הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: שירלי מקליין

2005 – In her shoes

מומלץ 2005 – In her shoes בנעליה – Curtis Hanson

 

 

קמרון דיאז מופיעה בעיקר  בקומדיות רומנטיות טיפשיות ומפורסמת מהמלאכים של צ'רלי. גם כאן זה מתחיל כקומדיה מטופשת, אז מתברר כטעות בקטלוג עקב דעה קדומה. הסרט עשה מאמץ לרמות אותנו כשכחצי שעה ראשונה אני הייתי בדעה שזו עוד קומדיה מטופשת, אך מאוד חביבה. אני אגב חובב את קמרון דיאז. כאן בסרט זה אני מוכרח לאמר שהופתעתי – זהו סרט יפה, אמוציונלי עם סיפור משפחתי. לצד דיאז ישנה גם שירלי מקליין המקסימה. מדובר בסיפור על שתי אחיות וסבתא. קמרון היא הבת הבעייתית, שמסתבכת ומסבכת, שזקוקה כל הזמן לכסף. אחותה מנסה לדאוג לה, אך לאחר שקמרון שוכבת עם חבר אחותה, אחותה זורקת אותה מהבית, וכך קמרון מוצאת את עצמה בדרך אל הסבתא בפלורידה. זהו סיפור שיקום, סיפור המתרחש בחברת אנשים זקנים, אנשים עם ניסיון, אנשים שראו בחייהם הרבה. השיקום של קמרון מתגמל רגשית ועושה הרגשה טובה עם סיפור אנושי טוב הדומה לטיפול פסיכולוגי, ואכן יש כאן כזה עם פיוס עם העבר והקשרים המשפחתיים הנרפאים מהסתיידות. באופן מפתיע יש כאן גם שירה אמריקאית. בנוסף לשירו של אי.אי. קאמינגס, יש כאן שיר של אליזבת בישופ המסמן התחלה של שינוי שחל בקמרון. הרשיתי לעצמי להביאו כאן.

אמנות אחת מאת אליזבת בישופ (בתרגום רות אלמוג)

האמנות לאבד אינה קשה ללמידה דומה שדברים כה רבים הם חדורי כונה ללכת לאבוד עד שאין כל אסון באבדה

אבדי דבר-מה יום יום. קבלי את הבהלה שבאבוד מפתחות הבית, את השעה שלריק בזבזה. האמנות לאבד אינה קשה ללמידה.

ואחר-כך התאמני לאבד עוד, לאבד חיש מהרה מקומות ושמות ולאן הייתה הכוונה שלך לנסוע. אין כל אסון בשום אבדה

את שעון אמי אבדתי, וגם אחזתי אבדה, אבד האחרון, או כמעט האחרון בשלשת הבתים שלי, ראי נא, האמנות לאבד אינה קשה ללמידה.

שתי ערים אבדתי, נחמדות. ומרחביה, גם כמה שטחים שבבעלותי, שני נהרות, יבשה. אני מתגעגעת עליהם, אבל אין כל אסון באבדה.

ואפילו לאבד אותך (הקול המהתל, מחוה אהובה) לא אכחד. מה נכוחה האמת שהאמנות לאבד אינה קשה מדי ללמידה

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=ws3QUUyoNhU

1960 – The Apartment

מומלץ 1960 – The Apartment הדירהBilly Wilder

 

 

