיה למיקרה שימות, ושיוביל את יריביו שולל בחושבם שהוא עוד חי, וזה ייתן זמן לבנו להתארגן. קגמושה. הסרט הזה הוא עוד אפוס היסטורי רחב על סמוראים, מעין הקדמה לראן המופתי, אך הוא מופת בפני עצמו. לאחר כס הדמים קורוסאווה היה שבוי בקונספציות של שקספיר בימי הביניים של יפן – אך עד שהוא יביא את זה למימוש במלך ליר (ראן), הוא עושה את קגמושה. לקח לו המון זמן למצוא את התקציב לסרט – הוא היה לא אהוד ביפן מאמצע שנות השישים, עשה ניסיון התאבדות לא מוצלח, ורק הזמנה של הרוסים לעשות את דרסו אוסלה הנפלא הצילה במשהו את יוקרתו. אך גם לאחר הצלחת הסרט לא היה לו עדיין קל לגייס כספים (רק מאוחר יותר פרנסיס פורד קופולה וג'ורג' לוקאס יעזרו למצוא משקיעים אמריקאיים לסרטו). בינתיים קגמושה התבשל לו במוחו הקודח במשך עשור, והוא עבד על הסרט בעזרת תמונות שהוא צייר. קורוסאווה החל את הקריירה שלו כאמן בתור צייר דווקא, ועבר לסרטים מאוחר יותר. זה לא ייחודי לקגמושה – כך הוא עשה עם לא מעט סרטים, כאשר היה מעצב את פלטת הצבעים בהם רצה לראות את הסרט, את הדמויות והסצנות. כך כל הסרטים שלו יצאו אסטטיים וגרפיים – מה שמקבל הרבה תנופה וויזואלית בסצנות הקרבות שהן נהדרות, סוחפות ומשאירות אותך פעור פה – הפורנוגרפיה של אכזריות ומוות לובשות גלימה אסטטית רבת יופי אצל קורוסאווה. וכך הוא גם מכניס אלמנט דימיוני לתוך דרמה היסטורית – את הקגמושה בעצמו.

Kagemusha 7

Kagemusha 8Kagemusha 9Kagemusha 10Kagemusha 11Kagemusha 12Kagemusha 13Kagemusha 14Kagemusha 15Kagemusha 16ולמה צריכים אותו בכלל, את הקגמושה? למה לא לצלם סתם סרט היסטורי מבלי להכניס אלמנט בדוי וזהו? כנראה שקורוסאווה היה עסוק בשאלה, כמו לא מעטים אחרים – למה האדם יבחר לצאת למלחמה, למות, להילחם כל חייו ולמות עם חיוך על שפתיו עבור תהילת מלכו, אדונו, מדינתו? מה יש באדם שאפשר להפעיל בצורה כה בוטה כך שיוותר על היקר מכל הקיים – חירותו וחייו? האם מדובר בכך שכמה שהאדם פחות משכיל, פחות עצמאי ופחות עשיר, אז ניתן לשחק בו יותר והוא יחפש את האדון וישמח בשמחתו ויהיה גאה בתהילתו? זו טענה טעונה, עם קונוטציות פוליטיות ואידאולוגיות, ויהיו רבים שיגנו על הטענה בלהט ושצף וברק בעיניים. היא גם עושה שכל כמו שאומרים, ואפשר להביא דוגמאות היסטוריות לכך שהטענה נכונה. אך קורוסאווה משום מה לא חרט את הטענה הזו על דיגלו. עבור נושא מרכזי לאורך הסרט, הוא מוצא טענה בסיסית יותר – תן לאדם (משכיל או לא, עשיר או לא, עצמאי או נזקק) אמונה ואתה מאחד אותם. נושא האמונה עצמו לא חייב להיות קיים (ראה דתות שונות), נושא האמונה גם לא חייב להיות נכון, הוא גם יכול להיות שיקרי לגמרי – כמו הקגמושה שלנו – אך אם יאמינו, יאמינו באמת – אז יזיזו הרים וגבהות. אז אפילו השקר יכול להאמין שהוא האמת – וכך גם הקגמושה שלנו נדבק בשאיפה לשרת את השבט. זה לא משנה במה מאמינים, זה לא משנה אם מה שמאמינים בו הוא אמיתי – העיקר שהמאמינים מאמינים שזה כך, ואז האמונה מדבקת .

