הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: 1958

1958 – The Hidden Fortress

מומלץ 1958 – Kakushi-toride no san-akunin The Hidden Fortress  המבצר הנסתרAkira Kurasawa

 

 

המבצר הנסתר הוא עוד סרט סמוראים של אקירה קורוסאוה מתקופת הזהר שלו של שנות החמישים, בהם הוא יצר את ראשומון ושבעת הסמוראים ואיקירו האלמותיים, וגם התחיל לשחק עם מחזות של שקספייר עם כס הדמים. בכלל, שנות החמישים היו המפץ הגדול של הקולנוע היפני שהובילו אותו אוזו, נרוסה, מיזוגוצ'י וקורוסאווה. קורוסאווה היה כנראה הידוע מבניהם במערב. גם הסרט הזה ידוע, בעיקר כי עפ"י ג'ורג' לוקאס, הוא היווה השראה למלחמת הכוכבים. זהו דבר שלא ברור לי כלל וכלל – איך סרט כזה, הממוקם בתקופה פאודלית של יפן במאה ה-16, יכול היה להיות להשראה לסרט מדע בדיוני הממוקם אי שם בגלקסיה בעתיד הרחוק? התשובה היא – כן, ועוד איך יכול להיות. אם סרטיו של קורוסאווה יכלו להיות השראה למערבונים ואפילו רי-מייקים עם לא אחר מאשר קלינט איסטווד, ויכלו להתרחש בימי הביניים של יפן בהשראת מערבונים, אז סרטים אחרים יכלו גם להשפיע על הסגה של מלחמת הכוכבים. העלילה היא די פשוטה, ומהווה מסע בריחה של נסיכה וגנרל שלה בליווי שני אנשי אספסוף מהיריבים שפלשו אל אדמות ואחוזת הנסיכה. כביכול מה אפשר לחדש בסיפור בריחה שכזה? אני לא מאמין ששאלתי שאלה זו לגבי סרט משנות החמישים – מה הוא יכול היה לחדש? אך הוא כן חידש, וזה לדעתי מה שהיווה השראה ללוקאס – הסרט מסופר בעיקר מפרי 2 בני הלוויה מפשוטי העם, ולא מפי הנסיכה עצמה (אתם זוכרים את אר טו דיטו שני הרובוטים ממלחמת הכוכבים עם הקשקושים שלהם לאורך הסרט?), 2 פשוטי העם מהאספסוף המשנים את דעתם, המתנהגים באימפולסיביות, המתנדנדים מתמימות אלטרואיסטית דרך עורמה פשוטה אל התאווה הנבזית לכסף, התנודה שאוחזת את 2 החבר'ה האלו ומטלטלת אותם בגסות רגשית מצד אחד של הספקטרום לצד שני, ומולם ניצבים בעדינות ובאצילות וביציבות, אך עם הרבה כוח 2 בני האצולה הבורחים שלנו. הניגוד הזה וצורת העברת הסיפור כה כובשים שאנחנו כבר לא מי יודע מה שמים לב לעלילה, אלא נכבשנו ע"י קטעים של פעולה המבוימים להפליא ואפילו די מוקסמים וצוחקים מהמשחק המוגזם שאנו לא הורגלנו לראות כזה בסרטים מערביים. הצילומים הנהדרים ובימוי נהדר מרככים את הזרות של החומר (פאודלים בימי הביניים? ביפן? סיפור בריחה של הנסיכה עם האספסוף? חרבות ומקלות?) ולקראת הסוף אנחנו כבר מכירים בפלא שקרה כאן – הסרט הזה הוא שלנו. נהדר.

 

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=3r7NgaWOaXg

המבצר הנסתר מול מלחמת הכוכבים: https://www.youtube.com/watch?v=4g8r0LhpMzk

1958 – Little Peach

מומלץ 1958 – Anzukko Little Peach – Mikio Naruse

 

 

