הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: 195x

1958 – Little Peach

מומלץ 1958 – Anzukko Little Peach – Mikio Naruse

 

 

מיקיו נרוסה חוזר לטפל בנושא שטופל בצורה נפלאה ב- Meshi (Repast)  – הנישואין. אך בהשוואה ל- Meshi, שבו הנישואין הוצגו כרוטינה מתמשכת ומשעממת עבור האישה, ולבסוף השלמה מהולה בעצב ש"לא טוב היות האדם לבדו" עם אופטימיות זהירה, כאן ב-  Anzukko נרוסה כבר מטפל בנושא מתוך עצב כהה שהוא גורלה של האישה. כפי שנאמר בסרט לאישה זה לוקח כל החיים, לגבר שניה אחת. אפשר לקחת את זה כמובן גם להגנת הגבר – הוא בשנייה אחת מאבד את זה. אך לא לזה מתכוון מיקיו נרוסה. חוץ מזה – מה זה ה"זה" הזה, החמקמק? אני חושב ש"זה" מלווה את הסרטים של מיקיו נרוסה כל הזמן – "זה" לא מוגדר, קשה לשים עליו את האצבע. "זה" היא שמחת החיים, האושר, הרגע החולף שלא יחזור, ההמשכיות אל תוך העצבות, העצב הדק המתגבר עם הזמן. מיקיו נרוסה היה רב אומן בציור ה"זה" הזה.

בת לסופר ידוע מתחתנת עם בחור שהיא מכירה מילדות, לאחר שמסרבת לחיזורים של בחורים רבים. הבחור מתקשה לפרנס את המשפחה ורוצה להיות סופר גם כן. שלוש בעיות לבחור – אין לו כשרון כתיבה, הוא שותה והוא גאוותן – לא מעוניין בעזרה. וכך, בהעדר פרוטה והמצב התקוע שבו הוא נמצא הנישואין מדרדרים להם. האבא הדומיננטי אמנם מחשיב את העקשנות של הבחור לנסות ולכתוב כתכונה טובה – אך ליבו כואב על מה שקורה לבת שלו. הוא נותן עצות חכמות, לא פולשות לחיים של ביתו, וכל הסרט בנוי על כך שזה החיים שלה והיא צריכה להחליט אם להישאר או להיפרד. כל זה בעדינות אצילית ממש.

אני חושד שזה נראה כך גם בתקופתו – האצילות של לא להכתיב לילדים ולתת עצות גבוהות – אך להשאיר החלטות לילדים. ז"א שהדרך ההפוכה – להתערב, להנחות, להוביל, לשאת עצה – כנראה הייתה יותר פופולרית – אך לא אצילית. כיום, יש גם את אותה הדילמה – מה עדיף – לתת לילדים לשבור את הראש לבד או להוביל אותם ל"מסקנות נכונות". יש כאלו שבעד זה, ויש שבעד הגישה השנייה. לכולם יש את הטיעונים משלהם – חזקים מאוד. יש כאלו שיגידו שאת ההחלטות האדם עושה לבד עם עצמו. ויש שיגידו שהחלטות טובות האדם צריך לעשות בהתייעצות קשובה. כל אחד עם האמת הכואבת שלו. יש כאלו שמצטערים שלא אמרו להם מספיק ברור. ויש שמצרים על כך שיותר מדי דחפו האף לענייניהם.  או במילים פשוטות – צריך להגיד לילדים או לעזוב אותם לנפשם?