אני תוהה אם קורוסאווה כאן מביע עמדה בעד האמונה, או נגדה ככוח ההרס הגדול של תוצר הטיפשות האנושית.

 יצירת מופת.

Kagemusha 6

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=NIw1obsIPyw

2010 – 13 Assassins

שווה 2010 – Jusan-nin no shikaku  13 Assassins  13 מתנקשים Takashi Miike

Star 7

זהו סרט על סמוראים. אחד הפאודלים, קרוב משפחה של שוגון, הוא נבל אמיתי, אכזרי, אנס, רוצח ומה לא. בקשה להורגו יוצאת מאחד השרים לסמוראי מיומן – ואסור כמובן לקשור את הדבר לחצר השוגון. הסמוראי אוסף אנשים נוספים להיות מחסלים והם יוצאים לדרך. כאן, כמו בסרטי סמוראים טובים, יש בניית דמויות ובניית דרמה כפתיחה לאלימות ופעולה שתבוא (שבעת הסמוראים המופתי מייד קופץ לזכרון). והפעולה והאלימות אכן באים – קרב ההתנקשות, כאשר 13 הסמוראים נלחמים ב-200 אנשי הפאודל הסאדיסט. הקרב הזה, שנמשך כ-40 דקות, הוא אקשן מטורלל שמשאיר מאחור בהליכה הרבה מסרטי האקשן ההוליוודיים עם תקציבים ענקיים. אפשר לראות כל מיני משמעויות בסרט – חקר הדמויות מההכנות המדוקדקות (כאן אני נזכר כבר באגדה וגם בסרט של 47 רונין)  עד להתנהוגתם בקרב (וכאן כאמור, יש דמויות, והן לא שטוחות), סרט נקמה, נאמנות חצויה של הסמוראי לאדונו או לעם – וזה מה שיפה כאן – האקשן הוא לא למטרות האקשן בלבד – אלא יש כאן כמה וכמה שכבות.

1994 – 47 Ronin

שווה 1994 – Shijushichinin no shikaku  47 Ronin  רונין 47Kon Ichikawa

Star 6

47 רונין היא אגדה שהכי מזוהה עם התרבות ולב ליבה של יפן. זו לא רק אגדה, זהו גם מיקרה אמיתי שאירע בתחילת המאה ה18. בקיצור רב, המיקרה הוא כדלקמן. 2 פאודלים (daimyo) נבחרו לארח ולממן את פמליית השוגון (קיסר יפן דה פקטו באותם הימים)  – שזהו כבוד ענק, אך גם מעמסה כלכלית כבדה. פקיד השליט, בשם קירה, היה מופקד על הדרכת הפאודלים בכל מה שקשור לטכס אירוח הפמליה. אחד הפאודדלים – אסאנו – תקף את קירה בחצר השוגון ב-אדו (אשר עם הזמן הפכה לטוקיו). התקיפה הייתה על רקע התנכלויות והעלבות של קירה את אסאנו. מכיוון שקירה היה פקיד גבוה בחצר, ויותר מכך, היה חוק שאסור לשלוף נשק בחצר השוגון, אסאנו אמור היה להיות מוצא להורג על התנהגותו. בהיותו פאודל, ניתן לו מוצא של כבוד והוא ביצע את פעולת הספוקו (חרקירי). שמו הוכתם, משפחתו הורדה מגדולה, אדמותיו ורכושו נלקחו, והסמוראים שלו במיידי נהיו רונין (סמוראים ללא אדון) – שזה לכשעצמו כבר אות קלון. הרונין הראשי – אוישי – מחליט לנקום בכבוד אדונו וכך להגן על שמו וכך הוא מארגן ביחד עם עצמו 47 רונין מתוך ה-300 שהיו לאדונו ומתכנן בצורה מדוקדקת את תקיפה קירה במשך שנתיים. קירה כמובן מודע לקוד הבושידו של הסמוראים (אשר על פיו חייבים להגן על שם האדון), ומתכנן את ההגנה על מבצרו. לאחר שאוישי מרגיש שהם מוכנים, הם תוקפים את מבצרו של קירה, הורגים אותו ומביאים את ראשו הכרות לקבר אדוניהם – אסאנו. לאחר שמילאו את חובתם, הם מסגירים את עצמם לשוגון, ומכיוון שביצעו רצח, נמצאים אשמים ומסיימים את חייהם באקט הספוקו בעצמם (למעשה 46 מהם, כאשר אחד ניצל ע"י חנינה). המאורעות קרו ב-1701-1703. בגלל חוקי הצנזורה שאסרו על המחזה של סיפרים אמיתיים, לקח קצת זמן עד שהסיפור סופר באופן מלא. ב-1748 הייתה הצגת תאטרון בובות על הנושא בשם  Kanadehon Chūshingura (Kanadehon מתייחס ל- Kana שהוא הכתיב היפני, שהתפתח עם הזמן, אך במאה השמונה עשרה היה  Hiraganaשהתפתח ל- katakana. ב-Hiragana היו בדיוק 47 עיצורים – כמו מספר הרונין בסיפור. ה- Chūshingura מורכב מ- Chūshin – נאמנות, ו- Kura – מחסן – ז"א מחסן מלא נאמנות ). ההצגה זכתה להצלחה ופופולריות שמייד נדדה גם להצגות תאטרון הקבוקי. מאז, כל סיפור על 47 הרונין נקרא ביפן סיפור צ'ושינגורה.  גם סרט זה הוא סיפור הצ'ושינגורה. אני די הוקסמתי מכך שסיפור על מיקרה אמיתי זוכה לשם משלו, ולא קוראים לו סיפור על 47 הרונינים, אלא יש לו שם משלו עם שורשים עתיקים של תאטרון בובות.

