הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: 1979

1979 – Autumn Marathon

מומלץ 1979 – Osseniy Marafon Autumn Marathon – Georgi Danelia

 

 

זהו סרט של אחד היוצרים הטובים של הקולנוע הסובייטי – גאורגי דנליה. העלילה של הסרט פשוטה, אך עם רגליים מוצקות על הקרקע של החיים המודרניים. אין טעם לספר על הסרט הזה בלי ספוילרים. גבר מנהל מערכת יחסים כפולה – יש לו גם אישה וגם מאהבת, צעירה. המאהבת לוחצת לילד משותף. וכך הוא חי, מבלי רצון, וגם יכולת לשנות את חייו, ומשקר הן לאשתו והן למאהבת, וההרגל מתחיל להיות החיים עצמם. כן, הסרט נותן לנו כל החומרים המרשיעים את הבעל – הוא בחור חסר עמוד שדרה, הוא לא יגיד “לא” החלטי לאף אחד, הוא חביב על כולם ולא יסרב לשום בקשה, אפילו אם היא מנוגדת לכל אינטרס שלו. וכך הוא מוצא את עצמו רץ ג'וגינג בבקרים מוקדמים עם פרופסור דני לבקשתו, כך הוא נוסע עם אותו הפרופסור ועם שכנו לאסוף פטריות ולשתות קצת, אפילו שאין לו טיפה של זמן. כן, בחור ללא אופי, גבר נאלח… כמה קל לשפוט אותו. אך אוהבים אותו בכל זאת, והגבר עושה מאמצים כנים לנסות ולחיות את החיים האלו, הוא אפילו לוקח הזדמנות להכות על חטא, אך המצב חוזר לקדמותו ויצר הקיום גובר והוא ממשיך את חייו. כאילו בלי יכולת אמתית לשנותם. כאילו הוא נכנס לחיבוק הדוב של הגורל ולא יכול להשתחרר ממנו. כאן אפשר כבר להביע סימפתיה ואהדה לאיש, שאמנם חולרה (בעיקר בעיני נשים ובעיני עצמו), אך לא משולל אנושיות – הוא לא רע, הוא איש טוב אפילו, אך החיים לחצו אותו אל הקיר והוא לא יכול לשנות כיוון. הסרט זכה להצלחה גדולה בבריה"מ – ואחת הסיבות היא ההזדהות של הקהל עם האישה, המאהבת או הבעל לסירוגין. רוב עושי הסרט היו גרושים, או בתהליכים או ניהלו מערכות יחסים כפולות. מספרים שהגיבור הראשי בא אל הבמאי לאחר כמה שנים, לאחר מערכת גירושים, ואמר לו – עכשיו אני סוף סוף קולט על מה היה הסרט ההוא.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=wB_-6_wrlRE

1975 – Fawlty Towers

מומלץ 1975 – Fawlty Towers המלון של פולטי

Star 9

 

 

Fawlty Towers 1

 

ב-1970 חבורת מונטי פייטון התאכסנה במלון גלינאיגלס בעיר קייט אנגלית בשם טורקי כשהם צילמו בעיר סמוכה. כך הם פגשו את דונאלד סינקלייר, מנהל המלון, שהיה מאוד גס כלפי האורחים. הוא ירד על נימוסי השולחן הגרועים של אחד הפייטונים, זרק מזוודה מהמלון בטענה שהיא מכילה פצצה, זרק לוח הזמנים של האוטובוסים לפרצוף האורחים שהעזו לשאול מתי האוטובוס הבא לעיירה כלשהי. טוב תפסתם במה מדובר. פעם עבדתי בהמשביר המרכזי בתל אביב. באחד הפעמים ירדתי לאולם המכירות, די נדהמתי מחוסר האכפתיות של המוכרים וחוסר ההתייחסות שלהם ללקוחות. עד כדי כך נדהמתי שברוב חוצפתי ניגשתי לאחד המוכרים ושאלתי אם הקונים לא מפריעים לו לעבוד. ובכן, נראה שלאותו סינקלייר האורחים במלון מאוד הפריעו לנהל את המלון. חבורת מונטי פייטון עזבה את המלון לטובת מלון אחר במהרה חוץ משני אנשים – ג'ון קליז וקוני בות', שהיו נשואים אז, ונשארו במלון ללמוד מקרוב את התנהלותו של סינקלייר. מאוחר יותר הזוג כתב, וגם כיכב באחת הסדרות הטלוויזיה הנהדרות ביותר שאני מכיר – המלון של פולטי. פולטי טאורס זהו מלון בטורקי, כשמנהלהFawlty Towers 2 הוא בזיל פולטי. הדמות של בזיל מבוססת על דמות של סינקלייר – הוא מיזנטרופ החולם שמלונו יהפוך למלון קלאסי לחברה גבוהה ומכובדת, ושיפסיק לשכן את כל האהבלים שלדעתו מאכלסים את מלונו. קליז שיחק את בזיל. כמו כן בסדרה ישנה דמות של אישתו של בזילסיביל פולטי, שמנסה להעסיק את בזיל במשימות פשוטות ודואגת לכך שלא יקלקל יותר מדי, ובשאר הזמן מפטפטת עם החברות בטלפון. ישנה גם עובדת כללית של המלון – פולי – אישתו האמיתית של קליזקוני בות' שיחקה את פולי בעונה הראשונה, היא גם שיחקה את הדמות בעונה השנייה, אך היא וקליז כבר היו גרושים בעונה השנייה. וישנו גם מנואל, מלצר ובל-בוי שלא מבין אנגלית כל כך טוב ("הוא מברצלונה" – הייתה בד"כ מתנצלת סיביל). אלו הדמויות המרכזיות שמלוות שתי עונות של סידרת קומית בה בזיל תמיד לא מרוצה ממשהו, מנואל תמיד מבלבל משהו, סיביל Fawlty Towers 3מצילה את המצב מקטסטרופה ובזכותה של פולי העניינים עוד מתנהלים במלון. זה לא שבזיל הוא איש רע או עם כוונות רעות – הוא פשוט נקלע ברוב המיקרים בלא אשמתו לסיטואציות בהם הוא מאבד את הראש ואז קורים דברים מדהימים. הדבר לא דומה למה שקליז עשה בחבורת מונטי פייטון – לא מדובר בהומור מטורף – בכלל לא. אך ההומור בהמלון של פולטי כל כך חזק, שאני חייב להגיד מילה של אזהרה – מרוב צחוק שתקף אותי תדירות היו רגעים שממש חששתי לחיי ואז בהתקף של אושר המשכתי לצחוק בחושבי שאיזה מוות נפלא זה היה – למות מרוב צחוק. בקיצור – תזהרו עם הסדרה, אתה לא שולט בכמויות הצחוק שהיא מצליחה להפיק ממך. עוד אזהרה אחת לדרך – נא לא להתאכזב. קחו את זה בפרופורציה. אני למשל מאוד התאכזבתי שהיו רק שתי עונות (העונה השנייה יצאה ב-1979) והיו רק שש פרקים בכל עונה. זה פשוט מכיוון שקליז ובות' שקדו על כל פרק זמן ארוך, בדוגלם שאיכות חשובה מהכמות. ובזה אני מסכים איתם. אם לא ראיתם עדיין – הפסיקו הכל ותשיגו את הסדרה – אח"כ תודו לי.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=6M19qr7p1GU

1979 – Stalker

מומלץ1979 – Stalker  סטאלקרAndrei Tarkovsky

stalker 1

סטאלקר זה אדם הנכנס, מתהלך ויוצא מה"שטח", בד"כ ע"מ להבריח משהו ממנו או אליו. ה"שטח" זהו מקום שמור (הוא שטח צבאי סגור – יורים לכל מי שמתקרב) שיש בו סודות רבים, מקום נפילה של מטאוריט ואולי נחיתה של חוצנים – יש כאן כל כך הרבה סודות ותופעות לא מוסברות, כולל מקום, בו כל המשאלות מתגשמות. וכך סטאלקר אחד מוביל, כמורה דרך, אל תוך השטח חבורה, הכוללת סופר ופרופסור – ולכולם יש סיבה טובה להיכנס לחדר המשאלות.

