הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: קולנוע צרפתי

1991 – The Double Life of Veronique

מומלץ 1991 – La Double vie de Véronique  The Double Life of Veronique   חייה הכפולים של ורוניק  – Krzysztof Kieslowski

 

 

שירה קולנועית מהפנטת

האם יש לי נפש תאומה? או, יותר נכון, האם אני הוא היחיד או יש עוד אני? נושא מסתורין זה זוכה כביכול לעיבוד קולנועי כאן – ורוניקה מוורשה וורוניק מפריס מרגישות אחת את השנייה, הן חולקות את אותו עולם הרגש, הן נראות אותו הדבר (משחק משובח של אירן ג'קוב), הן חוות את העולם במישורים מקביליים. מצד אחד – מדובר בנושא מתחום הפנטסיה. אך אצל קישלובסקי העלילה או הפירוש המידי והמתבקש הם לא במרכז תשומת ליבו. למעשה הוא גם לא מסביר לנו כלום בנידון, ונותן לנו לחוש, לחוות. ובחזרה לשאלה המקורית והנועזת – האם יש עוד אני? שאני לא מודע לו, או מודע בעדינות, בקווים כלליים של הרגשות? אני חושב שלקישלובסקי הייתה לזה תשובה – והאם זה משנה? הרי כולנו אני, כולנו מקושרים ברגשות. השפות שונות. המינים שונים. הלבוש שונה. הדת שונה. הפוליטיקה שונה. אך הרגשות – הם אותם הרגשות. אצל כולם. תמיד יש לנו לפעמים הרגשה של דז'ה וו במקומות שאנחנו לא היינו, אך הם מצלצלים איפשהו בפעמוני הזיכרון העמום. תמיד יש לנו מישהו שיש לנו תחושה מוזרה שכבר פגשנו אותו. ויש לפעמים הרגשה פנימית שאנחנו גם שם וגם כאן. וכך, אם נשיל מאתנו את מלבושי ההבדלים של דת גזע מין גיל ותרבות, ואם רק נפתח את הקולטים ונגביר את הווליום – נתחיל לקלוט כמה אנחנו דומים האחד לשני, כמה אנחנו זה אנחנו אי שם – בוורשה או בפריס… וכך העלילה הופכת להיות פחות רלוונטית, והחוויה של לחוש ולחיות ולחוות תופשת את קידמת הבמה תחת ניצוחו המדהים של קז'ישטוף קישלובסקי. אם היה במאי שידע לעשות קסם בקולנוע – אז זה הוא. זהו לא קולנוע שמח, גם לא קורה שם הרבה, הייתי אומר שהוא גם עצוב ומלנכולי. אך הוא נוגע, הוא חודר מתחת לעור ומתחת לעצמות למרחב שמי יודע איפה שוכן בנפשנו. הוא גאון ויוצר קולנוע יפהפה. הוא גם עבד עם אותם האנשים לרוב – גם השחקנים, גם תסריטאי החצר שלו – קז'ישטוף פיזיביץ' שיצר אתו את כל הסרטים הגדולים, גם מלחין הבית שלו – זביגנייב פרסנר שהלחין מוסיקה לכל הסרטים הגדולים שלו. גם השחקנית אירן ג'קוב המשיכה לעבוד אתו בשלושת הצבעים: אדום הנהדר שלו. קישלובסקי יצר כאן סרט יפה להפליא, מעין קסם קולנועי.

תמונות וצלילים מהסרט: https://www.youtube.com/watch?v=Hbe4FMGmDug

קטע מהפנט של מופע מריונטות מהסרט: https://www.youtube.com/watch?v=TEVlDb43v-4

מודעות פרסומת

1970 – The Red Circle

מומלץ 1970 – Le Cercle rouge  The Red Circle   המעגל האדוםJean-Pierre Melville

 

 

סידהארטה גוטאמה, הבודהה, צייר מעגל עם גיר אדום ואמר:

"כאשר אנשים, אפילו בלי ידיעתם, אמורים להיפגש יום אחד, כל מה שעלול לקרות לכל אחד, יהיו אשר יהיו השבילים השונים, ביום האמור, הם יגיעו ללא ספק יחד למעגל האדום ".