מעבר לדילמה זו הרלוונטית גם כיום, יש כאן מבט מאוד מעניין נוסף. הבחורה התחתנה כי רצתה להתחתן – אך הרצון הזה הוא רצון חברתי, לא שלה אישית. באיזשהו שלב היא גם תוהה על הסיבה האישית ומגיעה למסקנה – בנישואין אני אכיר את הבן אדם. ז"א יש כאן סיבה אמנם שקופה, אך גם עמוקה ולא טריוויאלית – הנישואין היא לא רק מסגרת כלכלית, או חברתית לגידול הדור הבא, וגם לא רק בניית בית לשני נפשות אוהבות, נישואין הן לא רק מה אני אקבל בהם – אלא היא מסגרת להכרת האדם השני. כמה טריוויאלי, אך גם כמה מחייב. הנושא של הקרבה עצמית ע"מ לדעת ולהכיר מיושם כאן על הנישואין. מה שמביא דילמה נוספת – למה היא סובלת? הוא לא שווה את זה, היא צריכה לעזוב אותו. הרי היא אפילו לא אוהבת אותו. אז למה? היא אומרת שתעזוב בתור מפלט אחרון. ז"א שהמסע שלה להבין את האחר עוד לא נגמר, אפילו אם הוא לא נעים – היא עדיין יכולה להמשיך.

מיקיו נרוסה מצייר מלודרמת בצורה ראליסטית – אפשר ללמוד הרבה על חיי יפן – היום-יומיים וגם התרבותיים. האישה למרות שהחופש ישנו – עדיין דואגת לבעלה לכל מחסורו ולמשפחה כולה ואמורה לציית. כיום הגישה הזו יכולה לקומם והרבה רוגז יתעורר – למה היא לא עוזבת את הבחור? אך עם זאת – הסרט רלוונטי גם לזמננו, כי גם בעולם שלנו העצב נמצא – צריך רק נפש עדינה ע"מ לשים לב לנקודת המבט של מיקיו נרוסה.

1954 – On the Waterfront

מומלץ1954 – On the Waterfront חופי הכרך Elia Kazan

 

 

יש שיגידו שהסרט הוא על שחיתות. יש שיגידו הוא על מאבק של איש אחד נגד כולם. יש שיציינו שמדובר על מהפך הקורה לאדם ויש שיעירו שמדובר על סרט על אהבה. וכמובן כולם יגידו שמדובר על סרט על מצפון.

טרי מלוי הוא סוור ומקבל ג'ובים קלים בנמל. זה מכיוון שיש לו אח צ'ארלי שהוא יד ימינו של פרנדלי, ראש וועד הסוורים בנמל. הוועד הוא מושחת עד היסוד ומנהל את הנמל ביד קשה. אין מי שיתנגד או יעביר ביקורת כי הוא מיד מושתק. לפעמים לצמיתות. בגלל זה אין מי שילך וילשין, למרות שהכומר המקומי נושא דרשות ומשכנע את הסוורים לדווח למשטרה על השחיתות. כולם נוקטים שיטה של לא ראיתי לא שמעתי. הפחד השתלט על הנמל. ואז קורה משהו המשנה את טרי מלוי. הוא השתתף בהפחדה של סוור אחד, אך לא ידע שיחסלו אותו. ואז הוא פוגש את אחותו ומתחיל להתאהב בה. אז מתחיל השינוי והמצפון מתחיל לנגן עד שטרי מלוי קם מול אחיו ופרנדלי ומחליט להעיד על השחיתות. (ראינו את זה בכל כך הרבה סרטים בוואריאציות אלו או אחרות שהחלטתי שזה לא ספוילר, אלא תיאור הזירה והסביבה).

