הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: קומדיה

2011 – 50/50

שווה2011 – 50/50 – Jonathan Levine

זהו סיפור על סרטן, המסופר בסגנון מריר-מתוק. הסיפור הוא בעקבות סיפורו האמתי של התסריטאי של הסרט. אם לדייק – הסרט הוא לא על הסרטן – מחלה נוראית של המאה העשרים. הוא על התמודדות הקרובים לחולה בסרטן. ויש כמובן עם מה להתמודד. אני חושב שבסרט מוצגים ההתמודדויות יחסית קלות – בחיים ההתמודדות היא קשה הרבה יותר. אולי הסגנון הקומי של הסרט עוזר ליצור אווירה כזו, או אולי התסריטאי לא רצה לדכא אותנו, הצופים – מי יודע. בכל אופן, לכו עליו – יש סיכוי של יותר מ-50% שתאהבו אותו.

מודעות פרסומת

2010 – Six Degrees of Celebration

שווה 2010 – Yolki  Six Degrees of Celebration – Timur Bekmambetov, Yaroslav Chevazhevskiy, Ignas Jonynas, Dmitry Kiselyov, Aleksandr Voytinskiy

זהו סרט ראשון בסדרה שלמה של המשכים שבאו אחריו. יולקי – זהו שם של עצים שהרוסים נוהגים לכרות ולקשט לכבוד ראש השנה (נובי גוד) שלהם. עץ האשוח. מסורת מאוד דומה לקישוט חג המולד. זהו סרט במסורת סרטים רוסיים על נובי גוד שבד"כ יוצאים בדצמבר (גם מסורת זאת דומה למסורת סרטי חג המולד בהוליווד לקראת חג המולד) יש כמה סרטי קאלט מסוג זה שהרוסים נוהגים לצפות בהם פעם אחר פעם בנובי גוד (ואם כבר בהשוואות מדובר – אזי יש דבר דומה גם בהוליווד עם כמה סרטים קלאסיים – אך אני מסופק להשוואת עצימות הקאלט כאן – לדעתי ברוסיה הסרטים הגיעו לדרגת הקאלט, כאשר במערב הסרטים הם בגדר המסורת) יולקי לעומת זאת זהו סרט שהרוסים נוהגים לצפות בהמשכים שלו שיוצאים מדי שנה. הסרט משתמש בנוסחה נחמדה של ניהול העלילה במקומות שונים ברוסיה לקראת נובי גוד, עם תאוריית שכל אחד יכול להגיע לכל אחד אחר דרך שרשרת עד שישה אנשים שמכירים האחד את השני. במיקרה שלנו מדובר בבית יתומים שבו ילדה אחת ממציאה סיפור שהיא ביתו של פוטין על מנת שיפסיקו להציק לה. הילדים האחרים מבטיחים להפסיק, אם בנאום המסורתי לקראת נובי גוד הנשיא יזכיר איזה מסר סודי שהם יוכלו לזהות וכך ישתכנעו שהיא באמת ביתו. אז איך עושים את כל זה? מיותר מלציין שהמזימה מצליחה – תוך כדי סיפורים קצרים מכל רחבי רוסיה – שכולם יש לציים אופטימיים כמיטב המסורת על נובי גוד יש שם לא מעט דמויות וחלקם אף משעשעות במידה רבה (אני התענגתי על וויכוח בין שני בחורים די דביליים מי יותר טוב הגולש בסקי או סנואובורד ועושים תחרות בבניין רב קומות בחדר המדרגות). סרט חמוד מאוד. לטעמי הטוב ביותר בסידרה של סירטי יולקי.

2010 – The Kids are All right

שווה2010 – The Kids are All right הילדים בסדרLisa Cholodenko

זאת קומדיה חביבה וחכמה על נישואין ובגידה וגידול ילדים. אך לא קונבנציונלית – מדובר בנישואין לסביים, וגידול ילדים מתורם זרע. והילדים באיזשהו שלב רוצים לפגוש את אביהם, שנכנס לתמונה של הנישואין האלו. משחק נהדר של אנט בנינג וג'וליאן מור.

2009 – A Matter of Size

שווה 2009 – Sippur Gadol A Matter of Size סיפור גדולSharon Maymon

סיפור גדול הוא על גילוי עצמי. הוא על קבלה עצמית. הוא על חיפוש האדם אחרי כבודו. הוא על אנשים שמנים שמצאו את כל זה דרך האבקות הסומו. כאן, בישראל. בחור שמן, לא מצליח, פתאום מגלה שיש בכלל סצנת סומו, כשהוא עובד במסעדה יפנית. הוא מחליט לארגן כמה חברים והם מקימים מועדון האבקות הסומו. זו קומדיה, דרמה, רומנטיקה ומה שתרצו אך בעיקר תהינו מיציק כהן על המסך. אחלה סרט.