הסיפור נשמע כמו איזה סיפור מדע בדיוני מסקרן, אבל שלא נתבלבל רגע – זהו כן מדע בדיוני, אך לא רגיל במובן של סיפורי מדע בדיוני מערביים. קודם כל הבמאי – אנדריי טרקובסקי. הבמאי שאינגמר ברגמן אמר עליו שהוא הגדול מכולנו. ולקבל מחמאה כזו מברגמן זה יותר מפרס נובל. סיבה שנייה – האחים ארקדי ונתן סטרוגצקי, שכתבו את התסריט. הם כתבו אותו בעקבות ספרם פיקניק לצד הדרך. ומי אם לא הסופרים עצמם מכירים את הסיפור טוב יותר. התסריט והספר דומים רק בקווים כלליים – וזה מה שמציל את הסרט למי שקרא כבר את הספר – ד"א חובה לקרוא. וחובה לצפות. סטרוגצקי מוכרים מאוד בבריה"מ לשעבר ככותבי מדע בדיוני נ-ה-ד-ר-י-ם. אני אישית הייתי מכור לספרים שלהם שהתחילו כמדע בדיוני רגיל ואח"כ הלכו לכיוונים של חקירת המוסר וחברה. הם מאוד פופולריים אצל קוראי רוסית. הבמאי לעומת זאת הוא במאי נחשב מאוד, מיוחד מאוד, עושה סרטים לא שגרתיים עם סגנון המאפיין אותו – איטי מאוד, סמלי מאוד, ממוקד אך עם זאת מפוזר מאוד על גבול המיסטי – אך עם כל זה, מאוד מינימליסטי – צריך לראות פעם ע"מ להבין למה אני מתכוון.

כל זה כמובן מצביע על כך שהסרט הוא לא על מנורת אלאדין אשר לכשתשפשפנה יופיע הג'יני ויגשים משאלות – אלא יותר על מסע פנימי שהאנשים עוברים – מסעstalker 2 בחיים עצמם, אם אפשר לומר, שטח מסוכן בפני עצמו – המסע אחר ההגשמה, והשאלה הנצחית מה חשוב יותר המסע או ההגשמה. או, כפי שהלא מחליטים יציעו – אולי המסע הוא ההגשמה. סרט פילוסופי, קודר, סרט אווירה, סרט איטי, סרט לא לכל אחד – אך לצופה שישבה בקסם הסרט מחכה חוויה בלתי נשכחת. פעם טרקובסקי, לאחר שנשאל על מה הסרט, הסביר – בסרט חשוב היה לי לקלוע למשהו שהוא ייחודי אנושי, לא מהול, לא מתפרק, מה שמתגבש בנפש של כל אחד ומהווה את שלמותו. עם כל זה, שעל פני השטח נראה כי גיבורי הסרט כשלו, הם למעשה זוכים למשהו הרבה יותר יקר – האמונה, התחושה של החשיבות בתוך עצמך. החשיבות הזו חיה ונושמת בכל אדם. אך מצד שני, בהזדמנות אחרת הוא התבטא כך – זאת טרגדיה של אדם אשר רוצה להאמין, רוצה שאחרים יאמינו. בשבי זה הוא הולך ל"שטח". בעולם פרגמטי הוא רוצה להכריח מישהו להאמין במשהו. אבל זה לא יוצא. אף אחד לא זקוק לו. ואת מקומו – ה"שטח" – גם לא צריכים. זהו סרט על ניצחון המטריאליזם. פירושים לא חסר. אפילו מנוגדים, אפילו אצל הבמאי עצמו. הסרט, עם כל זה שהוא די ממעיט בדיבורים, בכל זאת מכיל קטעי דיבור ודיאלוגים בין החכמים ביותר שאי פעם תשמעו. (למשל, סופר: … מאיפה לי לדעת איך לקרוא לזה שאני רוצה? ומאיפה לי לדעת שברצינות אני לא רוצה את מה שאני רוצה? או, נגיד, שאני באמת לא רוצה מה שאני לא רוצה? כל זה דברים חמקמקים: רק תקרא בשמם, ומשמעותם תחמוק, תימס… כמדוזה בשמש… ההכרה שלי רוצה ניצחון הצמחונות, כאשר התת-מודע שלי חולם על חתיכת בשר עסיסית. ומה אני רוצה?)

 

הסרט צולם צילומי ה"שטח" ליד נהר מזוהם ומפעל כימי חצי מתפקד באסטוניה. יש הסוברים שהצילומים באתר זה גרמו בסופו של דבר למוות של הרבה אנשים שעבדו על הסרט, ביניהם ארקדי סטרוגסקי (1991), אשתו של טרקובסקי, ולטרקובסקי עצמו מאותו סוג של סרטן ראות (טרקובסקי מת ב-1986, 7 שנים לאחר סטאלקר, בגיל 52, כשמאחוריו רק 7 סרטים בלבד).

מעניין גם השימוש במילה "שטח" שהיה מזוהה עם אתר האסון בצ'רנוביל, ולאנשים שהיו נכנסים ל"שטח" – היו קוראים סטאלקרים. השפעה תרבותית ברורה של הסרט.

stalker 3עוד סיפור מעניין אשר דגתי בוויקיפדיה הוא שנציג הגוסקינו (הגוף המרכזי ברוסיה האחראי על הקולנוע) העביר ביקורת על הסרט באומרו שהוא צריך היה להיות מהיר יותר ודינמי יותר. על זה טרקובסקי השיב שהוא רצה להשאיר זמן לצופה הקולנוע לחשוב ואולי להתחרט ולצאת, לפני שכל האקשן מתחיל (למען הסר ספק – אין שום אקשן בסרט). כשנציג הגוסקינו העיר שהוא בסה"כ מייצג את הדעה של קהל הצופים, טרקובסקי השיב שהוא לא מעוניין בדעה של אף אחד חוץ מברסון וברגמן. איזה יהירות! אך זה גם מאוד מתאים – טרקובסקי לא היה במאי "מסחרי".

 יצירת מופת.