הדירה – זו קומדיה מרירה-מתוקה של בילי ווילדר. ג'ק למון חוזר לשחק בסרט של ווילדר לאחר הצלחה מסחררת של חמים וטעים, רק שהפעם לצידו לא מרלן מנרו אלא שירלי מקליין הנהדרת. סרט זה הוא מקפצה ממנה הם נהיו כוכבי על. ובצדק – ההופעה שלהם כאן היא כל כך מדביקה אל המסך ומעוררת סימפתיה שזה לא יאמן. ולעורר סימפתיה כאן זה לא פשוט. הרי אם לראות את המצב בעיניים פקוחות, יש לנו כאן עובדים בחברה, אשר מוכנים לעשות הכל עבור הבוסים שלהם ע"מ לזכות בקידום או הטבות. לבוס לא אומרים לא. ולא משנה כמה עקרוני אתה. אז איך אנשים כאלו זוכים לסימפטיה? ובכן זהו – הם הרי אנחנו. גם אנחנו נלקק, נסכים עם כל דבר, נענה לבקשות מופרזות רק ע"מ לזכות בהטבות מיוחלות. הרי העובדים העקרוניים בסוף עפים ממקום עבודה, או זוכים לכל הלחץ והבררה שנשארה. אז זו האמת – אנחנו כאלו, ובגלל זה הסימפטיה שלנו נתונה לגיבורים על המסך. וברגע שהם זכו לסימפטיה, אזי השמיים הם הגבול. וכך יוצאת לנו קומדיה מבית היוצר של בילי ווילדר, על עובד בחברה שדירתו מנוצלת ע"י הבוסים שלו לפגישות רומנטיות, והוא נאלץ לשוטט ברחבי העיר ולחכות עד שדירתו תתפנה. עד שהוא פוגש את שירלי מקליין, שהיא מייצגת טיפוס דומה אך אחר – היא יוצאת עם הבוס כי הוא מבטיח לה להתגרש מאישתו. כמה מזכירות חלמו להתחתן עם הבוס? כמה כבר עשו את זה? וכמה שלא נאהב את הסיטואציה, עדיין נצדיק את הבחורה – היא באמת אוהבת אותו, היא נאיבית והוא מרמה אותה, וכו' ע"מ להגביר את הסימפטיה. כי….נכון, אנחנו כאלו, מוכנים למכור את העקרונות תמורת החלום, אפילו שהוא מציץ מקומה עליונה ללא מעלית. ואנחנו אוהבים לראות סרטים על בחורות כאלו (ראה ארוחת בוקר בטיפני). אז אתם מבינים, הקומדיה שלנו עשויה מחומרים כאלו. אמרתי – מריר-מתוק. רוצו לראות, אם טרם הספיקותם.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=GX9-5Zxy5us

1989 – Steel Magnolias

מומלץ 1989 – Steel Magnolias  מגנוליות מפלדהHerbert Ross

Star 8

 

 

Steel Magnolias 1

סרט מצחיק שיגרום לכם לבכות.

הדרום האמריקאי. קבוצה של שש נשים יוצרת מעגל חברות. החברות שמאותגרת ע"י החיים, ע"י הדרמות, ע"י מוות. החברות שמחזיקה מעמד כפלדה יצוקה, אפילו שמבחוץ זה נראה כמגנוליות. עשוי עפ"י מחזה של רוברט הרלינג מ-1987, שכתב אותו בעקבות התמודדות עם מות אחותו מסוכרת. הסרט לא לוקח כיוון של מלודרמת סוחטת דמעות – למרות שלפחות פעם אחת בסרט רובנו נזדקק למטפחת לנגב דמעה טועה מזווית העין. לא, הסרט, למרות שסובב סביב הנשים – המגנוליות – בכל זאת לוקח את הכל בסרקזם בריא והומור אם אפשר – כנראה זו הנוסחא לחישול הפלדה עפ"י יוצרי הסרט. והאמת שזה גם עובד – אני מתכוון להומור סרקסטי הנשפך כאן בכמויות מסחריות – אך בעיקר בגלל הקסם המיוחד של כוכבי הסרט שמעלים את כל העסק לדרגות ההימאליה – תנו כפיים ל –  דולי פרטון! דריל האנה! שירלי מקליין! ג'וליה רוברטס! סאלי פילד! אוליביה דוקאקיס! סוללה כה מכובדת לא רואים ביחד בהרבה סרטים – הרי כל אחת מהכוכבות מחזיקה סרט שלם לבדה. כל כך טוב. עוד דבר – זה אמנם סרט נשים ללא ספק (יש גברים – אך הם ניצבים זוטרים בכל הסרט) – אך לא מצאתי שום קושי להנות ממנו. הנה כמה ציטוטים ממנו:

הסיבה היחידה שהאנשים נחמדים אליי היא שיש לי יותר כסף מאלוהים

אני לא משוגעת. פשוט יש לי מצב רוח רע כבר 40 שנה.

את נשמעת כמעט עליזה. מה קרה? דרסת איזה ילד קטן או משהו?

אם אין לך דבר טוב לספר על אף אחד, בואי שבי לידי.

אנחנו בבית אלוהים! — או, כאילו שאכפת לה, היא לא עשתה שום דבר דתי בחייה. — זה לא נכון! כשהייתי בתיכון היינו נוהגות להתלבש כנזירות ולקפוץ מבר לבר.

אני לא צופה בתאטרון כי אני יכולה לנמנם בבית בחינם. אני לא רואה סרטים כי הם זבל ואין בהם כלום חוץ מחבורת אנשם ערומים, ואני לא קוראת ספרים כי אם הם טובים בכלל, אזי יעשו מהם סדרת טלוויזיה.

צחוק מבעד הדמעות הוא הרגש האהוב עליי ביותר.

ילד בן חמש שואל את חברו: מה זה חברות? חברות, עונה החבר, זה כאשר אתה גונב את השוקולד שלי כל יום מהתיק שלי, אך אני ממשיך לשים אותו באותו המקום יום יום.