הסיפור על 47 הרונין , שסופר אין ספור פעמים בכל סוגי מדיה ביפן, ואהוב מאוד על היפנים, מסמל ע"י נקמה את הנאמנות ללא גבולות ורגש החובה ותכונת השקדנות שכה מאפיינים את התרבות היפנית, ודוגמא לקוד הכבוד של הסמוראים – קוד הבושידו. עם זאת, כבר בתקופה המדוברת, המעשה זכה לביקורת דווקא על רקע קוד הבושידו. לדברי יאמאמטו צונטומו, הסמוראי שבעקבות שיחות עימו בין 1709 ו-1716 נכתב ספר Hagakure הידוע גם כספר הסמוראי, אשר פרשנות של יאמאמוטו על קוד בושידו, המעשה של 47 הרונין היה אקט נקמה, אך לא אקט של כבוד הסמוראים. אישי תיכנן את הנקמה במשך שנתיים. התיכנון המדוייק אמור היה להבטיח הצלחת הנקמה והחזרת הכבוד של אדוניו. אך מה אם, שואל יאמאמוטו, קירה היה פתאום מת לאחר כמה חודשים? הרי אקט החזרת הכבוד לא היה יוצא לדרך בכלל! יאמאמוטו טוען שלהצלחת המבצע אין ולא כלום עם קוד הבושידו – מה שהיה חשוב זה מיידית לצאת לנקמה על מות אדוניו – האקט עצמו, גם אם לא היה מצליח, כבר היה מחזיר את הכבוד לסמוראים ולאדוניו. להצלחה אין תפקיד בכבוד.

כל ההקדמה הארוכה הזו נחוצה למי שרוצה לצפות, להינות ולהבין את סרט, שבלעדיה הוא יהיה די אבוד לפחות בחצי השעה הראשונה, כשהוא מנסה להבין מי הוא מי, מי נגד מי ולמה כל זה. קון איצ'יקאווה בוחר להתמקד במרבית הסרט בהכנות המדוקדקות של הרונין, ונותן בסוף הסרט את ההסתערות על מבצר קירה. הסרט מצולם ביופי עצור ומניח את הבנת הנקרא מראש – מה שלא היה לי, וכך כנראה פיספסתי לא מעט. סיבת הריב בין קירה לבין אסאנו לא מוצאת ביטוי בסרט, וכך עניין החובה העיוורת תופס מקום של כבוד בהכנה המדוקדקת של התקיפה לאורך שנתיים, מבלי להתעכב בכלל על מוצדקות ההתקפה עצמה. כאמור, לא פשוט לצפייה לצופה המערבי, אך שווה בגלל הסיפור ובגלל המיקוד המעניין של הבמאי.