1979 – Oblomov

מומלץ1979 –Neskolko dney iz zhizni I.I. Oblomova  Oblomov – אובלומוב Nikita Mikhalkov

oblomov1

בדרך כלל, כאשר מעבירים ספר – ועוד קלסי, מאוד מקיף וארוך, הנחשב לנכס צאן ברזל בתרבות, יש סכנה כמעט וודאית שהעיבוד יזכה לביקורת ולעתים אף קטלנית, ושהסרט לא יזכה לאהדה רבה – הרי, אחרי הכל, ספר מאפשר לאלו המצליחים לצלוח את העמודים הרבים עד לחוף המבטחים של הסוף, את חווית המסע באוניה הנחבטת בסערות עם מפרשים קצת קרועים ותרנים חורקים,  עומדת בנמל הבית ואנחנו זוכרים כל סדק, כל שריטה, כל גל שהתנפץ עליה – אנחנו היינו שם, דמיינו את הכל בצמא לבאות, הרגשנו את הכל בפרפורי הבטן, חשנו את הכל בכאב הלב וחווינו את מה שאנחנו יצרנו בהשראת הכתובים. הסופר נתן לנו את הבמה, את התפאורה, את הים ואת האוניה, והוביל אותנו לאורך כל המסע כמו קברניט מנוסה היודע לאן לסובב את הספינה ולאן לשוט גם ללא מכשירים שמזמן התקלקלו בסערות הרבות – אלא רק בעזרת הכוכבים, בעקבות השמש, בעקבות הגלים. אך בסרט כל מה שנראה זה האינטרפרטציה של הבמאי – יהיה גדול ככל שיהיה – הרי הוא חש אחרת, הוא הרגיש אחרת, הוא דמיין אחרת, והוא ראה בעיניו, לא בעינינו. כמובן, בגלל היקפים שונים של הספר לעומת הסרט – אין מנוס ויהיו שם חלקים שהושמטו, נושאים שלא פותחו, דמויות חסרות, סצנות שאולי אהבנו בספר שלא ימצאו את מקומם בסרט. וכך זה הופך את הצפייה הסרט בעקבות ספר שקראתי למשימה ומסוכנת.

למזלי הגדול, לא קראתי (לבושתי כי רבה) את הספר (אובלומוב של איוון גונצרוב)– למרות שאני מכיר את הדמויות כפי שכל אחד שבא מתרבות רוסית מכיר – וכך נחסכה ממני כל ההשוואה, כל האכזבה. וכך נשארתי עם האינטרפרטציה של מיכאלקוב לאובלומוב – והאינטרפרטציה, יש לומר, אוהבת מאוד, מצוירת במשיכות מכחול רחבות, מלאה רומנטיקה, כולה געגועים לרוסיה של פעם, מלאה הבנה ואהדה ואהבה למה שנהוג לכנות הנשמה הרוסית. אובלומוב, הוא יש לומר, למי שלא מכיר,  בלשון המעטה, לא סמל חיובי בתרבות הסובייטית – הבחור מסמל את האצולה הרוסית השוקעת תחת קידמת הזמן, לא מעוניינת לפתח ולהתקדם ומושכת את רוסיה לעצלות, ניצול וחוסר תכלית. אובלומוב לא מעוניין לעשות כלום – הוא ישן ומבלה את הזמן במצב מאוזן ומהרהר לרוב. אך דמות זו היא אהודה, מצוירת באהבה גדולה, מציגה צדדים חיוביים כמו תום, מוסריות ופנימיות טהורה, ומסמלת למיכאלקוב את רוסיה עצמה – עצלה, ישנה ומוכנה להתעורר כאשר התכלית תהיה נכונה לכך. הדימוי של דב רוסי מאוד מתאימה כאן. מי שמנסה למשוך את אובלומוב כל הזמן למעשים זהו חברו שטולץ – בחור פעלתן, עסוק, אוכל נכון, מתעמל. וכן, כמובן – הוא לא בדיוק רוסי. וישנה גם אישה ואהבה (זה נושא בפני עצמו כאן – אהבה או תשוקה או משהו אחר. בכל אופן אכזבה לא חסרה כאן)

מיכאלקוב מפורסם לא רק כבמאי גדול, אלא גם כרוסי לאומני. האהבה לרוסיה ולנשמה הרוסית כל כך בולטת בסרט הזה – אפשר אפילו לחשוב שהסרט הוא שיר הילל לנוסטלגיהkinopoisk.ru שמיכאלקוב שר כאן לרוסיה, מקור געגועיו. היופי, עם זאת, לא יכול להסתיר את הקונפליקט בדמותו של אובלומוב ומה שהוא מייצג. והעובדה שמיכאלקוב מצייר אותו בצבעים כה אוהדים מלמדת משהו אולי גם על השקפתו של הבמאי. תראו מה קורה כאן – אובלומוב – יש לו נכסים, עובדים עבורו, יש לו את כל העולם – אך הוא בוחר להיות בלתי מועיל בצורה אולטימטיבית, לא לפתח כלום, לא לעשות דבר. חברו שטולץ מציע לו לעשות דברים כמוהו – ז"א לפתח קריירה, ועם קריירה כמובן באים הצדדים האחרים שלה – התרפסות בפני קובעי המדיניות, שקרים ע"מ להתקדם, דריסה של מי שעומד בדרך… או, אם לא קריירה, אז לפחות, לנסות להנות, לטייל, לפגוש אנשים ז"א ללכת בעקבות הנאות החיים. ז"א האלטרנטיבה שהמערב (שטולץ) מציע לרוסיה (לאובלומוב) היא הנאות ועסקים. אך אובלומוב בוחר בדרך אחרת של שקיעה והסתגרות פנימית והדרה של כל הדברים המאוסים האלו. מן מאוס מהדברים המלוכלכים, מין מחאה שקטה נגד הדרכים העומדות לפניו, מין הקרבה עצמית, מן אמירה – אני לא משתתף, תעצרו את האוטובוס אני יורד. החוסר מעש, חוסר יכולת החלטה, חוסר מעשיות, מן חוסר חיים – לובשים אצל מיכאלקוב באופן פרדוקסלי מחאה אידאולוגית. מן אמירה – דווקא! שכזו. אך גם זה יש לומר, שייך למאפייני הנשמה הרוסית – הדווקאיות והסבל.

סרט ענק. כאמור, אני שמח שלא קראתי את אובלומוב עד עכשיו – ויש לי כבר משימה.

