הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: 197x

1976 – Marathon Man

שווה 1976 – Marathon Man איש המרתון – John Schlesinger

סרט מתח מסחרר. לורנס אוליבייה בתפקיד נהדר בתור נאצי לשעבר הנאלץ להיכנס לארה"ב לאחר שאחיו נהרג בתאונת הדרכים. אחיו היה נוהג לנהל את העניינים הכספיים, ועכשיו, כאשר הוא איננו, יש צורך להציל את היהלומים ששימשו להם כהון פיננסי. היהלומים הם יהלומים שנלקחו מיהודים בגרמניה. יש סצנה מצמררת כשאוליבייה הולך ברחוב 42 במנהאטן ואז אישה אחת מזהה אותו בתור המלאך הלבן במחנות ההשמדה. לצידו של אוליבייה משחק גם דאסטין הופמן שנרדף מכל הכיוונים בלי שהוא (ויש להודות גם לפעמים אנחנו) מבין למה. סרט שלא משאיר לך דקה לנשום, מותח ומשאיר אותך דבוק לכורסא בלי שתרגיש כמה היא נוחה. שווה ביותר.

מודעות פרסומת

1978 – Death on the Nile

שווה 1978 – Death on the Nile  רצח על הנילוסJohn Guillermin

כן, אגאתה כריסטי. אותה המתכונת של רצח באוריינט אקספרס – כוכבים רבים בתפקידים בסרט (אפילו בטי דיוויס כאן), פוארו, ספינת קיטור על הנילוס, רצח, כולם חשודים ולכל אחד יש את סיבה שלו לרצוח. ופוארו נכנס לפעולה. מבדר.

1972 – The Dawns Here Are Quiet

שווה 1972 – A Zori Zdes Tikhie The Dawns Here Are Quiet – Stanislav Rostotsky

זהו סרט מאוד ראוי לצפייה. אז אם אתם יכולים לסבול סרט של 3 שעות – לכו עליו. הימים הם ימי מלחמת העולם השנייה, 1942. המקום – מחוז קרליה – צפון מערב רוסיה, צפונית לסנט-פטרבורג, גובל בפינלנד. תחת פיקודו של סמל מבוגר ישנן 2 מחלקות של הגנה אווירית הבנויות כולן מבחורות. וכך הסמל שלנו נכנס לסיטואציות מביכות (כשצפיתי בסרט בפעם הראשונה כנער, מאוד הופתעתי שבסרט סובייטי יהיה ערום – וכאן ישנה סצנה במרחץ בנות) אך כאשר גילו שיש כמה גרמנים המסתובבים ביער, הסמל לוקח מספר בנות ויוצא לשבות או, אם לא יתאפשר, לחסל את הגרמנים. שם, במרדף, הוא לומד להעריך את הלוחמות ולסמוך עליהן. הסרט עשוי בצורה מעניינת – מצולם בשחור לבן, ובפלאשבקים – בצבע. והצילומים פשוט נהדרים – אתה ממש מרגיש את המתח והציפייה כשהצילומים הם ביער וביצות המשמשות תפאורה לחלק השני של הסרט בו יש מרדף והתנגשות בין הבנות והגרמנים. יש דבר אחד שפתאום תפסתי כשצפיתי בסרט הזה בפעם השנייה – הדבר היה ברור לי כשראיתי את זה כנער, אך עכשיו הבנתי שמה שברור לי ולכל רוסי ולכל יוצא ברית המועצות דאז, לא נהיר למערב. הרוסים היו נחותים מגרמנים בטכנולוגיה, במשאבים, באיכות האנשים (סטאלין הצליח לחסל את הקצונה הרוסית הוותיקה לפני מלחמת העולם השנייה, והקצינים שפגשו במלחמה היו בחורים צעירים לא מנוסים ולרוב חסרי חינוך גבוה), בארגון, בתיאום – אך הם בכל זאת ניצחו. ולנסות להשליך את הניצחון על החורף הרוסי (כמו שמקובל לחשוב גם על תבוסה של נפוליאון מול רוסיה) זה לא להכיר את העסק. לרוסים יש שנאה עמוקה לזרים ואכזריות בלתי מתפשרת כשמופעלת במילות מפתח (מולדת, קדושה, אימא אדמה וכו') עם אפס סבלנות לשמוע לתבונה – כשהם במגננה הם יעשו הכל ויתנו את הנשמה ואת אימא שלהם על מנת לנקום באויב. אז מה אם הלכו להם 22 מיליון במלחמה, הם ניצחו. הדבר הקרוב ביותר שמערב חווה היה במלחמת ווייטנאם שניהלה ארה"ב – הווייטנאמיים לא נכנעו ובסוף גירשו את האמריקאים. אז מה אם זה עלה להם ב-4 מיליון אבדות? האמריקאים בחוץ. הטוטאליות הזאת בלחימה היא די זרה למערב. אז מי שרוצה להיכנס למלחמה ברוסיה, שייקח בחשבון. סרט שווה מאוד.

