הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: 1960

1960 – The Apartment

מומלץ 1960 – The Apartment הדירהBilly Wilder

 

 

הדירה – זו קומדיה מרירה-מתוקה של בילי ווילדר. ג'ק למון חוזר לשחק בסרט של ווילדר לאחר הצלחה מסחררת של חמים וטעים, רק שהפעם לצידו לא מרלן מנרו אלא שירלי מקליין הנהדרת. סרט זה הוא מקפצה ממנה הם נהיו כוכבי על. ובצדק – ההופעה שלהם כאן היא כל כך מדביקה אל המסך ומעוררת סימפתיה שזה לא יאמן. ולעורר סימפתיה כאן זה לא פשוט. הרי אם לראות את המצב בעיניים פקוחות, יש לנו כאן עובדים בחברה, אשר מוכנים לעשות הכל עבור הבוסים שלהם ע"מ לזכות בקידום או הטבות. לבוס לא אומרים לא. ולא משנה כמה עקרוני אתה. אז איך אנשים כאלו זוכים לסימפטיה? ובכן זהו – הם הרי אנחנו. גם אנחנו נלקק, נסכים עם כל דבר, נענה לבקשות מופרזות רק ע"מ לזכות בהטבות מיוחלות. הרי העובדים העקרוניים בסוף עפים ממקום עבודה, או זוכים לכל הלחץ והבררה שנשארה. אז זו האמת – אנחנו כאלו, ובגלל זה הסימפטיה שלנו נתונה לגיבורים על המסך. וברגע שהם זכו לסימפטיה, אזי השמיים הם הגבול. וכך יוצאת לנו קומדיה מבית היוצר של בילי ווילדר, על עובד בחברה שדירתו מנוצלת ע"י הבוסים שלו לפגישות רומנטיות, והוא נאלץ לשוטט ברחבי העיר ולחכות עד שדירתו תתפנה. עד שהוא פוגש את שירלי מקליין, שהיא מייצגת טיפוס דומה אך אחר – היא יוצאת עם הבוס כי הוא מבטיח לה להתגרש מאישתו. כמה מזכירות חלמו להתחתן עם הבוס? כמה כבר עשו את זה? וכמה שלא נאהב את הסיטואציה, עדיין נצדיק את הבחורה – היא באמת אוהבת אותו, היא נאיבית והוא מרמה אותה, וכו' ע"מ להגביר את הסימפטיה. כי….נכון, אנחנו כאלו, מוכנים למכור את העקרונות תמורת החלום, אפילו שהוא מציץ מקומה עליונה ללא מעלית. ואנחנו אוהבים לראות סרטים על בחורות כאלו (ראה ארוחת בוקר בטיפני). אז אתם מבינים, הקומדיה שלנו עשויה מחומרים כאלו. אמרתי – מריר-מתוק. רוצו לראות, אם טרם הספיקותם.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=GX9-5Zxy5us

1960 – Purple Noon

מומלץ 1960 – Plein soleil  Purple Noon  – Rene Clement

 

 

זהו עיבוד קולנועי ראשון לספר המתח הפסיכולוגי של פטרישיה הייסמית' מר ריפלי המוכשר מ-1955. הספר זכה לעיבוד נוסף ב-1999 עם מט דיימון וג'וד לאו – אך כאן את תום ריפלי מגלם אלן דילון, אשר הלך וסלל את דרכו כסופרסטאר אחרי סרט זה. דילון מגלם את ריפלי בצורה מופלאה, וגורם לנו לפעמים אף להזדהות עם הדמות של הנבל המבחיל הזה. הסרט הזה זכה לסיום קצת שונה מהספר ומהסרט מ-1999 אך זה לא אמור להפריע ליהנות ממנו. הסיפור על ריפלי הוא אחד המהפנטים על פשע מושלם ועל הנפש של הנבל. ריפלי מתגלה לנו כנבל מכיוון שהוא משחק את המשחק המשולש – הוא גם נמשך ומתחבר אל קורבנו, גם סובל את כל הקריזות של קורבנו על מנת לחיות על חשבון הברון וגם זומם פשע מבחיל נגדו. הנפש החצויה הזאת דוחה מצד אחד אך גם מסקרנת מצד שני וכך אנחנו ממשיכים ומסתכלים, כמו צופים בלתי נראים, במה יעולל ואיך יתגולל ריפלי. יצר המציצנות שלנו לא יודע שובע ואנחנו אוהבים לשנוא את הגיבור אך גם להימשך למה שהוא עושה מצד שני. התפאורה היא תפאורה איטלקית הנהדרת שמהווה מתאבן מתאים לסרט עצמו. גרסה טובה של הצרפתי רנה קלמה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=tWnvLNTzt-k

