2012 – God's Neighbors

שווה ❼ 2012 – Hamashgihim  – God's Neighbors  המשגיחים – Meni Yaish

יש לו לא מעט עם אפס ביחסי אנוש (או שאולי הפוך, הרי הוא נעשה קודם לסרטה של טליה לביא). דמויות סטראוטיפיות אך כאלו שכולנו מכירים, קולאז' בת-ימי בן זמננו. הדמויות של חבדניקים עם המוזיקה ממש כאן – זה לא סרט, זו הצצה מהחלון.

וההצצה הזאת מציגה כמה חבדניקים שמשליטים את הכבוד לדת, כבוד למסורת, צניעות ומסירות לשבת בכוח הזרוע ואם צריך גם עם נשק. שבת שלום וברוכים הבאים לבת ים הדתייה ומי שלא מוצא חן בעיניו – שיזהר. אך הפושטקים האלו הם לא סתם עבריינים צעירים בסגנון התפוז המכני – יש להם מטרה, והמטרה קדושה. שבת שלום.

ומכיוון שכך, יש להם סיכוי לגאולה, והיא אכן לא מתמהמהת ובאה. משחק מלהיב ומצויין, שווה כל דקה.

שבת שלום.

2012 – A Late Quartet

מומלץ ❽2012 – A Late Quartet כלים שלובים – Yaron Zilberman

 

 

מנהאטן ומוסיקה קלאסית. שילוב נהדר ואכן כיף לצפות בסרט ראשון של ירון זילברמן. הסרט נסוב על קוורטט אחרון של בטהובן למיתרים מס' 14 אופוס 31 – יצירה שאומרים ששוברט, לאחר האזנה בו, אמר "אחרי זה, מה נשאר לנו לכתוב?". הוא נכתב ב-1826 ושנה מאוחר יותר בטהובן מת. הסרט מספר על קוורטט למיתרים שפועל כבר 30 שנה, כשלנגן הוויולה (כריסטופר ווקן) מתגלה מחלת פרקינסון. מכיוון שיש לו עוד זמן מוגבל לנגן עד שהמחלה תמנע זאת ממנו, הוא רוצה שקוורטט ייתן הופעה מיוחדת. כאן גם נגן הכינור השני (פיליפ סימור הופמן) פתאום רוצה להחליף את הכינור הראשון. וכאן מתחילה תסבוכת אנושית בין חברי הלהקה ואפשר להשוותה להצפות פיתחי הביוב בגשם החזק הראשון בחורף הישראלי – הכל צף ומוצף ויש לנו התקוטטות תרבותית נהדרת בדרמה אנושית לצלילי המוסיקה הנהדרת – ולא רק של בטהובן – על נופיה של מנהאטן. הנאה צרופה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=NX66lRnNmqs

2009 – A Matter of Size

שווה ❻2009 – Sippur Gadol A Matter of Size סיפור גדול – Sharon Maymon

סיפור גדול הוא על גילוי עצמי. הוא על קבלה עצמית. הוא על חיפוש האדם אחרי כבודו. הוא על אנשים שמנים שמצאו את כל זה דרך האבקות הסומו. כאן, בישראל. בחור שמן, לא מצליח, פתאום מגלה שיש בכלל סצנת סומו, כשהוא עובד במסעדה יפנית. הוא מחליט לארגן כמה חברים והם מקימים מועדון האבקות הסומו. זו קומדיה, דרמה, רומנטיקה ומה שתרצו אך בעיקר תהינו מיציק כהן על המסך. אחלה סרט.

2002 – Beitar Provence

שווה ❼2002 – Beitar Provence בית"ר פרובנס – Ori Inbar

בעיירת שכוחת אל אי שם בדרום בשם גבעת צורים יש קבוצת כדורגל בליגה ג'. מי שלא מאמין, בחיי יש עיירות כאלו, מאובקות, עם שמש המטגנת את המוח, עם שיכונים שמגדירים מחדש את המילה כיעור. מי שראה את ירוחם, לא יתווכח עם זה. ובעיירות כאלו יש אנשים קטנים עם סיפורים קטנים ועם חלומות קטנים (שכמובן גדולים עבור כל אחד ואחד מהם). זהו סרט על אנשים כאלו, אך לא במפעל שיש או עופות, אלא בקבוצת כדורגל.  סרט קטן וחמוד עם תקוות קטנות שלא מתיימר להיות רציני ואפילו מצליח לסחוט חיוך או שניים.

