הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: 1950

1958 – The Hidden Fortress

מומלץ 1958 – Kakushi-toride no san-akunin The Hidden Fortress  המבצר הנסתרAkira Kurasawa

 

 

המבצר הנסתר הוא עוד סרט סמוראים של אקירה קורוסאוה מתקופת הזהר שלו של שנות החמישים, בהם הוא יצר את ראשומון ושבעת הסמוראים ואיקירו האלמותיים, וגם התחיל לשחק עם מחזות של שקספייר עם כס הדמים. בכלל, שנות החמישים היו המפץ הגדול של הקולנוע היפני שהובילו אותו אוזו, נרוסה, מיזוגוצ'י וקורוסאווה. קורוסאווה היה כנראה הידוע מבניהם במערב. גם הסרט הזה ידוע, בעיקר כי עפ"י ג'ורג' לוקאס, הוא היווה השראה למלחמת הכוכבים. זהו דבר שלא ברור לי כלל וכלל – איך סרט כזה, הממוקם בתקופה פאודלית של יפן במאה ה-16, יכול היה להיות להשראה לסרט מדע בדיוני הממוקם אי שם בגלקסיה בעתיד הרחוק? התשובה היא – כן, ועוד איך יכול להיות. אם סרטיו של קורוסאווה יכלו להיות השראה למערבונים ואפילו רי-מייקים עם לא אחר מאשר קלינט איסטווד, ויכלו להתרחש בימי הביניים של יפן בהשראת מערבונים, אז סרטים אחרים יכלו גם להשפיע על הסגה של מלחמת הכוכבים. העלילה היא די פשוטה, ומהווה מסע בריחה של נסיכה וגנרל שלה בליווי שני אנשי אספסוף מהיריבים שפלשו אל אדמות ואחוזת הנסיכה. כביכול מה אפשר לחדש בסיפור בריחה שכזה? אני לא מאמין ששאלתי שאלה זו לגבי סרט משנות החמישים – מה הוא יכול היה לחדש? אך הוא כן חידש, וזה לדעתי מה שהיווה השראה ללוקאס – הסרט מסופר בעיקר מפרי 2 בני הלוויה מפשוטי העם, ולא מפי הנסיכה עצמה (אתם זוכרים את אר טו דיטו שני הרובוטים ממלחמת הכוכבים עם הקשקושים שלהם לאורך הסרט?), 2 פשוטי העם מהאספסוף המשנים את דעתם, המתנהגים באימפולסיביות, המתנדנדים מתמימות אלטרואיסטית דרך עורמה פשוטה אל התאווה הנבזית לכסף, התנודה שאוחזת את 2 החבר'ה האלו ומטלטלת אותם בגסות רגשית מצד אחד של הספקטרום לצד שני, ומולם ניצבים בעדינות ובאצילות וביציבות, אך עם הרבה כוח 2 בני האצולה הבורחים שלנו. הניגוד הזה וצורת העברת הסיפור כה כובשים שאנחנו כבר לא מי יודע מה שמים לב לעלילה, אלא נכבשנו ע"י קטעים של פעולה המבוימים להפליא ואפילו די מוקסמים וצוחקים מהמשחק המוגזם שאנו לא הורגלנו לראות כזה בסרטים מערביים. הצילומים הנהדרים ובימוי נהדר מרככים את הזרות של החומר (פאודלים בימי הביניים? ביפן? סיפור בריחה של הנסיכה עם האספסוף? חרבות ומקלות?) ולקראת הסוף אנחנו כבר מכירים בפלא שקרה כאן – הסרט הזה הוא שלנו. נהדר.

