הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: 1954

1954 – On the Waterfront

מומלץ1954 – On the Waterfront חופי הכרך Elia Kazan

 

 

יש שיגידו שהסרט הוא על שחיתות. יש שיגידו הוא על מאבק של איש אחד נגד כולם. יש שיציינו שמדובר על מהפך הקורה לאדם ויש שיעירו שמדובר על סרט על אהבה. וכמובן כולם יגידו שמדובר על סרט על מצפון.

טרי מלוי הוא סוור ומקבל ג'ובים קלים בנמל. זה מכיוון שיש לו אח צ'ארלי שהוא יד ימינו של פרנדלי, ראש וועד הסוורים בנמל. הוועד הוא מושחת עד היסוד ומנהל את הנמל ביד קשה. אין מי שיתנגד או יעביר ביקורת כי הוא מיד מושתק. לפעמים לצמיתות. בגלל זה אין מי שילך וילשין, למרות שהכומר המקומי נושא דרשות ומשכנע את הסוורים לדווח למשטרה על השחיתות. כולם נוקטים שיטה של לא ראיתי לא שמעתי. הפחד השתלט על הנמל. ואז קורה משהו המשנה את טרי מלוי. הוא השתתף בהפחדה של סוור אחד, אך לא ידע שיחסלו אותו. ואז הוא פוגש את אחותו ומתחיל להתאהב בה. אז מתחיל השינוי והמצפון מתחיל לנגן עד שטרי מלוי קם מול אחיו ופרנדלי ומחליט להעיד על השחיתות. (ראינו את זה בכל כך הרבה סרטים בוואריאציות אלו או אחרות שהחלטתי שזה לא ספוילר, אלא תיאור הזירה והסביבה).

מי שמשחק את מלוי הוא מרלון ברנדו ואת אחיו צ'ארלירוד סטייגר. המשחק הוא פשוט נהדר ואפילו עכשיו, 65 שנה מאוחר יותר, הסרט עדיין חזק ומדבר אלינו, אפילו שהנושאים לא חדשים והשחיתות אופפת כל פינה בקיומנו – ולמרלון ברנדו יש תפקיד ניכר למה הסרט כיום עדיין סרט מומלץ (טוב… כמובן שלכל האחרים יש תפקיד קובע גם כן בהצלחת הסרט – תראו אותו ותבינו שאני לא מתלוצץ, הצילומים, המוסיקה, הסצנות – חלקם הפכו לאייקוניות – למשל סצנה בה מרלו מדבר עם אחיו על איך הוא היה יכול להיות מתמודד לתואר – הוא עסק באגרוף פעם, המשחק המשובח של השחקנים והשחקניות… אך מרלו הוא מרלו). כשהוא עשה את הסרט הזה – הוא כבר היה כוכב גדול – הוא עלה כמטאור לכס הכוכבות בעקבות חשמלית ושמה תשוקה – שגם הוא בויים ע"י איליה קאזאן. אגב הבמאי (והוא לא מיודענו, הוא יווני שנולד באיסטנבול ומשפחתו היגרה לארה"ב) – הוא היה ידוע בתור במאי שביים סרטים עם הקשרים חברתיים ונושאים "קשים", וביים בכישרון גדול המוציא משחקניו את המקסימום על המסך. רצה הגורל וקאזאן העיד נגד כמה מחברו למקצוע שהם קומוניסטים. הימים היו צייד המכשפות של מק'רטי. הנזק שנעשה לו בעקבות ההלשנה היה עצום – הליברלים מאגף השמאלי סלדו ממנו. הסלידה הייתה כה עמוקה שהיא המשיכה לאורך זמן – כשב-1999 הוא קביל אוסקר של כבוד, היו הפגנות נגד והרבה שחקנים בחרו שלא למחוא כפיים. זה בדיוק הנושא שקאזאן רצה להראות בחופי הכרך – והיו אנשים שראו בסרט אקט של הסבר עצמי של קאזאן לגבי ההלשנה שלו – וכך הם לא התייחסו אל הסרט כפי שהוא ראוי לו. הצלם של הסרט – בוריס קאופמן (הוא כן מיודענו, ואח ל-2 יוצרי סרטים מפורסמים בברה"מ – מיכאל קאופמן ו-דז'יגה וורטוב) – עשה עבודה נפלאה וזו היא לו סרט ראשון שהוא מצלם. המוסיקה, אגב, של לאונרד ברנשטיין

ובכן, אנחנו חזרנו לשאלה הפותחת – על מה הסרט. אין ספק ששאלת המצפון משחקת כאן תפקיד מפתח. ובעקבותיו באים המהפך ביחיד ומאבק היחיד. למעשה זה היה גם ההסבר של איליה קאזאן לעדותו – הוא הבין שהקומוניזם זה תנועה מסוכנת לארה"ב ובגלל זה מצפונו הנחה אותו להעיד. הנושא הזה מעניין במיוחד מכיוון שכולנו (בהכללה) נגד השחיתות, ואיננו רואים בעדות נגדה כמעשה מכפיש, נהפוך הוא. אך כאשר מדובר בעדות נגד משהו שאתה מזדהה אתו (מי שאנחנו מכנים כיום "שמאלנים" לבטח לא יאהבו השתנקרות נגדם) – אז אתה מחרים את המלשין ומכפיש את שמו. דו-פרצופי המצפון הזה.

