הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: 198x

1989 – The Seventh Continent

שווה 1989 – Der siebente Kontinent The Seventh Continent היבשת השביעיתMichael Haneke

זה לא סרט בשביל לראות ולהנות. הוא גם לא בשביל לחשוב. אמנם הנושא די מזעזע ואכן קרה באמת – משפחה מחליטה להתאבד ולקחת איתם את ביתם הקטנה גם כן. אך מה ששווה בסרט זה התחושה הריקנית והדיכאונית שהוא משאיר – טכניקת הצילום מאוד מיוחדת, וגם הבימוי מוצלח – הסצנות בהן ביסודיות מנסים לגרוס כל זיכרון, כל חפץ ביתי, כל רהיט שליווה את המשפחה בחיים, להשחית כל הכסף וכל הרכוש – למעשה לא רק להתאבד אלא למחוק כל זיכרון וזכר לקיום… כל כך חולני ומדכא וחזק. רק לבעלי סיבולת ועמידות בסבל.

מודעות פרסומת

1985 – Brazil

שווה 1985 – Brazil ברזיל  – Terry Gilliam

מה קורה כשלוקחים מונטי פייטון, מדע בדיוני ומערבבים? נכון – ברזיל – סרט מדע בדיוני ביזארי ונהדר. עיצוב מופלא של לואו-טק בעולם עתידני. וכמובן לא מדובר במדע בדיוני לשמו. לא – זאת יצירה קפקאית על אדם שהמציאות סוגרת עליו מכל הכיוונים והוא מחפש מוצא. שווה ביותר.

1981 – For your eyes only

שווה 1981 – For your eyes only לעיניך בלבד John Glen

זהו סרט הג'יימס בונד ה-12. הפעם את בונד משחק רוג'ר מור. טוב – בונד זה בונד ויש לנו הרבה פעולה בכל מיני מקומות מעניינים ומרהיבים. אני אישית אהבתי את הקטעים שצולמו בקורפו וביוון – מטאורה הם מרשימים כצפוי. אולי מכיוון שהייתי במקומות האלו ואני נושא זיכרונות טובים משם. בסרט משחק גם מיודענו טופול. סרט בונד טיפוסי בהילוך קצת נמוך יותר.

1987 – Wings of Desire

מומלץ 1987 – Der Himmel uber Berlin  Wings of Desire   מלאכים בשמי ברלין  – Wim Wenders

 

 

סרט זה כל כך מיוחד, שכנראה רק מבקרי הקולנוע (אולי) מחשיבים אותו כיצירת מופת. ואחרים? הוא עושה רושם כבד, זה מה שהוא, אך מצד שני, אם לא עייפים מדי, אם רק מנסים לקלוט אותו, הוא מחבק אותך, הוא מסובב אותך, הוא משאיר אותך קצת מבולבל, קצת לא מבין, והרבה חושב – מה היה לנו שם? אז מה שהיה זה שני מלאכים שעוקבים אחר אנשים, רואים מה הם עושים, מקשיבים, זוכרים, מתעדים את ההיסטוריה שלנו. הם היו שם מזמן, מלפני שנולדנו, מלפני שנולדו האנשים, הם רואים אך אינם נראים. למעט בעיני ילדים. זה קורה בברלין. כשהם רואים – אז זה שחור לבן, וכשהאנשים רואים – זה בצבע. ברלין מצטיירת בצבעי שחור לבן באופן הגותי, כמעט הייתי אומר מגמתי. כן, יש כאן אהבה לברלין, יש כאן יסודות של תרבות וותיקה, יש כאן פיוט.  יש כאן תיעוד. לא לחינם יש בסרט סצנה  בתוך ספרייה ענקית של ברלין. לפני האינטרנט – הספרייה הייתה המקום של תיעוד. אך תיעוד של מה? מה המלאכים מתעדים? נכון – את החיים האנושיים, את הרגשות שלהם, את האכזבות, את האהבות… עד שגם הם רוצים להפוך לאנשים ולעזוב את האל-מוות, את העולם של תיעוש. נעשה ונשמע. כל כך יהודי. וגם כל כך נוצרי. הסימבוליקה נמצאת בכל מקום בסרט. הוא מהפנט ברמות. יש כאן גם הופעה של ניק קייב מאלבומו הראשון – באותה תקופה הוא יצר בברלין ולמעשה היה חלק ממנה. הנה ההופעה: https://www.youtube.com/watch?v=ZS_GagmpfvU

