הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: 1964

1964 – The Train

מומלץ 1964 – The Train רכבתJohn Frankenheimer

 

 

סרט מתח ממדרגה ראשונה עם ברט לנקסטר וג'ן מרו. פריס הכבושה ע" הנאצים. אוגוסט 1944. בגלריה הלאומית ג'ו דה פאם בגני טולרי הנאצים מחזיקים אוצרות אומנות שהם החרימו (מילה מכובסת ל-גנבו). קצין נאצי בכיר אורז את האוצרות על רכבת ע"מ להעביר אותם לגרמניה. המחתרת הצרפתית מנסה להתערב ולמנוע מהרכבת לצאת מצרפת. יש סרט דומה מהתקופה האחרונה – ציידי האוצרות של ג'ורג' קלוני מ-2014 על אותו הנושא – המפעל הנאצי להשמיד ולהבריח אוצרות אומנות. רכבת לטעמי סרט טוב יותר. יש כאן סצנות רכבות מרהיבות והשיטה של עצירת הרכבת היא בעקבות מיקרה אמתי של עצירת הרכבת מספר 40,044 בידי לוטננט של כוחות צרפת החופשיים אלכסנדר רוזנברג. הסרט הוא בהשראת ספר חזית האומנות של האוצרת של ג'ו דה פאםרוז וואלנד – דמות מרתקת. היא הייתה גם ההשראה לספר The Monuments Men: Allied Heroes, Nazi Thieves and the Greatest Treasure Hunt in History אשר בתורו היווה השראה לסרט ציידי האוצרות. את דמותה בציידי האוצרות אגב גילמה קייט בלנשט. רוז וואלנד הייתה היסטוריונית של אומנות ובזמן כיבוש הנאצי הייתה האוצרת של הגלריה הלאומית, אשר שימשה את הנאצים כמחסן של פרטי אומנות אשר הם גנבו מצרפת ומאוספי אמנות יהודיים. רוז ניהלה בסתר רשימה של כל הפריטים, וכך, לאחר תבוסת הרייך השלישי, היא הייתה גם דמות מרכזית בזיהוי והחזרת אוצרות אומנות. הרייך השלישי עסק בשיטתיות בביזת האומנות האירופית. למה נאצים שדדו אוצרות אמנות? היטלר בראשית דרכו היה אמן שנכשל, אך ראה את עצמו כחסיד גדול של אומנות. חלומו היה להקים גלריית אמנות ענקית בעיר מולדתו לינץ. אך היטלר גם לא אהב אמנות מודרנית של המאה העשרים וכינה אותה דקדנטית. וכך, בהשראת הכוונה להקים פיהררמוזיאום, פילדמרשל גורינג ובכירים נאצים אחרים עסקו בשיטתיות בביזת האומנות האירופית ויעדו אותה בחלקה למוזיאון הזה, בחלקה לאוספים הפרטיים שלהם ובחלקה, בעיקר אמנות דקדנטית, למכירה בשוויץ ע"מ לממן את בניית המוזיאון, או להשמדה בתור אומנות לא ראויה. בגלריית ג'ו לה פאם החזיקו בעיקר אמנות "לא ראויה" – פיקאסו, דאגה ואחרים. כאשר רוז גילתה שמנסים להעביר את האוצרות מהגלריה לקראת שחרור צרפת ע" כוחות הברית, היא יצרה קשר עם המחתרת הצרפתית ושכנעה אותה לעצור את הרכבת. אגב, כשאלכסנדר רוזנברג עצר רכבת שהיוותה השראה לשיטת עצירת הרכבת בסרט, הוא גילה בתוכה הרבה ציורים אשר היו תלויים בזמנו בבית אביו, עסקן אומנות מפורסם, פייר רוזנברג.