1960 – The virgin spring

מומלץ 1960 – Jungfrukällan  The virgin spring   מעיין הבתולים Ingmar Bergman

 

 

שבדיה, ימי הביניים. בחורה תמה נשלחת ע"י הוריה להביא נרות לכנסיה. בדרך, ביער, היא נאנסת ע"י שלושה רועי צאן ונעזבת למות. מאוחר יותר האנסים מוצאים את עצמם בבית של הוריה של הנאנסת, ואב המשפחה מגלה את זהותם ואת מעשיהם (מכיוון שהם מנסים למכור את שמלתה היקרה של ביתו), והנקמה באה. זו העלילה בתמציתה. גרסאות אין ספור של הנושא שימשו ועדיין משמשים סרטי נקמה למיניהם , חלקם סוג ג' וחלקם טובים. אך קשה להאשים את הבמאי ביצירת סרט נקמה לשמו. למעשה זהו עיבוד חופשי לבלדה שבדית, ווברגמן משתמש בעלילה הזו ע"מ לפתח את נושא האשמה, בעיקר מהולה ע"י צבעים דתיים, הן נוצריים והן פגאניים. יש שפירשו את הנושאים כאן כדיאלוג על אמונה עצמה. עבורי סיפור הנקמה הממוקם בימי ביניים היה אמין יותר מאשר משבר האמונה. לדעתי נושא האמונה מופיע כאן כמעבר שבדיה מפגאניות לנצרות בהקשר ההיסטורי של התקופה המדוברת.  הצילומים פשוט נהדרים, כיאה לסרטים של ברגמן. אין הרבה דיאלוגים בסרט, והסצנה של האונס מאוד ישירה ובוטה. סרט מעניין, עשוי היטב, ומנגן על הנימים של אשמה וסיפוק אצל הצופה.

סצנה מסרט: https://www.youtube.com/watch?v=MDTbznf26d4

1960 – La Dolce Vita

מומלץ 1960 – La Dolce Vita לה דולצ'ה ויטהFederico Fellini

Ten

 

 