1971 – Vanishing Point

שווה 1971 – Vanishing Point נקודת היעלמותRichard C. Sarafian

קוולסקי מעביר מכונית ממדינה אחת בארה"ב למדינה אחרת. בנהיגה, כמובן. עכשיו יש לו משימה להעביר מכונית מדנוור לסן פרנסיסקו – והוא מתערב שיעביר אותה לפני יום שני בבוקר. הוא עושה את זה ביום שישי בלילה. וכאן מתחיל המסע שלו. המסע הזה הוא כמו כל המסעות שהוא עושה – רק הוא, כמה גלולות נגד שינה, המכונית הכביש וסירנות מהבהבות מאחוריו. כשאתה רואה מה קורה לו במסלול ההעברה, כמה מרדפים הוא צריך לברוח מהם ולהתחמק, איזה עיקולים הוא עושה – אתה מתחיל לתהות האם זה בכלל סן פרנסיסקו? או האם זה הכסף והג'וב? או שמא מדובר במשהו אחר? בחופש שלך הטוטלי ושאף אחד לא יעצור אותך? בחופש לנהוג, לנהוג עד הסוף? סרט פולחן.

1977 – Office romance

מומלץ 1977 – Slujebnyy Roman  Office romance  – Eldar Ryazanov

 

 

זהו אחד הסרטים הסובייטים המקסימים שנעשו, לא במפתיע, ע"י מיודענו אלדר ריאזנוב. זאת קומדיה רומנטית שנונה – ואני כידוע מת על סוג זה של קומדיות, כך שאני משוחד. ריאזנוב הביא לסרט זה 2 מכוכבי צחוק הגורל שהוא עשה – עוד קומדיה רומנטית שנונה – את אנדריי מיאגקוב – ששיחק את הגיבור הראשי שם וגם בסרט זה, וגם את ליה אחדז'קובה ששיחקה בצחוק הגורל תפקיד קטן וזוטר אך השאירה רושם אדיר – גם כאן היא משחקת תפקיד צדדי של מזכירה – אך כמעט כל משפט שני שלה נחרט בתרבות הרוסית (כמעט כמו מה שהגשש החיוור השאיר לעברית). למעשה השפה שמשתמשים בסרט היא כל כך שנונה שאתה מחזיק את האוזניים במתח תמידי מרוב פחד שאולי תפסיד איזה פנינה לשונית שנזרקות כאן בתדירות של מכונת ירייה. הסיפור הוא רומן בעבודה – במכון לסטטיסטיקה עובדת מנהלת – אישה שתלטנית, אסרטיבית, אך יבשה, לבושה בלבוש עיסקי ושמרני, לא מטופחת, באה לפני כולם, הולכת אחרי כולם – בקיצור אישה לא נשואה שכנראה היחסים האישיים זה לא בלקסיקון שלה. במחלקה שלה עובד מנהל חשבונות, גרוש שחי עם 2 בניו בדירה, בחור ביישני והעיקר – פוחד פחד מוות מהמנהלת. רצה הגורל והוא, בעצת חברו לעבודה, ע"מ לקבל קידום, מתחיל עם המנהלת. וכאן הכל תופס תאוצה והצחוקים לא נגמרים. למרות שמדובר סה"כ ברומנטיקה פוזיטיבית וסרט עם כוונות טובות – כיום כמובן אי אפשר לעשות דבר דומה עקב כל החוקים ונורמות נגד הטרדות מיניות. ואגב, חבל. אני מתכוונן שרומנטיקה כלואה מאחורי סורג ובריח ע"י תלונה שנעשתה עם כוונות טובות ע"י האחיות רגולציה, פוליטיקלי קורקט ושחרור האישה. ככה זה בחיים – לעתים קרובות הקורבן של החברה הוא היופי והתקווה. טוב- מספיק עם הטפות, בחזרה לסרט. הסרט הוא בעקבות מחזה שריאזנוב כתב עם מיודענו אמיל ברגינסקי עוד ב-1971 שהיווה הצלחה בתאטראות. אמנם רוב הסרט נעשה במקומות סגורים, אך בכל זאת זהו סרט – ריאזנוב נתן לנו הזדמנות להציץ איך מוסקבה הייתה דאז, באמצע שנות השבעים, עם הרחובות שלה, הבניינים, הפקקים (שרק גברו, יש לציין, עם השנים), החנויות, אופנת הלבוש והתסרוקות שנראים לנו כמיושנים לגמרי. אך מה שלוקח את כל הקופה, אלו כאמור המצבים הקומיים אשר מצליחים להחדיר אופטימיות לרומנטיקה והאהבה שמשנה אישה יבשה ומוזנחת לאישה מושכת ופורחת. קלאסיקה סובייטית מקסימה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=rX1JWSTTksw