כך פותח הסרט המעגל האדום. עם ציטוט מאת בודהה (גם הוא מומצא ע"י מיודענו מלוויל, כמו בושידו בסמוראי שלו). נכון, הגורל יש לו תפקיד חשוב כרגיל אצל מלוויל. למעשה, הגורל הוא לא הגיבור, הוא גם לא הנושא, אלא התפאורה נכון יותר לאמר. הגורל תמיד שם, וכמו שאף אחד לא מתייחס למדרכה בתור נושא, אך תמיד הולך עליה, כך גם הגיבורים של סרטיו – גורלם ברור לנו כבר מהתחלה, אך כמו שאנחנו לא מתקוממים שאנחנו הולכים על מדרכה, כך גם גיבורי סרטיו פוסעים יד ביד עם גורלם ללא בכי ונהי.

"כל האנשים אשמים. הם נולדים תמימים, אבל זה לא נמשך".

לא, זה לא ציטוט מהדוקטרינה של הק.ג.ב. – זו דעתו של שר הפנים הצרפתי בסרט. אכן כך, גם סרט זה הוא סרט על פושעים, כמו רבים אחרים של מלוויל. יש שרואים את העולם הם ואנחנו בהשתייכותם לצד הנכון או הלא נכון מבחינת החוק, מבחינת הדעות הפוליטיות, מבחינת המעמד הכלכלי, מבחינת ההשכלה, מבחינת המוצא האתני וכו' וכו' על פי ההזדהות של המתבונן והכרתו לשייכותו. מלוויל לא רואה את גיבוריו מתויגים. הוא גם לא רואה אותם מוגדרים ע"י דעות של אנשים אחרים. לא – מלוויל מתרכז בהגדרה עצמית, הגדרה פנימית.

קראתי פעם דעתו של מבקר קולנוע אחד שיש 3 סוגים של סרטי גנגסטרים – סרטים רעים, סרטים טובים וסרטים שעושה מלוויל. מלוויל בוחר לעשות סרטים על גנגסטרים בגלל שלדעתו הם כר נהדר להניח עליו את גיבוריו (טוב, הוא גם אהב סרט אפל אני מניח). מה שאתה עוסק בו הוא נגזרת של סביבתך, סופך ידוע וכל מה שאתה יכול לבחור בחיים זה את המוות עצמו ואת מהותך, את פנימיותך. מה שקובע זה לא מה אתה עושה, אלא איך אתה עושה, מי אתה בכלל. נושא ה"מענטש" הוא נושא שמלוויל התמחה בו ושהעסיק אותו. כל השאר מבחינתו זהו גורל, שאין לך השפעה עליו – אתה רק פוסע בו. וכך אנחנו לא שופטים את הגיבורים של מלוויל על פי הסרגל הסטנדרטי שלנו – אנחנו והם – אלא אנחנו מתבוננים, מוקסמים באופן לא מודע על איך הם מתנהלים. נכון – הם פושעים, אך יש כאלו עם קוד מוסרי, ויש כאלו עם קוד פוליטי, ונכון, הם מסוכנים – אבל שם נבחנים נושאים כמו בדידות, מקצוענות, כבוד, אמון (כמו שיש מושג אהבה ממבט ראשון, מלוויל מנסה להביא אותו למגרש של אמון ממבט ראשון).

יש אווירה מתח נבנה בהדרגה ומשיכה עזה לראות עוד ועוד, ולא לפספס שום מילה – אולי זה מכיוון שאין הרבה דיבורים בסרט – יש בו אפילו סצנה מדהימה של שוד במשך כחצי שעה ללא שום מילה שנאמרת  – ואם כבר מדברים אז אתה מייחס למילים חשיבות גדולה יותר מאשר בסרטים אחרים (זה לא שאומרים בסרט הזה דברים חכמים יותר – זה פשוט הגאונות של מלוויל שהביאה אותי להקשיב בתשומת לב יתירה). והשחקנים כמו אלן דלון ואיב מונטאן ואדרה בורביל (שמת בטרם עת לאחר סרט זה נותנים גם פנים לאותה ה"מענטש-יות" החמקמקה. אנחנו רואים גברים אמתיים כאן, אפילו שהם משתייכים למחנה של "הם" ולא "אנחנו".