La Dolce Vita 1לה דולצ'ה וויטה. החיים המתוקים. או, כפי שפליני אמר שהוא חושב שזה, מתיקות החיים. מאז הסרט לה דולצ'ה וויטה הפך להיות ביטוי, המייצג את רדידות החיים החומריים. וזה לא הביטוי היחיד שנולד מהסרט – הביטוי פפרצי גם הוא לקוח מהסרט הזה (שבו פפרצה היה שם משפחה של צלם צהובונים הרודף אחר מפורסמים ומפורסמות). ואם הסרט הזה השאיר חותם על שפה, זה אומר שהוא הטביע את חותמו על התרבות בכבודה ובעצמה. אפשר לנסות ולפרש את הסרט בכל מיני מוטיבים שמערבים את המספר 7 – שבע סצנות, שבע ערבים, שבע זריחות, שבע גבהות של רומא, שבע חטאים, וכו' וכו'. הסרט משופע בסימבוליקה ולנסות לפענח אותו משמע למלא ספר שלם – עד כדי כך הסרט נוטה לפיענוחים. למעשה, הוא מזמין אותם הן בצורתו, בסימליותו ובנושא שהוא מטפל בו. אני לא נוצרי, ובטח שלא קתולי, אבל גם עיניי לא פסחו את הסימליות הדתית שישנה בסרט. הסרט מתחיל כשפסל ענק של ישו פרוס ידיים מועבר ע"י מסוק מעל רומא אל הוותיקן, ומרצ'לו – עיתונאי צהובונים – (שמשחק אותו מרצ'לו מסטרויאני) רודף אחריו עם מסוק אחר. הסרט מסתיים בסצנה על החוף שם מתגלה דג מת ענק על החוף. אז בהתחלה ישו עוזב את האנשים ומסתתר בממלכתו הקטנה של האפיפיור, ואח"כ בסוף הוא גם מת (דג בנצרות הוא סמל האמונה וישו). פליני לא מתעסק עם רמיזות עדינות – הוא משתמש בסמליו ע"מ להנחית נוקאוט עלינו. לא פלא שהוותיקן לא אהב את זה והחרים את הסרט. בספרד למשל הוא לא הוקרן עד לשנות השמונים. טוב, מכיוון שאניLa Dolce Vita 3 רחוק מהנצרות, יש רק דבר שאפשר להסיק כאן – פליני מוציא את הרוחניות מהמשוואה. ומה שנשאר – אלו 7 הסצנות בין התחלה לבין הסוף, בהן העיתונאי שלו מתנדנד בין שני עולמות – הוא מסקר את חיי החברה הגבוהה, שרלטנים וכל דבר שאפשר לכתוב עליו בטורי רכילות, וחי את החיים שלהם על מנת להיות קרוב – וכך הוא מבלה במועדנים, מתרועע עם נימפומנית, משתתף במסיבות שהם עורכים, אורגיות – למעשה חיי הלילה שלו מלאים בחגיגה אחת גדולה שנמשכת ונמשכת. אחת הסצנות של שיטוטיו הליליים La Dolce Vita 4זכורה בוודאי כאייקון תרבות – אניטה אקברג ומרצ'לו מסטרויאני בתוך פונטנה דה טרווי. למרצ'לו יש ארוסה שהוא לא נאמן לה.אך בליבו מרצ'לו לא מרוצה מהחיים בסרט שיש לו. הוא חולם להיות סופר, להיות אינטלקטואל, כמו החבר שלו. וכך מרצ'לו מתנדנד בין הביצה בה הוא נמצא של זוהר, כסף, ניאופים, גסות, ביזאריות ובעיקר ריקנות לבין חלומו להיות איש חשוב, אינטלקטואל. כשצפיתי ב-יפה לנצח, מייד נזכרתי בלה דולצ'ה וויטה. גם שם הדקדנס חגג החל מבתי הקפה של ויה ונטו ועד למסיבות פרועות, וכל השיחות האינטלקטואליות שהיו שם. מרצ'לו לא מצליח לצאת מהביצה וטובע בסגנון החיים שהוא מסקר. אני לא אכנס למשמעויות של תפקיד המדיה והעיתונות כאן. אני גם לא רוצה לשפוט את מרצ'לו לכאן או לכאן. אמנם כל אדם ראוי שיהיה אחראי למעשיו, אך לדעתי סרט זה לא בא לדבר על תוצאות והשלכות המעשים (חוץ מגירוש הרוחניות מהעולם והשארתו לבהמיות ולרציונליזם, וברור במה יבחר האיש הרגיל) – הסרט, כמו הסצנות שלו, מדברות על תהליך, על תמונות בפאזל של הדקאדנס, בנפש האדם הרגיש שטובעת ועוטפת את עצמה בשריון גס, במודרנה שדורסת את ערכי העבר, בדואליות של הקיום בו הריאליזם חוגג ביום והדקדנס בלילה. זהו אוסף מדהים של תמונות וסצנות שאמנם לא קשורות האחת לשנייה, אך בכל זאת מרכיבים את החיים שכל אחד יכול לפרש אותם לכאן או לכאן על פי נטיית מצפונוLa Dolce Vita 2 ואידיאולוגיה – ומי אם לא מרצ'לו מסטרויאני יכול לשחק את החיים האלו. מסטרפיס של שני המאסטרו – פליני ומסטרויאני. והכל אפוף במוסיקה מכשפת של נינו רוטי.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=04P1dCLvc_0