היו סרטים על מלאכים שומרים גם לפני סרטי זה – למשל חיים נפלאים הנהדר – אך סרט זה זונח את הכיוון של קומדיות ומציג את הנושא באור רציני, לצלילי הגורל הבלתי מנוצח כמעט, אלא רק ע"י המוות עצמו . איך אחרת אפשר להסביר את הכמיהה להיות אנושי רק באופן זמני ואח"כ למות? לטעום רק מהפרי האסור ולמות? והאם הרגשות הן העיקר? לא הידע – הרי אותו אפשר לשים בספרים, אך רגשות יש להרגיש? האם שלום עכשיו במקום שיקול הדעת? האם הריגוש מעל לנאמנות והתמדה? האם האהבה מעל להמשכיות? או אולי בכל זאת – זאת היא ההמשכיות? הרי היא מתועדת ע"י מלאכים בני האל-מוות וכך הופכת להיות אל-מותית בעצמה. והאם הבחירה של המלאך, לאחר אלפי שנים שהוא צופה, בחיים בני חלוף, ככה פתאום מלמדת משהו על החיים? על הבחירה? על המלאך עצמו? האם ההשגחה העליונה, כאן גם פרטית, מתעדת את החיים וזו תפקידה? הרי בהחלט היא לא מתעלת.  בשביל מה היא קיימת בכלל, ההשגחה הפרטית הזו? האם זו סדרת החינוך להשגחה עליונה בעצמה? או שיש כאן אמירה שהמציאות זה לא מה שאנחנו רואים מסביבנו, או לא רואים? זה לא מה שאנחנו לומדים, וזה גם לא מה שאנחנו שומרים בספריות שלנו? ושזה רק צעד ראשון? ושהמציאות זה אוסף החוויות שלנו שגם הן מתועדות ונשמרות בחיים של מעלה? ושהחיים של מעלה בסופו של יום מבינים שהם צריכים להתמחזר אל החיים של מטה ולהפוך לנו, לאנשים? ושאנחנו לא רק קורצנו מחומר של הכוכבים (הרי בפיסיקה המטריאליסטית על פי המפץ הגדול, הכל נוצר שם, כל החומר הקיים ביקום, ושהכוכבים פולטים אותו כל הזמן, כך שהאטומים המרכיבים אותך ואותי יצאו מתישהו מכור ההיתוך של הכוכבים), אלו אנחנו גם האלים בכבודם ובעצמם (המלאכים שמקנים בנו, בחוויות שלנו, ברגשות שלנו, ומחליטים להפוך לאנשים, ז"א להיות אנחנו). כן, הרבה סימבוליקה, הרבה מחשבות אפשר לחשוב בעקבות סרט זה.

יצירת מופת קולנועית. שירה קודרת על אהבה ועל משמעות הקיום.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=HVu940UWV3U

1984 – Broadway Danny Rose

מומלץ 1984 – Broadway Danny Rose  דני רוז, האיש מברודווי  – Woody Allen

 

 

ברודווי דני רוז… מנהל אמנים. או, יותר נכון אספן של אמנים ביזאריים ולא יוצלחים  (הוא מייצג בין היתר אישה המנגנת על כוסות עם מים, נגן קסילופון עיוור, מהפנט, רקדן סטפס בעל רגל אחת, וכו') למה הוא עושה את זה? הוא מאמין בהם, הוא חושב שלכל אחד, אפילו ללוזר הכי גדול מגיעה הזדמנות. הוא דואג להם. הם הילדים שלו. אפילו כאשר אחד מהם מחליט שמישהו אחר, גדול יותר ומוצלח יותר, ייצג אותו, ואח"כ נמצא בבי"ח כי הרביצו לו, דני רוז משלם את חשבון האשפוז בשבילו. כזה הוא דני רוז, אנושי, מלא סימפטיה, מגן על החלשים, יוצר חממה אנושית בעולם אכזר וחוצץ בין אלו ואלו. אנשים כאלו יצטיירו בתור לוזרים בחברה, שלא מביטים עליהם כמישהו שיש להתחשב בהם. גם כאשר הוא נחשב בטעות כמחזר אחר בחורתו של מאפיונר, אז הגנגסטרים לא באמת מנסים לרדוף אחריו מכיוון שזה הוא דני רוז, אלא כבטעות הוא צף אל התודעה שלהם, הוא לא באמת הרוויח את זה בחיזוריו. הטוב לב, האלטרואיסטיות בכל זאת לא מילה גסה, גם ברחוב – ואוהבים אותו, את דני רוז. אמנם הוא לא הצלחה שהחברה מחזרת אחריו – אבל הוא חודר ללב האנשים ונותן בהם אמון, והם מחזירים לו אמון גם כן. אחת הדמויות המצחיקות שוודי אלן גילם, וגם אשתו דאז מיה פארו מופיעה כאן בתפקיד נהדר – הכל צולם בשחור לבן להדגיש את הנוסטלגיה, הכל מתרחש בניו-יורק, הכל כל כך יהודי והכל כל כך אנושי עם הרבה הומור הנזרק לאוויר (אחרי שהמהפנט מהפנט אישה שלא חוזרת להכרתה, דני רוז פונה אל הבעל: "אני מבטיח לך, שאם אישתך לא תתעורר, אני אקח אותך למסעדה על פי בחירתך. אתה אוהב אוכל סיני?")

