הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: 1974

1974 – The Return of The Tall Blond Man with One Black Shoe

שווה 1974 – Le Retour du grand blond  The Return of The Tall Blond Man with One Black Shoe שובו של הבלונדיני עם הנעל השחורהYves Robert

Star 6

זהו המשך ישיר להבלונדיני עם הנעל השחורה. גם כאן, כמו בסרט הראשון, מדובר על אותה מתכונת של טעות בזיהוי של איש רגיל, קצת נאורוטי, בתור מרגל-על אשר מצליח במשימות שלו ע"י טריקים פשוטים של שלומיאליות גאונית. פייר רישאר כל כך מתאים לתפקיד שאין לו ברירה והוא נשאר הבחור הפשוט והקונילמל בקומדיות צרפתיות. המצבים האבסורדיים עם טימטום טבול ברוטב צ'ילי המביא דמעות ועוויתות צחוק בלתי נשלטות עושה פלאים ואתה יוצא מהסרט כמו לאחר טיפול מסז' טוב. זה אמנם קצת שונה מסרטי לואי דה פינס – אך ההרגשה דומה. הנאה צרופה.

1974 – Lacombe Lucien

מומלץ 1974 – Lacombe Lucien – Louis Malle

Star 8

 

 

Lacombe Lucien

מלחמת העולם השנייה. צרפת הכבושה. לוסיין בן ה-17 מנסה להיתקבל לשורות הרסיסטנס, אך נדחה. מאוכזב הוא פונה לשורות משתפי הפעולה עם הנאצים. כיום מנסים לשכוח, או לא לעורר את הנושא שבצרפת היה גם שלטון וישי, שלטון ששיתף פעולה עם הנאצים. וצרפת זה לא רק המסורת של הרסיסטנס. למעשה, האינטלקטואלים השמאלנים הצרפתים לא סובלים את רסיסטנס, בעיקר כי חלק לא מבוטל בו היו יהודים, ויותר מכך – דה גול מזוהה עם הרסיסטנס – ודה גול הוא שנוא על השמאל הצרפתי בעיקר בגלל אלג'יר. בכל אופן – אוהבים או לא אוהבים – עדיין צרפת מזוהה יותר עם ההתנגדות לנאצים – וכאן בא הבמאי לואי מל וטורף את הקלפים – הגיבור של הסרט הוא משתף פעולה עם הנאצים. הסרט עשוי בצורה לא שיפוטית, ובעדינות כמו שרק לואי מל יכול. כך שאנחנו נכנסים לעולמו של לוסיין ואפילו גם מבינים אותו. זה מאוד מעניין מה גורם לאנשים להחליט ימינה או שמאלה  – הרי בצומת לא רואים לאן הדרך תיקח אותנו. ולפעמים אתה בוחר לפנות ימינה כי בצד שמאל יש מכשול. ואז, אחר שאתה כבר בדרך – זה לפעמים בלתי אפשרי לעצור ולפנות אחורה – אפילו אם אתה מבין שהדרך דוהרת לתהום.. זהו מסע חקירות אחר הרוע – כמו שהשטן היה פעם מלאך, גם הרוע לא בהכרח היה רוע – הוא אולי אפילו היה רוצה את הטוב, אך הטוב דחה אותו והרוע לא רצה להתאמץ. לרוע גם אין מטרות ארוכות תווך וחזון – מספיק להנות מהכוח והמעמד אפילו לתקופה קצרה מאשר להתאמץ ולסבול עבור שבב של תקווה. נקמה – עכשיו. שלום – עכשיו. סוכריה – כאן ומייד. הרוע הוא נחלת הלוזרים  – כך מנהיגי הרוע פונים אל ליבם של הלוזרים והמדוכאים ומבטיחים להם את שיכר הכוח והנקמה הנפשית. ז"א החוזה עם השטן הוא זה שיצר את הרוע – אך היסודות הם יסודות רגילים, שגם הטוב יכל היה להשתמש – הבחירה ויש שיגידו הלא חופשית לחתום עם השטן היא הקובעת. אך האם החותם עם השטן מודע לזה שהוא רע? הכשירות למשפט מודרני נמדדת ע"י ההבחנה בין טוב ורע. אך לוסיין – אין לו אפילו חרטה אחת למעשיו, הוא לא חושב שהוא אשם במשהו, או שהוא רע. האם הוא מטורף? לדעתנו הוא לא היה עובר מבחן הכשירות כי אנחנו משוכנעים שמה שהוא עשה כאן מייצג את הרע. אך הוא לא חושב כך – הוא פשוט מנסה לשרוד, ולו ע"י הצטרפות לצד הלא נכון – והוא, כזכור, לא מעניין אותו מה נכון או לא. והאם זה לוסיין בלבד? ולא הרוב הדומם הצרפתי? האירופי? לאחר המלחמה זה היה ברור לו מה טוב ומה רע – אך כאשר הוא עוד היה בתוך המלחמה?

