הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: 1953

1953 – Niagara

שווה 1953 – Niagara – Henry Hathaway

2 פלאי עולם מככבים בסרט אפל זה. הראשון – מפלי ניאגרה בגדולתם ואימתם. אני ביקרתי במפלים והיה לי מאוד מעניין לראות את ההבדלים בפער השנים. הפלא השני – מרלן מונרו. מרלן שיחקה ביותר מ-15 סרטים לפני כן, לרוב בתפקידים לא משמעותיים. הקריירה הקולנועית שלה החלה לעלות אחר סרט זה. ולא פלא – בסרט זה היא פאם פאטאל אמיתית, סקסית, מזמינה, מפלרטטת, מקסימה וגם קטלנית.  מרלן מונרו ומאהבה מנסים להרוג את בעלה עם מפלי ניאגרה כתפאורה.

1953 – Pickup on South Street

שווה 1953 – Pickup on South Street – Samuel Fuller

Star 7

סרט אפל, המערב גם גל אנטי-קומוניסטי. מרגל רוסי מעביר חומר ריגול עם הבלדרית – הבחורה שלו – אך היא נשדדת ע"י גנב. סוכני אפ.בי.איי. מעורבים גם כן, כשהם עוקבים אחרי כל הסיפור, ע"מ לנסות להגיע למי שמפעיל את המרגל. מעניין שהסרט עורר דווקא התנגדויות שונות – צנזורת הוליווד בהתחלה פסלה אותו כי יש לו סצנות אלימות קשות נגד נשים, אדגר הובר (מייסד וראש האפ.בי.איי.) לא אהב איך שסוכני האפ.בי.אי. מוצגים שם ובצרפת בתירגום הורידו כל ההתייחסויות לריגול רוסי והפכו אותו לסרט אנטי סמים (כי לא רצו להרגיז מדינה בה פעילות קומוניסטית היתה לגיטימית ונרחבת). זהו סרט שכיף לראות אותו עם הצילומים כיאה לפילם נואר.אך לדעתי מה שגונב את כל ההצגה זאת ג'ין פיטרס ששיחקה את הגיבורה הראשית. היה בה שילוב מאוד מעניין של פם פטל וחתולת רחוב וכשהיא הייתה על המסך, היא הייתה מרכז העניינים שלא יכולת להוריד עיניים ממנה. ג'ין פיטרס היא דמות מעניינת מאוד – למרות היותה שחקנית, היא לא אהבה חיי זוהר ופירסום. עם זאת הייתה אהובה על כולם. מרלין מנרו הייתה חברה שלה, והבמאי העדיף את פיטרס על פני מנרו לסרט זה. פיטרס לא אהבה את הניסיון להפוך אותה לסמל מין, וסירבה לתפקידים המציגים אותה באור זה. היא ראתה במשחק מקצוע והתייחסה אליו ברצינות. היא טענה שהיא לא יכולה לשחק טוב תפקידים שהיא לא מבינה אותם, ומעדיפה לשחק דמויות ארציות, נשים רגילות ולא סמלי מין מפזזות בבגדי ים – הרי היא אדם. מאוחר יותר היא גם פרשה ממשחק אחרי שהתחתנה עם הוורד היוז (דמות סופר מעניינת בפני עצמה – סקורסזה עשה עליו סרט הטייס עם לאונרדו דיקפריו).

1953 – Tokyo Story

מומלץ 1953 – Tôkyô Monogatari Tokyo Story  סיפורי טוקיו Yasujirô Ozu

Ten

 

 

Tokyo Story 1

התשליכני לעת זיקנה? סה לה ווי.