2003 – Zatoichi

שווה 2003 – Zatoichi זטואיצ'יTakeshi Kitano

זטואיצ'י מבוסס על אגדות יפניות והרבה סרטים וסדרות שנעשו על הנושא. מדובר באיש חרב מזדקן שהוא גם עיוור, המהלך במחוזות חקלאיים של יפן ועומד לצד האנשים הפשוטים נגד פושעים ורונינים המהלכים אימים על האנשים. כאן זטואיצ'י מתיישב בכפר קטן ועוזר להיפטר מהיאקוזה המקומית. מי שמחכה לסרט קונג-פו קלאסי עם קרבות של עשרות דקות – אז זה לא הסרט הזה. האלימות ישנה – אך מאוד מהירה על גבול האסתטי. טאקשי קיטנו, שהוא גם משחק את זטואיצ'י, עשה כאן עבודה מצוינת בכיוון האחר – הסרט מלא בקטעים מוזיקאליים הומוריסטיים שבן אדם שמצפה לראות אקשן רציני נעמד עם עיניים פקוחות מולם ושואל את עצמו מה זה אמור להיות. אז זהו, אני נשביתי בקסמם של הקטעים האלו והסרט כולו תפס אצלי טוויסט אחר – אני מודע שאני צופה, אני לא חלק ממנו, אין אצלי הזדהות, ואני נהנה מאוד. שווה מאוד על גבול המומלץ.

2003 – Love Actually

שווה 2003 – Love Actually אהבה זה כל הסיפורRichard Curtis

זהו סרט עם תפאורה של חג המולד המתקרב ובא, ומורכב מכמה סצנות המערבים אנשים שונים. אמנם יש ביניהם קשר – אך הקשר הוא די רחוק, והסיפורים עצמם לא קשורים (הדבר הזכיר לי במקצת את סדרת סרטי ה"יולקי" הרוסי שגם הוא עם תפאורה של "נובי גוד" מביא סיפורים וסצנות של אנשים המרוחקים האחד מהשני, אך איכשהו מקושרים). והסיפורים עצמם הם על אהבה. סוללה מכובדת של כוכבים (יו גראנט, ליאם ניסן, אמה טומפסון, קולין פירת', קירה נייטלי, רואן אטקינסון ואחרים) בסרט עשוי היטב שמשאיר אחריו הרגשה טובה. קומדיה רומנטית כמו שצריך.

1951 – People will talk

שווה1951 – People will talk – Joseph L. Mankiewicz

אני אוהב את המשחק של קרי גראנט – ובסרט זה הוא נותן משחק אופייני לו. עבורי זו סיבה מספקת לראות את הסרט.  כאן הוא משחק רופא אשר מתחתן עם סטודנטית בהריון, ונתבע ע"י מתחריו על עיסוק לא תקין במקצוע הרפואה (הוא רופא לא אורתודוקסי, מבחינתו לרפא זה לא רק לתת מרשם) – והוא מספר איך בעברו הוא עסק ברפואה מאחורי החזית של קצביה, כי אנשים לא האמינו ברופאים… קומדיה דרמתית, עם ניחוחות של משפטי רדיפה שהיו באותה התקופה של מק'קרטי. בעקבות מחזהו של קורט גוטץ מ- 1932 בשם Dr. med. Hiob Prätorius

1941 – Sullivan's Travels

שווה1941 – Sullivan's Travels מסעות סאליבןPreston Sturges

במאי סרטים מצליח אך צעיר ואידאליסט, מחליט לביים סרט סוציאלי – אך בהיותו אידאליסט מחליט לצאת למסע בארה"ב אינקוגניטו ע"מ לחוש – איך זה, איך זה להיות איש פשוט עם דרמה בחיים. רצה דרמה? קיבל דרמה. ובסוף גם תובנה שמה שאנשים צריכים זה קומדיות עם צחוק בריא. סרט סאטירה קומית חביבה בתסריטו של אחד הכותבים הגדולים בהוליווד.

2011 – The Artist

מומלץ 2011 – The Artist ארטיסטMichel Hazanavicius

 

 