מיקיו נרוסה חוזר לטפל בנושא שטופל בצורה נפלאה ב- Meshi (Repast)  – הנישואין. אך בהשוואה ל- Meshi, שבו הנישואין הוצגו כרוטינה מתמשכת ומשעממת עבור האישה, ולבסוף השלמה מהולה בעצב ש"לא טוב היות האדם לבדו" עם אופטימיות זהירה, כאן ב-  Anzukko נרוסה כבר מטפל בנושא מתוך עצב כהה שהוא גורלה של האישה. כפי שנאמר בסרט לאישה זה לוקח כל החיים, לגבר שניה אחת. אפשר לקחת את זה כמובן גם להגנת הגבר – הוא בשנייה אחת מאבד את זה. אך לא לזה מתכוון מיקיו נרוסה. חוץ מזה – מה זה ה"זה" הזה, החמקמק? אני חושב ש"זה" מלווה את הסרטים של מיקיו נרוסה כל הזמן – "זה" לא מוגדר, קשה לשים עליו את האצבע. "זה" היא שמחת החיים, האושר, הרגע החולף שלא יחזור, ההמשכיות אל תוך העצבות, העצב הדק המתגבר עם הזמן. מיקיו נרוסה היה רב אומן בציור ה"זה" הזה.

בת לסופר ידוע מתחתנת עם בחור שהיא מכירה מילדות, לאחר שמסרבת לחיזורים של בחורים רבים. הבחור מתקשה לפרנס את המשפחה ורוצה להיות סופר גם כן. שלוש בעיות לבחור – אין לו כשרון כתיבה, הוא שותה והוא גאוותן – לא מעוניין בעזרה. וכך, בהעדר פרוטה והמצב התקוע שבו הוא נמצא הנישואין מדרדרים להם. האבא הדומיננטי אמנם מחשיב את העקשנות של הבחור לנסות ולכתוב כתכונה טובה – אך ליבו כואב על מה שקורה לבת שלו. הוא נותן עצות חכמות, לא פולשות לחיים של ביתו, וכל הסרט בנוי על כך שזה החיים שלה והיא צריכה להחליט אם להישאר או להיפרד. כל זה בעדינות אצילית ממש.

אני חושד שזה נראה כך גם בתקופתו – האצילות של לא להכתיב לילדים ולתת עצות גבוהות – אך להשאיר החלטות לילדים. ז"א שהדרך ההפוכה – להתערב, להנחות, להוביל, לשאת עצה – כנראה הייתה יותר פופולרית – אך לא אצילית. כיום, יש גם את אותה הדילמה – מה עדיף – לתת לילדים לשבור את הראש לבד או להוביל אותם ל"מסקנות נכונות". יש כאלו שבעד זה, ויש שבעד הגישה השנייה. לכולם יש את הטיעונים משלהם – חזקים מאוד. יש כאלו שיגידו שאת ההחלטות האדם עושה לבד עם עצמו. ויש שיגידו שהחלטות טובות האדם צריך לעשות בהתייעצות קשובה. כל אחד עם האמת הכואבת שלו. יש כאלו שמצטערים שלא אמרו להם מספיק ברור. ויש שמצרים על כך שיותר מדי דחפו האף לענייניהם.  או במילים פשוטות – צריך להגיד לילדים או לעזוב אותם לנפשם?

מעבר לדילמה זו הרלוונטית גם כיום, יש כאן מבט מאוד מעניין נוסף. הבחורה התחתנה כי רצתה להתחתן – אך הרצון הזה הוא רצון חברתי, לא שלה אישית. באיזשהו שלב היא גם תוהה על הסיבה האישית ומגיעה למסקנה – בנישואין אני אכיר את הבן אדם. ז"א יש כאן סיבה אמנם שקופה, אך גם עמוקה ולא טריוויאלית – הנישואין היא לא רק מסגרת כלכלית, או חברתית לגידול הדור הבא, וגם לא רק בניית בית לשני נפשות אוהבות, נישואין הן לא רק מה אני אקבל בהם – אלא היא מסגרת להכרת האדם השני. כמה טריוויאלי, אך גם כמה מחייב. הנושא של הקרבה עצמית ע"מ לדעת ולהכיר מיושם כאן על הנישואין. מה שמביא דילמה נוספת – למה היא סובלת? הוא לא שווה את זה, היא צריכה לעזוב אותו. הרי היא אפילו לא אוהבת אותו. אז למה? היא אומרת שתעזוב בתור מפלט אחרון. ז"א שהמסע שלה להבין את האחר עוד לא נגמר, אפילו אם הוא לא נעים – היא עדיין יכולה להמשיך.