אפשר כמובן לדבר על עוד נושאים ומסקנות. למשל הקלישאה – הרוע לא מתקיים לבד, נותנים לו לשלוט (כאו ע"י נקיטת עמדה של "לא ראיתי לא שמעתי"). והמסקנה המתבקשת הנוספת – אל תשתין מהמקפצה (וועד הסוורים נקט בשיטות אלימות מדיי וחיסל את המתנגדים לו. לו היה נוקט עמדה מכילה ופשרת, ומחלקת חלק מריווחי השחיתות בין כולם וכך יוצרת אינטרס אישי – האנשים קרוב לוודאי לא יקומו נגד ואפשר להמשיך בשחיתות). וכך נולדת הטקטיקה של ניהול ההמונים, ניהול החרמות – שיטות בולשביקיות ידועות, שחלחלו גם לחברה שלנו ולזמננו אנו. סרט רלוונטי (ועוד משהו – הסרט הוא בעקבות אירועים אמתיים וחלק מדמויות מבוססות על דמויות שהיו)

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=QOLHbQjtSFs

1954 – Rear Window

מומלץ 1954 – Rear Window חלון אחוריAlfred Hitchcock

Ten

 

 

rear window 1

ג'יימס סטיוארט וגרייס קלי בדירה, עם חלון אחורי אל החצר, מציצים לחלונות האחוריים של השכנים – זאת הסביבה בה קורה סיפור מתח בסרט מופתי זה של היצ'קוק.

יצירת מופת זו (עיבוד לסיפור קצר של קורנל וולריץ' זה חייב להיות רצח מ-1942) היא בית ספר לאיך שהמתח נבנה לאורך כל הסרט עד לסופו. אין כאן סצנות מרדף, אין כאן קרבות עקובים מדם, גם לא מזימות ריגול, אין כאן גם זרימה של העלילה עם הפתעות ותהפוכות. הכל מתרחש בדירה בגריניץ' ווילז', כאשר הגיבור (ג'יימס סטיוארט) מרותק לכיסא גלגלים כי שבר את רגלו השמאלית – הוא צלם מקצועי. כל מי שהוא פוגש זה את ארוסתו (גרייס קלי הסטייליסטית בתפקידה השני אצל היצ'קוק) ואחות שהוצמדה אליו מביטוח הרפואי. וכל מה שהוא רואה זה המראות הנשקפים מהחלון האחורי של דירתו – אל החצר אל הבניינים המקיפים את אותה החצר ואל החלונות האחוריים של הדירות באותם הבתים. וכך הוא מבלה את זמנו ע"י צפייה ומעקב אחר שכניו ומה שנעשה בעזרת משקפת ומצלמה. מתוך תפאורה סטטית זו מבלי לטייל מהדירה – אנחנו חווים את אחד מסרטי המתח הטובים ביותר שנוצרו. מתוך המעקב אחר השכנים ג'יימס סטיוארט חושד שנעשה רצח ע"י אחד מהם והוא מנסה לשכנע את כולם בתאוריה זו, בהתחלה רק ע"י שיחות, ואח"כ ע"י מעשים. אני ישבתי על הספה מבלי שהרגשתי כמה שהיא רכה, מבלי יכולת לזוז לכאן או לשם, מבלי לשמוע מה קורה מסביבי (אני בטוח שהגנבים יכלו לרוקן לי את הבית ולא הייתי שומע) בוהה במסך ומחכה במתח מה יהיה הצעד הבא. מתח ממגנט ומבדר.

אך יש יותר מרובד אחד בסרט זה. אפשר להשאר בפשט, ולהנות מסרט מתח שהוא יצירת מופת. ואפשר לתהות על משמעויות מעבר לכך. רוג'ר אלברט,rear window 3 מבקר קולנוע ידוע, כתב ביקורתו על הסרט, שפעם בימיו הראשונים של הקולנוע, הבמאי הרוסי קולישוב עשה ניסוי מפורסם, כאשר הוא השתמש באותה התמונה של האדם עם עוד תמונות. למשל כאשר היא הייתה עם תמונה של אוכל, האנשים אמרו שהאיש רעב, וכך הלאה. המשמעות היא שבהתאם לקולאז' אנשים נותנים משעמויות (שונות) לאותו הנושא. כך גם הגיבור, ראה תמונות קולאז' מדירתו דרך החלונות והרכיב את הפירוש שלו בו הוא הסיק שהיה רצח. אך הנושא קצת עמוק יותר – מה שקורה הוא שההקשר הוא שנותן את המשמעות, ולא הנושא עצמו. וכך אנחנו כל הזמן כאשר רצים אחר המשמעויות, בעצם מחפשים את ההקשר. יש לזה השלכה מעניינת – זה מסביר את הצורך שלנו ברכילות, זה מסביר את התופעה של הלשונות הרעים, זה מסביר למה קשה לנקות את שימך אך קל יותר להכתים אותו, זה גם בסופו של יום מסביר למה קשה להסביר משהו לאנשים לאחר שיש להם דעה מוקדמת בנושא – אנחנו מחפשים את ההקשר, ולאחר שיש לנו אותו, קשה להזיז אותנו משם – אך זה כשלעצמו אולי לא קשור לסרט. מה שכן קשור – זה הרצון שלנו להציץ. אנחנו מציצים ואוהבים את זה. אומנות הקולנוע בנויה על האהבה הזו – אנחנו לא נראים וצופים מתמונות על המסך – בדיוק כמו ג'יימס סטיוארט בעזרת המצלמה והמשקפת מציץ לחלונות האנשים. (אפשר ללכת עד להאח הגדול בצורך של האנשים להציץ – הרי אם לא היה הצורך, גם התכנית לא היתה מצליחה כפי שהיא מצליחה). הסרט הוא על ההצצה שלנו. אנחנו מציצים דרך העיניים של ג'יימס סטיוארט.

