הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: 1987

1987 – Wings of Desire

מומלץ 1987 – Der Himmel uber Berlin  Wings of Desire   מלאכים בשמי ברלין  – Wim Wenders

 

 

סרט זה כל כך מיוחד, שכנראה רק מבקרי הקולנוע (אולי) מחשיבים אותו כיצירת מופת. ואחרים? הוא עושה רושם כבד, זה מה שהוא, אך מצד שני, אם לא עייפים מדי, אם רק מנסים לקלוט אותו, הוא מחבק אותך, הוא מסובב אותך, הוא משאיר אותך קצת מבולבל, קצת לא מבין, והרבה חושב – מה היה לנו שם? אז מה שהיה זה שני מלאכים שעוקבים אחר אנשים, רואים מה הם עושים, מקשיבים, זוכרים, מתעדים את ההיסטוריה שלנו. הם היו שם מזמן, מלפני שנולדנו, מלפני שנולדו האנשים, הם רואים אך אינם נראים. למעט בעיני ילדים. זה קורה בברלין. כשהם רואים – אז זה שחור לבן, וכשהאנשים רואים – זה בצבע. ברלין מצטיירת בצבעי שחור לבן באופן הגותי, כמעט הייתי אומר מגמתי. כן, יש כאן אהבה לברלין, יש כאן יסודות של תרבות וותיקה, יש כאן פיוט.  יש כאן תיעוד. לא לחינם יש בסרט סצנה  בתוך ספרייה ענקית של ברלין. לפני האינטרנט – הספרייה הייתה המקום של תיעוד. אך תיעוד של מה? מה המלאכים מתעדים? נכון – את החיים האנושיים, את הרגשות שלהם, את האכזבות, את האהבות… עד שגם הם רוצים להפוך לאנשים ולעזוב את האל-מוות, את העולם של תיעוש. נעשה ונשמע. כל כך יהודי. וגם כל כך נוצרי. הסימבוליקה נמצאת בכל מקום בסרט. הוא מהפנט ברמות. יש כאן גם הופעה של ניק קייב מאלבומו הראשון – באותה תקופה הוא יצר בברלין ולמעשה היה חלק ממנה. הנה ההופעה: https://www.youtube.com/watch?v=ZS_GagmpfvU

היו סרטים על מלאכים שומרים גם לפני סרטי זה – למשל חיים נפלאים הנהדר – אך סרט זה זונח את הכיוון של קומדיות ומציג את הנושא באור רציני, לצלילי הגורל הבלתי מנוצח כמעט, אלא רק ע"י המוות עצמו . איך אחרת אפשר להסביר את הכמיהה להיות אנושי רק באופן זמני ואח"כ למות? לטעום רק מהפרי האסור ולמות? והאם הרגשות הן העיקר? לא הידע – הרי אותו אפשר לשים בספרים, אך רגשות יש להרגיש? האם שלום עכשיו במקום שיקול הדעת? האם הריגוש מעל לנאמנות והתמדה? האם האהבה מעל להמשכיות? או אולי בכל זאת – זאת היא ההמשכיות? הרי היא מתועדת ע"י מלאכים בני האל-מוות וכך הופכת להיות אל-מותית בעצמה. והאם הבחירה של המלאך, לאחר אלפי שנים שהוא צופה, בחיים בני חלוף, ככה פתאום מלמדת משהו על החיים? על הבחירה? על המלאך עצמו? האם ההשגחה העליונה, כאן גם פרטית, מתעדת את החיים וזו תפקידה? הרי בהחלט היא לא מתעלת.  בשביל מה היא קיימת בכלל, ההשגחה הפרטית הזו? האם זו סדרת החינוך להשגחה עליונה בעצמה? או שיש כאן אמירה שהמציאות זה לא מה שאנחנו רואים מסביבנו, או לא רואים? זה לא מה שאנחנו לומדים, וזה גם לא מה שאנחנו שומרים בספריות שלנו? ושזה רק צעד ראשון? ושהמציאות זה אוסף החוויות שלנו שגם הן מתועדות ונשמרות בחיים של מעלה? ושהחיים של מעלה בסופו של יום מבינים שהם צריכים להתמחזר אל החיים של מטה ולהפוך לנו, לאנשים? ושאנחנו לא רק קורצנו מחומר של הכוכבים (הרי בפיסיקה המטריאליסטית על פי המפץ הגדול, הכל נוצר שם, כל החומר הקיים ביקום, ושהכוכבים פולטים אותו כל הזמן, כך שהאטומים המרכיבים אותך ואותי יצאו מתישהו מכור ההיתוך של הכוכבים), אלו אנחנו גם האלים בכבודם ובעצמם (המלאכים שמקנים בנו, בחוויות שלנו, ברגשות שלנו, ומחליטים להפוך לאנשים, ז"א להיות אנחנו). כן, הרבה סימבוליקה, הרבה מחשבות אפשר לחשוב בעקבות סרט זה.