1975 – The Passenger

מומלץ 1975 – Professione: reporter  The Passenger   זהות גנובה  – Michelangelo Antonioni

 

 

טוב – זה אנטוניוני. אחדים יגידו שהוא מטורף על כל הראש. האחרים יחשבו שהוא גאון. רק בודדים יוכלו לאמר שהם אוהבים את הסרטים שלו (אני מניח שגם הם מטורפים, אך הפעם עם תעודות). רבים יגידו שהם לא סובלים אותם ואם יכריחו אותם לתת איזושהי מחמאה לסרטיו, לאחר מחשבה הם יגידו שסרטיו מטרידים. אז זהו, הגענו קרוב להגדרה לסרטיו – אין ספק שאף אחד לא אדיש כלפיהם, והם די מטרידים. סרט זה לא מטריד מבחינת העלילה – למעשה אין שם יותר מדי סיבוכים, והעלילה די פשוטה. הוא גם לא מטריד מבחינת סגנון – להיפך, הוא מצולם להפליא ויש שם סצנה סופית גאונית, המצולמת בשוט אחד, ללא מילים, עם מצלמה שנעה ונדה בתוך המלון ומחוצה לו, במשך כרבע שעה (טכניקה מסובכת, שרק מעטים מהבמאים הגדולים באמת ניסו אותה  – האולטימטיבי הוא כמובן התיבה הרוסית – סרטו הנהדר של אלקסנדר סקורוב שצולם כולו בשוט אחד). אולי הוא מטריד בגלל המשחק בסרט? – לא, דווקא המשחק היה נהדר – ג'ק ניקולסון ומריה שניידר נתנו כאן הופעה משכנעת. הוא גם לא מטריד מבחינה רגשית – ז"א יש שם רגשות – אישתו של הגיבור בוגדת בו, הגיבור מתחבר לסטודנטית שלא רוצה לעזוב אותו ועוזרת לו בכל דרך – אך הרגשות כאן הם התפאורה ההכרחית ולא בקדמת הבמה. לא – הסרט מטריד את הנשמה עצמה.

מדובר על עיתונאי שמנסה להשיג ראיון מהמורדים בצ'אד – אזור לחימה באפריקה, אך ללא הצלחה. ואז בהבזק של שנייה, לאחר שמוצא שוהה אחר במלונו מוטל ללא רוח חיים, הוא מחליט לקחת את זהותו, ולזייף את מותו. מאוחר יותר הוא מגלה שהאיש הוא סוחר נשק עם אותם המורדים שהוא כה חיפש, ועכשיו הם יושבים לו על הזנב. הוא פוגש סטודנטית לארכיטקטורה, אשר עוזרת לו לברוח מכולם ונשארת איתו. לבחורה אין שם… למה העיתונאי בהנף שנייה בוחר להיות מישהו אחר ולזרוק את כל החיים ולהתחיל מחדש? האם חיים של סוחר נשק טובים יותר? לא – גם העיתונאי לא היה סבור. והאם הוא עשה את זה כי חיפש טוב יותר? לא סביר – הבחור המשיך בחיים של סוחר הנשק, אפילו שראה שזה מביא אותו לכיוונים של כביש ללא מוצא. או אולי זה היה צעד התרסה ומיאוס בחייו? חידה זו כנראה לא פתורה – הוא אומנם מנסה לברוח מחייו הקודמים אפילו בתפקיד של סוחר הנשק (אישתו הבינה שמשהו לא בסדר ומחפשת אחריו, והוא בורח) – אך ייתכן שעדיין מאס בחייו הקודמים כך שזה לא צעד התרסה אלא הפניית גב לחייו? או אולי לא לחייו, אלא לזהותו? האם הוא בורח מעצמו? או מהתפקידים שיש לנו בחיים? מהדמויות שאנחנו חיים? המרד כנגד הזהות, כנגד תפקידנו בעולם הזה, כנגד כל המשמעויות שמנסים להעניק לנו, להדביק לנו, לתייג אותנו, להעניק לנו שמות… אז מי אנחנו? לדעתי העיתונאי התעורר מחלום של החיים ונואשות מחפש את המראה בכדי להביט בעצמו בפעם הראשונה. והסטודנטית היא המראה (אחרת לא ברור מה היא עושה בסרט ולמה היא עוזרת לו).