זהו נושא מרתק אשר יכול להחזיק אותי דרוך ובהקשבה מלאה המון זמן. עד היום יש מאמצים להחזיר את האמנות הגנובה לצאצאי הבעלים, ופה ושם אנחנו שומעים על תביעה זו או אחרת (גם הסרט האישה בזהב עסק בנושא). אך בסרט הזה, מלבד הנושא המרתק ומתח ממדרגה ראשונה, יש דבר נוסף. ברט לנקסטר, אשר משחק את איש המחתרת שעוצר את הרכבת, לא מחשיב את האומנות שיש עליה. למעשה הוא איש פשוט ולא מבין באמנות. הוא גם חושב שכל האומנות לא שווה חיי אדם אחד. למעשה, עבור אנשי תרבות, הוא ברברי. או, איך שהקצין הנאצי שניסה להבריח את האמנות אמר לו:

התמונות בשבילך הם כמו שרשרת פנינים לקוף

והקצין הנאצי היה חובב אומנות אמיתי, הוא לא היה שותף לסיווג האמנות הדקדנטית של הנאצים ואהב גם אותה. כך הוא אמר לברט לנקסטר:

הציורים הם שלי. הם תמיד יהיו. היופי שייך לאנשים המעריכים אותו. הם תמיד יהיו שייכים לי או לאנשים כמוני.

זהו דיון רציני בפני עצמו – למי שייך הדבר – למי שיודע להעריך אותו, או למי שמחזיק בו? הרי אפשר לטעון טיעונים משכנעים לכאןולכאן! למי שייך הנוף לים – למלון שקם על החוף או לחובבי הים? למי שייכת מצלמת הלייקה – לצלם או למי שהלייקה מאביקה אבק בארונו? למי שייך הפיקאסו – לאספן פרטי או למוזיאון? אישית אני יכול להגן עמדה זו או מנוגדת לה בהצלחה ושיכנוע עמוק. אך אישית אני מאמין בדעה הרווחת ודי מקובלת כיום – הים לא שייך למי ששם יתד על חופו ולא למי שחובב שחיה. הים שייך לכולם. האוויר שייך לכולם. האמנות היא של כולם ועבור כולם. ומוזיאון, או אספן, הם רק אמונים בלשמור אותה, אם חפץ האמנות זקוק לשמירה. יש שיעריכו את האמנות ויש שבכלל לא – אך היא של כולם, היא אחד מביטויי הציוויליזציה והתרבות – והתרבות הרי של כולנו.

אך ברט לנקסטר הרי ברברי, הוא מחשיב חייו של אדם אחד הרבה מעל לכל קישקושי הבד האלו. מה לו ולאמנות? לתרבות? כאן נכנס מימד נוסף – האדם כחיה חברתית, כחיה פוליטית. בסרט הדמות של רוז וואלנד פנתה בדיוק לכיוון זה בניסיון לשכנע את לנקסטר לעצור את הרכבת:

"הציורים האלו הם חלק מצרפת. הגרמנים רוצים לקחת אותם מאיתנו. הם לקחו לנו את האדמה, את המזון, הם חיים בבתים שלנו ועכשיו הם מנסים לקחת מאיתנו את האמנות שלנו. היופי הזה, החיים האלו, תוצרת צפרת, חזוננו, אמוננו – אנחנו מחזיקים את זה במשמורת עבור כולנו. אתה מבין? זאת גאוותנו, מה שאנחנו יוצרים ושומרים עבור העולם. יש דברים פחותים מזה שעבורם שווה לסכן חיים"

הכבוד, הכבוד הלאומי, זה מה ששכנע את הברברי שלתרבות יש ערך. לא לו הערך, לאחרים. אך זה לא שייך לנאצי הזה. לא ניתן לו לקחת מאתנו. מניפולציה מעניינת ומאתגרת. הברברי שלא מבין בציור, מציל אותה מידיו של מבין באמנות למען מדינתו. (במיקרים אחרים זה יהיה למען דתו, למען כפרו, למען משפחתו. המסגרת החברתית של האדם גם היא שולטת על מעשיו, לא רק רצונותיו האנוכיים).

סרט שאהבתי.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=Kuyme-U9-es

מודעות פרסומת

1964 – A Shot in the Dark

מומלץ 1964 – A Shot in the Dark – Pink Panther 2  יריה באפילהBlake Edwards

 

 