המחשבות האלו זוחלות אל מוחי כאשר אני צופה בתמימות של לוסיין – תמימות מסוכנת של משוגע, של מטורף, של מסייע לגסטפו, אשר מונע ע"י דחפים רגעיים ואין לו טיפת מודעות פוליטית חברתית מדינית או סוציאלית, התמימות ההורגת של הרוב הדומם שלא נוקט עמדה… קשה לשנוא אותו, אך אתה יודע בבירור שהוא אשם. רק אתה לא בטוח במה. סרט מצויין.

1974 – The Man with the Golden Gun

שווה 1974 – The Man with the Golden Gun האיש בעל אקדח הזהבGuy Hamilton

Star 7

ג'יימס בונד – איך אי אפשר שלא להנות? עם השנים הסרטים של ג'יימס בונד נעשים טובים יותר ויותר. נערות בונד, הסקס אפיל של בונד (כאן זה רוג'ר מור), האויב של בונד (כאן זה סקרמנגה), ארסנל הנשק של בונד, המפקדים מלונדון, הנופים והמקומות – הכל תלוש כל כך מהמציאות וגם האקשן הוא כיפי. כאן יש כמה צילומים מהאיים ליד פוקט בתאילנד – והאי שצולמו שם הסצנות נקרא כיום אי ג'יימס בונד והמוני תיירים פוקדים את האי היפה בספינות.

1974 – Young Frankenstein

מומלץ1974 – Young Frankenstein פרנקנשטיין הצעירMel Brooks

young frankenstein 1

או – איזה פרודיה מקסימה. זאת כמובן פרודיה על סרטי אימה ופרנקנשטיין של שנות השלושים. מל ברוקס שם את הכל בשחור לבן כיאה לפרודיה אותנטית. אפילו כל התפאורה נראית כאילו נלקחה מהסרטים הישנים האלו. אך כאן האותנטיות והדמיון נגמרים, ואנחנו נשלחים להרפתקה קורעת בטן מצחוק פרוע, בניצוחו של מל ברוקס והשחקנים הנהדרים ביניהם ג'ין ווילדר, מרטין פלדמן, פיטר בויל ומדלן קאן. מל ברוקס יודע להצחיק ומכניס המון בדיחות לתוך העלילה. אמנם צריך לדעת אנגלית ע"מ להעריך חלק מהבדיחות – אך זו לא אמורה להיות בעיה לקהל אינטליגנטי ומלומד. בכל אופן – הסרט הוא לא קומדיה עדינה – אלא יותר בכיוון הוולגרי. בזמנו כשראיתי את זה בפעם הראשונה אני התגלגלתי מצחוק ואפילו הבטן כאבה לי מרוב התכווצויות. לאחר שנים כשצפיתי בזה בפעם המי יודע כמה, הקסם כצפוי התכהה במקצת, הבדיחות כבר לאyoung frankenstein 2 קרעו את האוויר – אך עדיין, לאחר שאתה מכיר כמעט את הכל – זהו סרט שמצליח להנות. אחד הטובים של מל ברוקס, ביחד עם המפיקים. מילת אזהרה – אמנם זהו סרט מסוגנן, עם המון אווירה, משחק טוב ותסריט מעולה (וכן – גם מוזיקה טובה) – זהו בכל זאת מל ברוקס ועקב כך מטורף. ראו הוזהרתם. אני דווקא אוהב.

1974 – We all loved each other so much

מומלץ1974 – C'eravamo tanto amati  We All Loved Each Other So Much אהבנו כל כךEttore Scola

Star 9

 