1960 – BUtterfield 8

שווה 1960 – BUtterfield 8 – Daniel Mann

Star 6

עיבוד לספרו של ג'ון או'הרה מ-1934 בכיכובה של אליזבת טיילור. הסיפור נסוב על נערת ליווי (לא ברור לחלוטין איך הדברים עבדו בזמנו – בכל אופן מדובר בסוג של זונה) עם מטען מהעבר, החיה עם אימה, ומבלה ערבים ולילות בחברת גברים, וגם מתאהבת באחד הלקוחות. למרבה הפלא, גם הוא מתאהב בה. אך הסיפור לא נגמר ב-והם חיו בעושר ואושר – זה היה התפקיד של אישה יפה והוליווד המודרנית. הוליווד דאז הצליחה ליצור מספר מפתיע של סרטי דרמה עצובים דווקא. זהו אחד מהם. שווה בגלל אליזבת טיילור וסיפור מעניין.

1960 – The grass is greener

שווה 1960 – The Grass is Greener – Stanley Donen

Star 6

קומדיה רומנטית. קרי גראנט, דבורה קר, רוברט מיצ'ם וג'ין סימונס. זוג אנגלי הנקלע לקשיים כספיים נאלץ לאפשר ביקור תיירים בטירה שלהם. טייקון נפט אמריקאי בביקורו בטירה מתחיל לחזר אחר הגברת. הבעל מזמין אותו לארוחת ערב, אך עם זאת מזמין גם חברתו לשעבר מלפני הנישואין. וכך יש לנו משולש – או נכון יותר, מרובע – רומנטי עם דיאלוגים חכמים.

1960 – Psycho

מומלץ 1960 – Psycho פסיכו  – Alfred Hitchcock

   פסיכו יצא חדשים ספורים לאחר Peeping Tom של מייקל פואוול, והיצ'קוק מאוד חשש מהכישלון בעקבות המפלה של מייקל פואוול בקופות. המפלה הקופתית נבעה בחלקה psychoבקטילה של המבקרים המוקדמת אשר לא המליצה לקהל המבקרים לראות את הסרט. היצ'קוק למד את הלקח וביטל הקרנות מוקדמות עבור מבקרי הקולנוע וכך הם נאלצו לראות את הסרט ביחד עם כולם – כך שלא הייתה להם השפעה מוקדמת. אמנם הסרט זכה לביקורות לא מתלהבות מדיי, אך מכיוון שהקהל נהר ונהר לראות את הסרט, הביקורות שינו את אופיין גם הן. מה שמלמד בדיוק על טיב הביקורות בעולם ומדיה מסחרית.

יש שיסווגו אותו כסרט אימה, אחרים יגידו שזהו סרט מתח, אך כולם יסכימו שזהו סרט גדול, עם הפתעה בסוף, עם המתח הנבנה לאורך כל הסרט, עם סצנות בלתי נשכחות (המקלחת, הווילון והרצח עם הסכין המונפת – אחת הסצנות המפורסמות בכל הזמנים). גם הסרט הזה כמו הסרט של מייקל פואוול הביא את האימה לפתח בית של הצופה ושם אותה עם בטון עמוק בחצר האחורית שלנו. בסרט זה – במוטל דרכים. אחרי שני הסרטים האלו כבר אי אפשר לשכוח שהרשע, האי שפיות, הסכנה המידית, האימה הם בננו, מהלכים בשקט מבלי שאנחנו יודעים על כך. עד שהסרטים האלו יצאו, האימה הייתה אי שם בטירה בטראנסלווניה, אך הסרטים האלו שחררו את פרנקנשטיין להלך בננו.