בידור כאוטי ומקסים עם קצת נפטלין

הפנתר הוורוד 2. זהו המשך ראוי להפנתר הוורוד המקורי. גם כאן יש לנו מפקח קלוזו גם כאן יש לנו את פיטר סלרס וגם כאן על המלאכה שוקד המנצח בלייק אדוורדס. מי שאוהב את הפנתר הוורוד המקורי בוודאי שלא יחמיץ סרט זה – קומדיה אנארכית עם הדמות המוכרת של קלוזו אשר נכנס לצרות בכל מצב אפשרי, אך לבסוף פותר את החידה הבלשית. הפעם מדובר במקרה רצח בבית של מיליונר, כאשר המשרתת חשודה ברצח נהג האחוזה. קלוזו מיד מתאהב במשרתת ומחליט שהיא חפה מפשע כנגד כל הראיות המצביעות עליה כרוצחת. מיקרה פשע אחד מתפתח למקרה רציחות מרובות. הפעם יש לנו שתי התפתחויות מבורכות – המשרת של קלוזו אשר אמור לתקוף את קלוזו בפתאומיות בכל מצב על מנת לחדד את הערנות של קלוזו (אני התגלגלתי מצחוק בסצנות התקפה הזויות אלו) והבוס של קלוזודרייפוס – אשר לא מרוצה ממנו עד כדי רצון להרוג את קלוזו וסיכון ממשי לבריאות הנפש של דרייפוס מרוב זה שקלוזו מוציא אותו מדעתו. אין מה לאמר – אני צחקתי והתענגתי – שרוף על הפנתר הוורוד.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=v8K1e2hxqs4

1964 – Man's Favorite Sport

שווה 1964 – Man's Favorite Sport – Howard Hawks

עוד קומדיה רומנטית שנונה  (תרגום שלי ל- Screwball comedy – קומדיות רומנטיות שנעשו בארה"ב בשנות השלושים-ארבעים-חמישים של המאה הקודמת, שהיו נסובות בין גבר ואישה בקצב מסחרר ועם דיאלוגים של מכונת ירייה עם קורטוב של סרקזם וציניות – סוג הקומדיות האהוב עליי) של האוורד הוקס. מהו ד"א הספורט האהוב על גברים? ניחשתם – הדייג. הסיפור נסוב על מומחה לדייג, שדעתו חשובה ונחשבת לכל אוהב דייג ומודפסת בעיתונות הדייג המקצועית. הבחור מוזמן לתחרות דייג בתור משתתף, אך מתברר שהוא – רוק הדסון – מעולם לא דג אפילו דג אחד! ומכאן אנו נכנסים לקומדיית סלפסטיק עם רומנטיקה סביב הנושא הלא חשוב של דייג.

1964 – Marnie

שווה 1964 – Marnie מארניAlfred Hitchcock

Star 6

מותחן פסיכולוגי של היצ'קוק. קלי גרייס בסופו של דבר סירבה לשחק בו – היא פרשה מהמשחק בעקבות לחץ מהבית – ממונקו (אפשר לראות את זה בסרט גרייס). שון קונורי מסוקרן להבין גנבת כפייתית וסוחט אותה להתחתן איתו מאשר ללכת לכלא, וכך הוא מנסה לגלגל את החוט עד למקור כל הבעיות. אני מוצא את המשל שייתכן שלא היה שם בכוונה על נישואין לא כעל מוסד לשני אנשים אוהבים, או ליחידה כלכלית, אלא מסגרת להבנה אנושית – כמעניין מאוד.

1964 – Zorba the Greek

מומלץ 1964 – Alexis Zorbas Zorba the Greek  זורבה היווניMihalis Kakogiannis

Zorba the Greek 1 זהו עיבוד לספרו של ניקוס קזנטזקיס מ-1948 . יש עוד עיבוד מפורסם ושערורייתי אחר לספרו – הפיתוי האחרון של ישו. הוא היה סופר, פילוסוף, קומוניסט, ואפילו שר ללא תיק למשך שנה (ב-1945) ואהב טיולים בכל העולם. על קברו, על חומות הרליקיון שבכרתים (הכנסייה סירבה לתת לו מקום קבורה בבית קברות) חקוקות המילים: אין לי תקוות, אין לי פחדים, אני חופשי

בחזרה לסרט – אנטוני קווינס בתור זורבה עושה תפקיד ענק. הסיפור הוא על איש אוהב חיים שנדבק לסופר אנגלי-יווני שנוסע ליוון כי קיבל בירושה מכרה קטן בכרתים. וכך זורבה משמש לו כטבח ומדריך בהלכות התרבות היוונית ויחסיהם מתפתחים לכלל אהדה למרות חוסר האמון שהסופר מרגיש כלפי זורבה. הם עוברים לא מעט ביחד – מתאכסנים במלון של פרוצה בגיל העמידה המתאהבת בזורבה, עדים להוצאה להורג של אלמנה יפהפייה בכפר אשר הואשמה ביחסיה עם הסופר וששברה את ליבו של נער שהתאבד, וגם המפעל שלהם להחיות את המכרה עולה בתוהו. אך למרות כל הכישלונות והעצב והדרמה, זורבה לא מאבד את האופטימיות וכך הסרט נע במעגלים של קומדיה-טרגדיה יוונית. לבסוף זורבה אומר לסופר שמתעתד לחזור לאנגליה – אתה צריך קצת שגעון בחיים. וכך הם רוקדים סירטאקי על החוף ביחד לצלילי המוזיקה של מיקיס תאודורקיס.