זאת יצירת מופת יפנית משנות חמישים – יש  לא מעט כאלו מאותה תקופה. כשפעם ראשונה ראיתי סרט יפני ישן – הוכתי בתדהמה – זה היה כל כך שונה מסרטים מערביים, כל כך איטי, כל כך פשוט, מוצג באופן שקוף, בלי חידות הנראות לעין, כל כך נאיבי, כל כך ראליסטי שמייד ראיתי עוד סרט יפני על מנת להבין אם אני אוהב את זה או בז לזה. אחרי סרט שני הוקסמתי. פתאום תפסתי שהקולנוע הזה, עם הצילום המאופק שלו, עם משחק נהדר ושחקנים כמו שנלקחו מבימת התאטרון האיכותי ביותר שיש, ועם הסיפורים שהם מהחיים – מנחיתים אותך באמצע החיים של אחרים ונותנים לך להציץ ולהשתתף באובייקטיביות בכבודה ובעצמה. פתאום אתה מגלה קווי דמיון למה שקורה על הבד לבין החיים מסביבך ואת הפירוש והמשמעות אתה מעניק בעצמך. מאז נהייתי חסיד גדול של הקולנוע הזה והבמאים כמו אוזו, נרוסה, קוראסאווה, מיזוגוצ'י תמיד רצויים אצלי על המסך.

סיפורי טוקיו הוא סיפור ישיר, סיפור עצוב על יחסי הדורות, על דילמת הילדים וההורים, על החיים בעצמם אשר סוחבים את הצעירים ומשכיחים את המבוגרים, על המשפחה, על יפן לאחר מלחמת העולם השנייה שמנסה לשקם את עצמה והתנופה המודרנית שדורסת את הערכים התרבותיים והשורשיים ואיתם ביחד את מוסד המשפחה.המסורתי

אני מאוד אוהב את הסרט הזה. הסיפור שבו נוגע ללב – גם כסיפור, כשזוג הורים מבוגרים נוסעים לבקר את ילדיהם בטוקיו ההומה ומגלים שלילדים אין זמן להם ויש להם חיים משל עצמם. גם המסרים הם עצובים ואקטואליים כיום לא פחות מאשר אז. וגם המשחק של כל הצוות הוא משובח. Tokyo Story 4אני במיוחד אוהב את המשחק של סטסוקו הרה (שמשחקת כאן את הכלה של הזוג – היחידה המקדישה תשומת לב אוהבת להורי בעלה שנהרג) – אני מת על משחקה בכל הסרטים שראיתי. יש כאן סוללה נכבדת של שחקנים ושחקניות מעולים – צ'ישו ריו – האבא בסרט זה, ששיחק ברוב הסרטים של אוזו, סו יאממורה בתור הבן הבכור, הרוקו סוגימורה הנהדרת והמשכנעת בכל סרטיה, ששיחקה בהרבה סרטים של אוזו ומיקיו נרוסה, ורבים אחרים. כל אחד מהם יכול להוביל סרט או הצגת תאטרון עצמאית, וכאן יש לנו הזכות לראותם ביחד.

מה שמייחד את הסרטים היפניים הישנים והטובים, ובמיוחד סרט זה זה הסגנון האיטי. כיום מי שיעשה סרט איטי לא יזכה להקרנה שנייה. אך הסרטים היפניים דאז היו להיט בציבור. גם עבודת המצלמה – אין קפיצות, אין תנועה של מצלמה, היא כמעט נייחת, של צופה שמסתתר ופוחד לנשום שמא יגלו את נוכחותו הפולשת.  הסיפור – ההסיפור הוא פשוט, כמעט אין סיפור, יש מתווה, ומסביבו.. כמעט אין כלום, העלילה היא משפחתית, האירועים החשובים בעלילה פשוט אינם בסרט ומוזכרים לאחר מכן (למשל באיקירו המוות של הגיבור בכלל לא בסרט, יש את השבעה עם פלשבקים לתקופה בה היה חי – אך המוות עצמו, ארוע משמעותי ביותר בעלילה – לא בסרט. גם בסרטים יפניים רבים אחרים הדבר הוא כך, וגם כאן – החשוב איננו ואנחנו רק מיודעים על כך, מה שמבלבל את משמעות ה"חשוב" ומביא אותנו, הצופים (המסתתרים מאחורי המצלמה הבלתי נראית) אל דרגת הקירבה אל השחקנים, גם אנו "חשובים" כמוהם, גם אנחנו מדברים על דברים "חשובים". הסגנון היחודי הזה משאיר המון לנו לצופים – אנחנו לא מוסטים מהנושא ע"י המצלמה, אנחנו לא Tokyo Story 3מבולבלים מנפתלי העלילה, אנחנו גם לא מודהמים מדברים "חשובים" – לא, אנחנו כמעט שותפים לסרט – גם אנחנו מכירים מיקרים כאלו – הנה אצל השכנה שרה היה גם כן, וגם דוד אברהם חווה פרידה, ומה חשו הילדים של דודה מירים כשהלכה לעולמה, גם אני הייתי שם, אני יודע. זה יוצר קירבה ממגנטת. וכן, עוד דבר בסגנון – אין סיטואציות סוחטי דמעות, וגם לא משחק ועלילה מלודרמטית – וזה מעניק אותנטיות גדולה – אני לא מרגיש בכלל שיש עליי מניפולציה, עם זאת אני מעורב ריגשית לגמרי במה שקורה על המסך. זהו הקסם של הסרט, זהו הקסם של הקולנוע היפני הישן והטוב. ואין כמו אוזו המראה לנו את הרגעים המשפחתיים שכולנו היינו שם, אין כמו אוזו המבין משפחה מהי, אוזו שלא התחתן מעולם ומת לבד (עם זאת היו שמועות על יחסים בינו לבין סטסוקו הרה – בתולת הברזל של הקולנוע היפני, אהובת השחקניות אצל אוזו, שפרשה מחיי המשחק וניתקה מגע מתקשורת בשנה שאוזו מת), וכך ידע להעריך ביתר רצינות מה זה משפחה, אוזו שחי כל חייו עם אימו כך שקשר הדוק ותמיכה ללא תנאי היו לו לשיר ערש. אחד מסרטים הגדולים שנעשו אי פעם.