יצירת מופת קולנועית. שירה קודרת על אהבה ועל משמעות הקיום.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=HVu940UWV3U

1987 – 84 Charing Cross Road

 שווה 1987 – 84 Charing Cross Road אהבה במיליםDavid Hugh Jones

אני תוהה מה יכול להיות המקבילה לנושא סרט זה בימינו.  מדובר בהתכתבות חוצה עשורים בין אישה ניו-יורקית לבין מוכר בחנות ספרים בלונדון. האישה לא יכולה לקנות ספרים יקרים והיא אוהבת לקרוא. היא מתכתבת עם מוכר הספרים בלונדון אשר שולח לה ספרים משומשים בזול. וכך מתפתחת מסכת מכתבים בינה לבין המוכר. אז למה אני תוהה? הרי גם כיום יש דואר אלקטרוני, לא? ובכן – יש. אך אנשים לא כל כך מתכתבים. הם יותר בקטע של מסרים מידיים כאן ועכשיו. וגם אלו בכיוון של השתטות. פייסבוק זה כבר לזקנים (וגם שם לא חסר שטויות). אינסטגרם זה נחמד (ומה כבר אפשר להעביר שם) אך סנאפ זה הדבר (והמסרים הם ממש מידיים ולא נשמרים כמו בפייסבוק – הם נעלמים). ווטסאפ היא שיא הכתיבה העכשווית, וטוויטר נשאר לאלו בעלי יכולת להגיד הכל במשפט קצר… אנשים בימינו מתנסים בתקשורת הכי פחות אינפורמטיבית והכי גרועה בלהביע ברהיטות את מה שיש על ליבך או דעתך. על מה כל כך מתקשרים? האם על ספרים? היכולת לקרוא ספר זהו עולם הולך ונעלם… וזאת בדיוק הסיבה בגללה אני תוהה. אנתוני הופקינס ואן בנקרופט בסרט קיטשי עדין, בעקבות מחזה מ-1981 מאת ג'יימס רוס-רוונס, שהוא בעצמו בעקבות ספר זכרנות מ-1970 של הלן הנף (כן, הסיפור הוא אמתי).

1987 – Babette’s Feast

מומלץ 1987 – Babettes gaestebud Babette’s Feast החגיגה של באבט – Gabriel Axel

 

babette 1עפ"י סיפור של איזק דינסן (שם עט של הסופרת הדנית קארן בליקסן, שעוד ספר שלה היה לסרט – זכרונות מאפריקה). חגיגה של באבט זו אכן חגיגה של סרט. כולם להתלבש יפה, להסתרק, להתבשם, להתיישב ולהתחיל לראות. הסרט נסוב סביב ארוחה צרפתית גורמה שבאבט מכינה בכפר דני נידח, פרובינציה קפואה פוריטנית וספרטנית הפוגשת בהתפוצצות חושית נוסח פריז (זאת החגיגה של באבט). הארוחה כמובן זה מפתח, מפתח הפותח חלונות הצצה – אל ההתייחסות והתפתחות אנושית – ההתייחסות, המתפתחת מההיסטוריה, מהדעות, ממעמקי הזמן הכבדים על הכתפיים, אל העכשיו – אל הלבוש האידאולוגי הסטואי, וההפשרה ההדרגתית כאשר האידאלים והדעות מוסרים מעל כתפינו ואנו מתמסרים אל ההנאה שדרכה נוכל סוף סוף להביט אל האדם שמולנו, ללא המשקפיים, ומבלי להסתתר מאחרי המסכות. ואולי ההצצה היא אל דרכי האל מול דרכי דיוניסוס (אל היין היווני, המייצג את ההנאה והתענוגות) ואיך האנשים שכל חייהם נתנו לאהבת האל והסגפנות וחיו בתחושה נסתרת של משהו שחסר, פתאום מוצאים את החסר – את עצמם, במהלך ארוחה אחת. או אולי ההצצה היא אל הקרבן המלווה את חיינו – הקרבן שאנו עשינו לעצמנו כשהלכנו בדרך שאבא התווה, קרבן לכל ההנאות בחיים כשסיגלנו סגפנות וצנזורה נפשית נגד כל הנאות החיים, קרבן שבאבט עשתה כשנסה מהמהפכה ובילתה 14 שנה כמשרתת, ולבסוף הקרבן שבאבט עשתה להזדמנות לחופש כשהיא ממירה אותו ע"מ לזעוק נגד כל הקרבן מסביבה ולו רק בארוחה אחת – שגם היא נוצרת תוך הקרבן של בעלי חיים – צב, שלווים, תרנגולות, עגלים – הקרבן שעושים לאלים הנוצריים, לאל דיוניסוס ולמעשה לכל האלים שבעולם, ואולי החלונות נותנים למציץ דווקא הארה דתית עמוקה הלובשת כאן לבוש ההנאה של הארוחה – אך לאף אחד אין ספק שבזמן הארbabette 2וחה כולם חשים התעלות, וכולם למעשה משלימים עם עצמם, צעד אחד בנוף האנושי בדרכם האוהבת והמכבדת את האלוהים… טוב – הסרט לא כבד כפי שאולי אפשר להסיק מהכתוב כאן. זהו סרט עם המון הרגשה טובה לבסוף, סרט אסתטי מאוד, סרט נהדר, לא לפחד – להתיישב ולהתמסר.