מי שמשחק את מלוי הוא מרלון ברנדו ואת אחיו צ'ארלירוד סטייגר. המשחק הוא פשוט נהדר ואפילו עכשיו, 65 שנה מאוחר יותר, הסרט עדיין חזק ומדבר אלינו, אפילו שהנושאים לא חדשים והשחיתות אופפת כל פינה בקיומנו – ולמרלון ברנדו יש תפקיד ניכר למה הסרט כיום עדיין סרט מומלץ (טוב… כמובן שלכל האחרים יש תפקיד קובע גם כן בהצלחת הסרט – תראו אותו ותבינו שאני לא מתלוצץ, הצילומים, המוסיקה, הסצנות – חלקם הפכו לאייקוניות – למשל סצנה בה מרלו מדבר עם אחיו על איך הוא היה יכול להיות מתמודד לתואר – הוא עסק באגרוף פעם, המשחק המשובח של השחקנים והשחקניות… אך מרלו הוא מרלו). כשהוא עשה את הסרט הזה – הוא כבר היה כוכב גדול – הוא עלה כמטאור לכס הכוכבות בעקבות חשמלית ושמה תשוקה – שגם הוא בויים ע"י איליה קאזאן. אגב הבמאי (והוא לא מיודענו, הוא יווני שנולד באיסטנבול ומשפחתו היגרה לארה"ב) – הוא היה ידוע בתור במאי שביים סרטים עם הקשרים חברתיים ונושאים "קשים", וביים בכישרון גדול המוציא משחקניו את המקסימום על המסך. רצה הגורל וקאזאן העיד נגד כמה מחברו למקצוע שהם קומוניסטים. הימים היו צייד המכשפות של מק'רטי. הנזק שנעשה לו בעקבות ההלשנה היה עצום – הליברלים מאגף השמאלי סלדו ממנו. הסלידה הייתה כה עמוקה שהיא המשיכה לאורך זמן – כשב-1999 הוא קביל אוסקר של כבוד, היו הפגנות נגד והרבה שחקנים בחרו שלא למחוא כפיים. זה בדיוק הנושא שקאזאן רצה להראות בחופי הכרך – והיו אנשים שראו בסרט אקט של הסבר עצמי של קאזאן לגבי ההלשנה שלו – וכך הם לא התייחסו אל הסרט כפי שהוא ראוי לו. הצלם של הסרט – בוריס קאופמן (הוא כן מיודענו, ואח ל-2 יוצרי סרטים מפורסמים בברה"מ – מיכאל קאופמן ו-דז'יגה וורטוב) – עשה עבודה נפלאה וזו היא לו סרט ראשון שהוא מצלם. המוסיקה, אגב, של לאונרד ברנשטיין

ובכן, אנחנו חזרנו לשאלה הפותחת – על מה הסרט. אין ספק ששאלת המצפון משחקת כאן תפקיד מפתח. ובעקבותיו באים המהפך ביחיד ומאבק היחיד. למעשה זה היה גם ההסבר של איליה קאזאן לעדותו – הוא הבין שהקומוניזם זה תנועה מסוכנת לארה"ב ובגלל זה מצפונו הנחה אותו להעיד. הנושא הזה מעניין במיוחד מכיוון שכולנו (בהכללה) נגד השחיתות, ואיננו רואים בעדות נגדה כמעשה מכפיש, נהפוך הוא. אך כאשר מדובר בעדות נגד משהו שאתה מזדהה אתו (מי שאנחנו מכנים כיום "שמאלנים" לבטח לא יאהבו השתנקרות נגדם) – אז אתה מחרים את המלשין ומכפיש את שמו. דו-פרצופי המצפון הזה.

אפשר כמובן לדבר על עוד נושאים ומסקנות. למשל הקלישאה – הרוע לא מתקיים לבד, נותנים לו לשלוט (כאו ע"י נקיטת עמדה של "לא ראיתי לא שמעתי"). והמסקנה המתבקשת הנוספת – אל תשתין מהמקפצה (וועד הסוורים נקט בשיטות אלימות מדיי וחיסל את המתנגדים לו. לו היה נוקט עמדה מכילה ופשרת, ומחלקת חלק מריווחי השחיתות בין כולם וכך יוצרת אינטרס אישי – האנשים קרוב לוודאי לא יקומו נגד ואפשר להמשיך בשחיתות). וכך נולדת הטקטיקה של ניהול ההמונים, ניהול החרמות – שיטות בולשביקיות ידועות, שחלחלו גם לחברה שלנו ולזמננו אנו. סרט רלוונטי (ועוד משהו – הסרט הוא בעקבות אירועים אמתיים וחלק מדמויות מבוססות על דמויות שהיו)