הנושא הטריד גם את אנטוניוני – ולו רק נראה את השמות לסרט עצמו. מקצוע: עיתונאי – הוא השם המקורי. לא עיתונאי, מקצוע: עיתונאי. הניסיון לדייק על מנת לאפיין מי אתה. וכאן אף עם הזהות הראשונה ממנה הוא בורח. ממש? מהמקצוע? או מכל מקצוע? ואז השם באנגלית – הנוסע. מי זה הנוסע? לבטח הסטודנטית אשר יוצאת איתו למסע בריחה, מתלווה ועוזרת. אגב כאן יש שיכבה עמוקה יותר – הרי גם הוא נוסע, נוסע בזהות של העיתונאי ואח"כ בזהות של סוחר הנשק. כולנו נוסעים בזהויות שלנו. הוא בחר להחליף את האוטו.

רעיון גדול, ומטריד במיוחד, של אנטוניוני.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=-qXHF30KHZk

1970 – The Red Circle

מומלץ 1970 – Le Cercle rouge  The Red Circle   המעגל האדוםJean-Pierre Melville

 

 

סידהארטה גוטאמה, הבודהה, צייר מעגל עם גיר אדום ואמר:

"כאשר אנשים, אפילו בלי ידיעתם, אמורים להיפגש יום אחד, כל מה שעלול לקרות לכל אחד, יהיו אשר יהיו השבילים השונים, ביום האמור, הם יגיעו ללא ספק יחד למעגל האדום ".

כך פותח הסרט המעגל האדום. עם ציטוט מאת בודהה (גם הוא מומצא ע"י מיודענו מלוויל, כמו בושידו בסמוראי שלו). נכון, הגורל יש לו תפקיד חשוב כרגיל אצל מלוויל. למעשה, הגורל הוא לא הגיבור, הוא גם לא הנושא, אלא התפאורה נכון יותר לאמר. הגורל תמיד שם, וכמו שאף אחד לא מתייחס למדרכה בתור נושא, אך תמיד הולך עליה, כך גם הגיבורים של סרטיו – גורלם ברור לנו כבר מהתחלה, אך כמו שאנחנו לא מתקוממים שאנחנו הולכים על מדרכה, כך גם גיבורי סרטיו פוסעים יד ביד עם גורלם ללא בכי ונהי.

"כל האנשים אשמים. הם נולדים תמימים, אבל זה לא נמשך".

לא, זה לא ציטוט מהדוקטרינה של הק.ג.ב. – זו דעתו של שר הפנים הצרפתי בסרט. אכן כך, גם סרט זה הוא סרט על פושעים, כמו רבים אחרים של מלוויל. יש שרואים את העולם הם ואנחנו בהשתייכותם לצד הנכון או הלא נכון מבחינת החוק, מבחינת הדעות הפוליטיות, מבחינת המעמד הכלכלי, מבחינת ההשכלה, מבחינת המוצא האתני וכו' וכו' על פי ההזדהות של המתבונן והכרתו לשייכותו. מלוויל לא רואה את גיבוריו מתויגים. הוא גם לא רואה אותם מוגדרים ע"י דעות של אנשים אחרים. לא – מלוויל מתרכז בהגדרה עצמית, הגדרה פנימית.