יצירת מופת נוספת של מלוויל, מיודענו גרונבך שבחר לשנות את שמו למלוויל עוד בימיו במחתרת הצרפתית מתוך אהבתו לסופר האמריקאי שכתב מובי דיק. התקף לב אסף אותו מאיתנו והוא עוד לא בן 56, יהיה זכרו ברוך.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=aaKDnTSYRak

1967 – Le Samouraï

מומלץ 1967 – Le Samouraï הסמוראיJean-Pierre Melville

 

 

אין בדידות גדולה יותר מזו של הסמוראי, אולי של הנמר בג'ונגל…

  בושידו (ספר הסמוראי)

אלן דלון כבר היה כוכב על כשמיודענו מלוויל לקח אותו לתפקיד של הסמוראי בסרט זה. למעשה הוא לא סמוראי – אלא רוצח שכיר. הוא מחושב כמו שעון שווייצרי ולא משאיר מקום לטעויות – מרכיב לעצמו אליבי, בודק כל דבר, כל סימן, גם של ציפור בחדרו, אומר לו משהו. ובעיקר הוא לא משדר שום דבר מעצמו החוצה – תמיד במעיל גשם כמו בסרטים אפלים אמריקאים של שנות הארבעים, כובע על הראש שלפני כל יציאה החוצה הוא מסדר אותו בתנועה מחושבת, חסכנות כפייתית בדיבור ופרצוף פוקר תמידי. מראה "קול" לכל הדעות, אך עם זאת מנותק מהסביבה, מנוכר לה. למעשה הסרט מתחיל עם הציטטה מספר הבושידו (זו המצאה אגב, אין ספר כזה) וכ-10 דקות בלי שום מילה בחדר המינימליסטי של הרוצח השכיר. גם בהמשך הסרט אין הרבה דיאלוגים. ולגבי הסמוראי – אפשר לדמות יותר את הרוצח השכיר לרוניןסמוראי ללא אדון המוכר את שירותיו למרבה במחיר. רונין הוא ציון תקופה ביפן של סוף עידן הסמוראים. סמוראי שאיבד את אדונו יכל היה לבחור במוצא של כבוד – חרקירי, או להפוך לרונין – שכבוד ממנו והלאה. אלן דילון הוא רונין. אך עם נשמה של סמוראי. הרי מי זה הסמוראי? איש שבוחר במיומנות והופך אותה למקצוענות, הופך אותה לחייו ושאין לו חיים אחרים. רונין הוא הסמוראי שאיבד את כבודו. וכאן בסרט הוא בחיפוש אחריו. הנושא הזה – בחירת המוות – היה נושא אהוב על מלוויל, שבחן אותו עם דמויות של פושעים אך עם קוד מוסרי פנימי משלהם. ומה יותר מאשר הקוד המוסרי של סמוראי בעיניים מערביות של אמצע המאה ה-20. כל שאר הדברים הם משחק שכולנו משחקים, או נגררים. רק הנקודה הזאת – איך לסיים את החיים – היא משהו שניתן לנו לבחור. על פי מלוויל. ומי שבסופו של דבר בוחר הוא לא האיש הרגיל הנורמטיבי. רוצח השכיר שמנותק ממציאות, איזה חייזר המהלך ביננו ומחסל אותנו לפרנסתו, לא מתקשר איתנו, היינו מאפיינים אותו כחולה נפש אילו לא היה רוצח שכיר (היראה מונעת מאיתנו לפגוע בכבודו). דווקא הוא, החולה, הזקוק לאהבה או לחמלה הרודף וגם הנרדף, המהלך על חבל דק בין חופש וכבוד מקצועי לכליאה או מוות, הבודד בכל העולם, העושה את מלאכתו לא בכדי ליהנות מהכסף שמשלמים לו – דווקא הוא הוא זה שיוכל לממש את הבחירה החופשית היחידה שלנו ולהימלט מתאטרון האבסורד של החיים ביציאה שהוא בחר לעצמו.

מלוויל בסרטיו יוצר "מענטש" מגיבוריו – הם חיים באופן מובהק, הם מתנהגים בצורה מובהקת, יש להם פילוסופיית חיים וקודים מוסריים מובהקים, והם מתים באופן מובהק. זהו סגנון בהתגלמותו. למעשה, אם הייתי צריך להצביע לא על אדם, אלא על סרטים שהם "מענטש" – סרטיו של מלוויל היו תופשים את השורה הראשונה.

