הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: קולנוע צרפתי

2002 – Man on the Train

מומלץ2002 – L'Homme du Train Man on the Train  גבר על רכבתPatrice Leconte

Star 8

איש מגיע לעיירה בטנה ברכבת. המלון סגור. איש מבוגר מציע לו חדר. כך מתחיל הסרט המסוגנן הצרפתי הזה. אין אקשן בסרט, למרות שהוא מבטיח אותו – האיש מהרכבת הוא שודד בנקים שבא למשימה במקום. האיש המבוגר הוא מורה לספרות בפנסיה. לכאורה חיבור בלתי אפשרי. אך מי שמחכה לשוד הבנק עם יריות ומרדפי מסמרי שער – שיפסיק את התקוות שלא יתגשמו בסרט זה. כאן מחכה לו החיבור הבלתי אפשרי הצומח לידידות. ידידות בין שני גברים. לא על רקע עבודה משותפת, לא על רקע משפחה, לא נשענת על ילדות משותפת, גם לא על בית ספר, צבא או אוניברסיטה. גם לא על היכרות בפייס או מועדון או חוג משותף. לא, ככה סתם, בין שני אנשים שלכאורה אין ביניהם ולא כלום, חוץ מדבר אחד משותף – שניהם מאנטשים, שניהם גברים אמתיים, והם מזהים את זה האחד בשני. ידידות הצומחת מתוך מקרה על בסיס של כבוד הדדי ואופי משותף. עד כדי כך שהאחד מתחיל לחלום להיכנס לנעליו של השני. יש לא מעט קומדיות עם ידידות על רקע דומה – אך לא ראיתי הרבה סרטים רציניים ומסוגננים כאלו. סרט שלא שופט, סרט על גברים אמתיים שלא זקוקים לפירוטכניקה מורטת העצבים של סרט מתח ופעולה. כל הכבוד.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=2m_vc6AGKb8

2001 – Amelie

מומלץ 2001 – Le Fabuleux destin d'Amelie Poulain  Amelie אמילי  – Jean-Pierre Jeunet

 

 

אמילי, או בתרגום מצרפתית גורלה המופלא של אמלי פוליין, זהו סרט באמת מופלא המתרחש כולו ככולו בפריז במונמארטר. לכולם יש זיכרונות מפאריז ומונמארטר (ואם אין, אז תתביישו ובלי לבזבז דקה נוספת קדימה לקנות כרטיס) – אך כאן הכל לובש גלימה של קסם ופריז נראית איך שהיינו אולי רצינו לראות אותה (במציאות, ללא המלבושים הרומנטיים שאנו כה הורגלנו להלביש אותה, פריז יכולה להיראות גם כעיר מעיקה, אויינת, מתנכרת, יהירה ואף מאיימת). אמילי, בחורה שגדלה בלי יותר מדי חברה, עכשיו בחורה צעירה ועובדת בתור מל

צרית. בבית מזדמן לה למצוא תיבה ישנה והיא מחליטה להחזיר אותה לבעליה, שהיה בעבר הרחוק גר בדירה שלה. כשהיא לבסוף מוצאת אותו ורואה כמה אושר זה מוסיף לו, היא מחליטה שהיא מצאה את גורלה – לגרום אושר לאנשים. וכך היא, מבלי לבזבז זמן, מפשילה שרוולים ניגשת למלאכה להעניק אושר לאנשים הסובבים אותה. זהו בגדול הכיוון של קומדיה מקסימה, קלילה

, אפילו קלת דעת עם חיוך מטופש וכובש – אך עם זאת כה מכשפת שאתה אפילו לא חושב לזוז מהכורסה, מתענג על כל גחמה, אירוניה, צחוק והצבעים ומשתכר לאט לאט מ…אושר שהסרט הזה מביא אל מפתן עולמך. אין הרבה טעם להכביר במילים – כשאתה נזכר בסרט, חיוך מפגר משתלך על הפנים שלך ולך לא אכפת. הבמאי, שהוא גם ביים את הרביעי בסדרת הנוסע השמיני, כאן עושה עבודה נפלאה עם סגנון כובש

שמפלרטט אתך לאורך כל הסרט. אז אם טרם ראיתם – תתביישו ומיד חפשו אותו. לא תצטערו. ואגב, כשאתם בפאריז, לא לשכוח לקפוץ לקפה  Café des Deux Moulins – קפה אמיתי בו צולם הסרט ובו עבדה אמילי, הנמצא ברחוב Rue Lepic מספר 15 במונמארטר, ולאכול שם קרם ברולה שכיום מכונה בשם אמילי.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=HUECWi5pX7o