הסרט הוא עיבוד לספרו של רוברט בלוך מ-1959. הספר עצמו מדבר על מקרה אמיתי של הרוצח אד גיין. הדמות של אד גיין השפיע לא רק על הדמות הראשית של פסיכו, אלא היוותה השראה להמנסרים מטקסס ושתיקת הכבשים.

הסרט היה בתקציב יחסית נמוך מכיוון שבהוליווד לא האמינו שהסרט יצליח ולא רצו שהיצ'קוק יביים – והיצ'קוק נאלץ לגייס כספים בעצמו ואף מימן בכספו חלק ניכר מהתקציב. כמו כן הוא הסכים לא לקבל שכר תמורת בעלות חלקית על הסרט. וכך נעשה הסרט בקצת יותר משמונה מאות אלף דולר. זאת אחת הסיבות שהסרט בשחור לבן. הסיבה הנוספת היא הרושם החזק שהיצ'קוק קיבל מסרטו של הנרי ג'ורג' קלוזו Les Diaboliques שגם הוא צולם בשחור לבן. ובכלל, סרטו של קלוזו היווה השראה לפסיכו – הרי היצ'קוק ניסה בעצמו לרכוש את זכויות הסרט Les Diaboliques אך קלוזו הקדים אותו ממש בכמה שעות.

מספרים שהכוכבת הראשית של הסרט, ג'אנט לי, לאחר שצפתה בסצנת רצח במקלחת בה היא השתתפה, הושפעה קשות מהצפיה ומאז יש לה פחד להתקלח. היא נוהגת לנעול את כל הדלתות, ולסגור את כל החלונות לפני שנכנסת למקלחת.

עוד סיפור מעניין על הסרט הוא שהיצ'קוק הציב תנאי של איסור כניסה באיחור. בהתחלה בתי הקולנוע לא אהבו את זה, אך לאחר שראו תורים ארוכים לפני בתי הקולנוע, דווקא נהיו מרוצים. למעשה גם טריק זה היה במקור של קלוזו עבור סרטו Les Diaboliques.

הסרט, לעומת סרטי אימה עכשוויים, דווקא עובד. אפשר להגיד – נו מה רצית, זהו היצ'קוק. מה שנכון נכון. אך מה היצ'קוק עשה כאן על מנת שסרט אימה יעבוד? טוב, חוץ מטכניקות שבוודאי אפשר לנתח בלימודי קולנוע, היו פה אלמנטים של הפתעה, והזדהות. ההפתעה היא פעמיים – זהות הרוצח, והעובדה שהגיבורה הראשית נרצחה כבר במחצית הראשונה של הסרט. וכאן הסרט לא נגמר, אלא היו חילופי גיבורים ראשיים! כן, היצ'קוק ידע להונות את הקהל שלו ועשה זאת בערמומיות גדולה. ההזדהות הוא נושא יותר מורכב כאן. מדובר באדם שהוא לא פושע, לא קרימינל, הנקלע לסיטואציה בה הוא מבצע פשע. על מנת להקל עלינו להזדהות, הגיבורה הראשית גונבת כסף מנבל למען האהבה שלה. למרות הפשע שביצעה, אנחנו מזדהים איתה. ובעצם למה? מכיוון שהיצ'קוק רצה כך. הוא שם למעשה אותנו – אנשים רגילים – ביחד איתה. אז לגנוב זה טוב? לא. אך מנבל? למען מטרה טובה? למען האושר? יש בננו כאלו שבאופן אוטומטי יגידו מה פתאום? זה לא טוב. אך יש כאלו שיהססו. ועל ההיסוס הזה היצ'קוק מהמר. הוא גם מכניס את הגיבורה לחרטה – על מנת לתת לנו לכולנו הזדמנות להזדהות עם הגיבורה. ואז הוא רוצח אותה! על מנת להעביר את המסר שאין פשע ללא עונש. גם עבור אנשים רגילים. ואז באופן מפתיע ההזדהות שלנו משום מה נודדת אל הגיבור הבא. לא שאנחנו מחבבים אותו או את מעשיו או אישיותו – אלא אנחנו מרחמים עליו ומזדהים עם רגשות החרטה, האשמה והצער של הדמות. אך גם כאן היצ'קוק מעניש אותנו כאשר הוא הורג גם את ההזדהות שלנו. וזה עובד. סרט נהדר של היצ'קוק.