סרט עם אווירה מהפנטת. יצירת מופת.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=Fs0XYssIlbo

1966 – Second Breath

מומלץ 1966 – La deuxieme souffle  Second Breath – Jean-Pierre Melville

 

 

"לאדם ניתנת זכות אחת בלידה: לבחור את מותו. אבל אם הוא בוחר כי הוא עייף מחייו שלו, אז כל קיומו היה ללא משמעות”

אצל מיודענו מלוויל העיסוק במוות, הכל צפוי והרשות נתונה, בדידות, מקצוענות, נאמנות ובגידה הוא כמעט אובססיבי. גם סרט זה הוא סרט על פושעים עם קוד אתי משלהם, עם חוקים משלהם, עם בחירות וחוסר הברירה והסוף הידוע מראש שעושה את הבחירה לא איך אנחנו נחיה, אלא איך אנחנו נמות.  אחרי הסרט הזה הוא הלך ועשה יצירות מופת כמו הסמוראי וצבא הצללים והמעגל האדום, שבכל אחד מהם הנושאים שהזכרתי מהדהדים ומשאירים טביעת אצבע מאוד טיפוסית. מלוויל בחר להשתמש במסגרת של סרטי גנגסטרים בהשפעה ברורה של סרט אפל אמריקאי משנות הארבעים. לדבריו, צורת סרטים אלו היא מסגרת נהדרת להציב בה את העלילה והדמויות. הדמויות בסרטיו, כמו גם בסרט זה, לא מורכבות, אלא ישירות מאוד. או כך לפחות על פני השטח. מה שמורכב אלו לא הדמויות אלא התהליכים בהם הם כלואים. זה לא שאין חיים או אהבה או סתם אהדה-  כן – כמובן שהם נמצאים, אך הקדרות הקיומית והאפורה של הכל צפוי גם אם לא ניחשנו את זה קודם עוטפת את סרטיו בשאלה מאחורי העורף – אז בשביל מה? האם בשביל הכבוד? האם בשביל הכסף? או האם זהו סוג של "ככה אנחנו"? יש מיזוג נהדר של ה-to be וה-to do בסרטיו ובדמויות – גם בסרט זה – כך שאתה מתחיל לתהות האם מלוויל מנסה להעביר את המסר שהאדם מוגדר ע"י מעשיו? הרי זה ברור כבר שהוא לא מוגדר ע"י בחירותיו, אלא רק בחירתו על איך הוא ימות היא הקובעת. האם מענטש הוא  מענטש בגלל "להיות" או בגלל "לעשות"? או כפי שאני חושד שמלוויל מציע מיזוג שלא ניתן להפריד – האחד לא מתקיים ללא השני? והחלטות הן עניין של סביבה ונסיבות? הדברים בולטים יותר כשבוחרים סביבה של פשע, כפי שמלוויל בוחר. על פני שטח יש לנו סרט פשע עם דמויות חזקות. אך מאחורי העורף הנושאים המוזכרים מעלה לוחצים על תודעה ויוצרים סרטים מסוגננים שמשאירים רושם עז.

קדימון: https://mubi.com/films/le-deuxieme-souffle/trailer

1966 – A Man and a Woman

מומלץ 1966 – Un Homme et Une Femme  A Man and a Woman   גבר ואישה  – Claude Lelouche

 

 

שיא הרומנטיקה של קלוד ללוש. זה לא רומיאו ויוליה. זה גם לא סרט על אהבה ראשונה. גם לא על אהבה בגיל השלישי. לא – זה על גבר ואישה. צולם בשחור ולבן, ספיה וצבע. האמת מאחורי ערבוב הוא הכסף – לדברי קלוד ללוש השחור לבן היה זול יותר. עם זאת, למרות המגבלות, או, בלשון של דוגלים במינימליזם, בזכות המגבלות יצא לנו סרט מסוגנן להפליא. הדבר שם דגש על סיפור סטנדרטי למדי – היא אלמנה, הוא אלמן, שניהם גרים בפריס ולשניהם יש ילדים בפנימייה בדהוויל. הם נפגשים בדהוויל והשאר הורמונים. קלוד ללוש מצליח להזרים רומנטיקה לסיפור פשוט זה ברמה של ריגוש והתפעלות. זה מעלה נשכחות אצל כל אחד שזכה להתאהבות המערבלת חושים – וכך הפשוט (העלילה) הולך יד ביד עם סגנון ושניהם מביטים האחד בשנייה במבט נוגה, ואנחנו מתמוגגים לצלילי מנגינה קיטשית שפתאום כבר לא נשמעת קיטשית לנופי פריס וצרפת – מה יותר רומנטי מזה?