קראתי פעם דעתו של מבקר קולנוע אחד שיש 3 סוגים של סרטי גנגסטרים – סרטים רעים, סרטים טובים וסרטים שעושה מלוויל. מלוויל בוחר לעשות סרטים על גנגסטרים בגלל שלדעתו הם כר נהדר להניח עליו את גיבוריו (טוב, הוא גם אהב סרט אפל אני מניח). מה שאתה עוסק בו הוא נגזרת של סביבתך, סופך ידוע וכל מה שאתה יכול לבחור בחיים זה את המוות עצמו ואת מהותך, את פנימיותך. מה שקובע זה לא מה אתה עושה, אלא איך אתה עושה, מי אתה בכלל. נושא ה"מענטש" הוא נושא שמלוויל התמחה בו ושהעסיק אותו. כל השאר מבחינתו זהו גורל, שאין לך השפעה עליו – אתה רק פוסע בו. וכך אנחנו לא שופטים את הגיבורים של מלוויל על פי הסרגל הסטנדרטי שלנו – אנחנו והם – אלא אנחנו מתבוננים, מוקסמים באופן לא מודע על איך הם מתנהלים. נכון – הם פושעים, אך יש כאלו עם קוד מוסרי, ויש כאלו עם קוד פוליטי, ונכון, הם מסוכנים – אבל שם נבחנים נושאים כמו בדידות, מקצוענות, כבוד, אמון (כמו שיש מושג אהבה ממבט ראשון, מלוויל מנסה להביא אותו למגרש של אמון ממבט ראשון).

יש אווירה מתח נבנה בהדרגה ומשיכה עזה לראות עוד ועוד, ולא לפספס שום מילה – אולי זה מכיוון שאין הרבה דיבורים בסרט – יש בו אפילו סצנה מדהימה של שוד במשך כחצי שעה ללא שום מילה שנאמרת  – ואם כבר מדברים אז אתה מייחס למילים חשיבות גדולה יותר מאשר בסרטים אחרים (זה לא שאומרים בסרט הזה דברים חכמים יותר – זה פשוט הגאונות של מלוויל שהביאה אותי להקשיב בתשומת לב יתירה). והשחקנים כמו אלן דלון ואיב מונטאן ואדרה בורביל (שמת בטרם עת לאחר סרט זה נותנים גם פנים לאותה ה"מענטש-יות" החמקמקה. אנחנו רואים גברים אמתיים כאן, אפילו שהם משתייכים למחנה של "הם" ולא "אנחנו".

יצירת מופת נוספת של מלוויל, מיודענו גרונבך שבחר לשנות את שמו למלוויל עוד בימיו במחתרת הצרפתית מתוך אהבתו לסופר האמריקאי שכתב מובי דיק. התקף לב אסף אותו מאיתנו והוא עוד לא בן 56, יהיה זכרו ברוך.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=aaKDnTSYRak

1976 – The Tenant

שווה 1976 – Le Locataire  The Tenant   הדייר  – Roman Polanski

סרט לא פשוט. סרט שאי אפשר לאהוב, אך אי אפשר להתעלם ממנו גם כן. האם זהו סרט מתח פסיכולוגי? האם זהו סרט אימה? הדייר הוא על איש בודד (שרומן פולמסקי מגלם אותו), זר, השוכר דירה בפריז. הוא מתוודה לכך שהדיירת לשעבר ניסתה להתאבד ונמצאת בבית חולים. הוא הלך לבקר אותה, רואה שם כמה חברות שלה (איזבל אג'ני ביניהן) – וכאן הדיירת מתה. פולנסקי מוצא את עצמו בדירתו כמו בבית כלא במקום בביתו. לא לחינם הסרט נקרא הדייר – הדירה לא הבית שלו, הוא זר, הוא לא רצוי. הוא מתחיל לראות דברים הגורמים לו לחשוב שיש עלילה נגדו שנרקמת בין דיירי הבניין. הוא נכנס לפרנויה. הסרט הוא ניתוח הפרנויה שלו עד לסוף המר והבלתי צפוי. או שמא צפוי? האם לא כולנו קורבנות של הפרנויה שלנו, ואין בממש הרבה הבדל ביננו? האם לא כולנו חושבים לפעמים שסביבתנו מנסה ללכוד אותנו? אפשר לראות מוטיבים קפקאיים כמובן. ויש שיגידו שעברו של פולנסקי בתור ילד המנסה לשרוד בגטו קראקוב מוצא את ביטויו כאן בחרדות מוגברות של הדייר. אפשר למצוא הרבה מתחת לפני השטח – כי פני השטח זקוקים להסבר, אחרת זהו סתם סרט אימה. אך הוא לא סתם.