1979 – Alien

מומלץ1979 – Alien הנוסע השמיני  Ridley Scott

alien1 1 סדרות טלוויזיה זהו סוג של יצירה מתמשכת אשר די מצליחה אצל הצופים. סוד ההצלחה הוא בדמויות, בסגנון, ביצירת מסגרת שבה אתה שוהה לזמן קצוב, וחוזר אליה שוב – כך שזה יוצר נאמנות, כמעט תרבותית. אין הרבה סדרות שלא מצליחות – מה שמצביע על מתכון מנצח. אך בכל זאת ישנן סדרות איכותיות וישנן… איכותיות פחות. סדרות היו גם בספרים כמובן, וגם ישנן בסרטים. הנוסע השמיני זאת למעשה סדרה שכזו. ישנן מספר סרטים-סדרות כאלו שאני מחבב – שליחות קטלנית, הטורף, מלחמת הכוכבים, מטריקס וכו’. וכן – גם הסדרה של הנוסע השמיני נמנית עם סדרות שאני אוהב ולא אפספס סרט – אפילו אם הוא לא נזר הבריאה. הסדרה הזו  התחילה בסרט גאוני הנוסע השמיני, המשיכה באקשן מסחרר בשובו של הנוסע השמיני, אח"כ בא הנוסע השמיני 3 שסיפק עיצוב וויזואלי הדוק ולוחץ, אח"כ באה הנפילה היחסית עם הנוסע השמיני 4: התחייה, ואז הסידרה שוב מתרוממת לגובה הנכון עם פרומתאוס והמשיכה עם קובננט – כרגע האחרון. מה שמעניין עוד יותר עם הנוסע השמיני, הוא שנוצרה סדרת משנה המכליאה בין הסדרה של הנוסע השמיני והטורף – וכך יש גם שני סרטים שם – הנוסע השמיני נגד הטורף, והנוסע השמיני נגד הטורף 2. שגם אותם אני לא פספסתי.

להלן תקציר העלילה – מי שלא ראה, מוזמן לעבור לפסקה הבאה. ב-הנוסע השמיני, ספינת החלל "נוסטרומו" נוחתת על כוכב לכת נידח ומוצאת שם סימני חיים. הסימנים האלו מתגלים כמכונת הרג בלתי נלאית אשר לא ניתן להכניעה. דרך פעולתה היא לתקוף יצור, להפוך אותו לפונדקאי בעודו חי, ואז לפרוץ מתוכו.. בספינת החלל היו 7 אנשי צוות – ומכאן מובן גם שם הסרט בעברית – המפלצת היא הנוסע השמיני. היא מצליחה לחסל את הצוות אחד אחד, למעט קצינה זוטרה של הספינה – אלן ריפלי, אשר מצליחה לחסל את המפלצת למרות ניסיונות האנדרואיד שעל הספינה להגן על המפלצת ולהביאה לארץ אל התאגיד שאליו משתייכת הספינה. ב-שובו של הנוסע השמיני, לאחר שריפלי חוזרת לארץ (המסע בחלל מלווה בשינה והקפאה של הצוות למשך שנים ארוכות שדרושות ע"מ לגמוע מרחקים עצומים של היקום), מתברר שכוכב לכת שממנו חזרה הפך להיות למושבה קטנה. לאחר דיווחה, הוחלט להטיס לשם צוות מבצעי ביחד עם ריפלי בתור מומחית למפלצות. המושבה עצמה כבר חוסלה ע"י המפלצות, למעט שורדת אחת – ילדה קטנה, וגם הכוח המבצעי מחוסל בניסיונו לברוח מהמפלצות, רק ריפלי והילדה הקטנה, אחד מהכוח המבצעי ואנדרואיד מצליחים לנוס ברכב חלל. ב-הנוסע השמיני 3, ספינת המילוט של ריפלי מתרסקת על כוכב לכת נידח שמשמש כמושבה של אסירים – למעשה זהו בית סובר. רק ריפלי שורדת – אך מגלה שהיא פונדקאית ל-הנוסע השמיני. וחוץ מזה יש עוד מפלצות שהתגנבו לספינת המילוט. ועכשיו הן צדות את האסירים על כוכב הלכת. ריפלי מחליטה לשים קץ לחייה ע"מ לעצור את המפלצות. ב-הנוסע השמיני: התחייה ריפלי – שמתה בסרט הקודם – שובטה מחדש וכמו כן גם כמה מפלצות ע"מ לחקור אותן. ספינת פירטים צדה אנשים עבור המחקר ע"מ שישמשו פונדקאים. אך גם כאן הכל משתבש – כי . המפלצות הן חכמות – וריפלי שוב מוצאת את עצמה במנוסה ביחד עם שודדי החלל מתחנת מחקר בה משתוללים המפלצות. בזה נגמרים קורותיה של ריפלי – אך הנוסע השמיני עוד חי ובועט. כאן באו 2 סרטי מיזוג על הנוסע השמיני והטורף, ואז יצא פרומתאוס – סרט שכרונולוגית נמצא לפני הנוסע בשמיני. ספינת החלל פרומתאוס נמצאת בחיפוש אחר מוצא האדם בעכבות מפות עתיקות ונוחת על כוכב מסויים, שבו הם חוקרים בסיס עתיק שנראה כנטוש ומגלים סכנה ברורה ומיידית לאנושות. וכן, גם כאן ישנו הנוסע השמיני. הסרט מעלה סוגיות דתיות ומביא פאראפרזה לניטשה – "האדם הרג את אלוהים" – כשבסרט זה האלוהים המנסה להרוג את האדם. סרט המשך לפרומתאוס הוא קובננט. קובננט היא שם של ספינת מתיישבים שבדרך לכוכב רחוק כשהיא  פוגשת בדרך בכוכב שפרומתאוס נחתה עליו. שיחזור נושא כמו בשובו של הנוסע השמיני מדגיש היותו של קובננט המשך ישיר לפרומתאוס, כשנושא מאבק המינים – הנוסע השמיני, האדם והאדם המלאכותי – מובא מחדש בסרט – אך הפעם האדם המלאכותי ידו על העליונה.

הסדרה העלתה לגדולה את סיגורני וויבר ששיחקה את אלן ריפלי, קצינה בדרגת סגן בספינת החלל "נוסטרומו", אשר בכל הסדרה נמצאת במאבק המתמיד עם הנוסע השמיני – חייזר אימתני ששום דבר לא עומד בפניו. אמנם סיגורני וויבר שיחקה בסרטים נוספים לאחר מכן, אפילו לא רעים בכלל (למשל סופת קרח של אנג לי), אך היא תהיה תמיד מזוהה וזכורה כאלן ריפלי מהנוסע השמיני. גם התפקיד הגדול שלה לאחרונה ב-אווטאר (וכנראה גם בהמשך המתממש ובא – אווטאר 2) אפשר לראות כשרשרת הנמתחת מהנוסע השמיני – גם מדע בדיוני, גם חייזרים וגם הבמאי ג'יימס קמרון – שגם כמה לא מפתיע ביים את סיגורני וויבר ב-שובו של הנוסע השמיני.  קמרון גם ביים את שליחות קטלנית ו-שליחות קטלנית 2 יום הדין – וכך גם ההשוואה הבלתי נמנעת אך המפתיעה לארנולד שוורצנגר. שתי הסדרות מצליחות מאוד. ב-שליחות קטלנית שוורצנגר הוא המאצ'ו האולטימטיבי המועלה לדרגה של מכונה – הוא למעשה רובוט קטלני. ב-הנוסע השמיני סיגורני וויבר היא אישה נחושה שלא בוחלת בפוזות של שוורצנגר וקוטלת את מפלצות המתועבות השורצות לאורך הסצנות של הנוסע השמיני. שוורצנגר גם שיחק את הגיבור הראשי ב-הטורף הראשון. כאמור, ישנה גם תת סדרה של הטורף נגד הנוסע השמיני (בלי סיגורני וויבר ובלי ארנולד שוורצנגר). כמה ש-הכל קשור הכל ב-הכל. אך כאן הדמיון מסתיים. אמנם שניהם שיחקו גיבורים קשוחים, ושניהם עשו וחיברו בקסמם את הסדרות שלהם, שתי הסדרות זכו לפופולריות ואף לביקורות אוהדות – אך סיגורני וויבר קיבלה עבור תפקידיה בסדרה 30 אלף דולר מצחיקים עבור הראשון,קפצה ל-1 מיליון $ המכובד בשני, פותתה ב- 5 מיליון $ עבור השתתפותה בשלישי ולוהקה במשכורת אסטרונומית של 11 מיליון $ ברביעי – סה"כ סכום מאוד רציני של יותר מ-17 מיליון $! אך לעומת זאת ארנולד שוורצנגר עבור תפקידיו בשליחות קטלנית (הוא שיחק בחמישה מתוך ששת הסרטים) קיבל 75 אלף $ סבירים עבור הראשון, כבר 15 מיליון $ עבור השני והכפיל ל-30 מיליון דולר עבור השלישי. ז"א יותר מ-45 מיליון $. בערך פי שלוש מסיגורני וויבר. כן – האפליה נגד הנשים בשכר היא לא רק נחלתנו – גם הוליווד היא שוביניסטית. עם זאת – סיגורני וויבר היא בלי ספק הסטלון והשוורצנגר של המין הנשי בסרטי המדע בדיוני.