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=Rgk2p4SngMs

1960 – Purple Noon

מומלץ 1960 – Plein soleil  Purple Noon  – Rene Clement

 

 

זהו עיבוד קולנועי ראשון לספר המתח הפסיכולוגי של פטרישיה הייסמית' מר ריפלי המוכשר מ-1955. הספר זכה לעיבוד נוסף ב-1999 עם מט דיימון וג'וד לאו – אך כאן את תום ריפלי מגלם אלן דילון, אשר הלך וסלל את דרכו כסופרסטאר אחרי סרט זה. דילון מגלם את ריפלי בצורה מופלאה, וגורם לנו לפעמים אף להזדהות עם הדמות של הנבל המבחיל הזה. הסרט הזה זכה לסיום קצת שונה מהספר ומהסרט מ-1999 אך זה לא אמור להפריע ליהנות ממנו. הסיפור על ריפלי הוא אחד המהפנטים על פשע מושלם ועל הנפש של הנבל. ריפלי מתגלה לנו כנבל מכיוון שהוא משחק את המשחק המשולש – הוא גם נמשך ומתחבר אל קורבנו, גם סובל את כל הקריזות של קורבנו על מנת לחיות על חשבון הברון וגם זומם פשע מבחיל נגדו. הנפש החצויה הזאת דוחה מצד אחד אך גם מסקרנת מצד שני וכך אנחנו ממשיכים ומסתכלים, כמו צופים בלתי נראים, במה יעולל ואיך יתגולל ריפלי. יצר המציצנות שלנו לא יודע שובע ואנחנו אוהבים לשנוא את הגיבור אך גם להימשך למה שהוא עושה מצד שני. התפאורה היא תפאורה איטלקית הנהדרת שמהווה מתאבן מתאים לסרט עצמו. גרסה טובה של הצרפתי רנה קלמה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=tWnvLNTzt-k

1955 – Rififi

מומלץ 1955 – Du rififi chez les hommes Rififi ריפיפיJules Dassin

 

 

גם לפני 60 שנה ידעו לעשות דרמות פשע. למעשה אז ידעו לעשות אותן בסגנון של סרט אפל – סגנון שכיום מהווה נוסטלגיה, אך גם מקור השראה לא קטן. אני מת על פילם נואר. סרט זה עשוי היטב עם פנינה אמתית – יש כאן סצנה נפלאה של שוד יהלומים המתבצעת בשקט כמעט מוחלט ללא דיאלוגים או מוסיקה במשך כחצי שעה. פשוט תענוג של סצנה גאונית. מאז הסרט, לא מעט שודדים ניסו לחכות את אופן השוד המוקרן כאן. מה שמעניין הוא שהשיטה של השוד בסרט היא לא מקורית (הסרט אמנם מתבסס על ספר של לה ברטון, אך הסצנה של השוד כבר קרתה באמת ב-1899 בשוד במרסיי). יופי של סרט.

 ג'ול דסין, שעשה כמה "פילם נואר" מצוינים, כולל ריפיפי, סבל מחרם בתקופת הרדיפות של מקארתי ולא הצליח לעשות סרט כחמש שנים, עד שעבר לצרפת, וזהו לו סרט צרפתי ראשון. הוא בעצמו משחק אחת הדמויות של שודדים. יש סצנה מעניינת שבה גיבור הראשי של הסרט פוגש אותו, לאחר שזימר לכנופיה היריבה, ומוציא אותו להורג, לא לפני שאומר לו "אהבתי אותך, מקרוני. אבל אתה יודע את החוקים". זאת סצנת התסכול שדסין וודאי חש כלפי כל החברים כביכול שלו בארה"ב לאחר שהפנו לו את הגב בעקבות היותו ברשימות החרם של מקארתי