 

2009 – Lebanon

מומלץ ❽2009 – Lebanon לבנון – Samuel Maoz

 

 

לבנון הוא סרט על מלחמת לבנון. ז"א לא על כל המלחמה, אלא רק קורות טנק אחד עם המשימות שלו בתוך כל הבלגן. לא מדובר פה בגיבורים מצ'ואים המכסחים לערבים את הצורה, אלא על חיילים צעירים, די פוחדים, טועים, מתקנים, מחפשים את דרכם בכל הזוהמה של המלחמה. אין פה התבכיינות לשמה ואין יותר מדי הטפות מוסר – אלא הצגת תמונה. ועל מנת להציג אותה עוד יותר מלחיצה – יש כאן טריק קולנועי מדהים ששמואל מעוז משתמש – הרוב המוחלט של הסרט מתרחש בטנק עצמו. גם מה שמתרחש בחוץ רואים מתוך הצריח דרך משקפות – צריך לראות שמאלה – הצריח מסתובב שמאלה, צריך לראות ימינה, אז יבבת המנועים מזיזה את הצריח ימינה. דחוס ולחוץ בטנק. וחם, חם מאוד. ובוודאי שגם מסריח. אפילו בן אדם אי אפשר לראות בזקיפות קומה – רואים ערבוביה של פנים, גפיים, חלק מגוף. הסגנון הזה מקפיץ את הסרט בלפחות שתי רמות כלפי מעלה. הדחיסות הזאת, הקרבה הזאת, שיתוף הצופה בתוך קלאוסטרופוביה משאיר רושם בל ישוער (הדוגמה האולטימטיבית היא כמובן הצוללת המופתי)

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=D-_kE5QD_W4

2007 – Beaufort

שווה ❻2007 – Beaufort בופור – Joseph Cedar

 

סרט מלחמה קלסטרופובי, מה שהופך אותו לסרט אנטי מלחמתי. ימים אחרונים של מלחמת לבנון הראשונה. צה"ל בנסיגה ובופור, המעוז האחרון הנמצא במצודה צלבנית קדומה באזור נבטיה, המכונה בערבית קלת-אל-שקיף, והנקראת בופור כי הצלבנים הצרפתיים כינו אותה מצודה יפה – beau fort  – בופור עומד להתפנות, כאשר האויב מזנב בצה"ל. צריך באמת משמעת עמוקה ואופי חזק ע"מ לא להתפתות להמשיך בלחימה ומרדפים אלא להוציא אל הפועל את הנסיגה לאחר 19 שנה של לחימה. בזמנו היה רעש סביב העובדה שכמה מהשחקנים בסרט לא שירתו בצה"ל. אני לא מתרגש מזה – זה כמו לתקוף את הדובר במקום להתייחס לדברו. ודברו בסרט הזה חזק.

2011 – Footnote

מומלץ ❾ 2011 – Footnote  הערת שוליים – Joseph Cedar

 

 

שני חוקרים, תלמוד, אב ובן – ורק אחד יזכה לפרס.