הסדרה עברה ידיים בין במאים ידועי שם כיום – מ-רידלי סקוט בראשון (הוא גם חזר וביים את פרומתאוס וקובננט) אל ג'יימס קמרון בשני, דייוויד פינצ'ר (שמאוחר יותר יביים סרטים נחשבים כמו שבעה חטאים, מועדון הקרב, נערה עם קעקוע דרקון ואחרים) בשלישי וז'אן-פייר ז'אנה (עיר הילדים האבודים, אמילי) ברביעי – כך שלא פלא שהאווירה והדמויות והמכלול הכולל של הסדרה היא על הצד האיכותי הגבוה ביותר.

הקרדיט על המפלצת וגם על האווירה העיצובית של הסרט הראשון מגיע לאמן שווייצרי בשם הנס רודולף גייגר, אשר ציורו "נקרונום IV " היווה השראה לדמותו של הנוסע השמיני – דמות גרוטסקית של מפלצת המאגדת פחדים רבים שלא ארחיב בהם בשם הצנזורה (הפנימית), יצור טורף וקטלני ומפחיד ביותר. גייגר היה פליט מפרויקט שאפתני אחר – חודורובסקי ניסה לביים את חולית בשנות השבעים ועמל קשה לאסוף מסביבו אנשים מוכשרים כשדים. הפרויקט לא יצא לפועל לצערו של חודורובסקי ולצערם של כל חובבי מדע בדיוני, וכמה מפליטי החבורה הזו השפיעו בין בעקיפין ובין במישרין על מלחמת הכוכבים וגם כאן, על הנוסע השמיני. חוץ מגייגר מהחבורה היו כאן גם האומן מוביוס שתרם לסרט בסטוריבורד והתסריטאי דן או'באנון.   – .

alien1 2

הנוסע השמיני הוא בראש ובראשונה סרט אימה מדע בדיוני. אני זוכר שכשראיתי אותו בפעם הראשונה בבית קולנוע בחיפה – האולם היה מלא מפה לפה (אז האולמות עוד היו גדולים) ואז, ברגע מפחיד אחד, לערך במחצית הסרט, כשהמפלצת מגלה את עצמו, האולם לפתע צעק כולו כאיש אחד מרוב פחד, כשהאנשים התכופפו ונרתעו מהמסך. זאת הייתה חוויה בלתי רגילה.

אך גדולתו לא הייתה דרגת הפחד שהוא הקרין. לא. גדולתו הייתה אמינותו. ז'אנר המדע בדיוני היה נחלת סרטי סוג ב' (למעט מספר קטן של סרטי איכות), עם אפקטים יחסית זולים – עד להופעת כוכב שביט בשם מלחמת הכוכבים אשר שם את מדע בדיוני על המפה וסלל דרך לכל הסרטים הטובים בתחום – אז כבר החלו להתייחס ברצינות אליהם. והנוסע השמיני קבע סטנדרטים של אמינות שלא ראיתי עד אז, והאמת שגם קשה לראות אותם גם כיום. קודם כל הדמויות – הדמויות היו רגילות לגמרי, אנשים די מבוגרים (סיגורני וויבר הייתה הצעירה ביניהם בגיל 29 – האחרים היו בשנות שלושים מאוחרות ושנות הארבעים) יחסית למקובל בסרטים מסוג זה, לא הרפתקנים ולא בוקרי חלל – אלא עובדים פשוטים המחזירים את ספינת החלל המלאה במטען של כרייה אל הארץ – לא לוחמים, לא מכשפים ולא גיבורי על. שנית, הסרט במחציתו הראשונה היה סביב פרוצדורות קטנות של היום-יום של האנשים, אשר הוצגו בדקדקנות ואותנטיות אשר הכניסה אותי לשגרה – לשגרה על ספינת החלל! שלישית – הספינה – ספינת חלל יש לומר, עוצבה כאילו שהיא ספינת חלל ישנה, משופשפת, כמעט לואו-טק, ולא היי-טק שהיינו מצפים לראות בתור עיצוב לספינת חלל. למעשה ההרגשה היא של מוסך ולא של בית מרקחת – והרי כולנו מכירים מקרוב את המוסך, את הגריז, את הלכלוך, את כל העבודה של המכונאים, את הזעה, את העבודה המאומצת. ורביעית – האווירה העניינית, הדחוסה, התכליתית, האפלה מעט ודיכאונית במקצת – זאת אווירה של מציאות לחוצה של חיינו, לא אסקפיזם של סרטים או ספרים או של טלוויזיה. וכך, אחרי שרידלי סקוט הפשיט מאיתנו את האשליה שבאנו לראות סרט רגיל וליהנות, והלביש אותנו בבגדי עבודה ושכנע אותנו שאנחנו לא חוזים בקאובוי בחלל נוסח מלחמת הכוכבים, אלא חוזים במציאות של אנשים קשי יום אשר רק במקרה נמצאים על ספינת החלל – אחרי זה במחצית הסרט הוא מוריד עלינו פטיש חמש הקילו ולא מפסיק להלום בו – הסרט שינה כיוון והפך לשדה קרב של חתול ועכבר – אך אמין לגמרי. ובחזרה לאולם הקולנוע בחיפה – הסצנה שמתחילה את האימה היא הסצנה של הנוסע השמיני הפורץ מתוך אחד מחברי צוות הספינה. השחקנים כמובן ידעו מה הולך להיות. אך הם לא תיארו איך זה הולך להיות. ליתר דיוק – הם לא תיארו לעצמם את הדם שמתלווה לפריצת הנוסע השמיני (זה לא היה מקובל עד אז – הסצנות אמורות להיות נקיות, לא?) – וכך חלקם נכנסו ממש להיסטריה בסצנה המצולמת כשהדם וחלקי גוף עפו עליהם – הסצנה הזאת צולמה פעם אחת בלבד, וההיסטריה היא היסטריה אמתית, לא משחק. אמינות. והאימה ומתח עובדים בשירת העיצוב הפנטסטי של הנוסע השמיני עצמו, ולעובדה שלא רואים את הדמות אף פעם בשלמותה – רק חלקים ממנו פה ושם – כך שהדמיון שלנו עובד שעות נוספות בפיקודו של הפחד. אני רואה בסרט הזה כ-הסרט המדע בדיוני הרציני הראשון אשר זכה לקרדיט שכזה. כמובן שהיו רציניים אחרים לפניו –למשל סולאריס ו-סטאלקר של טרקובסקי, פרנהייט 451 של טריפו – אך אלו היו באמת רציניים, ועקב כך לא נחשבו ממש למדע בדיוני אצל המבקרים. הנוסע השמיני בהתחלה לא הרשים את המבקרים במיוחד ששפכו עליו מים צוננים לרוב. אך ההצלחה ההיסטרית של אצל הקהל גרמה למבקרים להרהר שנית, והביקורות השתפרו. וכך הנוסע השמיני הביא את המושג "רצינות" ו"אמינות" אל הקהל והדביק את זה לז'אנר שלם שנחשב עד כה נחות בעיני המבקרים – מדע בדיוני. עוד ראיה ליושרה של מבקרי הקולנוע – או, בלשון אחרת, ראיה תומכת לניצחונה של הגמישות המחשבתית על השכל הישר.