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=PVRiC5ysSLk

2011 – The Intouchables

שווה 2011 – The Intouchables מחוברים לחייםOlivier Nakache, Eric Toledano

יש לא מעט סרטים על אנשים נכים ומטפלים שלהם. חלקם פסימיים וחלקם אופטימיים. זהו אחד מהסרטים האלו, עם דגש לאופטימיות. כמו כן יש לא מעט סרטים על ידידות הנרקמת בין אדונים ומשרתים. גם סרט זה נופל בקטגוריה זו. מדובר בבחור עשיר מאוד המשותק בכל חלקי גופו אשר בוחר מטפל. הוא לבן, המטפל שחור, הוא בחור מהוגן ועשיר, והמטפל בא מרק בעייתי וקרימינלי. הוא עצוב והמטפל שמח. וכך נוצר לנו סרט הגורם להרגשה טובה. אפשר לבקר אותו על כך שהוא הולך בשביל הנוסחאות הבדוקות והשחוקות מדיי, שהוא מנגן על הנושא הבין גזעי עם מסרים נכונים מדי, אפשר כמעט להאשים את הסרט בשעמום של הדברים הנכונים מדי. אך הסרט היה ללהיט גדול – כנראה שהמסר והנוסחה בכל זאת עובדים על אנשים. ועוד דבר – אי אפשר להאשים את הסרט במלאכותיות של המצב עליו הוא מדבר – מתברר שהוא בא בעקבות מיקרה אמתי. מה אפשר להגיד? גם הקלישאות עובדות.

2010 – The Women on the 6-th floor

שווה 2010 – Les femmes du 6eme etage  The Women on the 6-th floor הנשים בקומה השישיתPhilippe Le Guay

זו קומדיה מקסימה הממוקמת בפריז ב-1965. מדובר על משרתות ספרדיות, המתגוררות בקומה השישית של בניין פריסאי, והיחסים שלהן עם דיירי הבניין, במיוחד עם עובד בורסה אחד, אשר באופן מפתיע נמשך מהקומות התחתונות אל הקומות העליונות ואל מצב הרוח והאמוציות הספרדיות. קומדיות שהדמויות בהן הם זרים בצרפת ויש שם הבדלי מעמדות די פופולריות בצרפת. למשל הקומדיה הכלוב המוזהב מ-2016 מדבר על פורטוגלים בפריז – ורובם או שעובדי בניין או שוערי (למעשה שוערות) בתים – המקבילה הלשונית לאם הבית עם זכויות מופחתות – הם בצרפת כבר המון שנים ויש להם ילדים מבוגרים שנולדו בצרפת – אך הם עדיין חולמים על המולדת, והצרפתים רואים בהם זרים. גם כאן בקומדיה הזו הדבר דומה – הספרדיות הן זרות הן בעיני הצרפתים והן בעיני עצמן שחולמות לחזור לספרד מתישהו. הקומדיה עשויה היטב ומקרינה שיק צרפתי עם האמוציות הספרדיות, הכל מהול בהנאה צרופה של קפה וקרואסון.

2010 – 7 days

שווה 2010 – Les 7 jours du talion 7 days – Daniel Grou

זהו עיבוד לקולנוע של ספרו של פטריק סנקל באותו השם. מדובר בסרט על נקמה. מהסוג הסדיסטי ביותר. ילדה קטנה נאנסת ונרצחת. הפדופיל נתפס. כאשר הוא מובא למשפט, אביה של הילדה, כירורג, חוטף את הרוצח ומחליט לענות אותו שבעה ימים, ולהסגיר את עצמו לאחר מכן. אז מהו מוסר ההשכל? הסרט מותח את הנקמה לאורך זמן ומביא את מבצע הנקמה למסקנה המתבקשת שזה לא היה כדאי. אני לא כל כך בטוח האם זה עובד על כל הצופים, אשר חלקם ללא ספק יפיקו הנאה חולנית לנוכח העינויים הקשים של הרוצח והאנס. סרט מטריד ולא קל לצפייה, אך עשוי היטב ואכן מכריח אותנו להתמודד מול דילמת הנקמה.