הערת שוליים זהו סרט ישראלי בין הנהדרים שנעשו. מצד אחד הוא כל כך יהודי שממש קשה למצוא יותר ממנו – גיבורי הסרט הם חוקרי ומלמדי תלמוד. אך מצד שני, הסרט מאוד אוניברסלי – מדובר בחקר היחסים בין אב לבנו – כל כך אוניברסלי, שהסרט זכה בהערכה ופרסים רבים, ועבר את השלבים על מנת לייצג את ישראל באוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר. הוא לא זכה, כי באותה השנה היה סרט אחר בקטגוריה זו עם נושא אוניברסלי לא פחות מהערת שוליים, ומצויין גם כן – פרידה האיראני – שזכה. אך זה לא מוריד מגדולתו של הערת שוליים. מדובר בסיפור על אב (שלמה בר אבא), קפדן, פלגמטי, מעמיק, עסוק בפרטי פרטים, לא אהוב על הבריות, אמנם מוערך מאוד ע"י אנשי מקצוע, אך לא עד כדי הערכה פומבית. הגאווה הגדולה שלו שהוא הוזכר בהערת שוליים בספר קנוני של מורו ורבו בתלמוד. ובנו (ליאור אשכנזי), גם הוא חוקר תלמוד, פועל בלהביא את הנושא אל הקהל הרחב, אהוב ואהוד על כולם, משפיע על החשיבה האקדמית והפופולרית, מצליח מאוד, זוכה להכרה ופרסים. והנה, סוף סוף, האב גם הוא זוכה לעדנה וצלצול טלפון המבשר שהוא הולך לזכות בפרס ישראל השנה על תרומתו לחקר התלמוד (אגב, אביו של סידר הבמאי – חיים – הוא חתן פרס ישראל לביולוגיה). אך שמחה וקוץ בה – ההודעה לאב היא טעות ביסודה – הכוונה הייתה לבן… הסרט בוחן את הדמויות בעומק מפתיע, עוטף אותן בדמויות וסיטואציות נוספות, עם משחק נהדר, הומור דק ואירוני ומשאיר אותנו בטרגי-קומדיה המתפתחת מול עיננו וכובשת את ליבנו. הסצנה באוניברסיטה העיברית בחדר קטן שבקושי מתוכנן ל-2 אנשים, ובו מתקיימת ישיבה עם 6 – היא מן הגאוניות ביותר שראיתי. שפו.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=KqAKUm8P1aU

2007 – My Father My Lord

מומלץ ❽ 2007 – My Father My Lord חופשת קיץ – David Volach

 

חופשת קיץ פותח לנו צוהר לחיים של הציבור החרדי הליטאי הכל כך סגור, כך שכשחושבים שהסרט הופץ גם מחוץ לישראל, אז פתאום יש לי הארה שלצופים בארצות הרחוקות יש פחות או יותר אותו המושג כמוני איך חי הציבור הפונדמנטליסטי הזה. וזה עושה אותי מסוקרן. ודוד וולך לא מאכזב – אלוהים מצוי בפרטים הקטנים, גם אצל החרדים, וכך הוא נותן לי בפרוטרוט תמונה אינטימית מחיי הציבור הזה. יש שאולי לא יאהבו את הקצב האיטי וירידה לפרטים – אך לדעתי זה המארג האיכותי עליו מושתת  הסרט. הדרמה שמובאת כאן, אלגורית, משולה לעקדת יצחק, היא אנושית, היא קיומית, היא כואבת, היא איומה. היא מביאה את האדישות של הטבע לגבי משמעות החיים שלנו ועצם  הווית החיים אל מגרש המשחקים של האלוהים עצמו וכך מעלה מחדש את נושא ההשגחה הפרטית. השגחה אשר עפ" האמונה האידאולוגית של הסרט קיימת בראשם הקודח של חדורי האמונה האיתנה, אשר כלום לא יזיז אותם ממנה עד שהחומה של ביתם קורסת ואז האמונה נשארת בודדה, לא מוגנת, ואפילו עומדת לשיפוט מוסרי צועק ומנקב נשמות. עוד נושא אידאלוגי בסרט מפגיש בין הגבריות האוהבת, אך דוגמתית, מסגרתית, פונדמנטליסטית, קשיחה וקשוחה, האלימה מאחורי המסך של סובלנות ואמונה,  מול הנשיות הסובלת, המאשימה, האוהבת והמכילה, אשר תחיה תחת השלכות הגבריות ונמשלת על ידה. וכל זה מסתובב סביב החיים השבירים – הילד מנחם, הבן של אברהם (משחק מעולה של אסי דיין), רב ידוע ושוקד לימודים והלכות ושל אסתר – האישה שאיתו. סרט נוגע באנושיות ובדרמה אינטימית הכלואה בעולם החרדי.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=lLXGCv7zDuw