אפשר להגיד ששלושה סרטים עשו מהפכה תודעתית למדע בדיוני – מלחמת הכוכבים שם אותו על המפה, הנוסע השמיני שכנע אותנו ברצינות ובאמינות, ובלייד ראנר (גם הוא של רידלי סקוט) נתן את החזון והפילוסופיה החזותית כאשר הביא את הפילם נואר אל המדע בדיוני – וכך הז'אנר כיום הוא ז'אנר לגיטימי ושווה בין שווים.

1979 – Being there

מומלץ1979 -Being There להיות שםHal Ashby

beeing there 1

להיות שם הוא עיבוד של ספרו של יז'י קושיסקי מ-1970. הסיפור הוא מאוד מסקרן. גנן החי בבית אדוניו במשך עידנים, פתאום מוצא את עצמו יוצא מהבית בעקבות מות האדון. וכך, מאובזר בבגדיו היקרים של אדון, מזוודה ושלט רחוק – הגנן עוזב את בית אדוניו לראשונה בחייו, אשר בילה בו בתחזוקת הגינה וצפייה בטלוויזיה. כך כשכל ידיעותיו על העולם החיצון והכשרתו לחיים בכלל נלקחו מתוכיות הטלוויזיה, הוא מוצא את עצמו בסיטואציות מצחיקות ומסקרנות עד כדי מעורבות פוליטית ברמות הגבוהות ביותר. בהתחלת הסרט אני לא תפסתי שזו קומדיה – המשחק היה מאופק, לא צחקו בסרט והכל התנהל כמקסימום סטירה אינטליגנטית. אך תפסתי שזו קומדיה לאחר שבצפייה הראשונה בסרט כשהייתי בחור צעיר (כן – כמובן שראיתי את הסרט מספר פעמים) – אח שלי רמי הפנה את תשומת לבי לכך שבסצנה שפרחחים עומדים מולו, כאשר הגנן חש שלא בנוח, הוא לוחץ על שלט הרחוק – ורמי אומר לי – תראה, הוא מנסה להעביר ערוץ. אז כבר הבנתי סוף סוף שיש לפניי סרט גדול. פיטר סלרס שיחק בלא מעט תפקידים קומיים (זכור מאוד למשל תפקידו כמפקח קלוזו בהפנתר הוורוד והמשכיו), אך כאן משחקו הוא מיוחד – כל כך מאופק, כל כך מוקפד – שהתחושה היא שזו הצגה של איש אחד. לא שאין שחקנים אחרים כאן – יש ויש, אפילו שירלי מקליין הגדולה כאן – אך פיטר סלרס מעל לכולם נותן את משחק חייו (שנה מאוחר יותר הוא ימצא את מותו בהתקף לב).

המשמעות של הסיפור מצד אחד די ברורה ככתובת על הקיר, אך מצד שני חמקמקה משהו. הסיפור הוא די קומי ופשוט. אך המשמעות.. הגנן נראה לנו כאיש שקצת, איך לאמר, מאותגר שכלית. לא בצורה קשה, די קלה אפילו – אך אפשר לשים לב. ובכל זאת, הוא שובה את ליבו של ממליך הפוליטיקאים, ואפילו עולה למעלה לצמרת הפוליטית. זה כמובן קצת סטירה על הפוליטיקה והחברה האמריקאית – שאפילו מטומטם, המדבר דברים פשוטים, אך בשכנוע פנימי – יהיה נשיא ארה"ב. ד"א שימו לב לשנה של הספר והסרט. הנשיאים שהדמוקרטים בארה"ב ייחסו להם מידה של טמטום עוד יבואו (זוכרים איך דיברו על ריגן? וחס ושלום על בוש הבן?). ממש נבואי, נכון?

הפרשנות השנייה שאפשר אולי לתת לסרט נסובה על הטלוויזיה (והמדיה) שכל כך משפיעה על חיינו, הן הפרטיים והן הציבוריים, עד כדי המלכת סלבריטאים פוליטיים ותקשורתיים קצת מטומטמים. גם כאן כמובן שתסכימו שמדובר בנבואה אמתית. אני אישית למשל כבר די לא צופה בטלוויזיה ולא מעורה בכל התכניות – לי אישית נמאס מפסטיבל הטמטום ומצעד האיוולת המוצגים מעל המרקע.

אך הפרשנות המעניינת ביותר אפשר לייחס לדבר הבא. הגנן למעשה לא מטומטם ולא מפגר, אלא איש רגיל לגמרי. ההתנהגות שלו היא כזו, מכיוון שלא היה לו מגע עם העולם החיצון, והוא למד עליו מתכניות הטלוויזיה. הוא גם מגיב אל העולם כמו שהוא ראה בטלוויזיה. למעשה אין לו כמעט שום דבר משלו – הכל התניה טלוויזיונית וניסיונו כגנן. עם ראיה כזו צרה, ללא שום אישיות או דעות משלו, הבחור מצליח בעולמנו. וזה מטריד. זה קצת ראי מולנו – הרי אנחנו מותנים בהתנהגותנו בדיוק כמוהו, על פי מה שמראים לנו, מה שאומרים לנו, – אך לא על פי מה שאנחנו חושבים. לא כן? האם הדעות שלנו סתםbeeing there 2 הושתלו או הונחו שם ע"י ספרים, טלוויזיה, פייסבוק, הורים, חברים? מתי פעם באמת חשבנו על הדעות שלנו, מתי שכללנו את עקרונות ההוויה שלנו? לאחר שגדלנו וכבר לא צעירים, אנו אומרים "התבגרנו" ומייחסים למילה הזו אבדן האידאלים, אבדן העקרונות בעקבות הפגישה עם החיים עצמם. הרי הבון טון נחשב שהאמת היא תמיד איפה שהוא באמצע, שהצדק גם כאן וגם שם – ז"א שום דבר לא החלטי, וצריך להיות מאוזן, במרכז, חס וחלילה לא קיצוני. זה די מזכיר את הגנן, לא? המחסור  של חשיבה עצמאית – אף שהדבר לא מטריד אותו. הפילוסופיה שלו מסתכמת במילותיו לשירלי מקליין :"אני אוהב לצפות".