 

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=3r7NgaWOaXg

המבצר הנסתר מול מלחמת הכוכבים: https://www.youtube.com/watch?v=4g8r0LhpMzk

1950 – All about Eve

מומלץ 1950 – All about Eve הכל עודות חווה Joseph L. Mankiewicz

 

 

ב-1950 יצאו 2 סרטים נפלאים – שדרות סנסט של בילי ווילדר, וסרט זה. כיום זכור יותר הסרט של בילי ווילדר, אולי כי הוא במאי טוב יותר ומסקרן בהרבה ממנקביץ'. ואולי זה בגלל ההופעה מדהימה של גלוריה סוואנסון בסרט הבלתי נשכח ההוא. ואולי זה בגלל הנושא – כוכבת העל שמזדקנת, למעשה שהזדקנה, אך חיה בעבר של התהילה שלה. ואולי מכיוון שהעבר היה סרטים אילמים וכך יש לנו משחק מוגזם על גבול הפאתטי של גלוריה סוואנסון, מה שעובד לא רע במציאות שלנו עם הגוזמה שאנו עדים לה מעל גבי מסכי הטלוויזיה או בכל מדיה אחרת, כולל במות פוליטיות כשפוליטקלי קורקט פשט את הרגל. אגב הסרט ארטיסט גם הוא נסוב על נושא דומה של שחקן סרטים אילמים אשר המציאות של סרטים עם פס הקול דחקה אותו מגדולתו והכוכבים החדשים תופסים את מקומו (סרט מודרני נהדר, העשוי שחור לבן, וגם אילם בנוסף לכל – הומאז' גדול לז'אנר. אגב, צ'אפלין הימר בגדול כשהמשיך לעשות סרטים אילמים בעידן של סרטים מדברים. לצ'אפלין זה הצליח).  הכל אודות חווה נסוב על נושא דומה – כוכבת מזדקנת כשהמציאות דוחקת אותה הצידה ואת מקומה מנסה לתפוס כוכבת צעירה.

בזה הדמיון מסתיים, כי לא מדובר בכוכבת זקנה – סה"כ בסביבות ה-40. ולא מדובר בסרטים, אלא בתאטרון. ולא מדובר בהחלפת דורות סתם – אלא בסיטואציה בה הכוכבת הצעירה היא לא אחרת מאשר בת טיפוחה של הכוכבת, אשר על פני השטח היא שיא התמימות, אך היא חורשת מזימות. מזימות שאגב לא התחמקו מעיניה של הכוכבת. אז מה אתם אומרים, האם הכוכבת נלחמה? הפתעה. אז לא כל כך. ז"א היא סלדה מהתנהגות של חווה, אך האם היא נלחמה? טוותה מזימות נגדיות? לא. היא לא התקוממה נגד הגורל. יש חיים ואושר לאחר גיל הארבעים. ונראה שהיא תרד מהבמה בעדינות אצילית, אפילו אם הבמה עומדת להיכבש ע"י הנחשית המניפולטיבית שבאה מביתה. לכוכבנית הצעירה קוראים חווה. אמנם מכותרת הסרט  אפשר היה לחשוב שמדובר על כל המין הנשי, ומהתפתחות הסרט אפשר היה גם להוסיף שמדובר בכותרת שוביניסטית המציגה את כל הנשים  נגועות בכוונות של שטן. אך לכוכבת המזדקנת קוראים מרגו. ולמעשה הסרט הוא לא על חווה אלא על מרגו. ויותר מזה, היא על כל הכוכבים המזדקנים שהכוכבים הצעירים זוממים לתפוס את מקומם. ואף יותר מזה – כל הדור המבוגר שיצטרך לפנות את הבמה לדור הצעיר ממנו.