קראתי קצת ב-החלון האחורי של אלפרד היצ'קוק מאת ג'ון בלטון – ושם הוא מציג אנליזות מעניינות ומורכבות לסרט זה. לא אלעה בתאוריות מאודrear window 2 מעניינות אך כבדות. אספר רק על אחת. למשל הוא מסב את תשומת הלב שהצלם לא רוצה להתחייב לקשר עם ארוסתו. הוא אפילו אומר בסרט שאם הוא יתחתן אזי הוא לא יוכל כבר לנסוע לשום מקום. הוא גם עסוק במציצנות דרך החלון במקום לתת את תשומת הלב אל גרייס קלי שנמצאת באותו החדר ולהיות איתה בקשר. (כאן יש נושא אחר שתופס לא מעט שיח בימינו – המציצנות הורגת את הקשר האישי – אנשים קבורים במסכים במקום לדבר אחד עם השני – היצ'קוק הציג את המצב הזה כבר ב-1954). הפחד הזה מלאבד את החופש ועקב כך לא לקחת אחריות (דרך אגב כבר ב-1946 באלו חיים נפלאים הנהדר של פרנק קפרה, ג'יימס סטיוארט ששיחק את התפקיד הראשי גם שם, רצה מאוד לעזוב את העיירה, אך נשאר בה בגלל המשפחה והקהילה – ז"א האחריות כובלת) – זה נושא אוניברסלי שרבים מאיתנו חווים או רואים מסביבנו. אצל ג'ון בלטון יש את הסיפור הבא. אינגריד ברגמן התאהבה בצלם צבאי רוברט קפה בפריס ב-1945. כאשר היא חזרה להצטלם בהוליווד ב-1946 בהנודעת אצל היצ'קוק, רוברט קפה בא עימה, ועשה עליה סדרת צילומים עבור מגזין לייף (גם ג'יימס סטיוארט בהחלון האחורי עובד בתור צלם במגזין לייף). אינגריד רצתה להתחתן אך רוברט קפה פחד להתחייב וסירב בתוקף (כנראה כי חשב שזה יפריע לו בקריירה הצילומית). מאוחר יותר הם נפרדו, כנראה על רקע הסירוב להתחייב. לאלפרד היצ'קוק היו פנטזיות ותשוקות אל אינגריד ברגמן כבר מ-1945 מאז כבלי השיכחה, והוא באמת ובתמים לא הבין איך צלם יכול לסרב לאישה כמו אינגריד ברגמן, כאשר הוא, במאי מפורסם, יכול רק לחלום עליה. ועוד משהו, קצת גרוטסקי – רוברט קפה כשבועיים לפני שהחלון האחורי יצא אל המסכים, עשה עבודה ליד הנוי ויאטנם, כאשר עלה על מוקש. הוא קיבל פצעים בחזה ורגלו השמאלית נקטעה לו. הוא מת בדרך לבית חולים. בהחלון האחורי ג'יימס סטיוארט היה מגובס ברגלו השמאלית.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=m01YktiEZCw

1954 – Dial M for Murder

מומלץ 1954 – Dial M for Murder אליביAlfred Hitchcock

Star 8

הפשע המושלם. נסיון לרצח של גרייס קלי. האם זה יצליח?

הסרט הוא בעקבות מחזה באותו השם של פרדריק נוט, שהיה קודם בטלוויזיה dial m for murder 1ב-בי.בי.סי. ואח"כ על בימות התאטרון. הסרט עוקב די במדוייק אחר המחזה.

הסיפור הוא סיפור של פשע מושלם. פשע משלם הוא נושא מעניין, בעיקר אינטלקטואלית, ויוצר תמיד דילמה מוסרית אצל הקוראים או הצופים. הרי בכל זאת מדובר בפשע – אז זה רע, נכון? אך זהו פשע מושלם – ז"א זה מערב הרבה שכל, פיכחות, תעוזה – ואם הוא יצליח – גם יוצאים מזה בשלום. אז זה טוב, לא? ובכן, הדילמה כבר עמוק בתוך הנושא, וכך גם קונים את תשומת הלב והמעורבות של הצופים – חלק יזדהה עם הפושע ויעקוב במתח והערצה אחר התכנית לפשע המושלם, וחלק יהיה נגדו, ויעקוב במתח עם תקווה שהפשע המושלם לא יצליח. וכמו ברוב המוחלט יצירות על פשעים ופשע מושלם, יש תמיד הנחת יסוד שלא ניתן להיות מושלם ושהפושע תמיד ישאיר סימן המפליל אותו, או תמיד תהיה טעות בכל תכנית המושלמת ביותר, או שתמיד משהו ישתבש. הנחת היסוד הזו עושה חסד עם אלו המגנים את הפשע ומאכזבת תמיד את אלו שבלב ליבם מזדהים עם הפושע – הרי בגלל טעות קטנה כזו הפשע המושלם לא יצליח.