1960 – Peeping Tom

מומלץ 1960 – Peeping Tom – Michael Powell

סרט מציצנות אולטימטיבי. לגיבור יש פרויקט – הוא מנסה לתפוש את הפחד הטהור והאיום במצלמתו בסדרה של קטעי וידיאו דוקומנטריים. הוא עושה את זה תוך כדי רצח
peeping tom 1
הקרבנות שלו במצלמתו – כולן נשים. כולן בודדות. הוא מציץ אל תוך נשמתן המפוחדת ומסריט את שניות הפחד האחרונות של חייהם. כל החיים שלו הן פרויקט אחד ארוך דרך המצלמה. זהו פרויקט לא גמור של אביו, שהיה פסיכולוג ועשה עבודה על פחד ונפש, כאש בנו היה הקרבן – אביו היה מעיר אותו בפתאומיות באמצע הלילה ומסריט את תגובותיו. הבן הלך צעד אחד רחוק יותר. מה שמזעזע בסרט זו לא דווקא הזוועה שהגיבור יוצר, זו לא המציצנות שלו. אנחנו עצמנו עוקבים דרך מצלמתו במה שמתרחש ולמעשה הבמאי הפך אותנו למציצנים בעצמנו. עצם העניין הוא לא חדש – הרי כל צופה הסרט הוא מציצן בחיים של מישהו אחר. אך כאן אנחנו נעשים גם מודעים שאנחנו הם אלו המציצנים. ועוד במה! ועוד במי – מילא היינו שונאים פחד מוות את הגיבור – אך לא, אפילו אנחנו קצת מבינים אותו, ואפילו מרחמים. ולא רק אנחנו – יש גם בחורה בסרט שמרחמת ומחבבת אותו. הניגוד הזה, הראי שהבמאי שם מולנו – מי זה אנחנו שמציצים לאורך כל הסרט ואת מי יש לנו הכבוד לסמפט ולרחם – הוא זה ששבר את דעת הקהל והביקורת בבריטניה. אפשר להגיד שהסרט הקדים את זמנו ושהקהל עדיין לא היה מוכן למבט פסיכולוגי מורכב. הקהל לא סלח. הסרט היה לכשלון גמור בזמנו. לאחר סרט זה מייקל פואוול לא חזר על ההצלחות שלו יותר. וחבל – הוא במאי מבריק. מספר חדשים מאוחר יותר באותה השנה, יצא הסרט פסיכו של אלפרד היצ'קוק. גם הוא סרט אימה. אך לעומת סרט זה, פסיכו דווקא הצליח והזניק את הקריירה של היצ'קוק עוד יותר למעלה. ייתכן וזה קרה גם כאנטיתזה לסרטו של מייקל פואוול, כאילו שהקהל עשה דווקא. לא שפסיכו הוא סרט לא טוב, הוא בעצמו יצירת מופת. אך אני אישית מחשיב את הסרט של מייקל פואוול כיותר אינטליגנטי.

peeping tom 2

לא שאינטליגנציה עוזרת – לפסיכו הייתה הרבה יותר השפעה על הסרטים המאוחרים ועל הז'אנר כולו מאשר לסרטו של מייקל פואוול, אך עם זאת, שני הסרטים האלו שינו לגמרי לאיך סרטי האימה נראו – ע"י זה שהביאו את האימה אל המציאות היום-יומית. יתכן שסרטו של פואוול הביא אותה קרוב מדי לקהל בזמנו.