1957 – Throne of Blood

שווה 1957 – Kumonosu jo Throne of Blood כס הדמים – Akira Kurasawa

Star 7

איזה שלושים שנה מאוחר יותר, קורסאווה ייצור יצירת מופת – ראן – עיבוד מלא דם שלו למלך ליר של שייקספיר, הממוקם ביפן הפאודלית. כאן זהו ניסיון ראשון של קורוסאווה לעיבוד של שייקספיר ביפן הפאודלית – הפעם מדובר במקבת. מאוד נהניתי מאיך שקורוסאווה מספר וממחיש את הסיפור  שהוא כמובן מדהים בפני עצמו. משחק טוב, פיתוח דמויות מצוין, צילומים יפים, סיפור מושך – מה בן אדם צריך יותר?

1950 – The Munekata Sisters

שווה 1950 – Munekata kyoudai The Munekata Sisters – Yasujiro Ozu

Star 6

שתי אחיות בקיוטו, בירה קדומה של יפן, לאחר מלחמת העולם השניה, בחברה המפגישה באלימות תרבותית ערכים מסורתיים עם המודרנה המערבית. המבוגרת יותר נשואה נישואין כושלים וכואבים לבעל מובטל ושתיין, אביהם עומד למות בתוך שנה, והאחות הקטנה מנסה להחיות יחסים רומנטיים שהיו פעם לאחותה הגדולה עם בחיר ליבה מן העבר. אוזו עושה סרט לטעמי די אופייני לו, עם כאב, צער ועצב שמלווים תדירות את סרטיו, אך כנראה לא כך נראה למבקרים – סרט זה לא מוזכר הרבה. סרט מעניין, שדי קשה להשיג אותו.

1953 – Tokyo Story

מומלץ 1953 – Tôkyô Monogatari Tokyo Story  סיפורי טוקיו Yasujirô Ozu

Ten

 

 

Tokyo Story 1

התשליכני לעת זיקנה? סה לה ווי.

זאת יצירת מופת יפנית משנות חמישים – יש  לא מעט כאלו מאותה תקופה. כשפעם ראשונה ראיתי סרט יפני ישן – הוכתי בתדהמה – זה היה כל כך שונה מסרטים מערביים, כל כך איטי, כל כך פשוט, מוצג באופן שקוף, בלי חידות הנראות לעין, כל כך נאיבי, כל כך ראליסטי שמייד ראיתי עוד סרט יפני על מנת להבין אם אני אוהב את זה או בז לזה. אחרי סרט שני הוקסמתי. פתאום תפסתי שהקולנוע הזה, עם הצילום המאופק שלו, עם משחק נהדר ושחקנים כמו שנלקחו מבימת התאטרון האיכותי ביותר שיש, ועם הסיפורים שהם מהחיים – מנחיתים אותך באמצע החיים של אחרים ונותנים לך להציץ ולהשתתף באובייקטיביות בכבודה ובעצמה. פתאום אתה מגלה קווי דמיון למה שקורה על הבד לבין החיים מסביבך ואת הפירוש והמשמעות אתה מעניק בעצמך. מאז נהייתי חסיד גדול של הקולנוע הזה והבמאים כמו אוזו, נרוסה, קוראסאווה, מיזוגוצ'י תמיד רצויים אצלי על המסך.

סיפורי טוקיו הוא סיפור ישיר, סיפור עצוב על יחסי הדורות, על דילמת הילדים וההורים, על החיים בעצמם אשר סוחבים את הצעירים ומשכיחים את המבוגרים, על המשפחה, על יפן לאחר מלחמת העולם השנייה שמנסה לשקם את עצמה והתנופה המודרנית שדורסת את הערכים התרבותיים והשורשיים ואיתם ביחד את מוסד המשפחה.המסורתי