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=QOLHbQjtSFs

1950 – All about Eve

מומלץ 1950 – All about Eve הכל עודות חווה Joseph L. Mankiewicz

 

 

ב-1950 יצאו 2 סרטים נפלאים – שדרות סנסט של בילי ווילדר, וסרט זה. כיום זכור יותר הסרט של בילי ווילדר, אולי כי הוא במאי טוב יותר ומסקרן בהרבה ממנקביץ'. ואולי זה בגלל ההופעה מדהימה של גלוריה סוואנסון בסרט הבלתי נשכח ההוא. ואולי זה בגלל הנושא – כוכבת העל שמזדקנת, למעשה שהזדקנה, אך חיה בעבר של התהילה שלה. ואולי מכיוון שהעבר היה סרטים אילמים וכך יש לנו משחק מוגזם על גבול הפאתטי של גלוריה סוואנסון, מה שעובד לא רע במציאות שלנו עם הגוזמה שאנו עדים לה מעל גבי מסכי הטלוויזיה או בכל מדיה אחרת, כולל במות פוליטיות כשפוליטקלי קורקט פשט את הרגל. אגב הסרט ארטיסט גם הוא נסוב על נושא דומה של שחקן סרטים אילמים אשר המציאות של סרטים עם פס הקול דחקה אותו מגדולתו והכוכבים החדשים תופסים את מקומו (סרט מודרני נהדר, העשוי שחור לבן, וגם אילם בנוסף לכל – הומאז' גדול לז'אנר. אגב, צ'אפלין הימר בגדול כשהמשיך לעשות סרטים אילמים בעידן של סרטים מדברים. לצ'אפלין זה הצליח).  הכל אודות חווה נסוב על נושא דומה – כוכבת מזדקנת כשהמציאות דוחקת אותה הצידה ואת מקומה מנסה לתפוס כוכבת צעירה.

בזה הדמיון מסתיים, כי לא מדובר בכוכבת זקנה – סה"כ בסביבות ה-40. ולא מדובר בסרטים, אלא בתאטרון. ולא מדובר בהחלפת דורות סתם – אלא בסיטואציה בה הכוכבת הצעירה היא לא אחרת מאשר בת טיפוחה של הכוכבת, אשר על פני השטח היא שיא התמימות, אך היא חורשת מזימות. מזימות שאגב לא התחמקו מעיניה של הכוכבת. אז מה אתם אומרים, האם הכוכבת נלחמה? הפתעה. אז לא כל כך. ז"א היא סלדה מהתנהגות של חווה, אך האם היא נלחמה? טוותה מזימות נגדיות? לא. היא לא התקוממה נגד הגורל. יש חיים ואושר לאחר גיל הארבעים. ונראה שהיא תרד מהבמה בעדינות אצילית, אפילו אם הבמה עומדת להיכבש ע"י הנחשית המניפולטיבית שבאה מביתה. לכוכבנית הצעירה קוראים חווה. אמנם מכותרת הסרט  אפשר היה לחשוב שמדובר על כל המין הנשי, ומהתפתחות הסרט אפשר היה גם להוסיף שמדובר בכותרת שוביניסטית המציגה את כל הנשים  נגועות בכוונות של שטן. אך לכוכבת המזדקנת קוראים מרגו. ולמעשה הסרט הוא לא על חווה אלא על מרגו. ויותר מזה, היא על כל הכוכבים המזדקנים שהכוכבים הצעירים זוממים לתפוס את מקומם. ואף יותר מזה – כל הדור המבוגר שיצטרך לפנות את הבמה לדור הצעיר ממנו.