1975 – Fawlty Towers

מומלץ 1975 – Fawlty Towers המלון של פולטי

Star 9

 

 

Fawlty Towers 1

 

ב-1970 חבורת מונטי פייטון התאכסנה במלון גלינאיגלס בעיר קייט אנגלית בשם טורקי כשהם צילמו בעיר סמוכה. כך הם פגשו את דונאלד סינקלייר, מנהל המלון, שהיה מאוד גס כלפי האורחים. הוא ירד על נימוסי השולחן הגרועים של אחד הפייטונים, זרק מזוודה מהמלון בטענה שהיא מכילה פצצה, זרק לוח הזמנים של האוטובוסים לפרצוף האורחים שהעזו לשאול מתי האוטובוס הבא לעיירה כלשהי. טוב תפסתם במה מדובר. פעם עבדתי בהמשביר המרכזי בתל אביב. באחד הפעמים ירדתי לאולם המכירות, די נדהמתי מחוסר האכפתיות של המוכרים וחוסר ההתייחסות שלהם ללקוחות. עד כדי כך נדהמתי שברוב חוצפתי ניגשתי לאחד המוכרים ושאלתי אם הקונים לא מפריעים לו לעבוד. ובכן, נראה שלאותו סינקלייר האורחים במלון מאוד הפריעו לנהל את המלון. חבורת מונטי פייטון עזבה את המלון לטובת מלון אחר במהרה חוץ משני אנשים – ג'ון קליז וקוני בות', שהיו נשואים אז, ונשארו במלון ללמוד מקרוב את התנהלותו של סינקלייר. מאוחר יותר הזוג כתב, וגם כיכב באחת הסדרות הטלוויזיה הנהדרות ביותר שאני מכיר – המלון של פולטי. פולטי טאורס זהו מלון בטורקי, כשמנהלהFawlty Towers 2 הוא בזיל פולטי. הדמות של בזיל מבוססת על דמות של סינקלייר – הוא מיזנטרופ החולם שמלונו יהפוך למלון קלאסי לחברה גבוהה ומכובדת, ושיפסיק לשכן את כל האהבלים שלדעתו מאכלסים את מלונו. קליז שיחק את בזיל. כמו כן בסדרה ישנה דמות של אישתו של בזילסיביל פולטי, שמנסה להעסיק את בזיל במשימות פשוטות ודואגת לכך שלא יקלקל יותר מדי, ובשאר הזמן מפטפטת עם החברות בטלפון. ישנה גם עובדת כללית של המלון – פולי – אישתו האמיתית של קליזקוני בות' שיחקה את פולי בעונה הראשונה, היא גם שיחקה את הדמות בעונה השנייה, אך היא וקליז כבר היו גרושים בעונה השנייה. וישנו גם מנואל, מלצר ובל-בוי שלא מבין אנגלית כל כך טוב ("הוא מברצלונה" – הייתה בד"כ מתנצלת סיביל). אלו הדמויות המרכזיות שמלוות שתי עונות של סידרת קומית בה בזיל תמיד לא מרוצה ממשהו, מנואל תמיד מבלבל משהו, סיביל Fawlty Towers 3מצילה את המצב מקטסטרופה ובזכותה של פולי העניינים עוד מתנהלים במלון. זה לא שבזיל הוא איש רע או עם כוונות רעות – הוא פשוט נקלע ברוב המיקרים בלא אשמתו לסיטואציות בהם הוא מאבד את הראש ואז קורים דברים מדהימים. הדבר לא דומה למה שקליז עשה בחבורת מונטי פייטון – לא מדובר בהומור מטורף – בכלל לא. אך ההומור בהמלון של פולטי כל כך חזק, שאני חייב להגיד מילה של אזהרה – מרוב צחוק שתקף אותי תדירות היו רגעים שממש חששתי לחיי ואז בהתקף של אושר המשכתי לצחוק בחושבי שאיזה מוות נפלא זה היה – למות מרוב צחוק. בקיצור – תזהרו עם הסדרה, אתה לא שולט בכמויות הצחוק שהיא מצליחה להפיק ממך. עוד אזהרה אחת לדרך – נא לא להתאכזב. קחו את זה בפרופורציה. אני למשל מאוד התאכזבתי שהיו רק שתי עונות (העונה השנייה יצאה ב-1979) והיו רק שש פרקים בכל עונה. זה פשוט מכיוון שקליז ובות' שקדו על כל פרק זמן ארוך, בדוגלם שאיכות חשובה מהכמות. ובזה אני מסכים איתם. אם לא ראיתם עדיין – הפסיקו הכל ותשיגו את הסדרה – אח"כ תודו לי.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=6M19qr7p1GU