אודיסאה של הקרירות האנגלית בסיר הלחץ הים תיכוני.

Zorba the Greek 2

1964 – Onibaba

מומלץ 1964 – OnibabaKaneto Shindo

      יפן. מאה ארבע עשרה. תקופה פאודלית. מלחמת אזרחים. עזובה, רעב, מלחמת השרדות. אישה וכלתה גרות בבקתה רחוק מחברת אנשים, ומתפרנסות משוד גופות הסמוראים. לפעמים הן גם הורגות אותם. הבן של האישה, שהוא בעלה של כלתה, מזמן לא בבית, מגויס בלי שיש קשר עמו כבר זמן רב. onibaba בחייהן מופיע בחור, שהכיר את הבן-בעל, ומודיע שהוא מת. בינתיים הוא גם מתחיל מערכת יחסים עם כלתה של האישה – והאישה מקנאת. זאת המסגרת של הסיפור. יש גם סיפור כמובן. יש הגלוי – שנסוב סביב מסכה שטנית שמי שלובש אותה יוכל להוריד אותה רק עם הבשר של הפנים. זה מבוסס על מעשיה בודהיסטית על אישה, ששמה מסכה מפחידה ע"מ להפחיד את הבת שלה שלא תלך למנזר. העונש שהיא קיבלה על כך הוא שהמסכה תרד מפניה רק עם בשר הפנים עצמם. יש רובד מתחת לסיפור – מה המסכה מסמלת? האם העונש הוא כשמורידים מסכה או כבר כששמים מסכה? על מה למעשה העונש? על חמדנות? הרי היו חייבות להתקיים איכשהו, לא? האם החמדנות היא לא חומרית, אלא הקנאה? האם זה בכלל לא קשור להחטא ועונשו אלא למשהו אחר? הבמאי קנטו שינדו סבר שהמסכה, למשל, זה סמל לשלילת אנושיות מקרבנות הפצצה אטומית של הירושימה ונגסקי – עשרות האלפים שמתו מידית ועוד עשרות האלפים שמתו אח"כ (המספרים לא מדויקים, ותלויים מי סופר אותם – היפנים או האמריקאים – והוויכוח על המספרים וחוסר הוודאות לגבי הזהות – זה בעצם מוכיח את הסברה של קנטו שינדו – של שלילת האנושיות מאחורי מסכת הזוועה) נושלו מאנושיותם, מהשמות שלהם, מהפנים שלהם. ד"א לנשים שבסרט גם כן לא היו שמות – הן היו פשוט האישה והכלה. וזה מביא לעוד ממד סיפורי – היחסים בין האישה לכלתה – נושא מעניין כשלעצמו. המשחק ד"א הוא מעולה שבמעולים. האישה שוחקה ע"י שחקנית יפנית מפורסמת נובוקו אוטאווה. היא הייתה גם המאהבת של הבמאי קנטו שינדו. לאחר מות אשתו הראשונה, שינדו ואוטאווה נישאו.

ככל שהסיפור של הרקע ההיסטורי יהיה מעניין, הסיפור של היחסים המורכבים של הכלה והחמות יהיה אנושי, הסיפור הזוועתי של הישרדות יעורר חמלה והסמליות של המסכה יעורר מחשבה – מה שמביא את הסרט לדרגת יצירת מופת זה החוויה הוויזואלית. הסרט שחור לבן, כאשר מזמן כבר הסרטים נעשים בצבע. הסרט מלווה במוזיקת תופים טורדנית. הסרט מתרחש בין עשבי הדשא הגבוה מהאדם. הסרט כולו הוא שירה מיסטית וארוטית הנכנסת ולא מרפה ממך עד הדקה האחרונה. הסרט הוא חוויה שלא ניתן לבטל אותה – היא לוקחת אותך למחוזות רחוקים בזמן ובמקום אך קרובים רגשית. היו כאלו שהגדירו את הסרט כסרט אימה. ייתכן בגלל המסכה. או, נכון יותר, מהפחד מהמסכה. או, עוד יותר נכון, בגלל מה שנמצא מאחורי המסכה, בגלל מה שאנחנו, בגלל מה שאנחנו פוחדים שזה אנחנו, בגלל מה שאנחנו לא רוצים להיות, לפחות לא בפני עצמנו. אך המחשבות האלו לא היו מתעוררות לו לא הסגנון ההיפנוטי של הסרט. התחושה לא נעלמת שנים.