מיקיו נרוסה מצייר מלודרמת בצורה ראליסטית – אפשר ללמוד הרבה על חיי יפן – היום-יומיים וגם התרבותיים. האישה למרות שהחופש ישנו – עדיין דואגת לבעלה לכל מחסורו ולמשפחה כולה ואמורה לציית. כיום הגישה הזו יכולה לקומם והרבה רוגז יתעורר – למה היא לא עוזבת את הבחור? אך עם זאת – הסרט רלוונטי גם לזמננו, כי גם בעולם שלנו העצב נמצא – צריך רק נפש עדינה ע"מ לשים לב לנקודת המבט של מיקיו נרוסה.

1958 – The Key

מומלץ 1958 – The Key – Carol Reed

Star 8

 

 

the key 1

סופיה לורן המהממת בתפקיד לא אופייני, אך סטייליסטי –היא עוברת ביחד עם המפתח לדירה בין קברניטי הגוררות שלא שבים ממשימת בלב הים.

ימי מלחמת העולם השנייה. 1940. ארה"ב עוד לא בלמחמה. רוסיה עוד לא במלחמה. אנגליה – כן. עיר נמל אנגלית. גוררות רעועות יוצאות יום יום אל הים לגרור אוניות אנגליות פגועות ע"י הנאצים. הגוררות לא מצויידות כראוי, ומהוות בעצמן מטרה קטנה. קפטן אחת הגוררות חושש שלא יחזור מהפלגה ומוסר מפתח מדירתו לחברו. הדירה באה עם מאהבת שלו – וקפטן משביע את חברו שיטפל בה באם לא יחזור. הוא בעצמו קיבל מפתח מקפטןthe key 2 אחר, שעמד להתחתן עם המאהבת – סטלה – אך נהרג. גם הקפטן הזה לא חוזר. וכך סטלה עוברת ידיים לקפטן נוסף. האם גם הוא ילך למצולות כמו קודמיו? סרט העשוי במתכונת של סרט אפל, עם צילומים נהדרים ומשחק
טוב. סופיה לורן הגדולה בתור סטלה. האם הגורל נגזר וסטלה כמו מזל רע לאוניות ולמפקדיהם וכך היא עוברת מיד ליד ע"י מפקדי הגוררות ההולכים לים ומחכים לתורם? האם אפשר להעביר אהבה כמו מפתח לדירה? המלחמה מציבה סיטואציות בלתי אפשריות. הסרט הוא עפ"י הספר סטלה של ההולנדי יאן דה הרטוג, שבעקבות הספר שכתב נהיה גם פציפיסט. קרול ריד עושה כאן פנינה קולנועית קטנה ומסתורית, עם צילומים מהפנטים ואווירה קודרת – סרט לא כל כך ידוע וחבל. פרט מעניין – לסרט היו שני סיומים – סיום פסימי באירופה, וסיום אופטימי יותר בהקרנות ראשונות בארה"ב.

1958 – Elevator to the Gallows

מומלץ 1958 – Ascenseur pour l'échafaud Elevator to the Gallows – Louis Malle

Star 9

 

 

Elevator to the Scaffold 1

 איזה שם לסרט – מעלית לגרדום! הפשע המושלם שמשתבש. הדוור מצלצל פעמיים הצרפתי

זהו סרטו הראשון של לואי מאל. זהו גם הסרט שעשה מ-ז'אן מרו כוכבת גדולה. סרט אפל צרפתי נפלא. קשה לתאר איך אפשר לעשות סרט אפל על פריס הרומנטית – אך לואי מל הצליח. העלילה היא על פשע מושלם – זוג נאהבים מחליטים להרוג את בעלה של האישה ולהציג את את זה כהתאבדות של הבעל. אך הסרט לא היה מעניין אם משהו לא היה משתבש – וכאן זה השתבש בצורה כה מיוחדת ועם זאת ראליסטית – שאני לא הולך לגלות איך – לכו תראו. ז'אן מרו מתגלת כאן כשחקנית ענקית – ולואי מל – כאחד הבמאים הגדולים כבר בגיל 25. פריס נראית כה דחוסה ומאיימת בסרטו, המוסיקה של מיילס דיוויס מציבה רף חדש למשמעות פסקולElevator to the Scaffold 2 הסרט, והעלילה הכה מותחת שאתה שוב נמצא בדילמה מוסרית. אתה לא בטוח מה אתה רוצה – שהפשע לא יתגלה, או שהפושעים ייתפסו ויכלאו. כל זאת בזכות ז'אן מרו שייסורים, אהבה ורגשות אצלה הן מליגה אחרת – קרה מבחוץ אך בוערת באש תופת מבפנים.