קדימון http://www.dailymotion.com/video/xqrxzn_tokyo-story-trailer_shortfilms

Tokyo Story 2

1953 – Tales of a Pale and Mysterious Moon After the Rain

מומלץ 1953 – Ugetsu Monogatari Tales of a Pale and Mysterious Moon After the Rain – Kenji Mizoguchi

Star 9

 

ugetsu 1

זהו סיפור על רוחות רפאים. מבחוץ ומבפנים. איך שאובססיה גברית הורסת חיי נשותיהם, ואיך המלחמה – מבחוץ ומבפנים – שורפת כל מה שהיה.

זהו סיפור רפאים. ממוקם במאה השש עשרה, הסרט הוא בעקבות שני סיפורים מאוסף של תשעה של הסופר אואדה אקינריסיפורי אור ירח וגשם מ-1776. השם ugetsu ביפנית זה u הוא גשם ו-getsu הוא ירח. בהקדמה לאוסף הסיפורים מסופר על לילה עם ירח ערפילי לאחר גשם. מכאן תרגום שם הסרט. לאחר ירח כזה הופעת רוח רפאים נראית כדבר מה טבעי לגמרי.

הסיפור הוא דרמה על שני גברים, אשר אובססיביים לגבי החלומות שלהם – האחד רודף בצע והאחר רוצה להיות סמוראי בכל מחיר. ובסופו של יום, הרדיפה האובססיבית שלהם אחר החלומות שלהם הורסת את חייהן של נשותיהן. קצת קשה להתפעל מהסרט מבלי לספר חלק מהעלילה. הבחור החמדן הרודף אחר הכסף הוא קדר המוכר את סחורתו, ובמקום להיות עם משפחתו בתקופה של מלחמה אשר רוחשת בסביבת כפרו, הוא כל הזמן מחפש רווחים וכך מתגלגל אל הישוב הגדול. שם הוא פוגש את הגבירה וואקאסה אשר מפתה אותו להתחתן איתה. בהמשך מתברר שהקדר נפל מלכודת לרוח הרפאים, שמתה בצעירותה מבלי לדעת אהבה, ועכשיו מנסה את מזלה ( את רוח הרפאים של הגבירה וואקאסה משחקת מצ'יקו קיו היפה, אשר הופיעה בעוד יצירת מופת יפנית שלוש שנים קודם לכן – ראשומון של אקירה קורוסאווה.). בינתיים חברו בדרכי תרמית נהיה סמוראי. אך אישתו שנזנחה על ידו נאנסת ע"י חיילים ועובדת עכשיו כגיישה, וכך הוא פוגש אותה שוב כשהוא, הסמוראי, וכמה חיילים פקודים שלו הולכים לבלות בבית זונות. גם אישתו של הקדר נדקרה ע"י חיילים. אחרי שהקדר מחליט לשוב אל ביתו אל אישתו ובנו, הוא פוגש אותה בבית שננטש על ידו, אך למחרת בבוקר הוא לומד שאישתו שהוא פגש היא רוח רפאים.