יצירת מופת.

onibaba1964dvd-734468

1964 – Marriage Italian-style

מומלץ 1964 – Matrimonio all'italiana  Marriage Italian-style  – Vittorio de Sica

Marriage Italian-style 1

זהו סיפור על יחסים מסובכים. ויטוריו דה סיקה שוב מביים את מרצ'לו מסטרויאני ואת סופיה לורן. אבל לא כמו בקומדיה נהדרת  אתמול, היום ומחר, אלא בדרמה. לדעתי, מאוד מתקדמת לזמנה. מדובר על זונה (סופיה לורן) שקשורה לגבר (מסטרויאני) אשר בא והולך בא והולך מחייה. יום אחד הוא מביא אותה הביתה על תקן של מאהבת לא חוקית. ובאיזשהו שלב היא גורמת לו להתחתן איתה בטריק מלוכלך. הייתי מצפה שהדילמה של הסרט הייתה על מסגרת של נישואין (בכל זאת מדובר על איטליה הקתולית) הנפרצת ע"י הופעה של יחסים אסורים – ואז הייתה לנו דרמה שמתאימה לתקופה. אך באופן לא צפוי, כאן הדרמה היא הפוכה – יחסים עם זונה, כאשר המסגרת של נישואין – המצב הרצוי והנורמלי של החברה – ממש נכפה בכוח התרמית. ובכן – יש כאן שני קטבים – המודרנה – אשר המיוצגת ע"י גבר מצליח, המרוויח את כספו (עד כאן זהו האידאל הסוציאו- אקונומי לאחר מלחמת העולם השנייה), על מנת לחיות את חייו, באופן איך שמתחשק לו, ומצד שני – המסורת – אשר מיוצגת ע"י זונה (!) המגדלת את ילדיה וכופה נישואין על המודרנה בתרמית (!). ז"א המסורת מנסה להקנות ערכים של אחריות אישית וקהילתית (הרציונל של המסורת כאן  – אי אפשר לטעום מכל העולמות, צריך לבחור) על המודרנה, שזרקה אותן לשם הנאה עצמית (הרציונל של מודרנה כאן – צריך להספיק לחיות עכשיו כאילו אין מחר – המוטו של הדור הצעיר של ימינו) וכל האמצעים כשרים. מסובך, לא? אמרתי, זהו סרט על יחסים מסובכים.

Marriage Italian-style 2

סופיה לורן ומרצ'לו מסטרויאני נהדרים, כרגיל. המסך כולו רועד מהחשמל כאשר הם ביחד, ואני לא יכול להסב את המבט הממוגנט אל הפלא שקורא על המסך. כאשר מדברים שסך חלקיו הוא יותר מהשלם כנראה מתכוונים לזוג הזה על המסך – גדול מהחיים. הם שיחקו בלא מעט סרטים ביחד וכל אחד מהם שווה צפיה, ועוד איך.

1964 – A fistful of dollars

מומלץ 1964 – Per un pugno di dollari A Fistful of Dollars  בעבור חופן דולריםSergio Leone

מערבון ספגטי. זהו ז'אנר מערבונים איטלקיים שהתחיל עם הסרט הזה. עד עכשיו המערבונים היו רעים מול טובים, הטובים תמיד מנצחים, המוסר של הטובים היה לבן ושל הרעים שחור, היריות היו נקיות והמוות היה מהיר, המערב של ארה"ב היה מוצג כארץ מלאת אפשרויות ואופטימיות בלי סוף מהולה A Fistful of Dollarsברומנטיקה מתקתקה ורצון להגשמה עצמית ועצמאית – החלום האמריקאי בהתגלמותו. הסרט הזה טורף את הקלפים – הטובים הם לא בדיוק טובים, גם הרעים הם די בני אדם, האבק והלכלוך והערבוביה המזוהמת של דם, יזע ובהמיות מוצאים כל רומנטיקה מהמערב. מה עוד, האלימות חוגגת וצבעונית.