2012 – Haute Cuisine

שווה 2012 – Les saveurs du Palais Haute Cuisine הטבחית של הנשיא Christian Vincent

זהו סרט המספר סיפור אמיתי של  Danièle Mazet-Delpeuch , שפית שנבחרה להיות השפית האישית של הנשיא מיטראן בארמון אליזה לכמה שנים, שפית שגם לאחר מכן הלכה לבשל לקבוצה של חוקרים בקוטב הצפוני למשך 14 חודשים במנותק מציוויליזציה ומקשר עם העולם החיצון. איך הדברים קשורים, והאם הסרט נותן מענה על כך, תשאלו? אני לא מצאתי קשר חוץ מרצון השפית לקחת על עצמה את 2 האתגרים האלו. אבל למה לחפור עמוק? הסרט הוא מאוד יפה אסתטית, ואם אתם הולכים לצפות בו – אל תבואו על קיבה ריקה כמובן. הוא קומדיה דרמטית קטנה, ארוזה באלגנטיות מינימליסטית כמו מעדן שוקולד קטן שאתה מתענג עליו. בון אפטיט.

2012 – Holy Motors

שווה 2012 – Holy Motors  – מנועים קדושים Leos Carax

טוב, הגיע הזמן למשהו שונה לגמרי, אם להשתמש בפרפרזה על מונטי פייטון. סרט באסכולת הקולנוע הניסיוני אם תרצו. המבקרים היו באקסטזה מסרט זה. הוא כולו סגנון, בילבול, קולאז' של סצנות המסתובבות סביב שחקן אחד, ללא עלילה הנתפסת כהמשכית לאן שהוא, מאיפה שהוא, למרות שיש הבטחה כזו, אך האנרכיה שאנו עדים לה על המסך לא נכנסת כצפוי להגדרות של עלילה. האם זה מפריע? את זה הצופה צריך לגלות לבדו. יש כאלו שמה שמחזיק אותם עם זיק של עניין זה הסיפור, העלילה. ויש כאלו שהסיפור פחות מדבר אליהם והם עמוק בתוך הסגנון, ויש כאלו הסבורים שסיפור טוב יש לספר בסגנון לא פחות טוב. שווה לגלות איזה מין צופה אתה.

2012 – Love

שווה 2012 – Amour  Love   אהבה  – Michael Haneke

מי שרואה קולנוע כמדיום לבידור – יתאכזב מהסרט הזה. לא רק שהסרט הוא לא בידורי, הוא גם לא קל לצפייה לפעמים. מה כיף לצעירים להסתכל על זוג זקנים בני 80 פלוס? הרי לבטח יש או הייתה להם סבתא טרחנית כזאת, או הורים שהצופה מכיר כל ריב ביניהם ולא יוכל לתאר אותם כאנשים עצמאיים עם רגשות וחיים פנימיים משלהם. אז למה לראות סרט על אנשים כאלו, ועוד כשהם אוהבים האחד את השני (הייתכן? בגיל כזה? לאחר חיים משותפים כה ארוכים?). הנקה לא חושב שהסרט שהוא יצר הוא על אנשים זקנים דווקא. הוא חושב שהנושא הוא איך מתמודדים עם הסבל של האהובים עלינו. לא פחות. להנקה היה מקרה במשפחה שהוביל אותו לעשות סרט זה. מדובר בזוג זקנים, אנשים משכילים, מעודנים, מורים למוסיקה לשעבר המתמודדים עם התקף לב שהאישה עוברת. סרט אנושי מאוד, עדין, הבוחן את הסוגיה שהנקה מתכוון אליה, ומושיב אותנו בכיסא של הצופה – זה לא שאתה בתאטרון כאן, אך אתה מודע שאתה צופה דרך החלון אל האינטימיות של ההוויה האנושית. שווה ביותר (אך כאמור, לא עבור כל אחד).