כמובן שעל מנת לגלות את אותה הטעות הקטנה צריך להיות מינימום שרלוק הולמס. ומכיוון שכנראה אין הרבה שרלוק הולמסים במשטרה – הרי במציאותdial m for murder 3 אני מניח שלא חוקרים הרבה מיקרים אלו. המזל הוא שכמות הפושעים המאוד חכמים גם היא לא גדולה. אך אם חושבים על זה – גם אם נניח הנחה (שיש יגידו שהיא מופרחת) שאחוז החכמים במשטרה הוא כאחוז החכמים מחוץ למשטרה, הרי מבחינה אבסולוטית יש יותר אנשים חכמים מחוץ למשטרה. וכך גם כנראה יותר פושעים חכמים מאשר חוקרים חכמים. זה מראה על כך שפשעים "מושלמים" קיימים ומצליחים. זה גם מסביר את הפרונויה של המשטרה המניחה הנחה נסתרת שכולם פושעים. טוב – זה סטייה מהנושא עצמו – שהוא איך שובים את הצופים במתח סביב אותו הנושא משתי צידי המתרס – המעורבות

היצ'קוק כבר עשה סרט על פשע מושלם – החבל מ-1949. פשע המושלם שם היה ע"מ להוכיח את העליונות של הפושע מול הנחיתות של הקורבן. גם שם הסרט היה בעקבות מחזה וצולם בפנטהאוס במנהטן. בגלל ההתנשאות של הפושע בסרט ההוא הצד שבו לקחו הצופים (נגד הפושע כמבן) היה צפוי – הרי אף אחד לא אוהב שאומרים לו שהוא נחות והשני הוא החכם, העליון. ההתנשאות הזו, אפילו שיש לה על מה להתבסס, פוגעת ברגשות ומייד מכריחה אותנו לקחת צד.

אך כאן היצ'קוק עושה משהו ייחודי משלו – הוא מערבב את הנושא המוסרי בצורה כזו שהמעורבות הריגשית לאיזה צד אני שייך – האם אני רוצה שהפשעdial m for murder 2 יצליח או לא – הוא לא דבר מובן אפילו לנו. מדובר על נסיון רצח של אישה שבעלה מתכנן – ומתכנן בקפידה, בתור פשע מושלם, בלי מעורבות אישית ופיזית שלו. אך זהו – הוא עושה את זה אמנם בגלל הכסף, אך מה שגרם לו ללכת בכיוון הוא שאישתו היא לא נאמנה לו ומנהלת תקופה ארוכה רומן מהצד. היצ'קוק לא מייפה את זה, ולא מצדיק את הבגידה של האישה. וזה מה שמסבך את דילמת המעורבות שלנו לאיזה צד אנחנו נוטים. הרי אם הרצח יצליח אז יהיה פה פשע, אך הרי זה אולי מגיע לה, הרי אם הפשע לא יצליח זה כאילו לתת לנואפת פרס על הניאוף.ומה שמסבך אותנו עוד הוא שהנואפת היא גרייס קלי היפהפיה, הנהדרת, המלכותית. אז מה אם היא בגדה, תראו איך היא לבושה, איזה אישה אצילית ונהדרת זאת, בטח לא היה לה טוב עם בעלה. אך זה, בעלה, שתיכנן את הרצח המושלם, לאחר שהמעשה נכשל עקב שיבוש שחל במהלך התכנית, בעלה מוצא דרכים לתיקון ולתכנית חליפית לא פחות מושלמת. האילתור הגאוני שלו ברקיחת הפרטים הקטנים גם הוא ראוי להערצה, לא? וכך המאסטרו הגדול מוביל אותנו בנבכי נשמתנו ומוסריותנו הנקרעים וחורקים תחת יסורי המצפון שלנו בין אם מודעים ובין אם לא.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=JWP_hrNHSN4

1954 – Sound of the mountain

מומלץ 1954 – Yama no oto Sound of the Mountain – Mikio Naruse

   מיקיו נרוסה עיבד, הפעם לא כהרגלו את ספרה פומיקו היישי, אלא ספרו של יאסונארי קוואבאטה (שקיבל פרס נובל לספרות ב-1968). זהו סרט ראשון של נרוסה שראיתי
Sound of a mountain 2– והוא הכה אותי בתדהמה בעומק שמסתתר מאחורי המלנכוליות השקטה ששורה על המסך, הוא מיגנט אותי לגמרי, הוא השאיר אותי לא מודע למה שקורה בחוץ לשעתיים, הוא השאיר בי טעם של פספוס אדיר – איך זה שלא הכרתי את השם הזה – מיקיו נרוסה? אז עדיין לא ראיתי סרטים של יאסוז'ירו אוזו גם כן – ולא הייתי מודע שיש סרטים כאלו ביפן. למעשה, לא הייתי מודע שסרטים כה בוגרים, כה עדינים כה אמתיים ועמוקים בכלל קיימים. מה נקרא כנראה דרמות משפחתיות. סרטים על היחסים במשפחה, על הנישואין, על יחסי הורים ילדים. סרטים, שאין בהם אקשן, התרוצצות, מטפחות  רטובות, צדקנות, הטפה, מסר ברור, שני ממדים. לא, הסרטים האלו שקטים, עדינים, עצובים, אין הרבה תנועה, הרבה מהמתרחש קורה בבית והמצלמה פשוט עומדת ולא זזה הרבה – אין ריצודים, אין צעקות – איך אני אגיד? אין הסחת הדעת שישנה בסרטים הוליוודיים – אלא כל האווירה התומכת ע"מ שתתרכז, תתרכז בעיקר. מיד התאהבתי.