הסרט אינטליגנטי מעין כמותו עם משחק נהדר של כל צוות השחקנים. את חווה משחקת אן בקסטר (שאגב בשנות השבעים שיחקה גם ב-Applause – מחזמר בעקבות הכל אודות חווה – רק הפעם היא שיחקה את מרגו) שקיבלה מועמדות לאוסקר על סרט זה. את מרגו משחקת במשחק חייה שזכור לי כתפקיד שלא הרבה שחקנים מסוגלים לשחק ככה, לא אחרת מאשר הכוהנת הגדולה של המשחק – בטי דיוויס. בטי דיוויס באה לתפקיד זה כבר מבושלת – אין לי מושג האם ההזדהות שלה עם הדמות היא שיצרה משחק משובח זה, או להיפך – כשרונה להיכנס אל הדמות הוא כה גדול שהיא משיגה הזדהות מוחלטת עם הדמות. תהיה סיבה אשר תהיה – אך משחק זה היה אדיר. אם היה לי אלף כובעים, הייתי מוריד אחד אחד לכבודה. באמת שאפו. סרט זה גם עשה, כנראה כמה מהפכים בחייה – אן בקסטר הפכה להיות חברה שלה לשנים שיבואו, בסרט היא גם הכירה את בעלה הרביעי והאחרון גרי מריל. כמו כן, אחרי הסרט לקראת אמצע שנות החמישים בטי דיוויס לקחה הפסקה מהקריירה הפורייה מאוד שלה, וחזרה אליה בשנות השישים. אפשר לחפש קווים מקבילים בינה לבין מרגו (אגב בטי דיוויס אימצה בת ביחד עם בעלה הטרי וקראה לה בשם מרגו), ואפשר לראות אותם גם כשהם לא שם. זה, אני חושב, מכיוון שהכל אודות חווה, שלא כמו שדרות סנסט שדיבר על לחיות בעבר ובסרטים, מדבר כאן על החיים עצמם, על מאבק חילופי המשמרות יהיה מגעיל ככל שיהיה. כל אחד יוכל לזהות בסרט זה כמה דמויות שהוא מכיר, כך שהוא מומלץ ביותר לצפייה עבורנו. או, כפי שמרגו אמרה בציטוט הכי ידוע מהסרט, "תחגרו חגורות בטיחות, הלילה יהיה מלא מהמורות".

בעקבות סיפור קצר מעט מארי אור מ-1946 בשם החוכמה של חווה שבעצמו מבוסס על מיקרה אמיתי שקרה לשחקנית בריטית אליזבת ברגנר בשנות ארבעים כששחקנית צעירה שהיא טיפחה ניסתה להשתלט על חייה ותפקידיה של אליזבת. אגב מרלין מונרו הופיעה בתפקיד קטנטן בסרט זה גם כן.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=LSntQerk8cQ

1950 – Caged

שווה 1950 – Caged – John Cromwell

כלא נשים כנושא לא היה משהו שהיו מטפלים בו בקולנוע דאז, כך שסרט זה יוצא דופן מבחינה הזו. אנחנו עוקבים אחר דרמת בית סוהר לנשים, אליו נכנסת בחורה תמימה שנפלה ומתחנכת לאסירה פקוחת עיניים, עם כל היחסים בין האסירות ושומרות הסדיסטיות. הצילומים הנהדרים בסרט כיאה לסרט אפל – שחור לבן כמובן – עושים את העבודה ומעצימים את הדרמה.

1950 – The Asphalt Jungle

מומלץ 1950 – The Asphalt Jungle ג'ונגל האספלטJohn Huston

 

 

ג'ון יוסטון האגדי מביים סרט אפל נהדר, ועוד עם מרלן מונרו בתפקיד קטן אמנם, אך משמעותי. מדובר בסרט פשע עיבוד לספרו של בורנט באותו השם מ-1949 – סרט על שוד יהלומים למעשה. החטא ועונשו. חבורה מתכנסת על מנת לשדוד יהלומים בשווי מיליון דולר. אך מה לעשות, אם היה משהו כמו פשע מושלם, אזי לא היינו יודעים על זה, לא? אין פשע מושלם. כל החיים בנויים על טעויות במוטציות של גנים המהווים בסיס לאבולוציה, וכך לחיים עצמם. גם בחיים אין דבר מושלם והם מורכבים מכל מיני טעויות, אפילו שיהיו קטנות – אך טעויות. אם התכנון מושלם, אזי הייתה טעות בעיצוב. אם העיצוב מושלם תהיה טעות בביצוע. אם הביצוע היה מושלם, אז תהיה טעות אחרי הביצוע. וכך הלאה – גם כאן יש לנו טעויות ועקב כך גם המרדף אחר השודדים. הסרט עשוי בסגנון נהדר, עם משחק טוב וצילומים מעולים. אחד מסרטים האפלים הטובים שנוצרו.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=IXrP6Uo4nUI