הסרט אינטליגנטי מעין כמותו עם משחק נהדר של כל צוות השחקנים. את חווה משחקת אן בקסטר (שאגב בשנות השבעים שיחקה גם ב-Applause – מחזמר בעקבות הכל אודות חווה – רק הפעם היא שיחקה את מרגו) שקיבלה מועמדות לאוסקר על סרט זה. את מרגו משחקת במשחק חייה שזכור לי כתפקיד שלא הרבה שחקנים מסוגלים לשחק ככה, לא אחרת מאשר הכוהנת הגדולה של המשחק – בטי דיוויס. בטי דיוויס באה לתפקיד זה כבר מבושלת – אין לי מושג האם ההזדהות שלה עם הדמות היא שיצרה משחק משובח זה, או להיפך – כשרונה להיכנס אל הדמות הוא כה גדול שהיא משיגה הזדהות מוחלטת עם הדמות. תהיה סיבה אשר תהיה – אך משחק זה היה אדיר. אם היה לי אלף כובעים, הייתי מוריד אחד אחד לכבודה. באמת שאפו. סרט זה גם עשה, כנראה כמה מהפכים בחייה – אן בקסטר הפכה להיות חברה שלה לשנים שיבואו, בסרט היא גם הכירה את בעלה הרביעי והאחרון גרי מריל. כמו כן, אחרי הסרט לקראת אמצע שנות החמישים בטי דיוויס לקחה הפסקה מהקריירה הפורייה מאוד שלה, וחזרה אליה בשנות השישים. אפשר לחפש קווים מקבילים בינה לבין מרגו (אגב בטי דיוויס אימצה בת ביחד עם בעלה הטרי וקראה לה בשם מרגו), ואפשר לראות אותם גם כשהם לא שם. זה, אני חושב, מכיוון שהכל אודות חווה, שלא כמו שדרות סנסט שדיבר על לחיות בעבר ובסרטים, מדבר כאן על החיים עצמם, על מאבק חילופי המשמרות יהיה מגעיל ככל שיהיה. כל אחד יוכל לזהות בסרט זה כמה דמויות שהוא מכיר, כך שהוא מומלץ ביותר לצפייה עבורנו. או, כפי שמרגו אמרה בציטוט הכי ידוע מהסרט, "תחגרו חגורות בטיחות, הלילה יהיה מלא מהמורות".

בעקבות סיפור קצר מעט מארי אור מ-1946 בשם החוכמה של חווה שבעצמו מבוסס על מיקרה אמיתי שקרה לשחקנית בריטית אליזבת ברגנר בשנות ארבעים כששחקנית צעירה שהיא טיפחה ניסתה להשתלט על חייה ותפקידיה של אליזבת. אגב מרלין מונרו הופיעה בתפקיד קטנטן בסרט זה גם כן.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=LSntQerk8cQ

1956 – Deadlier than the Male

שווה 1956 – Voici le temps des assassins…  Deadlier than the Male – Julien Duvivier

תמצית הסרט הזה, שיש לו אלמנטים של סרט אפל, היא אישה – שטן. האישה מצטיירת כאן כפאם פטאל ביצ'ית שקרנית רמאית שלא תסלוד מכל פשע כולל רצח. כך שפמיניסטיות – ראו הוזהרתן. בחורה יפה מופיעה בפתח מסעדה ומודיעה לבעל המסעדה שהיא ביתו של אשתו לשעבר, שמתה. משום מה בעל המסעדה מקבל אותה ומכניס לביתו. ואז מתחילה העלילה של הבחורה להשתלט על הכל ולסכסך בין כולם – אימה לא מתה כפי שסיפרה, אלא היא פרוצה נרקומנית שגרה באיזה מלון, וביתה מפרנסת אותה בכל דרך אפשרית. הסרט הוא באמת שווה עם כל הצילומים בשחור לבן של פריס והעלילה המתפתלת, אך בעיקר הוא שווה בגלל המשחק של ג'אן גאבן המשחק את בעל המסעדה – תענוג לצפות באיש זה.

