2003 – Bruce Almighty

שווה ❻ 2003 – Bruce Almighty ברוס הגדול מכולם – Tom Shadyac

ג'ים קרי עשה מספר סרטים של "מה יקרה אילו…" – הוא כבר עשה את שקרן שקרן (שבו הוא יאלץ להגיד את האמת בכל פעם) ועוד יעשה את יס מן (שבו הוא יצרך להגיד כן לכל דבר). בסרט הזה ג'ים קרי לוקח על עצמו את תפקידו של האלוהים – לא פחות – כשהאלוהים מחליט לצאת לחופשה. יש בסרט לא מעט קטעים הומוריסטיים ורעיונות מטורפים (לקבל תפילות בדואר אלקטרוני – וואלה!) – ומי שאוהב את ג'ים קרי בוודאי יהנה מקומדיה קצת דבילית זו – אך הרעיון פנטסטי. שווה.

2004 – Eternal Sunshine of the Spotless Mind

מומלץ ❾2004 – Eternal Sunshine of the Spotless Mind שמש נצחית בראש צלול – Michel Gondry

How happy is the blameless vestal's lot!

The world forgetting, by the world forgot.

Eternal sunshine of the spotless mind!

Each pray'r accepted, and each wish resigned…

אלכסנדר פופ, מתוך " Eloisa to Abelard" (-הטכסט המלא של הפואמה ניתן למצוא ב- Eloisa to Abelard)

ג'ים קרי כבר הוכיח בהמופע של טרומן שהוא שחקן דרמה בחסד – וכאן הוא נותן את כל מה שיש לו. גם קייט ווינסלט נפלאה בסרט זה. התסריט של צ'רלי קאופמן – מה שמבטיח סיפור לא רגיל. ומה שקאופמן מבטיח – הוא מקיים – זה הוא שכתב את להיות ג'ון מלקוביץ', הטבע האנושי, אדפטיישן, ווידויים של מוח מסוכן וגם ביים את סינידוכטה, ניו-יורק . כך שלצפות לסרט קליל, מובן, שפונה למחנה המשותף הרחב – זה לא להכיר את העבודות שלו. הסרט ברובו מתרחש במוחו של הגיבור הראשי, ועוסק בשאלת הזיכרון. אנחנו זה הזיכרון שלנו, ואם הזיכרון ילך, נעלם גם אנחנו. בסרט זה הגיבור והגיבורה מבקשים למחוק להם את הזיכרון של האחד על השני בעקבות אהבה כושלת. האם זה יצליח? האם זה לתמיד? האם נשאר עצמנו? לחברה (הדמיונית, לא להיבהל) שמבצעת מחיקות כאלו  יש דעה בנושא.

האם הפרוצדורה עלולה לגרום לנזק מוחי?

מבחינה טכנית, הפרוצדורה הזאת היא נזק מוחי

הסרט, המאוד חכם ד"א, ושעוסק בזיכרון כזהות עצמית, מצליח להיות רומנטי בצורה יוצאת מהכלל.

שם הסרט נלקח משירו של אלכסנדר פופ, שכמה משורותיו אפילו מצוטטים בסרט. השיר עצמו הוא שיר אהבה נצחי, שחיבר פופ בעקבות מקרה אמיתי שהתרחש במאה ה-12. בקיצור רב: אלואיז הייתה תלמידתו בת ה-18 של אבלרד בפריז שהיה מורה ופילוסוף ידוע. הם ניהלו רומן, ובעקבות הרומן נולד לאלואיז בן. על מנת להציל את המצב אלברד נישא לאלואיז, אך זה לא עזר, דוד של אלואיז ציווה לסרס את אלברד. וכך הוא הפך להיות איש דת, ושיכנע גם את אלואיז להיות נזירה. הם החליפו מספר מכתבי אהבה שעד היום מציתים אש בספרות האירופאית. מי שמעוניין לקרוא את המכתבים – הם כאן. אלואיז הביעה רצון לשכוח את כל הפרשה בעקבות כאב הלב והתסכול שאי אפשר לממש את אהבתה לאברדל. מכאן בא הרעיון של הסרט.

אחד הסרטים האהובים עליי.

1998 – The Truman show

מומלץ ❾1998 – The Truman Show המופע של טרומן – Peter Weir

המופע של טרומן מתכתב ממש באון ליין עם פלזנטוויל (שניהם נעשו באותה שנה). וזאת לא מכיוון שהם דומים, אלא מכיוון שהם שונים כל כך, למעט הרעיון המרכזי שהיחיד יכול לחולל שינוי, ולעובדה ששניהם מדברים על גיבורים החיים בתכנית הטלוויזיה. כאן הדמיון נפסק.

למי שעדיין לא ראה, אני מציע להפסיק לקרוא כאן ופשוט לרוץ ולראות. לקרוא אפשר אח"כ.