we all loved each other so much

    זהו סיפור על שלושה חברים. בזמן מלחמת העולם השנייה הם היו פרטיזנים איטלקיים ונלחמו בנאצים. אחרי המלחמה הדרכים נפרדו וכל אחד בחר אזימוט שונה – אך חייהם עוד נפגשו ודרכיהם הצטלבו מספר פעמים. יש גם חוט מקשר בדמות בחורה שאחד החברים התאהב בה נואשות – אך היא עברה ידיים דווקא בין החברים שלו, כשרק לבסוף נהייתה איתו. כל חבר איכשהו ייצג סטראוטיפ אחר – האחד תמים וישיר וחברותי ואוהב, השני מתפשר עם האידאלים עליהם נלחם בצעירותו וכיום אפילו מייצג את המעמד אשר נגדו נלחם, השלישי מייצג אינטלקטואל לא יוצלח ומבולבל. לכאורה רק אחד הצליח בחיים – זה שבגד באידאלים שלו. אך למעשה הוא גם האומלל שבחבורה – לא שרואים את את זה מיד. זהו סרט על חברות, הנבחנת לאורך שנים, על אידאלים שנשחקים, על בגידה, על אנשים, על אהבה, על איטליה לאחר מלחמת העולם השנייה. למעשה כן – זה אכן סרט על איטליה עצמה. זהו גם סרט המוכיח שקומדיות יכולות להיות עצובות מאוד – במיוחד אם הן נוצרות ע"י איטלקים, ובפרט ע"י אטורה סקולה המעולה. הקולנוע האיטלקי הוא איכותי ותופס במה מרכזית בתרבות האיטלקית – עד כדי כך שבסרט יש סרט בתוך סרט – יש כאן צילום הסצנה המפורסמת של פונטנה דה טרווי בדולצ'ה וויטה – וכן, הם פה – מרצ'לו מסטרויאני, אניטה אקברג, ויטוריו דה סיקה ופדריקו פליני בעצמו ובכבודו. כל כך הרבה כבוד ופרגון וחום ואהבה. סרט פשוט נפלא, אחד הטובים של הקולנוע האיטלקי.

1974 – The front page

מומלץ1974 – The Front Page כותרת ראשיתBilly Wilder

the front page

,כותרת ראשית הוא עיבוד של מחזה באותו שם מ-1928 של בן הכט וצ'רלס מקארתר – בעצמם עיתונאים לשעבר של העיתונות הכתובה אשר מתארים בהומור גדול את הסצנה העיתונאית של שיקגו. המחזה היה להיט בברודווי וזכה לכמה עיבודים קולנועיים שהתחילו כבר ב-1931. העיבוד הטוב ביותר לטעמי הוא סרטו המציין של הווארד הוקס מ-1942  His girl Friday עם קרי גראנט – והוא קומדיה רומנטית שנונה ומהנה ביותר. כותרת ראשית לא מגיע לרמה כזו. אפילו בילי ווילדר שביים את הסרט לא החשיב אותו ביותר, ובכלל הוא לא אהב עיבודים מחדש. לא ברור לחלוטין מה דחף אותו לעשות את הסרט אם כן – כנראה הרצון ליצור להיט.

ובכל זאת – הסרט מומלץ. משחקו של וולתר מתיאו פשוט יוצא מהכלל, ואפילו ג'ק למון לא הצליח לקלקל את זה. הדמות של עורך העיתון כל כך אמתית אצל וולתר מתיאו שלמרות הגרוטסקיות שלה, היא חיה ונושמת ואנושית ומפחידה ודוחה. בנוסף – בילי ווילדר בכל זאת במאי וכותב מן המוכשרים שהוליווד ידעה ואפילו בעבודה לא מוערכת זו מצליח ליצור קומדיה טובה וסטירה על העיתונות האמריקאית שכל מה שמענייןthe front page 1 אותה זהו הסקופ ולעזאזל הפגיעה בזולת. החספוס האנושי ומעמד האישה הנמוך באמריקה של שנות העשרים זוכה אצל ווילדר לליטוש אמין. כמו כן – אני לא רואה שום בעיה עם עיבוד מחדש (הטיעון של ווילדר נגד עיבודים מחדש הולך ככה – אם המקור הוא טוב – אז אין צורך לעבד מחדש – ואם הוא רע – אז למה בכלל לעבד מחדש?) – זה מביא רעננות, הזדמנות להכיר חומרים וותיקים, הזדמנות לראות שחקנים עכשוויים נכנסים לנעליים מהעבר – וכו, וכו, זו קומדיה, ומן הסוג הטוב. אהבתי.