קדימון: http://www.tcm.com/mediaroom/video/192877/Steel-Magnolias-Original-Trailer-.html

1963 – Irma la Douce

מומלץ 1963 – Irma la Douce אירמה לה דוסBilly Wilder

Star 8

 

 

Irma la Douce

ג'ק למון ושירלי מקליין חוזרים שוב פעם לככב ביחד בבימויו של בילי ווילדר לאחר הסרט "הדירה" המעולה, הפעם בקומדיה שובבה בעקבות מחזמר צרפתי באותו השם מ-1956. שירלי מקליין משחקת זונה בפריז – בשם אירמה לה דוס, וג'ק למון – בחור ישר שהתדרדר (בסרט יש דמות עסיסית ומעולה שקוראים לה "השפם" והוא נתן לג'ק למון גם עצה שימושית – "אל תספר אמת, בתי סוהר מלאים באנשים שסיפרו אמת"), ומתאהב באירמה לה דוס, אך נאלץ לתפקד בתור סרסור שלה – עד שהוא מעלה רעיון גאוני איך הוא עם כל זה שומר אותה לעצמו בלבד. מקליין ולמון נהדרים בתפקיד שלהם וחבל ששיתוף הפעולה ביניהם הסתכם רק בשני סרטים (ובילי ווילדר השכיל לביים את שניהם) – הם מאוד מתאימים על המסך – אך מה לעשות, ג'ק למון ייזכר יותר בשותפות עם וולתר מתיואו – שניהם שיחקו בלא מעט סרטים ביחד, הם היו חברים והם אפילו קבורים האחד ליד השני. אך כאן יש לנו פירות עם הניחוח של בושם צרפתי עם שירלי מקליין. זו אמנם קלישאה – אך אני אחזור עליה בכל זאת – כיום לא עושים סרטים כאלו. ליתר דיוק – קומדיות רומנטיות כאלו. ואם לא ניחשתם – אז אני מעדיף אירמה לה דוס על פני הקומדיות הרומנטיות הנוכחיות. באירמה להIrma la Douce 1 דוס אין את הקטעים הנמרחים והמתקתקים, אין את השקיעות המצולמות והליטופים והתמזמזויות האמורות להמחיש לצופה שמדובר ברומנטיקה (אם רק גיבורי תקופה הרומנטית של המאה התשע עשרה היו רואים מה הוליווד עשתה ל"רומנטיקה" הם היו מקיאים את נשמתם), אין בסרט הזה את ה"אוי" וה-"איי" והדמעות המאופקות שאימוני המשחק הממושכים והיקרים הצליחו להשקות את פניהם של הגיבורים המיוסרים בעקבות קושי או דרמה – וזה לא שאין קושי או מצבים דרמתיים בסרט – נהפוך הוא – ג'ק למון נאלץ להיות הסרסור למרות שהוא סולד מהרעיון – כי רק ככה הוא יביא אור ושימחה לבחורה שהוא אוהב, ואירמה לה דוס נאלצת לפרנס את הסרסור שלה – והיא עושה את זה בשמחה ואהבה כי ככה הורגלה ע"י כללי המשחק של השכונה שלה – איזה סיטואציה בעייתית ששניהם נמצאים בה … בגלל האהבה, ובשמחה. אך במקום להדגיש את הצד הדרמטי – בילי ווילדר לוקח אתנו למחוזות הקומדיה וההומור והצחוק – והרומנטיקה עדיין שם ולא נעלמת לדקה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=AtuBtsEvYgw