2011 – The Source

 

שווה 2011 – La Source Des Femmes The Source מים ואהבהRadu Mihaileanu

כפר קטן. אפריקה? המזרח התיכון? בכל אופן איסלמי וערבי לגמרי. המעיין נמצא בקצה השביל ההררי המסוכן במעלה ההר ונשים הן אלו הדואגות להביא מים. רבות מהן הפילו את עוברן בגלל הדרך הקשה. והגברים? במקום לבנות צינור המביא את המים מההר אל הכפר הם יושבים ללא עבודה, שותים תה וקוראים קוראן. ואז קורה משהו מיוחד ומצחיק וטוטאלי – הנשים מכריזות על שביתה. שביתה מסקס. אין סקס, זהו. עד שהגברים יפתרו את בעיית המים. הסרט אמנם על בעיות האסלם וניצול הנשים – אך הוא מביא את הסיפור בצורה קומית עם צילומים נהדרים.

 

2011 – The Snows of Kilimanjaro

שווה 2011 – Les neiges du Kilimandjaro  The Snows of Kilimanjaro   שלגי הקילימנג'רו  – Robert Guédiguian

זהו סיפור בהשראת אחד השירים של ויקטור הוגו –  Les pauvres gens. אם לא הייתי יודע את זה, הייתי אומר שהסרט הוא הצגה מוסרית של השמאל, כפי שהוא בוודאי היה רוצה להיראות. מדובר בזוג מבוגר במרסיי, כשהבעל, חבר וועד העובדים במספנות, כשהיה צריך לפטר 20 אנשים, מגריל שמות ולהפתעת כולם גם שמו בין המפוטרים שיצאו בהגרלה. החברים נותנים להם מתנה – כסף וכרטיסים לטיול שכל כך רצו – לטנזניה לראות קילימג'רו. אך לא כך רצה הגורל, והזוג נשדד בברוטליות בביתם, מה שיוביל אותם לשינוי בחיים והצגת חמלה שאפשר לקרוא לה נוצרית, או שמאלנית מובהקת מבחינה מוסרית. סרט חם ואוהב עם משחק טוב של הדמויות הראשיות.

1956 – Deadlier than the Male

שווה 1956 – Voici le temps des assassins…  Deadlier than the Male – Julien Duvivier

תמצית הסרט הזה, שיש לו אלמנטים של סרט אפל, היא אישה – שטן. האישה מצטיירת כאן כפאם פטאל ביצ'ית שקרנית רמאית שלא תסלוד מכל פשע כולל רצח. כך שפמיניסטיות – ראו הוזהרתן. בחורה יפה מופיעה בפתח מסעדה ומודיעה לבעל המסעדה שהיא ביתו של אשתו לשעבר, שמתה. משום מה בעל המסעדה מקבל אותה ומכניס לביתו. ואז מתחילה העלילה של הבחורה להשתלט על הכל ולסכסך בין כולם – אימה לא מתה כפי שסיפרה, אלא היא פרוצה נרקומנית שגרה באיזה מלון, וביתה מפרנסת אותה בכל דרך אפשרית. הסרט הוא באמת שווה עם כל הצילומים בשחור לבן של פריס והעלילה המתפתלת, אך בעיקר הוא שווה בגלל המשחק של ג'אן גאבן המשחק את בעל המסעדה – תענוג לצפות באיש זה.

2011 – The Artist

מומלץ 2011 – The Artist ארטיסטMichel Hazanavicius

 

 

זהו סרט מיוחד, נוסטלגיה רומנטית, מעשייה קסומה. הסיפור הוא על שקיעתו של כוכב קולנוע אילם בזמן המעבר לראינוע ועלייתה של כוכבת על חדשה וצעירה, שכוכב שלנו גילה בזמן קולנוע אילם, והיחסים ביניהם. הזיכרון שמתפרץ לדלת פתוחה הוא כמובן על שדרות סנסט הנהדר של בילי ווילדר – גם שם דובר על כוכבת סרטים אילמים שנשכחה. אך זהו סרט שונה לחלוטין. אם בשדרות סנסט האווירה השלטת היא פסימית  עם קורטוב של רחמים, הרי כאן יש לנו אופטימיות מהולה עם רומנטיקה – זה נכון שהצעירים צריכים להחליף את הזקנים. וזה נכון שצריך להיות פג"ז (פתוח, גמיש וזריז) – או בלשון "זקנה" יותר להיות האיש הנכון בזמן הנכון ולא לסרב להזדמנויות. וזה נכון שרחמים עצמיים לא הביאו אף אחד להצלחה. אך מצד שני, יש בעולם גם טוב לב, יש בעולם גם חיוך וגם, כן, רומנטיקה. הפסימיים יגידו שזו המצאה של אופטימיסטים ללא תקנה, והאופטימיסט יפטיר שיש שני סוגי אנשים בעולם – ראליים אשר חיים במציאות, ואופטימיסטים לא ראליים אשר יוצרים אותה. אך סרט זה לא בא לריב, לא בא לברר עמדות. הוא בא ממקום טוב, למתוח את שפתינו בחיוך, להרחיב את הלב ובעיקר לערבב אותנו טוב טוב באופטימיות זעירה. אה, כן, שכחתי לספר – הסרט הוא .. אילם, ובשחור לבן! ובכלל, הכל, אבל הכל, כולל הכתיב, הכותרות, המוסיקה וסגנון הצילומים הוא בסגנון של פעם. וכמובן, החיוך של ג'אן דוג'רדה (המשחק את כוכב של סרטים אילמים) הוא כובש ללא תקנה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=O8K9AZcSQJE