הסרט הוא, כמו Meshi וגם  Anzukko – עוסק בנישואין לא מאושרים. רק הפעם זה לא כמו שפומיקו היישי תיארה, אלא לפי איך שגבר תיאר – יאסונארי קוואבאטה. אך באופן מפתיע, הסיפור די דומה. לא בעלילה, אלא בדמויות, בפרשנויות, ברגשות. ז"א היו עוד גברים ביפן שחשו אהדה עמודה לסבלן של הנשים. הסיפור מסתובב במשפחה שבו האב מגיע לגיל העמידה, ובבית חיים גם אשתו, כלתו עם בנו. כאשר בתו באה עם ילדיה לגור אתם כי היא עזבה את בעלה, האב עושה ניסיונות ליישב את ההדורים בין ביתו לבעלה. ואז מתגלה שגם בנו וכלתו – העניינים ביניהם לא בסדר. אך כאשר ב- Meshi קשה בצורה ישירה להאשים את הבעל במצב, וב- Anzukko דווקא אפשר להאשים את הבעל במצב, כאן המצב יותר מסובך – הבעל מנהל פרשת אהבים ואף מכניס את המאהבת להריון, וגם שותה באופן חמור – כביכול אפשר בשקט לקבוע שהוא האשם, לחתום ולסגור את התיק – אך מסתבר שלכלה היה גם כן יד בדבר היחסים הלא אכפתיים ביניהם –

sound of a mountain 1

 לפי דברי הבעל על השאלה למה אין להם ילדים: "היא בררנית, ולא רוצה ילדים ממני". זה בא כסטירת לחי למי שמיהר לשפוט את הבעל (לא שהוא לא ראוי להיקרא מנוול). אך מה שמסבך ומעשיר את הדרמה לעומת Meshi וגם  Anzukko הוא היחסים בין הכלה לבין החם. החם מתייחס בחום לכלתו, ממש כמו לבתו – ומנסה להקל עליה כמה שיכול, ומסתיר מהרגשות שלה את סיפור הבגידה של בנו. היא גם כן אוהבת מאוד את חמה, וגם היא חסה על הרגשות שלו ולא מספרת לו עד כמה היא אומללה בנישואיה לבנו. האהבה הזו ביניהם בקלות אפשר לפרש כיותר מאהבה של חם לכלתו ולהפך – יש ביניהם הבנה, קירבה, אינטימיות – שעובדת כמעט ללא מילים מיותרות. אפשר אפילו לדמיין שהכלה סובלת את בעלה אך ורק על מנת להישאר ליד חמה.

יחסים כה פתוחים, כה נסתרים, כה פשוטים ומסובכים, כל כך לא שפיטים בקלות, כל כך חיים – אני לא זוכר דבר דומה בסרטים אחרים. פשוט נהדר, פנינה שיש לשמרה להתבונן להתפעל ולהלל. אך בשקט, שששש… לכבות את המכשירים הסלולריים והסחות דעת אחרות ופשוט להתענג. מיקיו נרוסה, שפו.

גם כאן משחקים סטסוקו הרה וקן אוהרה, כמו ב-Meshi. המשחק הוא משובח שבמשובחים – כמו אז. בתור החם משחק סו יאממורה ומשחקו לא נופל מהמשובח. יאממורה וסטסוקו הרה ישחקו גם בסיפורי טוקיו. ענקיים. אני עוד זוכר מהרושם הראשון שהסרט השאיר בי את המחשבה – מי זו השחקנית המדהימה הזו? אני לא חושב שראיתי אי פעם משחק כה מעולה באף סרט אחר.

יצירת מופת

sound of a mountain 3sound of a mountain 4

1954 – Seven samurai

מומלץ 1954 – Shichinin no samurai Seven samurai  שבעת הסמוראיםAkira Kurasawa

   סרט מופת. זה די מוזר לקרוא לסרט פעולה ועוד על סמוראים מהמאה ה-16 סרט מופת – אך הוא כזה. לאקירה קוראסאווה הייתה נטייה מעניינת להיות משפיע על דברים seven samurai 1שיבואו – סרטו הטירה הנעלמת השפיע על ג'ורג' לוקס כשיצר סטנדרטים חדשים עם מלחמת הכוכבים, סרטו יוג'ימבו השפיע על סרטי מערבונים ספגטי ואף זכה לגרסה מערבית בעבור חופן של דולרים עם קלינט איסטווד. וסרט שבעת הסמוראים גם זכה לעיבוד מערבי בתור שבעת המופלאים (יצא ב-1960 וכאשר ראיתי אותו כילד חשבתי שזה אחד הסרטים הגדולים) וגם גלגולים אחרים על אותו הנושא. כנראה זה היה מכיוון שאקירה קוראסאווה היה הבמאי היפני המערבי ביותר שיש בתקופתו, ועקב כך משך תשומת הלב של המערב הרבה יותר מבמאים יפניים אחרים.