1979 – Being there

מומלץ1979 -Being There להיות שםHal Ashby

beeing there 1

להיות שם הוא עיבוד של ספרו של יז'י קושיסקי מ-1970. הסיפור הוא מאוד מסקרן. גנן החי בבית אדוניו במשך עידנים, פתאום מוצא את עצמו יוצא מהבית בעקבות מות האדון. וכך, מאובזר בבגדיו היקרים של אדון, מזוודה ושלט רחוק – הגנן עוזב את בית אדוניו לראשונה בחייו, אשר בילה בו בתחזוקת הגינה וצפייה בטלוויזיה. כך כשכל ידיעותיו על העולם החיצון והכשרתו לחיים בכלל נלקחו מתוכיות הטלוויזיה, הוא מוצא את עצמו בסיטואציות מצחיקות ומסקרנות עד כדי מעורבות פוליטית ברמות הגבוהות ביותר. בהתחלת הסרט אני לא תפסתי שזו קומדיה – המשחק היה מאופק, לא צחקו בסרט והכל התנהל כמקסימום סטירה אינטליגנטית. אך תפסתי שזו קומדיה לאחר שבצפייה הראשונה בסרט כשהייתי בחור צעיר (כן – כמובן שראיתי את הסרט מספר פעמים) – אח שלי רמי הפנה את תשומת לבי לכך שבסצנה שפרחחים עומדים מולו, כאשר הגנן חש שלא בנוח, הוא לוחץ על שלט הרחוק – ורמי אומר לי – תראה, הוא מנסה להעביר ערוץ. אז כבר הבנתי סוף סוף שיש לפניי סרט גדול. פיטר סלרס שיחק בלא מעט תפקידים קומיים (זכור מאוד למשל תפקידו כמפקח קלוזו בהפנתר הוורוד והמשכיו), אך כאן משחקו הוא מיוחד – כל כך מאופק, כל כך מוקפד – שהתחושה היא שזו הצגה של איש אחד. לא שאין שחקנים אחרים כאן – יש ויש, אפילו שירלי מקליין הגדולה כאן – אך פיטר סלרס מעל לכולם נותן את משחק חייו (שנה מאוחר יותר הוא ימצא את מותו בהתקף לב).

המשמעות של הסיפור מצד אחד די ברורה ככתובת על הקיר, אך מצד שני חמקמקה משהו. הסיפור הוא די קומי ופשוט. אך המשמעות.. הגנן נראה לנו כאיש שקצת, איך לאמר, מאותגר שכלית. לא בצורה קשה, די קלה אפילו – אך אפשר לשים לב. ובכל זאת, הוא שובה את ליבו של ממליך הפוליטיקאים, ואפילו עולה למעלה לצמרת הפוליטית. זה כמובן קצת סטירה על הפוליטיקה והחברה האמריקאית – שאפילו מטומטם, המדבר דברים פשוטים, אך בשכנוע פנימי – יהיה נשיא ארה"ב. ד"א שימו לב לשנה של הספר והסרט. הנשיאים שהדמוקרטים בארה"ב ייחסו להם מידה של טמטום עוד יבואו (זוכרים איך דיברו על ריגן? וחס ושלום על בוש הבן?). ממש נבואי, נכון?

הפרשנות השנייה שאפשר אולי לתת לסרט נסובה על הטלוויזיה (והמדיה) שכל כך משפיעה על חיינו, הן הפרטיים והן הציבוריים, עד כדי המלכת סלבריטאים פוליטיים ותקשורתיים קצת מטומטמים. גם כאן כמובן שתסכימו שמדובר בנבואה אמתית. אני אישית למשל כבר די לא צופה בטלוויזיה ולא מעורה בכל התכניות – לי אישית נמאס מפסטיבל הטמטום ומצעד האיוולת המוצגים מעל המרקע.

אך הפרשנות המעניינת ביותר אפשר לייחס לדבר הבא. הגנן למעשה לא מטומטם ולא מפגר, אלא איש רגיל לגמרי. ההתנהגות שלו היא כזו, מכיוון שלא היה לו מגע עם העולם החיצון, והוא למד עליו מתכניות הטלוויזיה. הוא גם מגיב אל העולם כמו שהוא ראה בטלוויזיה. למעשה אין לו כמעט שום דבר משלו – הכל התניה טלוויזיונית וניסיונו כגנן. עם ראיה כזו צרה, ללא שום אישיות או דעות משלו, הבחור מצליח בעולמנו. וזה מטריד. זה קצת ראי מולנו – הרי אנחנו מותנים בהתנהגותנו בדיוק כמוהו, על פי מה שמראים לנו, מה שאומרים לנו, – אך לא על פי מה שאנחנו חושבים. לא כן? האם הדעות שלנו סתםbeeing there 2 הושתלו או הונחו שם ע"י ספרים, טלוויזיה, פייסבוק, הורים, חברים? מתי פעם באמת חשבנו על הדעות שלנו, מתי שכללנו את עקרונות ההוויה שלנו? לאחר שגדלנו וכבר לא צעירים, אנו אומרים "התבגרנו" ומייחסים למילה הזו אבדן האידאלים, אבדן העקרונות בעקבות הפגישה עם החיים עצמם. הרי הבון טון נחשב שהאמת היא תמיד איפה שהוא באמצע, שהצדק גם כאן וגם שם – ז"א שום דבר לא החלטי, וצריך להיות מאוזן, במרכז, חס וחלילה לא קיצוני. זה די מזכיר את הגנן, לא? המחסור  של חשיבה עצמאית – אף שהדבר לא מטריד אותו. הפילוסופיה שלו מסתכמת במילותיו לשירלי מקליין :"אני אוהב לצפות".