1972 – Gentlemen of Fortune

מומלץ 1972 – Dzhentelmeny Udachi  Gentlemen of Fortune  – Alexander Serij

Star 8

 

 

Gentlemen of Fortune 1

אחת הקומדיות הגדולות והטובות של הקולנוע הסובייטי. חבורת קרימינלים גונבים את הקסדה של אלכסנדר הגדול בחפירות ארכיאולוגיות באסיה התיכונה הסובייטית. המשטרה אמנם תפסה אותם, אך הקסדה לא נמצאה. ע"מ למצוא את פריט יקר הערך, המשטרה הפרידה בין המנהיג לשעבר מהחבורה בבתי סוהר נפרדים, ובמקום המנהיג האמיתי היא שוטלת עם החבורה את הכפיל שלו, על מנת לגלות איפה הקסדה. הכפיל של המנהיג הוא כמו שתי טיפות מים דומה לו – אך בהבדל אחד גדול – הכפיל הוא בעצם מנהל גן ילדים, איש נעים הליכות, משכיל – והמנהיג הוא קרימינל שיש לו עבר פלילי עשיר. וכך הכפיל שלנו מנסה להיכנס לתפקיד, לומד את הסלנג הקרימינלי ולוקח הנהגה על החבורה. זהו סרט מצחיק עד דמעות לפעמים, הוא הפך לסרט פולחן, וגםGentlemen of Fortune 2 בימינו לא נמאס לראות אותו – במיוחד שאימרות שלמות מהסרט נכנסו למילון הרוסי המדובר – כך שאם מישהו יצטט משפטים שלמים – אזי לאחרים ברור מאיפה זה נלקח. בסרט מופיעים גם כמה אגדות הקולנוע הסובייטי, שאינם בין החיים. יבגני לאונוב – הכפיל, דמות אהודה מאוד, שיחק לא במעט קומדיות. גאורגי וויצין – אחד השחקנים האיקוניים, אצלי הוא מזוהה בעיקר עם דמות הפחדן בשלישיה המיטולוגית ניקולין, מורגונוב וויצין ששיחקה בכמה מהקומדיות הגדולות של הקולנוע הסובייטי (כמו מבצע י והרפתקאות אחרות של שוריק והשבוייה הקווקזית). וגם מיודענו סבלי קרמרוב, ששיחק תפקידים של רוסי תמים ומטומטם טוב לב בסרטים – הייתה לו הופעה של מפגר הכפר. לקרמרוב הייתה ילדות קשה, אביו נלקח ברדיפות סטאלין, אימו מתה כשהיה צעיר, איכשהו הוא התחיל לשחק ולהצליח. בשנות השבעים הגיש בקשת הגירה, ומאז שמו נמחק מהפנתיאון הרוסי, ולא הצליח לשחק ולעבוד, עד שבתחילת שנות השמונים בהתערבות אמריקאית היגר לארה"ב. באמריקה לא הייתה לו הצלחה גדולה, הוא שיחק בכמה הסרטים, המפורסם שבהם הוא מוסקבה על ההדסון, שם שיחק סוכן ק.ג.ב. המלווה הופעות קרקס באר"ב לצידו של רובין וויליאמס. הוא מת מסרטן בגיל 60 בסן פרנסיסקו. יהיה זכרם ברוך. והחברה האלו הצליחו להשאיר לנו קומדיה נהדרת על גנבים ונשמות טובות. אנקדוטה נוספת – הבמאי ישב בבית הסוהר כמה שנים – כך האוטנטיות והביטויים הרבים מהווי הקרימינלים (לצנזורה לקח כמה שנים עד ששיחררו את הסרט להקרנות).

Gentlemen of Fortune 3

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=tGn-N31nHuk