הסיפור הוא סיפור פשוט וידוע – ידוע כמובן מכיוון שזכה לגלגולים רבים מאז שאקירה קוראסאווה שם אותו למסך – אך לזמנו זה היה סיפור חדש כמובן. אקירה קוראסאווה רצה לעשות סיפור על סמוראים (שבעת הסמוראים היה הסרט הראשון שקוראסאווה עשה על סמוראים), ונתקל בסיפור על סמוראים המגינים על כפריים. הסיפור בסרט הוא שכפר יפני במאה ה-16 נמצא על הכוונת של חבורת פושעים ושודדים שנוהגים לשדוד אותו, כמו גם את הכפרים האחרים, לאחר תקופת היבול. הכפר מחליט לשכור לעצמו הגנה בדמות סמוראים, אך מכיוון שאין לכפר כסף לשלם, הוא מחפש סמוראים שמוכנים להלחם תמורת ארוחה וגג. וכך הנציגים של הכפר יוצאים לדרך לחפש את הסמוראים המסכנים והמיואשים ביותר ע"מ להרכיב מהם את כח ההגנה לכפרם. ואם זה מזכיר כל מיני סרטים כמו  תותחי נברון, שנים עשר הנועזים והרבה סרטים אחרים בהם מרכיבים כוח למטרה מסוימת מנפולת האנושית – זה לא לחינם – שבעת הסמוראים היה הסרט הראשון שעשה זאת. ומאז הוא קבע את הנוסחה המנצחת שבשימוש גם כיום.

המשך הסיפור הוא שהסמוראים מנהלים את קו ההגנה, משתפים ומארגנים את הכפריים בכוח ההגנה ולבסוף, לאחר אבדות, מתגברים על הפושעים. הסרט היה מחדש ופורץ דרך באיך מספרים סיפור בשפה הקולנועית וכאמור אלמנטים רבים ממנו מככבים בסרטים שבאו לאחריו ואף עד היום. אך זה לא הדבר היחיד שמעניין בסרט. למעשה הסרט עוסק גם במעמדות – כאן מעמד האיכרים ומעמד הסמוראים. המעמדות האלו לא בדיוק חברים. האיכרים באותה תקופה היו מנהלים הרבה מרידות והתנגשו עם הסמוראים לא מעט (התקופה של הסרט היא תקופה לא שקטה ביפן והתאפיינה בלחימה של כ-150 שנה) – וגם בסרט לאיכרים הייתה היסטוריה אלימה עם הסמוראים. בנוסף לכך, הסמוראים ללא אצולה או אדון לשרת, היו למעשה מה שנקרה רונין. במות האדון, קוד הבושידו של הסמוראים היה מחייב אקט של חרה-קירי. מי שלא בחר במוצא כבוד זה ובחר בחיים, נקרא רונין. רונינים היו סמוראים לא מכובדים. רבים מהם פנו לדרך הפשע והשוד – כמו השודדים שהיו עורבים לכפר שבסרט. כך שלאיכרים ההבחנה בין הרונין בתור מגינים עליהם לבין רונין ששדדו אותם היתה מלאכותית – מבחינתם זה אותו החומר. כך שהפניה לסמוראים להגן עליהם מפני סמוראים אחרים היתה מצד הכפריים למעשה צעד של יאוש. המשל המערבי הקרוב ביותר לזה הוא לתת לחתול לשמור על השמנת. ובכל זאת כאן הם פועלים ביחד כי יש להם אינטרס משותף – האיכרים מקבלים הגנה מהפושעים, והסמוראים מקבלים אוכל. אך איזה מין אינטרס זה – לקבל אוכל ולהקריב תמורת זה את החיים? מתוך שבעת הסמוראים נשארו בחיים רק שלושה. אז למה? כנראה בגלל התרבות המאפיינת את יפן שבה הכבוד, ההמשכיות והמסורת הן מעל לכל. אז אם אתה סמוראי – תעשה את מה שאתה אפילו תמורת אגורה – כי זו העבודה שלך. הסצנות הקטנות והמפורטות בין הסמוראים לבין הכפריים הן לדעתי לא פחות משמעותיים מהסיפור עצמו ואף מציגים אותו באור היסטורי נכון. כמו כן הסיטואציה החדשנית (ליפנים) שהסמוראים – שהם מעמד אצולה לוחם למען האצולה עצמה – כאן לוחמים למען הכפריים – המעמד הנמוך ביותר – הסיטואציה הזו היא חדשה. אפילו שמדובר בסמוראים שירדו במעמדם ואיבדו את האצולה שלהם שיש להגן עליה – עדיין השילוב שלהם עם הכפריים הוא לא שגרתי.

 אחד הסמוראים נמצא במערכת עם בת של איכר. אמנם סמוראים היו רשאים להתחתן עם פשוטי העם (רק המעמד התחתון של הסמוראים – וגם זה רק עם אישור של המפקדים ובליווי נדוניה שמנה ממשפחת הכלה) אך הם המשיכו להיות סמוראים. כאן הסמוראי המאוהב והבחורה לא עם האיכרים ולא עם הסמוראים. זהו מצב שכמובן לא היה יכול להיות ביפן – אך אצל אקירה קוראסאווה הוא קיים. הרעיון הזה של שבירת מוסכמות וההליכה נגד המסורת והאינדיווידואליזם – שכל כך מנוגדים לתרבות יפנית – אך קרוב ללב הציוויליזציה המערבית – הוא זה שכנראה שם הכשר על אקירה קוראסאווה בעיני המבקרים המערביים וכך הוא סלל הכרה לבמאים יפניים אחרים – עוד השפעה מבורכת של קוראסאווה. דבר נוסף, שעזר עם ההכרה המערבית, הוא שקוראסאווה לא הכניס יותר מדי פוליטיקה יפנית אל תוך התרבות שהוא ניסה להציג. זה לא שאין אותה – כל יפני בוודאי יזהה אותה, אך היא לא מובלטת בשום אופן ולא מהוה חלק מהסיפור – שלא כן סרטי סמוראים גדולים אחרים כמו 47 הרונינים, ודוגמאות מאוחרות יותר. הפוליטיקה הפאודלית היפנית היתה די זרה לעין המערבית. וכאן יש לנו סיפור פשוט, נטול פוליטיקה, למעט התנגשות מעמדית, שהמערב עוד יכל להבין.