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=nGeg-c6fMew

1983 – Trading Places

מומלץ 1983 – Trading Places משנה מקום משנה מזלJohn Landis

 

 

בן המלך והעני כקומדיה.

זהו סרט כיפי להפליא. במהותו הוא מזכיר את בן המלך והעני של מרק טווין שבו בן המלך והעני – נערים צעירים – היו מתחלפים בתפקידים. כאן יש לנו מיקרה דומה – נוכל עני, חתול רחוב, שחור ולא מחונך מתחלף עם מנהל בחברת ברוקרים, לבן, מחונך ורגיל לחיי מותרות. הדבר מיד לוקח אותנו לקומדיית מצבים, עם צחוק בריא ומתמשך, במיוחד כאשר את העשיר משחק דן אקרויד (כן, השותף של ג'ון בלושי מהאחים בלוז) ואת הנוכל העני – אדי מרפי. שניהם מצחיקים ומושכים את העלילה לאורך הסרט להנאותינו. אך זה לא הכל – החלפת התפקידים נעשה כהתערבות )!!) בין בעלי חברת הברוקרים בה עבד דן אקרויד ועכשיו אדי מרפי – התערבות על ה”סכום הרגיל"  על פי הבעלים, אשר כנראה מתערבים לא מעט ביניהם, אשר מהווה דולר אחד. וההתערבות היא בין הבעלים, שהם גם אחים, על מנת ליישב את הוויכוח מה קובע – הסביבה או הגנים. ז"א האם הנסיבות הם הקובעים מי יהיה הקבצן ומי יהיה העשיר המחונך, או מה שקובע זה הגנים ואז לא חשוב מה הנסיבות, העשיר המחונך הוא זה שאמור להיות כזה. זהו לא הוויכוח בין דטרמיניזם ורצון חופשי (הכל צפוי והרשות נתונה), אלא הוויכוח מה קובע – האופי או המעמד. אגב, נושא מאוד רציני ומעניין. אז נוסף על הקומדיה, אנו מקבלים אותה ברוטב חברתי מטובלת בנגיעות אקדמיות. ועל מנת שלא ישעמם לנו או שלא נמות מצחוק, אנו גם מקבלים כקינוח עקיצה פיננסית הפכפכה – האחים בעלי חברת הברוקרים מתכוונים ומתכננים עקיצה בו ירוויחו מיליונים רבים – אך אקרויד ומורפי חוברים כוחות (מה שפותר את הוויכוח מה קובע הסביבה או הגנים בצורה דיפלומטית בחתך הזהב הכה אהוב על פותרי הסכסוכים – גם וגם. מה שכמובן מטאטא את האמת מתחת לשטיח שלא תפריע) ומצליחים לעקוץ את האחים באותה העקיצה שהם תכננו, תוך כדי כך שהם גם המתעשרים מהפינלה המזהיר. בראוו. תענוג צרוף.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=ZjDbJQKDXCY

1983 – To be or not to be

מומלץ 1983 – To be or not to be להיות או לא להיותMel Brooks

 

 