המופע של טרומן מעביר ביקורת נגד תכניות הראליטי. מעביר ביקורת? האמת היא שהוא מנבא אותם. האח הגדול יצא רק שנה מאוחר יותר באמריקה. הסרט לא מעביר ביקורת על קהל הצופים – הוא דווקא מראה את הקהל באור אוהד של אנשים פשוטים קשי יום שתכנית הראליטי מכניסה להם עניין וריגושים לחיים (מה שלדעתי, כמובן, זו התחנפות וסימון מטרה להיות רב מכר – כך שחוסר הביקורת על צרכני הריאליטי הוא מגמתי בלשון המעטה) – אלא מתמקד בביקורת על המדיה ועל הכוח שיש למי שעומד בראש הפירמידה – אמנם זו ביקורת מאוד נכונה, אך גם כאן זו התחנפות לקהל – הרי מה אופנתי יותר מאשר לתקוף את התקשורת ומי שעומד בראשה. לפי דיברי הבמאי: "תמיד הייתה השאלה הזאת – האם הקהל נעשה מטומטם יותר? או אנחנו, עושי הסרטים, מתנשאים עליו? האם זה מה שהם רוצים? או האם זה הוא מה שאנחנו נותנים להם? אך הציבור נהר לסרט שלי בהמוניו. וזה מוכרח להיות מעודד." אני אישית לא הבנתי מה זה בדיוק מעודד – האם הבמאי מבין שזה מה שהקהל רוצה? אך זה לא פותר את הסוגיה עליה דיבר הבמאי – טמטום הקהל והגישה הפטרונית של עושי דעת הקהל… הייתכן שדיברי הבמאי הם  התנשאות מתוחכמת הבאה להתחנף לאותו הקהל שברוב טמטומו מפרנס אותו? טוב, זה ציני מידי, אך האם?

הסיפור הוא לא פחות ממדהים – תאגיד תקשורת מאמץ ילד, ובונה לו עולם משלו, בו הוא גדל, ו-5,000 מצלמות עוקבות אחרי כל מה שהוא עושה – וכך יש תכנית ראליטי אולטימטיבית, בו הגיבור הראשי לא משחק, אלא חי, ואף לא חושד שהוא חי בתכנית טלוויזיה, וכל העולם עוקב אחריו. על התכנית הזדונית מנצח היוזם – קריסטוף. וכך הוא בנה גן עדן קטן, בו הוא מנסה לעשות רק אושר ל-טרומן (משחק נהדר של ג'ים קארי, שמראה שהוא גדול לא רק בקומדיות) עם רווחים נכבדים כמובן. כל הסביבה מלאה בשחקנים, בסצנות מבויימות – כמעט שום דבר לא מושאר ללא השגחה, וכל מה שקריסטוף מצפה מטרומן – שהוא יחיה את חייו, שיראה אמוציות ויהיה מאושר. וטרומן – בחור חביב – אכן עושה את מה שמצופה. אך כמצופה מאיתנו, לא לאורך זמן – הוא מתחיל לחשוד שמשהו לא בסדר ומתמרד.

כמובן שאפשר לחפש חורים בכל הסיפור (למשל – מדוע זה לקח לטרומן 30 שנה להתחיל לחשוד שמשהו לא בסדר? למשל – למה טרומן בכלל חושד, הרי אין לו מציאות להשוואה, איך הוא בכלל מסוגל לתפוס את ה"לא בסדר"? למשל – אז מה אם משהו חשוד? הרי רוב חיינו אנו נתקלים במשהו חשוד בסביבה – אך זה לא גורם לנו להתמרד, וכו') – אך זה היה הורס את הסיפור הנהדר הזה (התסריט הוא של אנדריו ניקול, שכתב לפני כן את הסרט הנהדר מה קרה בגאטקה ועוד יכתוב סרט טוב אחר עולם הזמן).

אגב, האהדה היא כמובן עם טרומן על ההתמרדות, אך גם עם קריסטוף במידה מסוימת – אמנם הוא מצטייר כמפלצת שמשחקת ככה עם גורל האנשים – אך הוא זה שבנה את כל עולמו של טרומן וטרומן היה במידה מסוימת יציר כפיו – והוא היה האלוהים של עולמו של טרומן. וכך, מרד האדם באלוהיו משאיר את האלוהים  ללא האדם, בודד, נשלל מהעולם שהוא ברא. זה נותן עוד כיוון מחשבה –  איך זה שאנשים מאמינים לא מתמרדים נגד האלוהים? איך זה שהם מסוגלים לסבול שהם הונדסו לחיות במין מופע של טרומן הפרטי שלהם? השאלה הזו הטרידה אותי כשהייתי צעיר, ולפעמים מתעוררת מחדש כשאני צופה בסרטים כמו זה.

סרט מעורר מחשבה. ולא רק. ב-2008 כבר היה ידוע על כמה עשרות מיקרים פסיכיאטריים שבהם האנשים האמינו שהם חיים בתוך תכנית ריאליטי. המחלה הסכיזופרנית הזו כונתה בשם חיבה – סנדרום טרומן.

2008 – Yes man

שווה ❻ 2008 – Yes Man יס מן – Peyton Reed

הסרטים שיש בהם שינוי אחד אפילו שיהיה קטן אך קונסיסטנטי מהתנהגות נורמלית תמיד מסקרנים – מה יקרה אילו? ואם אלו קומדיות – אז זה גם משעשע. כבר ב-1997 ג'ים קרי עשה קומדיה שקרן שקרן בה הוא חייב להגיד את האמת תמיד. כאן ג'ים קרי – מנהל הלוואות – משתתף בסדנה ומוצא את עצמו תמיד אומר כן ואף פעם לא לא. כמובן שזה מסבך לו את החיים בצורה משעשעת. אבל מה שבאמת מדהים הוא שהסרט מבוסס על אירועים אמתיים – שהסרט מבוסס באופן חופשי על ספר בשם זהה של בחור בשם דני וואלס – שבו תיאר תקופה בחייו בה החליט להגיד כן לכל דבר בעקבות הערה שזרק אליו זר באוטובוס – "תגיד כן יותר". מדהים איזה החלטות אנשים לפעמים לוקחים! ג'ים קרי הוא דמות ססגונית, לא סטנדרטית ויש שיגידו וולגרית. אך ללא ספק – לא משעממת. במהלך הסרט הוא וויתר על הכפיל שלו בקפיצת הבנג'י מהגשר, למד לנגן על גיטרה, למד קוריאנית בסיסית ושבר על אמת שלוש צלעות בקטטה בבר שצולמה לסרט.