ז'אן מרו משוטטת בפריז לילית עם המוסיקה השממית והכל כך בודדה של מיילס דיוויס. אומנות. https://www.youtube.com/watch?v=saG7EELIfMM

1958 – Fires on the plain

מומלץ 1958 – Nobi Fires on the Plain  אש על הגבעותKon Ichikawa

 מילת אזהרה – זהו סרט קשה ולא ל"יפי נפש". מצד שני זהו לא סרט אקשן והמאצ'ו המצוי לא ייהנה ממנו. אך זהו כן סרט שנכנס מתחת לעור, ננעץ כמו מחט אל הוורידnobi 1 ומשאיר זיכרונות שאי אפשר לשטוף בספונג'ה הרגילה של וודקה. זהו סרט שנשאר אתך, להרבה. ראו זאת כאזהרה. זהו סרט אנטי מלחמתי המראה את המסע להישרדות של יחיד מול זוועות המלחמה. העגמומיות של הסרט מודגשת ע"י העובדה שצולם בשחור לבן, ושהשחקנים בעת הצילומים ממש הורעבו ע"י הבמאי להשיג אותנטיות מרבית. הזמן הוא שלהי מלחמת העולם השנייה. המקום – פיליפינים, כאשר האמריקאים כובשים את האיים והיפנים נסוגים. זהו סיפור על חייל יפני, שמנסה לשרוד. הוא לא טלית שכולה תכלת, הוא מוכן להרוג, אך בעיקר הוא רוצה להישאר בחיים. אך האם בכל מחיר? זאת בחינת המוסריות של האדם בזירה בה הרעב קוטל את כולם, בה האמריקאים נלחמים עד הסוף, בה הכפריים הפיליפיניים יורים ביפנים, בה היפנים יהרגו יפניים. הג'ונגל. האם האדם יהפך לחיה? זהו עימות ערכי של הבודד מול כולם. יש הבודדים אשר יזכו לגאולה ויתעלו מוסרית ולא יעברו את הקו האדום האחרון – מול האנושות שמזמן עברה את כל הקווים. זהו היחיד מול החברה החולה הזוועתית. והניצחון הוא מדכא. אוף, סרט חולה, סרט מכוער, סרט יפיפה,  סרט מטריד, סרט ענק, סרט גדול, סרט חשוב – אני לא יכול להיפטר ממנו. התסריט נעשה ע"י אשתו של איצ'יקאווהנאטו וואדה, עפ"י רומן מאת שוניי אוקה מ-1951 בשם Nobi . השיתוף פעולה בין בעל ואישה היה פורה מעניין ומוצלח. נאטו וואדה הייתה תסריטאית קבועה של בעלה בין 1950-1965 בעיקר עם עיבודים לספרים. התקופה הזאת היא התקופה הטובה ביותר של איצ'יקאווה בה היו סרטים הטובים ביצירה שלו. הוא נשאר פורה גם אחרי 1965 אך עם סרטים פחות נחשבים. "עזר כנגדו", "מאחורי כל איש מצליח עומדת אישה" – כנראה אצל איצ'יקאווה אלו לא היו קלישאות. על סיבת פרישת אישתו מכתיבה הוא אמר כך: "היא לא אוהבת את דקדוק הסרטים החדש, את שיטת ההצגה של החומר. היא אומרת שאין כבר לב בזה, שאנשים הפסיקו לקחת אהבה אנושית ברצינות".

nobi 2

1958 – My uncle

שווה ❼ 1958 – Jacques Tati – Mon oncle My Uncle

טטי ממשיך עם הולו מחופשתו של מר הולו – אך הפעם לא בתור הגיבור הראשי שהכל מסתובב סביבו, אלא בתור מין מפסידן של החיים המודרניים והבית המכני – ממש הד של זמנים מודרניים של ציאפלין. טטי מקפיד מאוד בפרטים ויוצר סיטואציות מתוכננות מפתיעות ומעלות חיוכים. קשה לשכוח את הסרט גם לאחר שנים. מספרים על טטי את הסיפור הבא. בסרט בסצנות פתיחה וסגירה השתתפו כמה כלבים. לאחר הסרט הכלבים לא רצו לעזוב אך טטי רצה להיפטר מהם. אז הוא פרסם מודעה בה הודיע שהוא מחלק את הכלבים שהם כוכבי קולנוע ידועים. כמובן שכלבים נחטפו. כל כך אופייני לטטי.