שבעת הסמוראים הוא סרט אפי של שלוש וחצי שעות – אך לא משעמם אף לדקה. פיתוח הדמויות הראשיות נעשה כמו בסרטי הדרמה הגדולים והן דמויות חיות ונושמות, שלא כמו בסרטי אפוס אחרים. בגלל זה האורך של הסרט. שווה כל שנייה. בנוסף להיותו סרט דרמה מעולה, הוא גם סרט סמוראים לא שגרתי. אפשר לצפות לסרט סמוראים שבו יהיו קרבות עם פירוטכניקה אישית גבוהה, קרבות חרבות מתוחכמים ומין ווריאציה על סרטי הקונג-פו הסיניים. אך כל זה לא נמצא כאן. זה לא שאין כאן סצנות של קרבות – למעשה בגלל הסצנות האלו אני מחשיב את הסרט כסרט אפי – הקרבות הן ממש נפלאים ומצולמים בצורה כוראוגרפית נהדרת אך כיאה למסר של הסרט – באופן די קודר עם גשם כבד תוך כדי קרב – בכלל, קוראסאווה היה במאי קרבות מעולה שבמעולים וממש תענוג לראות את סצנות הקרבות בסרטים שלו.

מעניינת במיוחד האמירה בסוף הסרט של הסמוראי: " טוב. עוד הפעם הובסנו. הכפריים ניצחו. לא אנחנו" אפשר לקחת אותה לכל מני כיוונים על סמך הסרט – מלחמת המעמדות, היחסים בין לקוח וספק, היאוש המובנה של הלוזרים, אמירה אנטי-מלחמתית וקדושת החיים, הכניעה העצובה מול הגורל הגורם ליפנים להתמיד במלאכתם , ראיה לעתיד של העלמות המעמד הסמוראי וכך הלאה לפי הדמיון של המפרש.

seven samurai 3

seven samurai 2

1954 – La Strada

מומלץ 1954 – La Strada לה סטרדהFederico Fellini


la strada 1 
 לא סטרדה – הדרך – על מה בעצם הסרט? על הדרך? האם זה נכון להתחיל לפרק את הסרט למוטיבים, דמויות, סצנות? הרי אז אין סוף לפירוק וצריך לנתח כל סצנה וסצנה (מה שאחדים יגידו שככה באמת צריך). לא יודע. אולי צריך להתייחס לסיפור. יש כאן שתי דמויות עיקריות וסיפור. זמפנו (אנתוני קווין הגדול) – בחור גדול וגס רוח – מתפרנס ברחובות מטריק אחד שלמד – לבטח בקרקס. הוא נודד ממקום למקום באופנוע עם עגלה שמהווה לו בית. הוא זקוק לעוזרת במופע שלו. וכך הוא מגיע לגלסומינה (ז'ולייטה מסיני – אשתו של פליני) – בחורה ענייה, תמימה וכנראה קצת קשת הבנה – וקונה אותה מאימה. מדובר באיטליה לאחר מלחמת העולם השנייה כאשר האנשים היו חיים את היום ופרנסה הייתה קשה. וכך זמפנו וגלסומינה נודדים בין הערים. זמפנו מתעלל במילים ברגשות ובנפש של גלסומינה. מצד שני, היא לאט לאט מגלה את עצמה ומתפתחת. בדרכים הם פוגשים גם את הליצן – אויב מושבע של זמפנו. גלסומינה מוקסמת מהליצן – אך הסוף מר. זמפנו הורג את הליצן וזונח את גלסומינה. לאחר שנים, כשהוא נזכר בה מתברר שהיא מתה – הוא בוכה.

זהו הסיפור בקווים כלליים. בסרט הסיפור הרבה יותר טוב כמובן. המשחק של אנטוני קווין ושל ז'ולייטה מסיני הוא מעולה שבמעולים והם ממגנטים אותך למסך, למרות הסיפור הלא פשוט והפסימי. מסיני גם תמשיך לשחק באופן דומה – יש שיגידו בסגנון צ'רלי צ'פליני – גם בסרטים אחרים של פליני. המוזיקה של נינו רוטי פנטסטית כמובן – הוא מלווה את הסרטים של פליני החל מ- I Vitelloni ונותן להם חותם ייחודי ומיוחד.  

אז על מה בעצם הסרט? בכל זאת על הדרך? לאחר מחשבה, זמפנו כנראה אהב את גלסומינה, אך לא ידע זאת כשהיה אתה. הדרכים הכוזבות, הדרכים אל הלא נכון. הדרכים להוביל אותנו במציאות קשה. הדרכים שנכפו עלינו ושעיוורו אותנו. התמימות של גלסומינה מגינה עליה באותם הדרכים, אך לא מצילה אותה. ואולי אין פה נסתר – אלא רק הסיפור. שמסופר בעצמה ומשוחק בצורה מדהימה. סיפור פשוט. רושם גדול.