אך אני בכל זאת אתעכב על הארוחה – שהיא בפני עצמה מהווה חגיגה לא קטנה. באבט מבשלת ארוחה עילית ומשקיעה את כל כולה בהכנותיה. ההקפדה על הפרטים הקטנים, על הדיוק, על
הדרך המסורתית, ללא קיצורי דרך שכל כך אופייניים כיום, התחכום, הסיבוכיות של המנות ושל ההכנות, כל הרטבים האין סופיים המבעבעים, כל המטבח שהופך להיות לסטודיו של אמן בפעולה – באבט, השפית לשעבר של מסעדת יוקרה קפה אגלה (Café Anglais) המהוללת בפריז (מי שיחפש את המסעדה – לא ימצא, היא נפתחה ב-1802 ונסגרה ב-1913 ). מחיאות כפיים בבקשה. המנות שהיא מפיקה תחת ידיה, כל אחת מהן מושקעת יותר מקודמתה – כמה עבודה ומיומנות ותשומת לב היא משקיעה – זה תענוג גדול לראות את האמן בפעולה. ומי שמעוניין לדעת או להזכר מה היה התפריט – אז הנה:

babette 4מרק צב ירוק (Potage à la Tortue) – לא, לא מדובר בשקית סנפרוסט שזורקים למים רותחים. צריך צב ירוק (לא חום) חי, צריך לדעת איך שוחטים אותו, איך מפרקים אותו, איך מכינים אותו, צריך מרק צח (כן, גם זה לא מאבקת מרק אוסם. לוקחים עצמות עגל, בשר עגל, תרנגולת, עשבי תיבול, שום, גזר, בצל סלרי, מלח וכ-שש שעות של בישול על אש קטנה), צריך מרק עוף (כן, תפסתם את הפרינציפ – גם זה מעוף ובבישול איטי של כחמש שעות), ירקות, הרבה עשבי טיבול, דרך הכנה מסובכת ומדוקדקת ולבסוף מכינים גם קרוטונים.

בליני דמידוף עם קוויאר (Blinis Demidoff au Caviar). קוויאר בלוגה כמובן, לא תחליפים. אם צריך, קופצים לסניף הבנק הקרוב ולוקחים משכנתא. אם מנהל הבנק הוא לא חבר שלכם – תצטרכו להחליף למשהו זול כמו סלמון מעושן – אך זאת תהיה מנה אחרת – בליני רומנוף. מי שלא הכין בליני אף פעם, בוודאי יהיו קטעים לא נורמליים לראות אותו או אותה מנסה הכל בכדי שהעלה על המחבט יהיה דק עם חורים קטנטנים כמו של תחרה וצבעם אוקרה נוטה לגוון חום יותר מאשר צהוב, וגם להפוך את העלה מבלי לקרוע אותו. ממממ. אני משתכר מהריח שלהם אפילו מתוך התיאור. האמת היא שלבסוף כולם מצליחים – צריך לעשות כמה וכמה פעמים ואז תופסים את העניין. אוכלים אם קוויאר, חמאה מזוגגת ושמנת חמוצה בליווי שמפניה.

שלו במעטפת בצק (Caille en Sarcophage avec Sauce Perigourdine) – למעשה השם הוא שלו בארון קבורה – במעטפת הבצק – עם פטריות טרפל ופואה גרה. רק הכנת הרוטב כרוכה בהכנת שלושה רטבים מקדימים. יצירת אומנות.

סלטים (La Salade) – גם הם כמובן יצירתייםbabette 3

גבינות ופירות (Les Fromages) הפירות הם אקסוטייים שהיו מוערכים מאוד בסצנת האוכל במאה התשע עשרה

עוגת רום עם תאנים (Baba au Rhum avec les Figues). לטעום ולהתאבד, כי אין כלום המשווה אל הטעם לאחר מכן.

כל הארוחה הזו לוותה ביינות שרי, יינות מפורסמים אחרים ושמפניות

הסרט יצר גם פולחן קטן של יצירת הארוחה – ויש גם מתכונים שמסתובבים ברשת – עם הקיצורים או בלעדיהם. זהו רעיון חברתי נהדר לצפות בסרט עם חברים, ולאחר מכן לארגן שחזור של ארוחה עם אותם החברים תוך כדי דיונים על הסרט. אך לזה כאמור צריך כבר משכנתא ומיומנויות קולינריות גבוהות.

ללקק את השפתיים ולהתענג מהחוויה הנפשית