1950 – Night and the City

שווה 1950 – Night and the City – Jules Dassin

 

 

זהו פילם נואר במיטבו, עם עלילה מסובכת. עולם תחתון, נוכל שמנסה להשתלט על סצנת ההאבקות בלונדון, למעשה אין כאן אף גיבור חיובי או אף אחד שמעורר בנו סימפטיה. זהו סרטו הראשון של ג'ולס דאסין בניכר (הוא נאלץ לגלות באירופה בתקופת המקרתיזם בארה"ב מולדתו) וספוג כולו בפסימיזם, ניהיליזם וחוסר תקווה – הרעים מנצחים אצל דאסין הפעם. אני אוהב את הסרטים שלו – עד כה ראיתי 5 כולל סרט זה, וכולם היו שווים או מומלצים (טוב, אני אוהב סרטים עם ג'ין טירני גם כן – והיא מופיעה בסרט זה גם כן).

1950 – The Munekata Sisters

שווה 1950 – Munekata kyoudai The Munekata Sisters – Yasujiro Ozu

Star 6

שתי אחיות בקיוטו, בירה קדומה של יפן, לאחר מלחמת העולם השניה, בחברה המפגישה באלימות תרבותית ערכים מסורתיים עם המודרנה המערבית. המבוגרת יותר נשואה נישואין כושלים וכואבים לבעל מובטל ושתיין, אביהם עומד למות בתוך שנה, והאחות הקטנה מנסה להחיות יחסים רומנטיים שהיו פעם לאחותה הגדולה עם בחיר ליבה מן העבר. אוזו עושה סרט לטעמי די אופייני לו, עם כאב, צער ועצב שמלווים תדירות את סרטיו, אך כנראה לא כך נראה למבקרים – סרט זה לא מוזכר הרבה. סרט מעניין, שדי קשה להשיג אותו.

1950 – Where the Sidewalk Ends

מומלץ 1950 – Where the Sidewalk Ends – Otto Preminger

Star 8

 

where the sidewalk ends 1

הכוכבים של לאורה מכים שנית – גם הפעם בלש משטרה מתאהב במה שאי אפשר.

סרט אפל ולא מוערך מספיק. כוכבי הסרט הבלתי נשכח לאורה – גם הוא של אוטו פרמינגרג'ין טירני ו-דנה אנדריוס חוברים גם גם. כאשר בלאורה דנה אנדריוס משחק בלש החוקר רצח של ג'ין טירני ומתאהב בה – ורוב הקרדיט של המשחק הלך לג'ין טירני הכובשת, ו-דנה אנדריוס שיחק דמות יחסית שיטחית, הרי היוצרות מתהפכות בסרט זה. גם כאן דנה אנריוס משחק בלש משטרה קשוח ומחוספס – אך כאן דמותו הרבה יותר מפותחת ועמוקה. דווקא לג'ין טירני התפקיד היה יחסית שטוח – אך זה לא מפריע כמובן לכוכבת כמו טירני לזהור ולכבוש מעל המסך. העלילה היא כיאה לסרט אפל מאותה התקופה ומערבת משטרה ופושעים ומתמקדת בתהליך החקירה, כאשר הבלש הוא למעשה הפושע – הוא הורג מהמר מתוך הגנה עצמית, אך מטשטש את עקבות הפשע, ואז גם ממונה לחקור את הרצח . תוך כדי החקירה הוא מסתבך באהבה לאישתו של המהמר שהוא הרג והחקירהwhere the sidewalk ends 2 מתחילה להסתבך יותר ויותר. אני צולח בגלי החקירה ואחרי כל גל מתגלה גל חדש ולאחר חצי הסרט זה כבר לא משנה מה היה לפני הגל הנוכחי – אני מתמסר לקברניט האוניה ופשוט שט על גלי העלילה המתפתלים. אני גם שם לב למסר סמוי שטוב ורע מתגוררים יחד, בכל אדם, ושפעם הרע מנצח ופעם הטוב. אני גם מוקסם מג'ין טירנר היפהפיה. אך יותר מכל אני אוהב את האווירה של סרט אפל זה והצילומים. תענוג.