הסרט דחף את הקריירה של שלוש דמויות שצופה להם עתיד גדול: אניו מוריקונה – כותב המוזיקה, סרג'יו ליאונה – הבמאי, וקלינט איסטווד. הדמות אותה שיחק איסטווד בסרט במידה רבה גם עיצבה את כל הדמויות שאיסטווד שיחק מאז – גבר קשוח, עצור, עם הומור יבש, שמדבר מעט – כמו שאומרים, Cool. השלישייה הזאת המשיכה הלאה בסרטים הצלפים והטוב הרע והמכוער. שלושת הסרטים האלו לפעמים מסווגים כטרילוגיה על האיש ללא שם.

זה דורש קצת הסבר – הסרט יוג'ימבו של אקירה קורוסאווה נוצר עם השפעות חזקות של מערבונים שקורוסאווה כל כך אהב ומתרחש ביפן במאה התשע עשרה. בעבור חופן דולרים הוא למעשה עיבוד מערבי ליוג'ימבו שלוקח את העלילה מ-יפן של אמצע המאה התשע עשרה בחזרה אל המערבונים. ביוג'ימבו, לגיבור הסרט הסמוראי אין שם, וכאשר לוחצים עליו, אז הוא נותן שם שבתירגום חופשי זה תות עץ בן שלושים. כך שלמעשה הוא דמות בלי שם. וכך זה משום מה דבק בגיבור שלושת הסרטים האלו – איש ללא שם (למרות שיש לו כאן שם – שמו ג'ו – אך למה לבלבל עם העובדות).

העלילה פשוטה – אקדוחן מגיע לעיירה מקסיקנית הנשלטת ע"י שתי כנופיות, ומוכר את שירותיו לחלופין לכל כנופיה, וכך הוא מרוויח מהמצב של מלחמה בין הכנופיות. אמנם הסרט לא ברמה של יוג'ימבו, אך זהו עיבוד מהנה ופתיחה טובה לטרילוגיה.

1964 – Woman in the Dunes

מומלץ 1964 – Suna no onna Woman in the Dunes  אשה בחולותHiroshi Teshigahara

Woman in the Dunes אישה בחולות זהו סרט מהפנט ברמות. עשוי עפ"י ספרו של קובו אבה מ-1962. הסרט מספר סיפור על חוקר חרקים, הנקלע לחוף ים בחיפוש אחר חרק מסוים, אך נאלץ ללון במקום מכיוון שפספס את האוטובוס בחזרה. הכפריים המקומיים מארחים אותו בבקתה של אישה על החוף, ובבוקר הוא מגלה שהוא למעשה שבוי, ואמור לגרוף את החול לעזור לאישה במלאכתה. תמורת החול הם מקבלים אוכל ומים. נוצרת גם מערכת יחסים בינו לבינה. הוא מנסה לברוח אך לא מצליח. האישה, לעומת זאת, לא מנסה. לקראת הסוף הוא מצליח לגלות דרך להפיק מים לשתיה בעצמו וכשלפתע מזדמנת לו הדרך לברוח – הוא לא בוחר בה, ומשלים עם השבי בו הוא נמצא. סיפור קפקאי. סיפור מינימליסטי. סיפור המחפש משמעות לחיים. האם את גורפת בכדי להתקיים, או מתקיימת בכדי לגרוף? שואל חוקר החרקים את האישה. שאלה שכל אחד שואל את עצמו לפחות פעם אחת בחיים. והתשובה לא ברורה. המסגרת המינימליסטית של הוא והיא, עבודה, אוכל, מין ושתיה החוזרת על עצמה מחריפה אך גם מטשטשת את השאלה "למה"? בשביל מה כל זה? והאם התשובה היא הבריחה? לאן? או השלמה? עם מה? האם החופש הוא העיקר? החופש ממה? השבי של מה? כל הסרט הוריד לגמרי את המסכות של משמעויות שאנשים מעניקים למעשיהם ומשאיר את המסגרת הערומה. ובכן, האם יש משמעות? ואם כן, מה היא? נראה שחוקר החרקים, כותב הספר ובמאי הסרט מצאו אותה – לא משנה מה עשירה או דלה קיומנו – אנחנו יכולים לשפר אותה ולשמוח בהישגנו (חוקר החרקים מצא דרך להפיק מים בעצמו).

