הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: 1943

1943 – Obsession

מומלץ1943 – Ossessione Obsession – Luchino Visconti

 

 

לוצינו וויסקונטי היה במאי איטלקי שיצר קולנוע ראליסטי. הוא היה דמות צבעונית – בחור עם דם כחול, למעשה רוזן, הומוסקסואל שעישן 6 קופסאות סיגריות ביום עד יום מותו בגיל 67. כאן יש לנו את סרט הביכורים שלו. ועוד איזה כניסה הוא דפק אל דפי ההיסטוריה של הקולנוע! מדובר בעיבוד לקולנוע של הדוור מצלצל פעמיים של ג'יימס קיין מ-1934. הסרט נוצר ויצא לאקרנים בזמן שלטון פאשיסטי, ולאחר כמה הקרנות גם הוחרם והמקור הושמד. כל העותקים מהסרט באו מהעתק פרטי שהבמאי שמר לעצמו. מאוחר יותר, ב-1946, הספר זכה לעיבוד קולנוע אמריקאי, וסרטו הנהדר של וויסקונטי לא הוקרן ברחבי העולם בגלל זכויות היוצרים על הספר בידי הוליווד  (עוד נקודה מאין ספור המראה איך זכויות היוצרים פוגעות בקהל עצמו בידי רודפי הממון). רק בשנות השבעים הסרט זכה להרמת מסך. לדעתי זהו עיבוד מצוין לספר, ועוד בתור סרט ביכורים. כמובן שהוא ממוקם באיטליה, ולא בארה"ב. הנושא די ידוע – נווד ואשתו של בעל פונדק דרכים מתאהבים וזוממים לרצוח את הבעל. נושא די שגור מאז בהרבה תסריטים. אפילו ג'יימס קיין עצמו חזר אליו בשיפוי כפול (סרטו האפל המעולה של ביל ווילדר). לראות את זה בתפאורה איטלקית לפני 75 שני זו חוויה רצינית. אגב, לגבי השם “הדוור מצלצל פעמיים”, אז יש לא מעט תהיות ותיאוריות. אני אהבתי את ההסבר ההיסטורי – באנגליה וויקטוריאנית כשהדוור היה מביא מכתב, הוא היה מצלצל פעם אחת, וכאשר זה היה מברק – אז פעמיים. מברקים אז עלו הרבה כסף, ושלחו אותם רק במקרים דחופים, בד"כ לא משמחים. כך ששני צלצולים בישרו על אסון. כמובן שיש הסברים אחרים. (קרדיט לנתונים בפוסט זה  הולך לוויקיפדיה) תיהנו.

קדימון: : https://www.youtube.com/watch?v=Fa4LaL_C6G4

1943 – The Raven

שווה 1943 – Le Corbeau  The Raven – HenriGeorges Clouzot

Star 6

 

 

סרט אפל, סרט מתח כיאה לקלוזו, המתאר מיקרה של הלשנות שווא. מכתבים המכתימים את כבוד הרופא של הכפר מופצים בין תושבי הכפר, כל פעם עם אשמה אחרת שלו. זה מאוד מסקרן איך קלוזו מסובב אותנו בפתרון התעמולה – מי זה שמפיץ או מפיצה את מכתבי ההלשנה האנונימיים האלו. המלשין האנונימי היה חותם את המכתבים – העורב. התסריט שגם אותו כתב קלוזו התבסס בצורה חופשית על מיקרה דומה של הלשנה שהיה בצרפת ב-1917 בעיירה טול אחרי מלחמת העולם השנייה (שם כותב המכתבים חתם עין הטיגריס, והאשים אנשים שונים בניאוף). מאז בצרפת הכינוי עורב השתרש ככינוי עבור המלשין האנונימי. הסרט (וגם קלוזו) הוחרמו בצרפת למספר שנים ככאלו המכתימים את האומה הצרפתית. הדבר קצת תמוה – מדוע שאומה צרפתית תוכתם ע"י דבר כזה? אלא אם כן…. ב-2006 בצרפת הייתה פרשת קלירסטרים, בה מכתבים אנונימיים הלשינו (והעלילו לשווא כמסתבר) שפוליטיקאים בכירים, כולל ניקולא סרקוזי אשר רץ לנשיאות באותה עת, החזיקו חשבונות בנק ב-קלירסטרים והלבינו את הכספים מתשלום המיסים. בימי המלוכה בצרפת, בסטיליה הייתה מלאה באסירים שנמקו שם רק על סמך האשמות ממכתבים אנונימיים. הנאצים תעדו מיליוני מכתבים אנונימיים צרפתיים בזמן כיבוש הנאצי, המלשינים על שכניהם ואחרים כקומוניסטים, אנשי מחתרת, יהודים או סתם פושעים וגנבים. ובכן, כנראה קלוזו דרך על היבלת הכואבת בנשמת השמאלן הצרפתי שהעדיף לטאטא מתחת לשטיח את הבושה הלאומית. אמנם בכל אומה היה "מלשינון" – אפילו אצלנו מס הכנסה מנסה לעודד את התכונה הזו – אך לצרפתים זה כאב בצורה לאומית.

 

1943 – Shadow of a doubt

מומלץ 1943 – Shadow of a Doubt צל של ספקAlfred Hitchcock

אם רוצים לדעת למה היצ'קוק נחשף לרב אמן של מתח, מוכרחים לראות את הסרט הזה. הסגנון, הטכניקה של הצילומים הכל כך אופיינית להיצ'קוק ובעיקר הסיפור עצמו shadow of a doubtבונים את המתח בצורה הדרגתית שאנחנו נהיים מעורבים, מעורבים עד מאוד במה שקורה על המסך. וזה לא שלא יודעים מי הרוצח – יודעים גם יודעים. אך לא הידיעה היא שבונה את המתח. הצעיר מול המבוגר, התום מול הרשע, הגבר מול האישה, המעגל המיסתורי הקושר אותם מול כל השאר וחוסר הפתרון הנמשך ונמשך הם שבונים את הסיטואציה המותחת.

למשפחה אמריקאית ממוצעת בעיירה קטנה וטיפוסית מגיע קרוב משפחה – הדוד. לאחיינית ולדוד יש קשר מיוחד כמעט מיסטי. אך מהר מאוד מתברר שהוא רוצח. רוצח של אלמנות עשירות. ואי אפשר לעשות כלום. והאחיינית צופה בחוסר אונים איך הרצח הבא מתבשל – הרצח שלה.

מתוך הנאום של הרוצח: "הערים מלאות בנשים, אלמנות בגיל העמידה, בעלים מתו, בעלים שחיו את חייהם בלעשות הון, עובדים, עובדים. ואז הם מתים ומשאירים את הכסף שלהם לנשותיהם, לנשים טיפשיות. ומה הנשים עושות, הנשים הסתמיות הללו? אתה תראה אותם במלונות, המלונות הטובים, כל יום בהמוניהן. שותות את הכסף, אוכלות את הכסף, מפסידות את הכסף בברידג'. משחקות כל היום וכל הלילה. מסריחות מכסף. גאות בתכשיטיהן. נשים נוראות, דוהות, שמנות, רודפות בצע. האם הן אנושיות, או הן חיות נוהמות? ומה קורה לחיות כאשר הן נעשות שמנות מדיי וזקנות מדיי?"