1979 – Apocalypse Now

מומלץ1979 -Apocalypse Now אפוקליפסה עכשיוFrancis Ford Coppola

appocalypse now 1

אני אוהב ריח של נפאלם על הבוקר.

זה מה שאומר סגן קילגור מטייסת ההליקופטרים. וזה גם מסכם בצורה קולעת את הסרט עצמו – תופת מתמשכת, מלחמה שהיא זוועה אחת גדולה, ומה זה עושה לאנשים, והאם הם עדיין אנשים. זהו אחד מסרטי המלחמה הטובים ביותר, ובפרט – סרט על מלחמת וויטנאם. פעם שאלו את קופולה על מה הסרט. קופולוה ענה – זהו לא סרט על וויטנאם – זאת וויטנאם. אני לא יודע אם קופולה התכוון לכך שהעצמה של הסרט היא מעבר למה שבד"כ הסרט אמור לשדר, או שהוא היה גאה בסרטו עד כדי כך שהוא השווה אותו למציאות עצמה – בכל אופן הוא צדק בשני המקרים – הסרט הוא באמת מעבר לסרט. אין לו סיום שכולם יבינו, אין בו התחלה שכולם מבינים, וגם מה שהולך בו אמנם ברור בכל סצנה וסצנה – אבל למה זה קורה ומתי אפשר לרדת מהנסיעה המכאיבה הזו – לא ברור. כמו במציאות של המלחמה עצמה. קצין הכוחות המיוחדים של ארה"ב נשלח להרוג אלוף-משנה שהשתגע והשתקע בקמבודיה כמלך בג'ונגל. המסע הוא דרך כל זוועות המלחמה. זה כולל גם סצנת קרב בלתי נשכחת ואחת הגדולות ביותר בקולנוע של תקיפת טייסת המסוקים כפר וויטנאמי בפאתי הג'ונגל על חוף הים לצלילי וואגנר (קילגור עושה את זה ע"מ לגלוש על הגלים ליד החוף של הכפר – סיפרו לא שיש שם תנאי גלישה מצוינים). אפרופו צלילים – הסרט נפתח ומסתיים לצלילי The end  – יצירה מצמררת ומדכאת  של הדלתות עם הקול המהפנט של ג'ים מוריסון המשרה אווירה פיוטית לסרט. הקולנוע האמריקאי קידש אלימות עד לדרגת פיוט – ובאפוקליפסה עכשיו זה בא לידי ביטוי בצורה חזקה ביותר. התסריט של הסרט נעשה בהשראת ספרו של ג'וזף קונראדלב המאפליה (Heart of Darkness) מ-1902. הספר עבר טרנספר מהרפתקאות בקונגו אל מלחמת וויטנאם – אך גם שם היו דמויות דומות, כולל הדמות של תת אלוף קורץ מאפוקליפסה עכשיו שחי כמו אל בג'ונגלים של קולומביה, שהוא הגלגול של קורץ של לב המאפיליה – אדם שהשתגע והשתקע באפריקהappocalypse now 2 כמנהיג כפר קניבלים. שניהם סיימו את החיים במילים האחרונות: "הזוועה! הזוועה!". המשורר ט.ס. אליוט גם התייחס בהקדשה לשירו המפורסם "הגברים החלולים" ל-קורץ של לב המאפיליה. השיר הוא שיר יפיפה אפשר לראותו גם כאנטי מלחמתי (הוא נכתב ישר אחר מלחמת העולם הראשונה) – וקורץ של אפקופליסה עכשיומרלן ברנדו באחד התפקידים הגדולים שלו – מקריא את השיר במהלך הסרט. להלן הלינק בו מרלן ברנדו מקריא בצורה מצמררת את השיר בסרט.

http://www.youtube.com/watch?v=gKuA3iee4-c&feature=player_embedded#t=16

ולהלן קישור למילות השיר The end של ג'ים מוריסון http://www.sing365.com/music/lyric.nsf/The-End-lyrics-The-Doors/84F23926D0B3B1414825689700344491

וגם הקישור לשיר עצמוhttps://www.youtube.com/watch?v=aGmAmJFUvzM

הסרט לא לחלשי לב, אחדים עלולים לחוש בחילה חזקה מהאלימות והזוועות – ראו הוזהרתם – אך זהו סרט כנראה חשוב, המעביר את תחושת הזוועה בצורה קולנועית מדהימה.

לבסוף הנה השיר של טי אס אליוט בהתחלה באנגלית ואח"כ בעברית:

The Hollow Men | T. S. Eliot
Mistah Kurtz-he dead

A penny for the Old Guy
I

We are the hollow men
We are the stuffed men
Leaning together
Headpiece filled with straw. Alas!
Our dried voices, when
We whisper together Are quiet and meaningless
As wind in dry grass
Or rats’ feet over broken glass
In our dry cellar

Shape without form, shade without colour,
Paralysed force, gesture without motion;

Those who have crossed
With direct eyes, to death’s other Kingdom
Remember us—if at all—not as lost
Violent souls, but only
As the hollow men
The stuffed men.

II
Eyes I dare not meet in dreams
In death’s dream kingdom
These do not appear:
There, the eyes are
Sunlight on a broken column
There, is a tree swinging
And voices are
In the wind’s singing
More distant and more solemn
Than a fading star.

Let me be no nearer
In death’s dream kingdom
Let me also wear
Such deliberate disguises
Rat’s coat, crowskin, crossed staves
In a field
Behaving as the wind behaves
No nearer-

Not that final meeting
In the twilight kingdom

III
This is the dead land
This is cactus land
Here the stone images
Are raised, here they receive
The supplication of a dead man’s hand
Under the twinkle of a fading star.

Is it like this
In death’s other kingdom
Waking alone
At the hour when we are
Trembling with tenderness
Lips that would kiss
Form prayers to broken stone.

IV
The eyes are not here
There are no eyes here
In this valley of dying stars
In this hollow valley
This broken jaw of our lost kingdomsv
In this last of meeting places
We grope togetherv And avoid speech
Gathered on this beach of the tumid river

Sightless, unless
The eyes reappear
As the perpetual star
Multifoliate rose
Of death’s twilight kingdom
The hope only
Of empty men.

V
Here we go round the prickly pear
Prickly pear prickly pear
Here we go round the prickly pear
At five o’clock in the morning.