2008 – Waltz with Bashir

מומלץ ❽2008 – Waltz with Bashir ואלס עם באשיר – ארי פולמן 

סרט אנימציה דוקומנטרי כביכול, מניפסט אשמה נגד ישראל בסברה ושתילה, סרט נפלא וויזואלית, המביא דילמה מוסרית

וואו. זהו חזיון מדהים. ארי פורמן עשה סרט דוקומנטרי באנימציה. והאנימציה כאן מעולה. כמו גם הרעיון לעשות סרט דוקומנטרי על מלחמת לבנון שמבוסס על רעיונות עם החברים של ארי פולמן לנשק. כן, זהו גם סרט אוטוביוגרפי. בגלל האנימציה, הוא אולי לא נתפס כך, אך הוא כזה. והפן הוויזואלי מצד אחד מרחיקים אותו מלהיות דוקומנטרי, אך מצד שני זה עושה עבודה מאוד מתוכחמת של להביא את הביקורת לכביכול סרט דרמה, אך הוא דוקומנטרי. ארי פולמן עשה כאן עבודה נהדרת של לשים על השולחן את טבח סברה ושתילה בפעם הראשונה בסרט באורך מלא. אך… כן, הוא דוקומנטרי, לא? וכך הסרט זכה להערכה גדולה בחוץ לארץ, וכך תרם בין אם הוא רוצה ובין אם לא לניכור והדרת מדינת ישראל, ומזין את האנטי-שמיות המודרנית. מכיוון שזהו סרט דוקומנטרי, קשה להאשים את ארי פולמן בחד צדדיות של תיאור המעשה – הרי התיעוד כאן הוא של ראיונות חבריו לנשק וזיכרונותיו הוא בעצמו. כך שמטבע הדברים, זה אמור להיות לא אובייקטיבי. אך ארי פולמן בוחר נסיעה דוהרת ברחוב חד-סיטרי של סיטואציה מאוד מורכבת. מה שחלק מהציבור הישראלי חש הוא שזה סרט שמאלני. למעשה, כשצפיתי בו, הייתה לי תחושת דז'ה-וו של סרטים אמריקאים על מלחמת ווייטנאם – סרטים שביקרו את ארה"ב. לא שלא צריך לבקר – אך זה למעשה מקבע את הגדרת הסרט – זהו סרט שמאלני עם ביקורת נוקבת נגד מדינת ישראל, עם סימון המטרה של האשם בטבח – ישראל, כל זה במלבוש של סרט דוקומנטרי, עם טכניקת אנימציה מדהימה.