זהו רי-מייק לסרטו המדהים של ארנסט לוביטש באותו השם מ-1942. רי-מייק די דומה ואפילו טוב. פרדריק ברונסקי, בעל תאטרון ברונסקי בוורשה, שחקן תאטרון גדול עפ"י עדות עצמית, נותן קטעים משייקספיר. והנה הוא מגיע להמלט ומתחיל לדקלם "להיות, או לא…" ואז איזה דבר מחריד, הבחור מהשורה השלישית קם, ומנסה לצאת לשירותים ומפריע לכל השורה והכי הוא מפריע לברונסקי (פעם שחקן תאטרון רוסי מפורסם אמר שהאויב הגדול ביותר לשחקן על הבמה היא דלת חורקת שנפתחת) וככה ערב אחרי ערב. ברונסקי בהתקפת עצבים, והבחור…הבחור הוא טייס פולני והוא יוצא מקטע של המלט על מנת לפגוש את אישתו של ברונסקי.… זהו סרט מצחיק ומבדר ברמות גבוהות. מל ברוקס כבר התעמל על סרט עם מחזה בתוכו, ועוד עם היטלר בהמפיקים – והוא חוזר לעשות כך גם כאן, ביחד עם אישתו דאז אן בנקרופט. גם כך הסיפור מצחיק, אך מל ברוקס מחדש את הסיפור עם מגע אישי משלו. יש אולי שיגדירו קומדיה ביחד עם היטלר ונושא היהודי כמשהו בעל טעם רע וולגרי. אך מל ברוקס לא בחל בטעם רע וולגריות. היו גדולים מלפניו שעסקו בנושא זה – כמו הסרט המקורי של לוביטש, וגם צ'רלי צ'פלין עם הדיקטטור הגדול (אני חושב שזהו, עד לשנות השישים אלו 2 סרטים הזכורים לי שהיו קומדיות והייתה שם דמות של היטלר). אך צ'פלין אמר לאחר מכן שאילו ידע על הפתרון הסופי קרוב לוודאי לא היה עושה את הסרט. מל ברוקס, אני חושב, היה עושה קומדיה גם בתוך מחנה השמדה. טוב, אולי הגזמתי. בכל אופן ברוקס ידע לעשות קומדיות ושחט כל פרה קדושה בדרכו. והוא ידע לעשות אותן בסטייל. כולל קומדיה נפלאה זו.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=itW6U-ocHZQ

והנה מל ברוקס ואן בנקרופט מבצעים sweet georgia brown בפולנית. https://www.youtube.com/watch?v=6SiBS2kqgYM

ואם אתם רוצים לראות את הגירסה לשיר זה שהם עשו בסרט – אז לכו לראות את הסרט.

1987 – 84 Charing Cross Road

 שווה 1987 – 84 Charing Cross Road אהבה במיליםDavid Hugh Jones

אני תוהה מה יכול להיות המקבילה לנושא סרט זה בימינו.  מדובר בהתכתבות חוצה עשורים בין אישה ניו-יורקית לבין מוכר בחנות ספרים בלונדון. האישה לא יכולה לקנות ספרים יקרים והיא אוהבת לקרוא. היא מתכתבת עם מוכר הספרים בלונדון אשר שולח לה ספרים משומשים בזול. וכך מתפתחת מסכת מכתבים בינה לבין המוכר. אז למה אני תוהה? הרי גם כיום יש דואר אלקטרוני, לא? ובכן – יש. אך אנשים לא כל כך מתכתבים. הם יותר בקטע של מסרים מידיים כאן ועכשיו. וגם אלו בכיוון של השתטות. פייסבוק זה כבר לזקנים (וגם שם לא חסר שטויות). אינסטגרם זה נחמד (ומה כבר אפשר להעביר שם) אך סנאפ זה הדבר (והמסרים הם ממש מידיים ולא נשמרים כמו בפייסבוק – הם נעלמים). ווטסאפ היא שיא הכתיבה העכשווית, וטוויטר נשאר לאלו בעלי יכולת להגיד הכל במשפט קצר… אנשים בימינו מתנסים בתקשורת הכי פחות אינפורמטיבית והכי גרועה בלהביע ברהיטות את מה שיש על ליבך או דעתך. על מה כל כך מתקשרים? האם על ספרים? היכולת לקרוא ספר זהו עולם הולך ונעלם… וזאת בדיוק הסיבה בגללה אני תוהה. אנתוני הופקינס ואן בנקרופט בסרט קיטשי עדין, בעקבות מחזה מ-1981 מאת ג'יימס רוס-רוונס, שהוא בעצמו בעקבות ספר זכרנות מ-1970 של הלן הנף (כן, הסיפור הוא אמתי).