1955 – Princess Yank Kwei Fei

שווה 1955 – Yôkihi Princess Yank Kwei Fei – Kenji Mizoguchi

הופעה מרשימה (אפשר אפילו להגיד הופעת יחיד) של מצ'יקו קיו בתור קווי פיי. מצ'יקו הייתה שחקנית מצוינת שעבדה בשנות החמישים עם רוב הבמאים היפניים הגדולים והופיעה גם בראשמון של אקירה קורוסאווה. כאן היא מגלמת בכישרון רב את הפילגש של קיסר סיני במאה השמינית משושלת טאנג. בכהונתו התחילה השקיעה של השושלת. הסיפור הוא סיפור סינדרלה אמתי. אני מתכוון – אמתי, לא סינדרלה מהמעשיות, אשר לאחר שהתחתנה עם הנסיך, חיו להם לנצח באושר ועושר. כאן הפילגש עלתה לגדולה מהמשרתת במטבח ונהייתה פילגשו של האיש החזק בתבל. אך התככים בחצר והפוליטיקה של החיים האמתיים הפריעו לחיות להם לנצח – ולבסוף היא הוצאה להורג ע"מ להשקיט את המרד שהיה נגד משפחתה, שתפסו עמדות מפתח מושחתות בחצרו של הקיסר.

הסרט מבוסס בקווים כלליים על אירועים אמתיים. הפילגש יאנג קווי פיי נחשבה לאחת מארבעת יפהפיות של סין העתיקה. מספרים שהיו לה פנים שביישו את כל הפרחים. מה ששווה בסרט הוא כמובן הסיפור ההיסטורי עצמו, וגם התלבושות המרהיבות והטקסים האותנטיים – הסרט צולם בצבע (עובדה מעניינת שבמאי ענק יפני בחר להתרכז בהיסטוריה של סין, אך המוסיקה בסרט בכל זאת יפנית)

1951 – People will talk

שווה1951 – People will talk – Joseph L. Mankiewicz

אני אוהב את המשחק של קרי גראנט – ובסרט זה הוא נותן משחק אופייני לו. עבורי זו סיבה מספקת לראות את הסרט.  כאן הוא משחק רופא אשר מתחתן עם סטודנטית בהריון, ונתבע ע"י מתחריו על עיסוק לא תקין במקצוע הרפואה (הוא רופא לא אורתודוקסי, מבחינתו לרפא זה לא רק לתת מרשם) – והוא מספר איך בעברו הוא עסק ברפואה מאחורי החזית של קצביה, כי אנשים לא האמינו ברופאים… קומדיה דרמתית, עם ניחוחות של משפטי רדיפה שהיו באותה התקופה של מק'קרטי. בעקבות מחזהו של קורט גוטץ מ- 1932 בשם Dr. med. Hiob Prätorius

1950 – Caged

שווה 1950 – Caged – John Cromwell

כלא נשים כנושא לא היה משהו שהיו מטפלים בו בקולנוע דאז, כך שסרט זה יוצא דופן מבחינה הזו. אנחנו עוקבים אחר דרמת בית סוהר לנשים, אליו נכנסת בחורה תמימה שנפלה ומתחנכת לאסירה פקוחת עיניים, עם כל היחסים בין האסירות ושומרות הסדיסטיות. הצילומים הנהדרים בסרט כיאה לסרט אפל – שחור לבן כמובן – עושים את העבודה ומעצימים את הדרמה.

1955 – Rififi

מומלץ 1955 – Du rififi chez les hommes Rififi ריפיפיJules Dassin

 

 

גם לפני 60 שנה ידעו לעשות דרמות פשע. למעשה אז ידעו לעשות אותן בסגנון של סרט אפל – סגנון שכיום מהווה נוסטלגיה, אך גם מקור השראה לא קטן. אני מת על פילם נואר. סרט זה עשוי היטב עם פנינה אמתית – יש כאן סצנה נפלאה של שוד יהלומים המתבצעת בשקט כמעט מוחלט ללא דיאלוגים או מוסיקה במשך כחצי שעה. פשוט תענוג של סצנה גאונית. מאז הסרט, לא מעט שודדים ניסו לחכות את אופן השוד המוקרן כאן. מה שמעניין הוא שהשיטה של השוד בסרט היא לא מקורית (הסרט אמנם מתבסס על ספר של לה ברטון, אך הסצנה של השוד כבר קרתה באמת ב-1899 בשוד במרסיי). יופי של סרט.