קנג'י מיזוגוצ'י, במאי יפני שאהב פרפקציוניזם, צוטט אומר כך לתסריטאי הבית שלו (על פי וויקיפדיה):

בין אם מקור המלחמה במניעיו האישיים של השליט, או מקורה נוגע לעניין הציבור – איך האלימות, במסווה של מלחמה, מייסרת את ההמונים מבחינה פיזית ורוחנית – אני רוצה להדגיש את זה כהנושא המרכזי של הסרט

 הנושא שהבמאי הדגול התכוון שיהיה מרכזי, אמנם שם במרכז, אך לאור העלילה הוא מהווה כסביבה, בו לנושא האובססיה האישית יש את המחיר שלה – אתה רודף אחר רוחות רפאים, אתה תגמור כמוהם.

הסרט הוא דוגמא לכך שיש יצירות אומנות אשר התוכן והנושא וגם סגנון היצירה הם לא נפרדים והאחד הוא השני. סגנון הסרט הוא מן היפים ביותר שאפשר לראות על המסך – הוא מיסתורי, הוא דינמי, הוא מלא בתמונות נהדרות ושופע בעושר השפה והביטוי.ugetsu 2 גם אם יהיו אנשים שיפקפקו בגדולת הסרט, גם הם וודאי יודו שזהו סרט רוחות הרפאים היפה ביותר שנוצר. אם לא ברור עד עכשיו – אז זה לא סרט אימה עם רוחות רפאים כפי שמקובל ליצור בקולנוע המערבי – אלא סרט כמיהה ואהבה אחר רוחות הרפאים החמקמקים אשר כפי שהן רודפות אותנו, כך אנו רודפים אחריהן – וכך תפישת המציאות זזה אצלנו מהעולם מלא האלימות הסובב אותנו אל עולם החלומות שאליו אנו נכספים. כמובן שגם פירוש נוסף נמצא כאן – גבר הנוטש את חייו הרודף בצע וחלומות באספמיה, בחושבו שיחזור לחייו הקודמים כאשר ישיג את מבוקשו, בסופו של דבר חוזר לרוח הרפאים כי חייו הקודמים נהרסו ברגע שהוא הפך את גבו אליהם. זאת כנראה גם הייתה הכוונה המוסרית של אואדה אקינרי כאשר כתב את הסיפור הזה על הקדר (הבית באחוזה). וכמובן אפשר גם להתענג על סיפור הפשט שמדובר על רדיפה אחר החלומות ורגשות ותאוות אנושיים המעורבים במהלך הסיפור.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=ecTMsz_KDIE

1953 – The wages of fear

מומלץ 1953 – Le salaire de la peur The Wages of Fear שכר האימהHenri-Georges Clouzot

 איב מונטאן בסרט של הנרי-ג'ורג' קלוזו. רק הצירוף הזה של במאי שקיבל כינוי של היצ'קוק צרפתי ואיב מונטאן כבר מסקרן מספיק לראות הסרט. ואם זה לא מספיק – יש  wages of fear 1כאן סרט מתח ממדרגה ראשונה, וקלוזו בונה כאן מתח שכבה אחר שכבה. איפה שהוא באמריקה הדרומית באר נפט עולה באש, וחברת הנפט האמריקאית זקוקה להעביר כמות גדולה של ניטרוגליצרין בשתי משאיות ע"מ לכבות את האש. למשימת ההתאבדות הזו להוביל את המשאיות בדרכים משובשות מעבר לרכס ההרים נבחרים חברה שאין להם מה להפסיד וכך מתחיל המסע המסוכן עם האנשים הקורסים תחת טונות מתח.

איב מונטאן היה דמות מעניינת ביותר – הוא היה שחקן גדול שהופיע בלא מעט סרטים נחשבים. בנוסף להיותו שחקן, הוא גם היה זמר מצוין ופרפורמר מאוד מבוקש. היו גם שמועות על יחסיו עם אדית פיאף, אשר גילתה אותו. כמו כן ידוע על רומן שלו עם מרלן מנרו. הוא גם היה נשוי לסימון סניורה  הנפלאה והנישואין החזיקו מעמד עד למותה מהתקף לב. דמות מעניינת.