קדימון של הסרט: https://www.youtube.com/watch?v=kA4mk1ecGs8

1950 – Stage fright

שווה 1950 – Stage fright פחד במהAlfred Hitchcock

Star 7

סרט מתח כיפי של המאסטרו – ד"א סרט בריטי, למרות שהיצ'קוק מזמן גר בהוליווד. מרלן דיטריך הנפלאה, תהפוכות בעלילה, תעלול קטן שהיצ'קוק עשה לצופים – כל זה מסתכם לסרט לא מחייב ויפה.

1950 – Sunset boulevard


מומלץ
1950 – Sunset Boulevard שדרות סנסטBilly Wilder

sunset boulevard

  סרט על אשליות עצמיות, על כוכבת נמקה, על תעשיית הסרטים האכזרית של הוליווד, על שיגעון הגדלות, על אהבה המהולה בסגידה. לא היה סרט כה רציני על תעשיית הכוכבות בהוליווד, לא היה סרט כה קולע, ששימש השראה להמון סרטים מאוחר יותר, לא היה סרט עם כל כך הרבה שכבות ואותנטיות כה עמוקה שפשוט אין מקום להראותה. זהו גם לא סרט אוניברסלי – אני בטוח שלפני שישים שנה הוא דיבר קרוב יותר לאנשים, ואפילו אז רק לקהלים מסוימים – הקהל שהכיר את התעשייה ההוליוודית המוקדמת וידע להעריך אותה. אבל אפילו מתחת לשמיכות עבות של עשרות שנים של זמן שמשכיח, עדיין הסרט חזק ומשמעותי.

גלוריה סוונסון בתפקיד מהמם של כוכבת העבר נורמה דסמונד. הדמות של נורמה דסמונד היא אחר כוכבת סרטים אילמים נורמה טלמדג'. נורמה טלמדג' התחילה את המסורת הידועה של הוליווד כאשר בטעות דרכה על בטון טרי לפני תאטרון סיני. היא הייתה כוכבת גדולה בימי הסרט האילם, אך נשכחה כמעט לחלוטין. כמו נורמה דסמונד – דמות של כוכבת סרטים אילמים גדולה, שנשכחה אך מתכננת את הקאם-בק. גם גלוריה סוונסון שמשחקת את נורמה דסמונד (כאמור שמעוצבת אחר נורמה טלמדג') הייתה כוכבת. גם בסרטים אילמים. המשרת שלה בסרט – מקס פון מאיירלינג – שומר על נורמה ומפמפם את הערצתה העצמית. הוא מספר לתסריטאי כושל אשר אומץ ע"י נורמה לביתה, שהוא – המשרת – פעם היה במאי גדול שביים את נורמה, וגם היה בעלה. את מקס משחק אריק פון שטרוהייםאחד הבמאים הגדולים של הקולנוע האילם (יהודי אוסטרי, כמו גם בילי ווילדר עצמו שנולד בשם שמואל ווילדר), שאכן גם ביים את גלוריה סוונסון ב-1929 במלכה קלי, שקטעים ממנו גם מוקרנים בשדרות סנסט. כן, הכל מתערבב, אני יודע. צריך לראות מספר פעמים – וגם אז לא בטוח שנקלוט את הכל בגלל הריחוק מהזמן.

   אגב התסריטאי, כאשר פוגש את  נורמה  בפעם הראשונה, אומר "היית גדולה", והיא עונה "אני גדולה. זה הסרטים שנהיו קטנים". הופעה גדולה של גלוריה סוונסון