ועכשיו לעצם האצבע המאשימה – בבסיס ההאשמה נמצאת תיזה, שהאשם העיקרי באירועי זוועה הוא מי שיכל היה למנוע אותם, אך לא עשה זאת. זאת אכן תזה מוסרית ממדרגה ראשונה. מה שדרך אגב מסתתר מאחוריה, זאת התנשאות מוסרית וצדקנית מסוימת – התזה לא מוחקת את האשמה מידי הרוצחים, או ממשלחיהם, או מהמלבים את הסכסוך – אך טוענת שצד שלישי שיכל היה למנוע ולא עשה – אשמתו גדולה יותר. ז"א יש פה אצבע אל עבר המבוגר האחראי – ובקוטביות של אין ברירה צריך להכיר במעורבים הישירים בסכסוך כילדים קטנים. ומכיוון שזו לא סיטואציה משפחתית אלא מעשי זוועות במלחמה – הרי זה לא ילדים, אלא ברברים. וכאן טמונה ההתנשאות המוסרית – אם ישראל היא המבוגר האחראי – אזי הפלנגות והפלשתינים – הם ברברים. כאן צריך להזכיר – אנחנו נלחמנו נגדם, ז"א זו הייתה מלחמת הנאורים מול הברברים. ובמלחמה מהסוג הזה אנחנו מצפים למעשי ברבריות מצד הברברים. זה פועל יוצא של התנשאות המוסרית – ז"א שבסופו של דבר, אם הולכים עם התזה, אזי אפשר להצדיק את המבוגר האחראי בטענה שברברי הוא ברברי. הבעיה השנייה בטענה מוסרית זו היא שהמבוגר האחראי הוא כולנו – זה המערב הנאור העומד בצד כשיש רצח עם ברואנדה, זה כוחות הברית שלא הפציצו את משרפות המוות הגרמניות גם כשידעו מה קורה שם, זה גם אירופה של ימינו המשחקת משחק של בת יענה כאשר האיסלמיזציה של אירופה זה מתחיל להיות עניין של זמן. ז"א אם הטענה המוסרית של המבוגר האחראי היא נכונה – אזי כל האנושות אשמה. באופן זה או אחר, כלפי זוועה או אווילה או אי-צדק או רעה זו או אחרת. אזי אם להטיף מוסרית – אז כלפי כולם. וכך יוצא שהביקורת של המבוגר האחראי היא סה"כ גלגול של   הטפה תאולוגית חסרת בסיס במציאות (שהיא כידוע יחסית, ולא אבסולוטית).

אך בזה נבדל השמאל הרדיקלי – הוא לא רואה את כולם, הוא לא רואה את עצמו. הוא רואה את מדינת ישראל השנואה, היהוד המודרני – היהוד שכמה קל היה להזדהות איתו מוסרית כששרפו אותו באושוויץ, וכמה מעצבן שהוא התחיל לירות בחזרה, אפילו במלחמת אור וחושך נגד הברברים. תחיית האנטישמיות המודרנית. (ד"א גם מבחן המידתיות שארצות העולם כה רוצות לבחון בה את מעשי ישראל, ושגם משפטנים בארץ כמו  ברק שמו אותו כאור לחוקים,  המבחן הזה ברגע שמדובר ב-ברברים עצמם הוא פתאום לא תופס, ולבטח לא כשמדובר בהם עצמם – ז"א מבחן המידתיות זו צביעות מוסרית ממדרגה ראשונה).

תודה לסרט הזה שהציף את השאלה הכבדה של מוסריות, אני רק מצטער שהוא משמש כיום כנשק נגדנו.  עם כמה שאני לא מסכים עם הביקורת שהסרט מנסה להציג, זה לא מפריע לי להלל אותו – זהו סרט ברמה גבוהה מאוד.

2007 – The Band's Visit

מומלץ ❽2007 – ביקור התזמורת – ערן קולירין

 

 

דרמה קומית על תזמורת משטרה מיצרית המגיעה לעיירה שכוחת אל בנגב.

אין כאן תרבות ערבית. אין כאן תרבות ישראלית. אין כאן תרבות בכלל. זאת התשובה של בעלת קיוסק (רונית אלקבץ) בעיירה מדברית שכוחת אל (בליבי חלף זכרון קל מ-קפה בגדד אך התנדף – קפה בגדד היה קפה הרבה יותר עשיר ומפותח לעומת הקפה שלנו כאן. התשובה היא על השאלה שג'נטלמן (ששון גבאי) שאל איפה כאן בית התרבות הערבי החדש. הג'נטלמן הוא ראש התזמורת המשטרה המיצרית שאמורה לנגן בטכס הפתיחה של בית התרבות הערבי החדש בפתח תקווה, אך בטעות לוקחת את האוטובוס הלא נכון מגיעה לעיירה קטנטונת בנגב. זאת פתיחה שיכולה להוביל לקומדית בורקס, אך במקום זאת לוקחת כיוון לסרט קטן, המלא עדינות, מלא בגילויים אנושיים הדדיים עם סצנות קומיות – מפגש תרבויות זרות החושף את המשותף – המאווים, הטרגדיות האישיות, הבדידות. סרט אנושי, שרובו מדבר באנגלית או בשפת גוף. משחק מעולה.