בסרט גם שיחקה ורה קלוזו – אשתו של הנרי-ג'ורג' בתור המאהבת של איב מונטאן. בסצנות הפתיחה הצילומים שלה שווים – על גבול הארוטיקה.

עוד פרט מעניין של הסרט שבארה"ב הסרט התקבל רק אחרי שקוצצו שם מספר קטעים  – האמריקאים של חברת הנפט הוצגו שם כמנוולים, ואמריקאים לא רגילים לתדמית זו שלהם. סרט נהדר עם סוף לא הוליוודי.

.wages of fear 2

1953 – Older brother, younger sister

שווה 1953 – Mikio Naruse – Ani imoto Older Brother, Younger Sister

מיקיו נרוסה מצייר מערכות יחסים משפחתיים בכשרון כה רב שאני מיידית נשאב לתוך הסצנות והמשפחה ומרגיש חלק ממנה. הבחור פשוט מדהים באיזה כשרון ועדינות כל קווי המתאר של הדמויות קמים לתחיה ונעשים מציאותיים. הדרמה מתחילה כשהאחות הגדולה חוזרת יום אחד הביתה ומספרת שהיא הרה. כך מתחיל הסיפור ומתגלגל הלאה. פשוט ונהדר.

1953 – Mr. Hulot's holiday

שווה ❻1953 – Les vacances de Monsieur Hulot Mr. Hulot's Holiday חופשתו של מר הולוJacques Tati

טטי בעצמו משחק את מר הולו – בחור גבוה ומגושם המעשן מקטרת. כאן הוא יוצא לואקנס המפורסם בעיירת נופש וכמובן יוצר מהומות מבלי להבין מדוע. הקומדיה החביבה הזו די מקורית – אין בה כמעט דיאלוגים וכל הצלילים הם צלילי רקע. מעלה חיוכים ומזכיר במעט את הסרטים של צ'אפלין. הסרט היווה כמובן השראה לחופשתו של מיסטר בין.

1953 – Love in the city

שווה ❼1953 – Michelangelo Antonioni, Federico Fellini, Alberto Lattuada, Carlo Lizzani, Francesco Maselli, Dino Risi, Cesare Zavattini  – L’amore in città Love in the City

   פרוייקט של צזרו זוואטיני – תסריטאי שעבד הרבה עם ויטוריו דה סיקה, ועשה איתו את גונבי  האופניים. הפעם זהו ניסיון מעניין של אוסף סרטים קצרים סביב נושא משותף – קונספט שמקובל עדיין גם בימינו. אך כמו בימינו, גם אז לא יצא מזה סרט גדול. הסרט הטוב ביותר בקונספט הזה שאני זוכר הוא "סיפורי ניו-יורק" שהוא יוצא מהכלל. אך עדיין הסרט שווה – ולו רק בגלל 3 סרטים קצרים נהדרים שישנם בו. משרד שידוכין של פליני בו עיתונאי כותב על סוכנות של משרד שידוכין ומגלה שם יאוש של נשים המוכנות להתחתן אפילו עם איש זאב, גן עדן לשלוש שעות של דינו ריזי – על מועדון ריקודים עם כל האנרגיה מצבים קומיים ומן תעוד כיפי – והמבט של איטלקים של אלברטו לאטואדה – שהיום כנראה לא היה עובר מסך הפוריטני – בו בחורה מהממת מתהלכת ברומא ומה שהיא עושה לגברים שאיבדו כל בושה ופשוט בוהים בה.

1953 – I Vitelloni

שווה ❼1953 – Federico Fellini-  I Vitelloni

מי שחושב שדור עצלן שלא יודע מה לעשות ורק חולם בהקיץ (ופה ושם מוחה ברוטשילד) וגר אצל ההורים (כי איך אפשר לקנות דירה) – זו תופעה ייחודית לישראל בשנים האחרונות – לפליני יש הפתעה עבורם. עיירה איטלקית קטנה בשנות החמישים, צעירים מגודלים שדוחים את המועד של כניסה לעולם הבוגר, חלומות ומצב ללא מוצא שמשאיר תחושת חנק – תמונה ראליסטית שמוכיחה שלא הכל התחיל אצלנו.