הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: שון פן

2010 – Fair Game

שווה 2010 – Fair Game משחק הוגןDoug Liman

 

ארה"ב יצאה למלחמה בעירק בזמנו של בוש בטענה שלסדאם חוסיין יש נשק לא קונבנציונלי. היא גם פרסמה כל מיני הוכחות לכך. אז זהו – דיפלומט אמריקאי באפריקה חקר האם סדאם רכש אורניום מניגריה והגיע למסקנה שהוא לא. מכיוון שארה"ב פרסמה שחוסיין רכש – הדיפלומט פרסם בעיתונות שסאדם חוסיין לא. כנקמה, בית לבן הדליף שאשתו של הדיפלומט היא סוכנת הסי.איי.אי וכך שרף אותה למעשה. זהו סיפור של הסוכנת והדיפלומט בסיטואציה זו. הדבר המדהים הוא שהסיפור אמתי – והסרט הוא בעקבות 2 ספרי זיכרונות – של הסוכנת וואלרי פליים ושל הדיפלומט ג'וזף ווילסון

מודעות פרסומת

2003 – Mystic River

מומלץ 2003 – Mystic River מיסטיק ריבר– Clint Eastwood

Star 8

 

 

mystic river

זהו סרט מעולה של קלינט איסטווד – איך אפשר שלא? עם משחק משובח של כל הצוות ובעיקר של שון פן, טים רובינס וקווין בייקון. מי שלא ראה, מצפה לו דרמת פשע משובחת. שלושה חברים מהילדות של בוסטון, אחד – ג'ימי – שישב בבית הסוהר ועכשיו יש לו עסק, השני – דייב, האנדי-מן והשלישי – שון – במשטרה וחוקר מיקרי רצח. שלושתם נשואים, וכאשר הילדה של ג'ימי נרצחת, שון מוביל את החקירה. ג'ימי כמובן לא יושב בצד וחוקר בעצמו, ואז החשד נופל על דייב, שחזר בליל הרצח עם דם על ידיו. זה יותר מסרט חקירה משטרתית. זה יותר מסרט מתח ודרמה. זה הרבה יותר מסרט רצח. מדובר על סרט על ידידות. אפילו לא ידידות במבחן, אלא ידידות בכאב. והכאב התחיל עוד כשהיו ילדים, כאשר שיחקו ברחוב, ודייב נלקח ע"י איש במדים, ועבר התעללות מינית. הכאב הלא מסופר נולד כבר שם עם הפצע והקרע שנוצר בין דייב לחבריו כבר אז, וכאן הוא מגיע לידי ביטוי עמוק. זהו לא רק סרט על כאב, הוא לא היה שלם מבלי האישה שליד הגיבורים וגם כאן, יש אישה שלא מחליטה, יש אישה ההולכת אחר בעלה באש ובמים, ויש אישה המסרבת ללכת באש. כמעט הייתי מאשים את איסטווד בסטראוטיפיזציה של מאפייני הגיבור – מי שנפגע הוא נפגע פעמיים הן בילדותו והן עכשיו, קורבן נשאר קורבן, ואפילו אישתו מפנה לו עורף – אך לאיסטווד אין יד בדבר – הסרט הוא בעקבות ספר באותו השם מאת דניס להנה, שכאמור כמה מהסרטים הטובים של תקופתנו היו בעקבותיהם (שאטר איילנד, מיסטיק ריבר ו-נראתה לאחרונה). בכל אופן הנצחת הקורבן כנגד הידידות וכבגידת האינטימיות הוא רובד נסתר אך השפיע עליי חזק כשצפיתי בסרט. הצגה מעוררת כבוד של השחקנים, הבמאי, התסריטאי והסופר.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=W7NktJhrRYQ

2008 – Milk

שווה 2008 – Milk מילקGus Van Sant

Star 7

מדובר על סיפור, אמיתי לגמרי, של הרווי מילק, גבר הומוסקסואל הראשון שנבחר למשרה ציבורית בקליפורניה. הוא היה חבר במועצת העיר סן פרנציסקו, היה הרוח החיה בסצנת ההומואים בסן פרנציסקו, בעל חנות צילום ברחוב קסטרו אשר הפך למקום התכנסות חיי הקהילה ההומואית, הוא היה מלך הלא מעורער של רחוב קסטרו – שכונה הומו-לסבית ראשונה בארה"ב ומרכז החיים ההומו-לסביים גם כיום. הרווי מילק נרצח, ביחד עם ראש העיר סן פרנציסקו, ע"י חבר מועצת העיר לשעבר קליב ג'ונס. הוא לא נרצח על היותו הומוסקסואל, אלא בעקבות יריבות שהייתה לו עם ג'ונס, גם בנושאים חברתיים הומוסקסואליים, אך לא רק.