sunset boulevard 2

1950 – Rashomon

מומלץ 1950 – Rashomon ראשומוןAkira Kurasawa

עפ"י שני סיפורים של ריונוסוקה אקוטגאווהראשומון מ-1915 ובחורשה מ-1922 . יצירת מופת של אקירה קורוסאווה . האמת החמקמקה. והרצון הלא מוסבר שלנו לדעת את האמת. בהתחלת הסרט אחד מגיבוריו – חוצב העצים שהיה עד לאירועים המדוברים – אמר שהוא "לא מבין את rashomonזה". אך אנחנו כצופים, ממשיכים לצפות, ומה שמניע אותנו זה הדחף להבין. אבל למה? הרי הדמות המרכזית אמרה לנו עוד בהתחלה שהוא לא מבין את זה. אך לא, אנחנו יודעים יותר טוב, אנחנו נצפה ונבין. היוהרה שלנו כאנשים עומדת כאן במבחן. אז מה? הבנו לבסוף? האם הגענו לאמת? הצופה האינטלקטואל המחפש כנות עם עצמו בוודאי יתבייש ביוהרתו. האיש האינטליגנטי המחפש הצדקות לדחפיו בוודאי יענה בחיוב וייתן הסברים מלומדים יותר או מלומדים פחות. שהסיפור הוא רצח הסמוראי ואונס אשתו, המסופר ע"י ארבעה אנשים – חוצב העצים, הבנדיט שחשוד ברצח, אשתו של הסמוראי, הסמוראי עצמו (בעזרת מתווך עם העולם המת) ושוב חוצב העצים. כל סיפור שונה ממשנהו. על אותם האירועים עצמם. אז נשאלת השאלה – האם הסיפור האחרון בסרט הוא האמת? אקירה קורוסאווה נותן תשובה חלקית באוטוביוגרפיה שלו: "האנשים לא יכולים להיות אמתיים עם עצמם על עצמם. הם לא מסוגלים לדבר על עצמם מבלי לייפות". ז"א כל סיפור הוא סובייקטיבי ולא מייצג את האובייקטיביות העובדתית, אלא את האינטרפרטציה האישית שלנו לא נטולת אינטרסים אישיים. וזאת התשובה של אקירה לאינטליגנטיים שביננו המשוכנעים שמה שיש לפניהם זו האמת לאמיתה. הדבר החשוב שאפשר להפנים על מהות האמת מסרט זה הוא שהדברים הם לא כפי שהם נראים. אני מנסה (לפעמים ללא הצלחה) כל הזמן להזכיר את זה לעצמי.

יש דימוי אחד שעולה לי לראש ע"מ להסביר את הסוגיה החמקמקה הזו – הדימוי שנהוג להסביר את מגבלות המדע. דימוי רשת הדגים. אתה יכול לתפוס ברשת את הדגים שהם גדולים יותר מהחורים של הרשת בלבד. יש שלוש מסקנות מהדימוי הנ"ל: האחת – אנו בונים את הרשת ע"מ לתפוס את הדגים שאנחנו רוצים לתפוס (ז"א אנחנו רואים את המציאות דרך המשקפיים בצבע שאנחנו בוחרים), השנייה – לא חשוב כמה שנקטין את החורים של הרשת – עדיין יהיו דגים שלא נתפוס (ז"א לא ניתן להגיע לאמת אובייקטיבית גם אם נעשה הכל בשביל זה), והשלישית – שהיא המסקנה מרחיקת לכת מכולן – אמנם נוכל לדעת כמה דגים תפסנו אך מעולם לא נוכל לדעת כמה לא תפסנו (ז"א אף פעם לא נדע כמה שקר וכמה אמת יש בתפיסות שלנו). ותחשבו על זה, כמו שז'וז'ו חלסטרה נהג לומר. אפשר להגיע רחוק עם זה – עד למיסטיקה. פעם קראתי אמרה שדי שעשעה אותי – אך כיום היא נראית יותר ויותר רצינית – האמת היא עניין של דמיון.

הסרט עושה שימוש נהדר בשפה צילומית עם המון אור, וגם טכניקות מסרטים אילמים (שבהם הרגשות היו מועברים ללא דיבור אלא בשפת גוף – מעלה הנחשבת מאוד בעיני קורוסאווה) ושימוש חדשני לזמנו בפלאשים מהעבר ע"מ לספר סיפור. סרט מדהים ששם את אקירה קורוסאווה בשורה של הבמאים החשובים ביותר.

סרט מאיר עיניים לגבי מהי בעצם האמת, ומפשיט אותה בכדי שנוכל להצביע ולצעוק – המלך ערום!.

יצירת מופת.