אני מאוד אוהב את הסרט הזה. הסיפור שבו נוגע ללב – גם כסיפור, כשזוג הורים מבוגרים נוסעים לבקר את ילדיהם בטוקיו ההומה ומגלים שלילדים אין זמן להם ויש להם חיים משל עצמם. גם המסרים הם עצובים ואקטואליים כיום לא פחות מאשר אז. וגם המשחק של כל הצוות הוא משובח. Tokyo Story 4אני במיוחד אוהב את המשחק של סטסוקו הרה (שמשחקת כאן את הכלה של הזוג – היחידה המקדישה תשומת לב אוהבת להורי בעלה שנהרג) – אני מת על משחקה בכל הסרטים שראיתי. יש כאן סוללה נכבדת של שחקנים ושחקניות מעולים – צ'ישו ריו – האבא בסרט זה, ששיחק ברוב הסרטים של אוזו, סו יאממורה בתור הבן הבכור, הרוקו סוגימורה הנהדרת והמשכנעת בכל סרטיה, ששיחקה בהרבה סרטים של אוזו ומיקיו נרוסה, ורבים אחרים. כל אחד מהם יכול להוביל סרט או הצגת תאטרון עצמאית, וכאן יש לנו הזכות לראותם ביחד.

מה שמייחד את הסרטים היפניים הישנים והטובים, ובמיוחד סרט זה זה הסגנון האיטי. כיום מי שיעשה סרט איטי לא יזכה להקרנה שנייה. אך הסרטים היפניים דאז היו להיט בציבור. גם עבודת המצלמה – אין קפיצות, אין תנועה של מצלמה, היא כמעט נייחת, של צופה שמסתתר ופוחד לנשום שמא יגלו את נוכחותו הפולשת.  הסיפור – ההסיפור הוא פשוט, כמעט אין סיפור, יש מתווה, ומסביבו.. כמעט אין כלום, העלילה היא משפחתית, האירועים החשובים בעלילה פשוט אינם בסרט ומוזכרים לאחר מכן (למשל באיקירו המוות של הגיבור בכלל לא בסרט, יש את השבעה עם פלשבקים לתקופה בה היה חי – אך המוות עצמו, ארוע משמעותי ביותר בעלילה – לא בסרט. גם בסרטים יפניים רבים אחרים הדבר הוא כך, וגם כאן – החשוב איננו ואנחנו רק מיודעים על כך, מה שמבלבל את משמעות ה"חשוב" ומביא אותנו, הצופים (המסתתרים מאחורי המצלמה הבלתי נראית) אל דרגת הקירבה אל השחקנים, גם אנו "חשובים" כמוהם, גם אנחנו מדברים על דברים "חשובים". הסגנון היחודי הזה משאיר המון לנו לצופים – אנחנו לא מוסטים מהנושא ע"י המצלמה, אנחנו לא Tokyo Story 3מבולבלים מנפתלי העלילה, אנחנו גם לא מודהמים מדברים "חשובים" – לא, אנחנו כמעט שותפים לסרט – גם אנחנו מכירים מיקרים כאלו – הנה אצל השכנה שרה היה גם כן, וגם דוד אברהם חווה פרידה, ומה חשו הילדים של דודה מירים כשהלכה לעולמה, גם אני הייתי שם, אני יודע. זה יוצר קירבה ממגנטת. וכן, עוד דבר בסגנון – אין סיטואציות סוחטי דמעות, וגם לא משחק ועלילה מלודרמטית – וזה מעניק אותנטיות גדולה – אני לא מרגיש בכלל שיש עליי מניפולציה, עם זאת אני מעורב ריגשית לגמרי במה שקורה על המסך. זהו הקסם של הסרט, זהו הקסם של הקולנוע היפני הישן והטוב. ואין כמו אוזו המראה לנו את הרגעים המשפחתיים שכולנו היינו שם, אין כמו אוזו המבין משפחה מהי, אוזו שלא התחתן מעולם ומת לבד (עם זאת היו שמועות על יחסים בינו לבין סטסוקו הרה – בתולת הברזל של הקולנוע היפני, אהובת השחקניות אצל אוזו, שפרשה מחיי המשחק וניתקה מגע מתקשורת בשנה שאוזו מת), וכך ידע להעריך ביתר רצינות מה זה משפחה, אוזו שחי כל חייו עם אימו כך שקשר הדוק ותמיכה ללא תנאי היו לו לשיר ערש. אחד מסרטים הגדולים שנעשו אי פעם.

קדימון http://www.dailymotion.com/video/xqrxzn_tokyo-story-trailer_shortfilms

Tokyo Story 2