הסרט הוא בשחור לבן, שופע מיניות כובשת ומשיכה לשמה, וויזואלית מהפנט אותנו עם כל כך הרבה חול, חול בכל הצורות, בכל הזוויות מכל הצדדים, חול בתזוזה, חול דינמי, אך לא משתנה – הוא מסביבנו, ואם לא נגרוף אותו, הוא יקבור אותנו. מעולם לא ראיתי פואמה וויזואלית כה מהממת. ועוד עם החול כגיבור הראשי. יצירת מופת.

1964 – Sallah Shabati

מומלץ 1964 –סאלח שבתי  אפריים קישון

אני מחבב את אפרים קישון עד מאוד – אוהב את ההומור הדק שלו, את הציניות העדינה,  את הכתיבה הסטירית, את הנושאים שהוא בוחר. כאן הוא עושה צעדים ראשונים Sallah Shabatiבבימוי. כפי שהוא מעיד על עצמו, שאלתו הראשונה לצוות הייתה "חברה, איך עושים סרט?". הסיפור הנחמד על קשיי מעברות של שנות החמישים ומשפחה מזרחית, ואיך שאב המשפחה – סלאח שבתי (ההומור הציני של אפריים קישון – סליחה שבאתי) מנסה לשרוד בביורוקרטיה האשכנזית ששלטה במדינה בעזרת התושייה הפרימיטיבית האסייתית שלו. הדמות שאפריים יצר היא גרוטסקית, גסה, ערמומית אך עם כבוד עצמי מזרחי – היום, עם הפוליטיקלי קורקט, כמובן שזה בלתי אפשרי ליצור דמות כזו. אך גם אז לא חסכו ממנו ביקורת גורפת מקיר לקיר על שיוצר קריקטורה על המזרחיים ושלא יפה ולא יאה וכו' וכו'. עד כדי כך הביקורת הייתה קשה שגולדה מאיר בכבודה ובעצמה הביאה התנגדות שהסרט ייצא לאקרנים מחוץ למדינה. למרות זאת, הסרט דווקא הצליח לא רע והיה מועמד לאוסקר וזכה בכמה פרסים בדרך. מה שמראה בדיוק את מקומה של הביקורת – היא לא רעה בתור להקת ציפורים מקרקרות. ההצלחה בארץ הייתה גורפת באותה המידה כמו שהביקורת הייתה נגדו. אצל עדות המזרח היא הייתה אפילו גדולה יותר. הדמות של סלאח שבתי במוטציות מסוימות הייתה השראה לתפקידים של זאב רווח בסרטי הבורקס. ההשראה לסלאח שבתי, כפי שסיפר אפריים קישון, באה לו מהחוויות שעבר במעברת שער העלייה ליד חיפה – לצריפון שהוא גר בו הכניסו גם משפחה מרוקאית גדולה. כששאלו את אפריים מה לדעתו נהייה עם סלאח שבתי, הוא השיב בנימוס, כיאה לו עם צל חיוך בקצה הפה, שכנראה שר התיירות.

לאפריים קישון יש ביוגרפיה מעניינת לכשעצמה. רק סיפור קטן: כשהיגיע ארצה ב-1949, פקיד העליה שאל לשמו. אז הוא ענה פאראנק . הפקיד, שמעולם לא שמע שם כזה, אמר – אין שם כזה, ורשם אפריים. כששאל לשם משפחה ונענה קישונט, גם את זה הוא עיברת על המקום לקישון. למה אני מספר את זה? כי כנראה הפקידים לא משתנים. גם אנחנו כשהגענו ארצה עברנו דרך פקיד עלייה דומה, שהצליח לאיית את השם בתור איזראילוב. ומאז אין פקיד שלא עושה שלוש טעויות לפחות בשם שהציע הפקיד הראשון. וגם השם ברוסית כנראה עבר התעללות דומה כאשר לבטח רשם האוכלוסין שאל לשמו של אב אבותיי, וכנראה בגלל קצר בתרגום נענה בן ישראל (יעני, אני יהודי) וכך העניק לו ברוב פטרונותו את שם המשפחה שלי. פקידים.

  קלסיקה ישראלית נהדרת.