 ג'ול דסין, שעשה כמה "פילם נואר" מצוינים, כולל ריפיפי, סבל מחרם בתקופת הרדיפות של מקארתי ולא הצליח לעשות סרט כחמש שנים, עד שעבר לצרפת, וזהו לו סרט צרפתי ראשון. הוא בעצמו משחק אחת הדמויות של שודדים. יש סצנה מעניינת שבה גיבור הראשי של הסרט פוגש אותו, לאחר שזימר לכנופיה היריבה, ומוציא אותו להורג, לא לפני שאומר לו "אהבתי אותך, מקרוני. אבל אתה יודע את החוקים". זאת סצנת התסכול שדסין וודאי חש כלפי כל החברים כביכול שלו בארה"ב לאחר שהפנו לו את הגב בעקבות היותו ברשימות החרם של מקארתי

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=PVRiC5ysSLk

1950 – The Asphalt Jungle

מומלץ 1950 – The Asphalt Jungle ג'ונגל האספלטJohn Huston

 

 

ג'ון יוסטון האגדי מביים סרט אפל נהדר, ועוד עם מרלן מונרו בתפקיד קטן אמנם, אך משמעותי. מדובר בסרט פשע עיבוד לספרו של בורנט באותו השם מ-1949 – סרט על שוד יהלומים למעשה. החטא ועונשו. חבורה מתכנסת על מנת לשדוד יהלומים בשווי מיליון דולר. אך מה לעשות, אם היה משהו כמו פשע מושלם, אזי לא היינו יודעים על זה, לא? אין פשע מושלם. כל החיים בנויים על טעויות במוטציות של גנים המהווים בסיס לאבולוציה, וכך לחיים עצמם. גם בחיים אין דבר מושלם והם מורכבים מכל מיני טעויות, אפילו שיהיו קטנות – אך טעויות. אם התכנון מושלם, אזי הייתה טעות בעיצוב. אם העיצוב מושלם תהיה טעות בביצוע. אם הביצוע היה מושלם, אז תהיה טעות אחרי הביצוע. וכך הלאה – גם כאן יש לנו טעויות ועקב כך גם המרדף אחר השודדים. הסרט עשוי בסגנון נהדר, עם משחק טוב וצילומים מעולים. אחד מסרטים האפלים הטובים שנוצרו.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=IXrP6Uo4nUI

1956 – Bob le flambeur

שווה 1956 – Bob le flambeur  – Jean-Pierre Melville

 

בוב המהמר הוא גנגסטר. גנגסטר לשעבר. לפני המלחמה. הוא ישב בכלא. עכשיו הוא מזמן לא עוסק בפשע. הוא אהוד על כולם, וכולם חבים לו חוב – בעלת הבר השכונתי פתחה עסק בהלוואה ממנו, מפקח משטרה חב לו את חייו, הוא דואג לבחור – בנו של חבר, הוא גם מוציא מרחוב נערה שהולכת עם כל אחד כי אין לה איפה לישון. הוא מנץ'. הוא גם מאוד קול בלשון שלנו. אך קצת זקן. עם זאת מכובד מאוד. והנה מזדמן לו עוד שוד אחד – הפעם שוד קזינו. סרט זה היווה השראה לסרט אושן 11 המודרני יותר. סרט אפל צרפתי, שמספרים על הבמאי, מיודענו מלוויל, שלא היה לו כסף לשלם לשחקנים והוא עבד איתם תחת הסכם שכאשר יש לו כסף, הם עוזבים הכל ובאים ליום צילומים. אין בימינו תופעות כאלו. ליתר דיוק – כמעט אין. אני נזכר בסרט אח שגם שם הכל נעשה על בסיס חברי והתנדבותי.