סרט מדהים של פליני.

la strada 2

1954 – Late chrysanthemums

מומלץ 1954 – Bangiku Late Chrysanthemums – Mikio Naruse


bangiku 1 
 עוד עיבוד של מיקיו נרוסה לסיפורים של פומיקו היישי. הפעם על גיישות מזדקנות שפעם עבדו ביחד. מיקיו מצייר (אין לי דימוי אחר) את הדמויות אחת אחת וזה ממש תענוג לראות איך הן קמות לתחייה וכובשות את המסך. כמו בסרטים האחרים של מיקיו נרוסה אין כאן אקשן, אין כאן דרמות, אין סנטימנטליות – אלא הוא מציג את החיים מנקודת מבטו הפסימיסטית. אבל באופן כה חי שזה ממש ממגנט אותך למסך. שתי גיישות גרות ביחד ומנסות לשרוד את היום. האחת עם כאבי ראש תמידיים המתקשה למצוא עבודה, והשניה מהמרת. לשתיהן יש ילדים – אך נראה שהן מאוכזבות מהם. אין להלן גברים אך זה לא מפריע להן. עם זאת הן בודדות . הן גם חייבות כסף לחברתם, גיישה אחרת שפעם עבדה אתן. היא הצליחה לעשות משהו מהעיסוק הקודם וכיום משכירה בתים ומלווה כספים. גם לחברות שלה. בסרט מערבי היינו אומרים שהיא המנוולת של הסרט. אך אצל נרוסה היא מצוירת באופן מעורר אפילו הזדהות, לפחות עם רגשותיה. גם היא בודדה ופתאום מופיעים שני גברים – אחד שאהב אותה, והשני שהיא אהבה. אך במקום אהבה או יחסי חברות, שהיא קיוותה שיבואו אליה, הם בעצם באו לבקש כסף. היא ממשיכה עם החיים הבודדים ומסיקה סופית שאין מה להשלות את עצמך בדברים בוגדניים וחולפים כמו אהבה, אלא להתרכז במה שמחזיק מעמד הן אצל הבריות והן

bangiku 2

 במבחן הזמן – הכסף והממון. את "כרישת הנדל"ן" הזו משחקת הרוקו סוגימורה בצורה כה חיה ואמתית שקשה לשפוט את הדמות שלה, כמו שאנחנו נוהגים לא לשפוט את החברים שלנו.

הרוקו סוגימורה הייתה שחקנית אופי נהדרת ושיחקה עד סוף חייה בתאטרון. היא שיחקה גם בסרטים ולשיא הפופולריות הגיעה בשנות החמישים. היא שיחקה בסרטיהם של כל גדולי הבמאים היפניים בזמנו – בעיקר בהמון סרטים של יסוז'ירו אוזו וגם בבולט שבהם סיפורי טוקיו, אך גם של קנטו שינדו, קנג'י מוזוגוצ'י, אקירה קורסאווה וגם כמובן מיקיו נרוסה.

יצירה גדולה.

1954 – The barefoot contessa

שווה ❻ 1954 – The Barefoot Contessa קונטסה היחפהJoseph L. Mankiewicz

גם המפרי בוגארט וגם אווה גארדנר היפה – זו סיבה טובה לצפות. סיפורה הטרגי של כוכבת יפהפייה – הוליווד ידעה לעשות סרטים כאלו, ויפהפיות לא היו חסרות. למעשה, הוליווד במידה מסוימת אחראית ליצירת המושג "כוכב" כפי שהוא נתפס כיום – היא יצרה, רוממה, טיפחה והורידה כוכבים וכך הזינה תעשייה שלמה של אשליות שפילוסופית חדרה עמוק בתרבות האמריקאית. ד"א, אווה גארדנר מופיעה כשהיא יחפה. היא גם נהגה להלך יחפה מחוץ לסט הצילומים.

1954 – Sabrina

שווה ❻1954 – Sabrina סברינה Billy Wilder

נו באמת, המפרי בוגארט עם הכריזמה של הגבר הקשוח הסובל, אודרי הפבורן הנערית והיפיפיה והאלגנטית בבימוי אחד הבמאים הגדולים של הקומדיה של הוליווד – ושלא יהיה סרט טוב? הצחקתם אותי.

זוהי קומדיה רומנטית – הזירה בה אודרי הפבורן הרגישה הכי טוב. הפבורן משחקת את הסינדרלה, שהפכה מברווזון מכוער ליפהיפיה אחרי שחזרה מפריז הביתה – שם היא עדיין אוהבת את המעביד של אביה – בחור רודף נשים, שעכשיו אמור להתחתן עם בחורה ממשפחה עשירה. כאשר אחיו שם לב שהחתונה נמצאת בסכנה, הוא מנסה הכל להרחיק בין אחיו לבין אודרי. בידור, רומנטיקה, סיפור – והעיקר – השחקנים.

בסרט הזה אודרי החלה להיות סמל אופנה. הלבוש עוצב ע"י ג'בינצ'י – שיתוף הפעולה ביניהם יימשך לאורך שנים. הגיזרה הדקה התספורת הקצרה ומבט תמים ילוו את האופנה בשנות השישים – ולאודרי יש קרדיט לכך. למעשה אודרי היתה בחורה עם השפעה לא רק באופנה ובסרטים (למרות הקריירה היחסית קצרה שלה – משהו כמו 15 שנים – היא נחשבת אחת השחקניות הגדולות של המאה העשרים) – לקראת סוף חייה היא מונתה כשגרירת הרצון הטוב של אירגון  UNICEF שקשרים איתו היא ניהלה כבר משנות החמישים, לדבריה בגלל חוויות שהיא עברה בתור ילדה תחת הכיבוש הנאצי בהולנד.

בחזרה לסרט – חביב עד מאוד