זהו סרט מיוחד, נוסטלגיה רומנטית, מעשייה קסומה. הסיפור הוא על שקיעתו של כוכב קולנוע אילם בזמן המעבר לראינוע ועלייתה של כוכבת על חדשה וצעירה, שכוכב שלנו גילה בזמן קולנוע אילם, והיחסים ביניהם. הזיכרון שמתפרץ לדלת פתוחה הוא כמובן על שדרות סנסט הנהדר של בילי ווילדר – גם שם דובר על כוכבת סרטים אילמים שנשכחה. אך זהו סרט שונה לחלוטין. אם בשדרות סנסט האווירה השלטת היא פסימית  עם קורטוב של רחמים, הרי כאן יש לנו אופטימיות מהולה עם רומנטיקה – זה נכון שהצעירים צריכים להחליף את הזקנים. וזה נכון שצריך להיות פג"ז (פתוח, גמיש וזריז) – או בלשון "זקנה" יותר להיות האיש הנכון בזמן הנכון ולא לסרב להזדמנויות. וזה נכון שרחמים עצמיים לא הביאו אף אחד להצלחה. אך מצד שני, יש בעולם גם טוב לב, יש בעולם גם חיוך וגם, כן, רומנטיקה. הפסימיים יגידו שזו המצאה של אופטימיסטים ללא תקנה, והאופטימיסט יפטיר שיש שני סוגי אנשים בעולם – ראליים אשר חיים במציאות, ואופטימיסטים לא ראליים אשר יוצרים אותה. אך סרט זה לא בא לריב, לא בא לברר עמדות. הוא בא ממקום טוב, למתוח את שפתינו בחיוך, להרחיב את הלב ובעיקר לערבב אותנו טוב טוב באופטימיות זעירה. אה, כן, שכחתי לספר – הסרט הוא .. אילם, ובשחור לבן! ובכלל, הכל, אבל הכל, כולל הכתיב, הכותרות, המוסיקה וסגנון הצילומים הוא בסגנון של פעם. וכמובן, החיוך של ג'אן דוג'רדה (המשחק את כוכב של סרטים אילמים) הוא כובש ללא תקנה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=O8K9AZcSQJE

 

2005 – In her shoes

מומלץ 2005 – In her shoes בנעליה – Curtis Hanson

 

 

קמרון דיאז מופיעה בעיקר  בקומדיות רומנטיות טיפשיות ומפורסמת מהמלאכים של צ'רלי. גם כאן זה מתחיל כקומדיה מטופשת, אז מתברר כטעות בקטלוג עקב דעה קדומה. הסרט עשה מאמץ לרמות אותנו כשכחצי שעה ראשונה אני הייתי בדעה שזו עוד קומדיה מטופשת, אך מאוד חביבה. אני אגב חובב את קמרון דיאז. כאן בסרט זה אני מוכרח לאמר שהופתעתי – זהו סרט יפה, אמוציונלי עם סיפור משפחתי. לצד דיאז ישנה גם שירלי מקליין המקסימה. מדובר בסיפור על שתי אחיות וסבתא. קמרון היא הבת הבעייתית, שמסתבכת ומסבכת, שזקוקה כל הזמן לכסף. אחותה מנסה לדאוג לה, אך לאחר שקמרון שוכבת עם חבר אחותה, אחותה זורקת אותה מהבית, וכך קמרון מוצאת את עצמה בדרך אל הסבתא בפלורידה. זהו סיפור שיקום, סיפור המתרחש בחברת אנשים זקנים, אנשים עם ניסיון, אנשים שראו בחייהם הרבה. השיקום של קמרון מתגמל רגשית ועושה הרגשה טובה עם סיפור אנושי טוב הדומה לטיפול פסיכולוגי, ואכן יש כאן כזה עם פיוס עם העבר והקשרים המשפחתיים הנרפאים מהסתיידות. באופן מפתיע יש כאן גם שירה אמריקאית. בנוסף לשירו של אי.אי. קאמינגס, יש כאן שיר של אליזבת בישופ המסמן התחלה של שינוי שחל בקמרון. הרשיתי לעצמי להביאו כאן.

אמנות אחת מאת אליזבת בישופ (בתרגום רות אלמוג)

האמנות לאבד אינה קשה ללמידה דומה שדברים כה רבים הם חדורי כונה ללכת לאבוד עד שאין כל אסון באבדה

אבדי דבר-מה יום יום. קבלי את הבהלה שבאבוד מפתחות הבית, את השעה שלריק בזבזה. האמנות לאבד אינה קשה ללמידה.

ואחר-כך התאמני לאבד עוד, לאבד חיש מהרה מקומות ושמות ולאן הייתה הכוונה שלך לנסוע. אין כל אסון בשום אבדה

את שעון אמי אבדתי, וגם אחזתי אבדה, אבד האחרון, או כמעט האחרון בשלשת הבתים שלי, ראי נא, האמנות לאבד אינה קשה ללמידה.

שתי ערים אבדתי, נחמדות. ומרחביה, גם כמה שטחים שבבעלותי, שני נהרות, יבשה. אני מתגעגעת עליהם, אבל אין כל אסון באבדה.

ואפילו לאבד אותך (הקול המהתל, מחוה אהובה) לא אכחד. מה נכוחה האמת שהאמנות לאבד אינה קשה מדי ללמידה

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=ws3QUUyoNhU