 

1991 – The Double Life of Veronique

מומלץ 1991 – La Double vie de Véronique  The Double Life of Veronique   חייה הכפולים של ורוניק  – Krzysztof Kieslowski

 

 

שירה קולנועית מהפנטת

האם יש לי נפש תאומה? או, יותר נכון, האם אני הוא היחיד או יש עוד אני? נושא מסתורין זה זוכה כביכול לעיבוד קולנועי כאן – ורוניקה מוורשה וורוניק מפריס מרגישות אחת את השנייה, הן חולקות את אותו עולם הרגש, הן נראות אותו הדבר (משחק משובח של אירן ג'קוב), הן חוות את העולם במישורים מקביליים. מצד אחד – מדובר בנושא מתחום הפנטסיה. אך אצל קישלובסקי העלילה או הפירוש המידי והמתבקש הם לא במרכז תשומת ליבו. למעשה הוא גם לא מסביר לנו כלום בנידון, ונותן לנו לחוש, לחוות. ובחזרה לשאלה המקורית והנועזת – האם יש עוד אני? שאני לא מודע לו, או מודע בעדינות, בקווים כלליים של הרגשות? אני חושב שלקישלובסקי הייתה לזה תשובה – והאם זה משנה? הרי כולנו אני, כולנו מקושרים ברגשות. השפות שונות. המינים שונים. הלבוש שונה. הדת שונה. הפוליטיקה שונה. אך הרגשות – הם אותם הרגשות. אצל כולם. תמיד יש לנו לפעמים הרגשה של דז'ה וו במקומות שאנחנו לא היינו, אך הם מצלצלים איפשהו בפעמוני הזיכרון העמום. תמיד יש לנו מישהו שיש לנו תחושה מוזרה שכבר פגשנו אותו. ויש לפעמים הרגשה פנימית שאנחנו גם שם וגם כאן. וכך, אם נשיל מאתנו את מלבושי ההבדלים של דת גזע מין גיל ותרבות, ואם רק נפתח את הקולטים ונגביר את הווליום – נתחיל לקלוט כמה אנחנו דומים האחד לשני, כמה אנחנו זה אנחנו אי שם – בוורשה או בפריס… וכך העלילה הופכת להיות פחות רלוונטית, והחוויה של לחוש ולחיות ולחוות תופשת את קידמת הבמה תחת ניצוחו המדהים של קז'ישטוף קישלובסקי. אם היה במאי שידע לעשות קסם בקולנוע – אז זה הוא. זהו לא קולנוע שמח, גם לא קורה שם הרבה, הייתי אומר שהוא גם עצוב ומלנכולי. אך הוא נוגע, הוא חודר מתחת לעור ומתחת לעצמות למרחב שמי יודע איפה שוכן בנפשנו. הוא גאון ויוצר קולנוע יפהפה. הוא גם עבד עם אותם האנשים לרוב – גם השחקנים, גם תסריטאי החצר שלו – קז'ישטוף פיזיביץ' שיצר אתו את כל הסרטים הגדולים, גם מלחין הבית שלו – זביגנייב פרסנר שהלחין מוסיקה לכל הסרטים הגדולים שלו. גם השחקנית אירן ג'קוב המשיכה לעבוד אתו בשלושת הצבעים: אדום הנהדר שלו. קישלובסקי יצר כאן סרט יפה להפליא, מעין קסם קולנועי.

תמונות וצלילים מהסרט: https://www.youtube.com/watch?v=Hbe4FMGmDug

קטע מהפנט של מופע מריונטות מהסרט: https://www.youtube.com/watch?v=TEVlDb43v-4