1988 – Grave of the Fireflies

מומלץ 1988 – Hotaru no haka  Grave of the Fireflies  קבר הגחליליותIsao Takahata

Star 9

 

 

Grave of the Fireflies 1

זהו סרט יוצא דופן. זהו סרט על פי סיפור יוצא דופן באותו השם מאת  סופר יפני אקיוקי נוסאקה מ-1967. הסיפור יוצא דופן מצד אחד, אך חצי אוטוביוגרפי ואותנטי מצד שני. מדובר על סיפור של אח ואחות בשלהי מלחמת העולם השנייה ביפן המופצצת שמנסים לשרוד בעיר קובו. קובו הופצצה במרץ 1945 (היא הופצצה לא רק במרץ – אך הסיפור מזכיר את הארוע הזה) ע"י האמריקאים ע"י פצצות תבערה – כחמישית מהעיר נשרפה (הבנייה דאז הייתה בנייה מעץ) וקרוב ל-9,000 אנשים מצאו את מותם בהפצצה. אמם של האחים מתה בהפצצה והילדים נאלצים לחפש מקור לאוכל וקורת גג. בסיפור האמיתי, אביו החורג של הסופר מת, אחותו גם כן מתה, ואחותו המאומצת הקטנה לא שרדה גם כן – בגלל חוסר תזונה. נוסאקה היה אכול רגשי אשם כבדים – שלא כמו בסיפור שהוא כתב בו האח לכשמצא אוכל הוא קודם האכיל את אחותו הקטנה, במציאות הוא לא יכל להתנהג באבירות שכזו וכל פעם שהזדמן לו האוכל, הוא פשוט אכל אותו. כיוון שאחותו מתה – הוא סחב את האשמה איתו לאורך שנים וכך כתב את הסיפור. הוא לא רצה שהסיפור יוסרט כי סבר שאי אפשר למצוא ילדים שיוכלו לשחק בצורה אותנטית את הסיפור ושהסרט רק יציג את הפאתוס אך לא את הסיפור האמיתי. אני מאוד מודה לסופר שהסכים להפתעתו ולהפתעת כל האחרים לסרט אנימציה בעקבות סיפורו. וכך יש לנו את היצירה המופלאה הזו – כולה סרט אנימציה עצוב, עדין, קודר, ופורט על הרגשות באופן שסרט עם שחקנים אמיתיים לאGrave of the Fireflies 2 היה מצליח להגיע לרמות כאלו של ריגוש. זהו לא סרט אקשן. זהו לא סרט מלחמה. יש הרואים בו סרט אנטי-מלחמתי – למרות שהבמאי מכחיש שהוא כזה (הבמאי מתנגד מלחמות מושבע, אך לא מאמין שאמנות, קולנוע או סיפור יכולים לשנות את המציאות ולשדר מסר אנטי מלחמתי ברור – לטענתו תמיד אפשר מתוך אותו הסיפור להציג עמדה הפוכה – ז"א פרו-מלחמתית). זה לא סרט בכי, למרות שלא אתפלא לראות מטפחות  אוספות דמעות שברחו בלא מפריע מעיניים עצובות ואדומות העוקבות אחר סיפור שסופו ידוע מראש. זהו לא סרט עם דרמה הנשפכת כמו דליים של מיים על רצפה יבשה. לא, הסרט עשוי בצבעים פסטליים, הסרט להפתעתי הוא סרט שקט עם דרמה אנושית מתגלגלת ונכבית עט עט כמו גחליליות לקראת הבוקר. דרמה שלא תשאיר אדם אדיש, פלא אנימציוני המרצד בשקט על המסך. מעולה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=4vPeTSRd580

1985 – Runaway Train

מומלץ 1985 – Runaway Train  רכבת לחופשAndrey Konchalovskiy

Star 8

 

 

Runaway Train

המאבק לחופש כנגד כל הסיכויים.

סרט שמקובל לסווג כסרט חזק. בריחה מבית סוהר באלסקה. השתלטות על רכבת מסע. מרדף. דרמה בתוך הרכבת בין 2 בורחים והאישה שהיתה עליה. דרמה בין הסוהר הרודף ולבין שודד הבנקים הנמלט. אנרגיה חשופה החורכת את המסך לאורך כל הסרט. אין תיחכום, אין חוכמות, אין רגע מזוייף או מבוזבז – הכל נמצא על השולחן תחת אור יוקד של הריכוז שלנו שמסרב למצמץ שמא נפסיד משהו. כזה כח רצון לחיות, ועוד יותר – כזה כח רצון לחופש בכל מחיר, גם של החיים עצמם – קשה לבקש מסרט משהו טוב יותר. טוב, זה לא פלא – הסיפור הוא סיפור של אקירה קוראסאווה, המשחק הוא של ג'ון ווגט (כן ההוא מקאובוי של חצות, ד"א גם אביה של אנג'לינה ג'ולי) הווירטואוזי ומדהים של שודד הבנקים, ובימוי ייצרי וקשוח של אנדריי קונצ'לובסקי – בן של הסופר סרגיי מיכלקוב ואחיו של במאי רוסי מפורסם אחר – ניקיטה מיכלקוב.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=LUo2UtlxTS0