1974 – Murder on the Orient Express

מומלץ1974 – Murder on the Orient Express רצח באוריינט אקספרסSidney Lumet

 murder at the orient express 1

 יש כאן חבורה מכובדת ורחבה של כוכבים מהשורה הראשונה – אלברט פיני, שון קונורי, ריצ'רד ווידמרק, לורן ביקל, אינגריד ברגמן, אנתוני פרקינס, ג'ון גילגוד, מייקל יורק, ז'קלין ביזה – והאמת, לא זכור לי עוד סרט עם כמות כזו של נוצצים. יש כאן רכבת אוריינט אקספרס האגדית – ולמעשה כל הסרט מתרחש עליה. זה אומר שהסרט הוא כמעט הצגת תאטרון! ועם כמות כזו של אגו על במה אחת – אני לא מקנא בבמאי. ויש לציין שסידני לומט עשה כאן עבודה מעולה – כל הכוכבים האלו, שכל אחד היה מספיק ע"מ להרים סרט בפני עצמו – כולם משחקים כמו להקה אחת גדולה – המשחק מצוין, יש משחק יתר איפה שצריך, ויש צניעות הדדית איפה שמתבקשת – ממש כמו תזמורת. כל הכבוד לבמאי! והסגנון – אוי, הסגנון הישן, עם הצילומים המדהימים, עם התפאורה האותנטית – אני מתוודה, לאחר שצפיתי בסרט רציתי מאוד לנסוע באוריינט אקספרס. אפילו ביררתי פרטים – מתברר שאין כבר אוריינט אקספרס ההיסטורית, אלא יש מותג אוריינט אקספרס שמנסה לדמות ולחכות את הרכבת האריסטוקרטית המפורסמת – והכרטיס יעלה לכם אלפי יורו. אז למי שהפרוטה מצויה בכיסו לטעום את החיקוי – מוזמן לנסוע למשל מפריז לוונציה. למי שלא מוכן – אז הסרט מספק לו את התחושה הנכונה של איך זה באוריינט אקספרס. אגדה מכושפת, לפי טעמי. ואם כל זה לא מספיק – אז זהו עיבוד לספרה של אגטה קריסטי – ועוד אחד הטובים –murder at the orient express 2 שגיבורו הוא הבלש המפורסם הרקול פוארו (אלברט פיני). והפעם עם עלילה מסובכת, מסתעפת, מפתיעה בכל התפתחות שלה, ומותחת וממגנטת בצורה בלתי רגילה – כן, יש רצח (מה שברור משם הסרט) – וכן, יש חשודים. 13 חשודים ליתר דיוק. ולא אוסיף יותר – מי שראה – מתענג מעצם הזיכרון, ומי שלא – שירוץ ויראה. סרט זה ראוי לצפות לעת ערב, עם מתאבנים קטנים וטעימים (למשל טוסט מלחם חיטה, או לחם שאור, עם גבינת פילדלפיה צנוניות שמיר וסלמון מעושן, טוסט נוסף עם חמאה דנית ועליה קוויאר שחור, עם בליני בצד הממולאים בגבינת ריקוטה עם ווניל ברוטב תותים ו-וודקה עליהם, קצת מרטיני וכוס קוניאק איכותי ללגום ממנו,   עם תאורה חלשה אך בעלת נוכחות – אפשר נרות – זו היא האווירה המתאימה ללוות את הסרט). איכות צרופה murder at the orient express 3

1974 – The Yakuza

שווה ❼ 1974 – The Yakuza יאקוזהSydney Pollack

רוברט מיצ'ם והיאקוזה. הקרב על כבוד. קרב עם כבוד. אלימות כבדה, יחסי שנאה וכבוד (עוד פעם כבוד? כמה כבוד כבר יש בסרט?), מחויבות אתית, נאמנות משפחתית, חברות תוך יריבות, הקרבה, יפן לאחר מלחמת העולם השנייה שמאבדת את ערכיה לטובת ערכים מערביים. רוברט מיצ'ם נוסע ליפן לחלץ בתו החטופה של חברו. בדרך לחילוץ המון דם נשפך בארץ השמש העולה. אני אוהב איך שרוברט מיצ'ם משחק עם מבט מצועף, סרקזם דק ואף פעם לא רגשני. מאצ'ו אמיתי.

1974 – Blazing saddles

שווה ❼ 1974 – Blazing Saddles אוכפים לוהטיםMel Brooks

אני זוכר את אוכפים לוהטים עוד כשראיתי אותו לפני יותר מ-30 שנה. זה היה סרט גדול בזמנו, מדהים, מטורף ומהמם. כשראיתי אותו שוב עכשיו – התדהמה התכהתה והפליאה התמתנה במקצת. אך זה עדיין סרט שווה. הסרט , שעשוי בתור מערבון, בנוי מקטעי הומור מטורפים ומצחיקים עד דמעות – כולל סצנת סימפוניית השעועית האלמותית והוולגרית (אפרופו וולגריות – מל ברוקס הוא רב אמן עולמי בתחום שמשאיר את סרטי הבורקס לחובבים שהחלב עוד לא יבש משפתותיהם). ומדליין קאהן הנהדרת בסטראוטיפ של מרלן דיטריך – כאן היא נקראת לילי פון שטופ (אני צחקתי כמו אידיוט רק למשמע השם). ומל ברוקס עצמו בתפקידים רבים, שבאחד מהם הוא צ'יף אינדיאני אשר עומד בראש הכוח שהקיף מתיישבים חדשים שבמערב, וכאשר רואה ביניהם שחורים, פוצח בפליאה באידיש רהוטה ומכנה אותם שוורצס. ו-.. וגם-.. ואם כבר אז… ועוד לא סיפרתי על… וכמובן… מי שלא ראה – מפסיד.