מה שזיעזע אותי (ולא אמור היה, על סמך המציאות שבה אנו חיים) הוא שבית המשפט בארה"ב לא הרשיע את ג'ונס ברצח אלא בהריגה ושלח אותו לכלא ל-7 שנים. הוא השתחרר אחרי 5, והתאבד אחרי שנתיים משיחרורו. מה זה הטיעון הזה לאי-שפיות זמנית עקב דכאון? מה זה החארתה הזה עוד הפעם? מה זה – לפני שעה הייתי בסדר, ואחרי שאני בדיכאון, אני יכול לקבל הנחה על העונש ויכול לרצוח ולקבל רק הריגה, אח"כ להבריא ולהיות עוד הפעם בסדר? זה מזכיר קצת את הקונספט של חזרה תשובה, בעיקר בנצרות – אני חוטא, אח"כ מתוודה לכומר, וחטאיי נסלחו.

 אך האם הזעזוע שלי הוא זעזוע אמיתי, או מניפולטיבי של הסיטואציה? הטיעונים לאי-שפיות, אי-שפיות זמנית, לחוסר אחריות בעקבות מצב נפשי וכדו' מושרשים כל כך חזק בתרבות המשפטית המערבית, שאנחנו לא מתעכבים על השאלה "למה?" ולוקחים את זה כמחיר שיש לשלם בעד חיינו בתרבות נאורה. אך השאלה "למה" היא לגיטימית. הרי אם לחפור עמוק עמוק, אזי בתרבות היהודית-נוצרית "אלוהים נתן, אלוהים לקח" ולהחליט לקחת חיי אדם היא לא החלטה של אדם, אלא של אלוהים. הרי אם אדם ייקח את תפקיד אלוהים – אזי הוא מעורער בנפשו – לא? וכך אפשר, בחפירה מתמדת להאשים כל רוצח או הורג או נוטל חיי אדם בנפש מעורערת. ד"א גם בעת מלחמה, גם בעת הגנה עצמית, גם בנקמה. אך מכיוון שאנחנו רוצים להצדיק נטילת חיים במצבים מסויימים, אנחנו נאלצנו לחפש את הגבול שמימינו האדם לא אחראי למעשיו ומשמאלו – כן אחראי. הגבול הזה הוא כביכול שביל הזהב של התרבות שלנו. כאן יש לשאול שאלה לגבי אותו שביל הזהב (למעשה אני מעודד לשאול שאלה דומה לגבי כל שביל זהב שהוא) האם שביל הזהב  בא באמת לחפש את האדם הלא אחראי, או להבדיל אותנו, או האידאל שבו אנו מאמינים, לבין מה שלא אנחנו? מכיוון שאין תרופה ולא אמצעי מניעה ממצב שבו כל אחד יכול למצוא את עצמו – מצב של חוסר אחריות בעקבות נגיד "אין ברירה" (הגנה עצמית), או "מילאתי אחר פקודות" (מלחמה), או אני השתגעתי באופן זמני, או הייתי בדכאון, או לא הבחנתי בין טוב לרע, וכל אחד יכול להיות במצב זה, הרי כולנו "אשמים" – אם בעבר, אם בעתיד, וכל הזמן בפוטנציאל. פעם עומר כיאם, באחד מאין ספור אמרותיו במרובעים (צורת שירה פרסית בת ארבע שורות) כתב כך (תרגום מאוד חופשי שלי שלא מתיימר, אלא בא להעביר רעיון)

גן עדן וגיהנום – בשמיים, קובע המתחסד

ואני, כשהצצתי בנשמתי, נוכחתי שזה שקר:

גן עדן וגיהנום הן לא ספירות בארמון הבריאה השמיימי

גן עדן וגיהנום אלו שני חצאי נשמתי

וכך, הגבול ושביל הזהב, אם כן, לא באו להפריד בין הטובים לבין הרעים, בין האנחנו וההם. הוא חוצה בנו עצמנו כסכין מולהטת, השורפת כל אבחנה ובינה, ומשאיר אותנו עם ריחה הצרוב של צדקנות ריקה  וכמו שג'וג'ו חלאסטרה היה אומר –

ותחשבו על זה.

הסרט עצמו הוא יצירה עדינה ואנושית, בעיקר בזכות משחק מעולה של שון פן. טוב, זו גם קצת צביעות, לא? כל פעם שיש נושא שנוי במחלוקת, או עימות חברתי, אנחנו אומרים – או, זו דרמה אנושית! כאילו לא כל דרמה היא אנושית. הרי בכל עימות, בכל קוטביות או ניגוד, בכל שביל בין השחור והלבן, אנחנו נדמיין הרבה אפור (כמעט כתבתי אלף גוונים של אפור) שאנו מכנים אנושיות. אך האם על מנת לגלות את התכונה, אתה לא צריך להרכיב ניסוי בו אתה מעמיד למבחן בתנאי קיצון את התכונה, על מנת לחקור אותה? אכן, כל דרמה היא אנושית – הרי בזה טמונה אנושיות. החוכמה האמיתית היא להבחין את זה לא בדרמות עם קונפליקטים (כמו למשל בסרט זה, או בכל יצירה שלאחריה המבקר יפסוק בסיפוק ריגשי – הרי לכם דרמה אנושית במיטבה), אלא בסיטואצית עם עוצמה הרבה יותר נמוכה. ויש לא מעט פנינות כאלו – צריך רק להעמיק מבט ולרחרח בנשמה. סרט זה, כאמור,  הוא לא אתגר לרגישותנו – הוא מגיש לנו את האנשויות והעדינות על צלחת הכסף.