Between the idea
And the reality
Between the motion
And the act
Falls the Shadow

For Thine is the Kingdom

Between the conception
And the creation
Between the emotion
And the response
Falls the Shadow

Life is very long

Between the desire
And the spasm
Between the potency
And the existence
Between the essence
And the descent
Falls the Shadow

For Thine is the Kingdom

For Thine is
Life is
For Thine is the

This is the way the world ends
This is the way the world ends
This is the way the world ends
Not with a bang but a whimper.

והנה השיר בעברית בתרגומו של דוד אבידן:

1.
אֲנַחְנוּ הָאֲנָשִׁים הַחֲלוּלִים
אֲנַחְנוּ הָאֲנָשִׁים הַדַּחְלִילִים
שְׁעוּנִים בְּיַחַד
גֻּלְגֹּלֶת מְלֵאַת תֶּבֶן. הָהּ!
קוֹלוֹתֵינוּ הַנִּחָרִים, כַּאֲשֶׁר
אָנוּ לוֹחֲשִׁים בְּיַחַד,
חֲרִישִׁיִּים וְחַסְרֵי-מוּבָן
כְּמוֹ רוּחַ בְּעֵשֶׂב יָבֵשׁ
אוֹ פְּסִיעוֹת עַכְבְּרוֹשִׁים עַל שִׁבְרֵי זְכוּכִית
בְּמַרְתְּפֵנוּ הַצָּחִיחַ

דְּמוּת לְלֹא צוּרָה, צֵל לְלֹא צֶבַע,
עָצְמָה מְשֻׁתֶּקֶת, נִיעַ לְלֹא זִיעַ.

אֵלֶּה אֲשֶׁר חָצוּ
יִשְׁרֵי-מַבָּט אֶל מַלְכוּת-הַמָּוֶת-הָאַחֶרֶת
זוֹכְרִים אוֹתָנוּ – אִם בִּכְלָל – לֹא כִּנְשָׁמוֹת
אוֹבְדוֹת וְנוֹאָשׁוֹת, אֶלָּא רַק
כָּאֲנָשִׁים הַחֲלוּלִים
כָּאֲנָשִׁים הַדַּחְלִילִים.

2.
עֵינַיִם שֶׁאֵינִי מֵעֵז לִפְגֹּש
שֶׁאֵינִי מֵעֵז לִפְגֹּש בַּחֲלוֹם
בְּמַלְכוּת-חֲלוֹם-הַמָּוֶת
אֵלֶּה אֵינָן מוֹפִיעוֹת:
שָׁם – הָעֵינַיִם הֵן
אוֹר-שֶׁמֶשׁ עַל גֶּדַע-עַמּוּד
שָׁם – הָעֵץ יָחוּג
וְהַקּוֹלוֹת
שָׁרִים בְּתוֹךְ הָרוּחַ
רְחוֹקִים וַחֲגִיגִיִּים יוֹתֵר
מִכּוֹכָב דּוֹעֵךְ.

אַל אֶקְרַב יוֹתֵר
בְּמַלְכוּת-חֲלוֹם-הַמָּוֶת
אֶעֱטֶה לִי גַּם אֲנִי
מִן הַמַּסֵּכוֹת הַשְּׁקוּלוֹת
פַּרְוַת עַכְבְּרוֹשׁ, עוֹר עוֹרֵב, כְּסוּת
כְּלוֹנָס בַּשָּׂדֶה
לִנְהֹג כִּנְהֹג הָרוּחַ
לֹא קָרוֹב יוֹתֵר –

לֹא הַמִּפְגָּשׁ הַסּוֹפִי
בְּמַלְכוּת-הַדִּמְדּוּמִים

3.
זוֹהִי אֶרֶץ הַקֵּץ
זוֹהִי אֶרֶץ הַקּוֹץ
כָּאן דְּמֻיּוֹת-הָאֶבֶן
תָּקָמְנָה, כָּאן תַּעָתֵרְנָה
לִתְחִנַּת-יָדוֹ שֶׁל מֵת
תַּחַת נִצְנוּץ כּוֹכָב דּוֹעֵךְ.

הַאִם כָּךְ הוּא זֶה
בְּמַלְכוּת-חֲלוֹם-הַמָּוֶת
לְהָקִיץ לְבַד
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּהּ אָנוּ
רוֹטְטִים מֵרֹב עֶדְנָה
שְׂפָתַיִם אֲשֶׁר תְּנַשֵּׁקְנָה
צָקוֹת תְּפִלָּה אֶל אֶבֶן שְׁבוּרָה.

4.
הָעֵינַיִם אֵינָן כָּאן
אֵין עֵינַיִם כָּאן
בְּעֵמֶק זֶה שֶׁל כּוֹכָבִים גּוֹוְעִים
בְּעֵמֶק חָלוּל זֶה
שֶׁבֶר-לֶסֶת זֶה שֶׁל מַלְכֻיּוֹתֵינוּ הָאֲבוּדוֹת

בִּמְקוֹם-מִפְגָּשׁ אַחֲרוֹן זֶה
אָנוּ מְגַשְּׁשִׁים בְּיַחַד
מְנוּעֵי-מִלִּים
כְּנוּסִים עַל גָּדָה זוֹ שֶׁל הַנָּהָר הַגּוֹאֶה

סוּמִים, אֶלָּא אִם
תַּחֲזֹרְנָה הָעֵינַיִם
כַּכּוֹכָב הַנִּצְחִי
כְּתִפְרַחַת הַוֶּרֶד
מִמַּלְכוּת-דִּמְדּוּמֵי-הַמָּוֶת
זוֹהִי תִּקְוַת
הָאֲנָשִׁים הָרֵיקָנִים.

5.
בּוֹאוּ נִרְקֹד מִסָּבִיב לַבַּרְקָן
מִסָּבִיב לַבַּרְקָן מִסָּבִיב לַבַּרְקָן
בּוֹאוּ נִרְקֹד מִסָּבִיב לַבַּרְקָן
בְּשָׁעָה חָמֵשׁ לִפְנוֹת בֹּקֶר.

בֵּין הָרַעְיוֹן
לְבֵין הַמְּצִיאוּת
בֵּין הַתְּנוּעָה
לְבֵין הַפְּעֻלָּה
נוֹפֵל הַצֵּל

כִּי לְךָ הַמַּלְכוּת

בֵּין הַהַשָּׂגָה
לְבֵין הַיְצִירָה
בֵּין הַתְּחוּשָׁה
לְבֵין הַתְּגוּבָה
נוֹפֵל הַצֵּל

אֲרֻכִּים הֵם הַחַיִּים

בֵּין הַתְּשׁוּקָה
לְבֵין הָעֲוִית
בֵּין הַיְכֹלֶת
לְבֵין הַקִּיּוּם
בֵּין הַהֲוָיָה
לְבֵין הַנְּשִׁיָּה
נוֹפֵל הַצֵּל

כִּי לְךָ הַמַּלְכוּת

כִּי לְךָ הֵם
הַחַיִּים כִּי
לְךָ הַ

כָּךְ בָּא קֵץ הָעוֹלָם
כָּךְ בָּא קֵץ הָעוֹלָם
כָּךְ בָּא קֵץ הָעוֹלָם
לֹא בִּתְרוּעָה, בְּיֶלֶל.