1999 – Sweet and Lowdown

מומלץ 1999 – Sweet and Lowdown מתוק ומרושע – Woody Allen

Sweet & Lowdown boxDVD out

ג'ז ו-וודי אלן. אין זה סוד שזאת אהבה ארוכת שנים – וודי הוא קלרניסט ג'ז ואוהב שרוף של המוזיקה הזאת. וודי אלן נולד בשם אלן סטיוארט קוניגסברג. הוא לקח את השם "וודי" לכבודו של קלרניסט ג'ז בשם וודי הרמן. וודי אלן הוא מוזיקאי פעיל ועל הבמה כבר משנות השישים. פסי הקול של הסרטים משופעים בקטעי המוזיקה שהוא מבצע, יש לו להקת ג'ז שהייתה מופיעה בקביעות פעם בשבוע שנים על גבי שנים, הוא הופיע במספר פסטיבלי ג'ז, פס הקול של בננות הוא בביצוע הלהקה שלו – בקיצור וודי אלן בזמנו הפנוי מהמוזיקה היה מביים ומשחק בסרטים. זאת רק שאלה של זמן, אם כן, עד שג'ז כנושא היה מזדחל לסרט שלו. והנה הוא כאן – מתוק ומרושע זהו סיפור על גיטריסט ג'ז השני הטוב ביותר בעולם – כמובן המקום הראשון שמור ל ג'נגו ריינהרט – גיטריסט ענק ששלט ביחד עם הלהקה שהקים עם סטפן גרפלי בפריז במשך יותר מעשור באמצע המאה העשרים – ואשר המציא סגנון נגינה המזכיר נגינה צוענית – הוא היה גאון מוזיקה, ונחשב לאחד מגיטריסטי הג'ז הטובים אי פעם – וזאת למרות שהיה למעשה משותק בשתי אצבעות ידו השמאלית. בחזרה לסרט – גיבורנו הגיטריסט העריץ עמוקות את ג'נגו ורק בגלל זה השתחצן שהוא הגיטריסט הטוב השני בעולם. הסרט עוקב אחריו – שהיה אלוהי במוזיקה ועל הבמה – אך בחייו לא היה מוצלח במיוחד ולא מפותח די רגשית. וכך הוא מנהל אהבת חייו עם כובסת אילמת שהיא אהבת חייו, אך הוא לא בוגר מספיק לזהות את זה בזמנו. ככה זה – אתה לא יודע מה יש לך אלא רק אחרי שאיבדת את זה. וכך רק בסוף הסרט הוא מודה לעצמו "טעיתי!". בקווים כללים סיפור מזכיר באופן עמום את לה סטרדה של פליני – שגם שם הגיבור הבין שאהבת חייו נמצאת איתו – אלא רק לאחר שאיבד אותה. הסרט עשוי באופן מסקרן ומעניין כאשר הוא מוצג במעין סקירה דוקומנטרית של חיי הגיטריסט – וודי אלן אהב לשחק בסגנון כזה ויש לו עוד סרט שהוא משתמש בסגנון – עם ראיונות כביכול על דמות הגיבור השזורים בתוך הסרט עצמו. אך לטעמי מה שעשה את הסרט זה באמת האהבה למוזיקה ששופעת לאורך כל אורכו, והמשחק המשובח של שון פן וסמנתה מורטון (שהאפילה על אומה טורמן שגם היא שיחקה כאן). משחק כל כך משובח שמרתק אותך למסך ומעביר אליך את מסך הרגשי האופף את הסרט הנושם מוזיקה והוויה אנושית.

מי שרוצה להתענג על המוזיקה של גיטריסט מס' אחד בעולם – הנה קטע בשם דפני בביצועו

https://www.youtube.com/watch?v=4E0cYWv9hp4&list=AL94UKMTqg-9CCRkdF43UvRavGxavw8j7V&index=10

2005 – The interpreter

שווה 2005 – The Interpreter מזימות זרותSidney Pollack

לא ברמה של שלושת ימי הקונדור שלו, אך בהחלט שווה צפייה. מותחן פוליטי שמתרחש בבניין האומות המאוחדות, ומה שמעניין – גם מצולם שם – זו פעם ראשונה שמצולם סרט בבניין האו"ם מה שמשרה אווירה אותנטית כמעט דוקומנטרית. גם המיקוד על הנושא – מתורגמנית שומעת על ניסיון מתגבש לרצוח נשיא של אחת המדינות האפריקאיות – המיקוד הנקי, מבלי ליצור גם דרמה רומנטית (למרות שיש כביכול הפוטנציאל לכן – בסרט משחקים ניקול קידמן כמתורגמנית ושון פן בתור סוכן פדרלי החוקר את המקרה) – משרה אווירה נקייה, אם כי כבדה מעט. בסה"כ סרט חכם.