הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: 198x

1987 – Wings of Desire

מומלץ 1987 – Der Himmel uber Berlin  Wings of Desire   מלאכים בשמי ברלין  – Wim Wenders

 

 

סרט זה כל כך מיוחד, שכנראה רק מבקרי הקולנוע (אולי) מחשיבים אותו כיצירת מופת. ואחרים? הוא עושה רושם כבד, זה מה שהוא, אך מצד שני, אם לא עייפים מדי, אם רק מנסים לקלוט אותו, הוא מחבק אותך, הוא מסובב אותך, הוא משאיר אותך קצת מבולבל, קצת לא מבין, והרבה חושב – מה היה לנו שם? אז מה שהיה זה שני מלאכים שעוקבים אחר אנשים, רואים מה הם עושים, מקשיבים, זוכרים, מתעדים את ההיסטוריה שלנו. הם היו שם מזמן, מלפני שנולדנו, מלפני שנולדו האנשים, הם רואים אך אינם נראים. למעט בעיני ילדים. זה קורה בברלין. כשהם רואים – אז זה שחור לבן, וכשהאנשים רואים – זה בצבע. ברלין מצטיירת בצבעי שחור לבן באופן הגותי, כמעט הייתי אומר מגמתי. כן, יש כאן אהבה לברלין, יש כאן יסודות של תרבות וותיקה, יש כאן פיוט.  יש כאן תיעוד. לא לחינם יש בסרט סצנה  בתוך ספרייה ענקית של ברלין. לפני האינטרנט – הספרייה הייתה המקום של תיעוד. אך תיעוד של מה? מה המלאכים מתעדים? נכון – את החיים האנושיים, את הרגשות שלהם, את האכזבות, את האהבות… עד שגם הם רוצים להפוך לאנשים ולעזוב את האל-מוות, את העולם של תיעוש. נעשה ונשמע. כל כך יהודי. וגם כל כך נוצרי. הסימבוליקה נמצאת בכל מקום בסרט. הוא מהפנט ברמות. יש כאן גם הופעה של ניק קייב מאלבומו הראשון – באותה תקופה הוא יצר בברלין ולמעשה היה חלק ממנה. הנה ההופעה: https://www.youtube.com/watch?v=ZS_GagmpfvU

היו סרטים על מלאכים שומרים גם לפני סרטי זה – למשל חיים נפלאים הנהדר – אך סרט זה זונח את הכיוון של קומדיות ומציג את הנושא באור רציני, לצלילי הגורל הבלתי מנוצח כמעט, אלא רק ע"י המוות עצמו . איך אחרת אפשר להסביר את הכמיהה להיות אנושי רק באופן זמני ואח"כ למות? לטעום רק מהפרי האסור ולמות? והאם הרגשות הן העיקר? לא הידע – הרי אותו אפשר לשים בספרים, אך רגשות יש להרגיש? האם שלום עכשיו במקום שיקול הדעת? האם הריגוש מעל לנאמנות והתמדה? האם האהבה מעל להמשכיות? או אולי בכל זאת – זאת היא ההמשכיות? הרי היא מתועדת ע"י מלאכים בני האל-מוות וכך הופכת להיות אל-מותית בעצמה. והאם הבחירה של המלאך, לאחר אלפי שנים שהוא צופה, בחיים בני חלוף, ככה פתאום מלמדת משהו על החיים? על הבחירה? על המלאך עצמו? האם ההשגחה העליונה, כאן גם פרטית, מתעדת את החיים וזו תפקידה? הרי בהחלט היא לא מתעלת.  בשביל מה היא קיימת בכלל, ההשגחה הפרטית הזו? האם זו סדרת החינוך להשגחה עליונה בעצמה? או שיש כאן אמירה שהמציאות זה לא מה שאנחנו רואים מסביבנו, או לא רואים? זה לא מה שאנחנו לומדים, וזה גם לא מה שאנחנו שומרים בספריות שלנו? ושזה רק צעד ראשון? ושהמציאות זה אוסף החוויות שלנו שגם הן מתועדות ונשמרות בחיים של מעלה? ושהחיים של מעלה בסופו של יום מבינים שהם צריכים להתמחזר אל החיים של מטה ולהפוך לנו, לאנשים? ושאנחנו לא רק קורצנו מחומר של הכוכבים (הרי בפיסיקה המטריאליסטית על פי המפץ הגדול, הכל נוצר שם, כל החומר הקיים ביקום, ושהכוכבים פולטים אותו כל הזמן, כך שהאטומים המרכיבים אותך ואותי יצאו מתישהו מכור ההיתוך של הכוכבים), אלו אנחנו גם האלים בכבודם ובעצמם (המלאכים שמקנים בנו, בחוויות שלנו, ברגשות שלנו, ומחליטים להפוך לאנשים, ז"א להיות אנחנו). כן, הרבה סימבוליקה, הרבה מחשבות אפשר לחשוב בעקבות סרט זה.

יצירת מופת קולנועית. שירה קודרת על אהבה ועל משמעות הקיום.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=HVu940UWV3U

מודעות פרסומת

1984 – Broadway Danny Rose

מומלץ 1984 – Broadway Danny Rose  דני רוז, האיש מברודווי  – Woody Allen

 

 

ברודווי דני רוז… מנהל אמנים. או, יותר נכון אספן של אמנים ביזאריים ולא יוצלחים  (הוא מייצג בין היתר אישה המנגנת על כוסות עם מים, נגן קסילופון עיוור, מהפנט, רקדן סטפס בעל רגל אחת, וכו') למה הוא עושה את זה? הוא מאמין בהם, הוא חושב שלכל אחד, אפילו ללוזר הכי גדול מגיעה הזדמנות. הוא דואג להם. הם הילדים שלו. אפילו כאשר אחד מהם מחליט שמישהו אחר, גדול יותר ומוצלח יותר, ייצג אותו, ואח"כ נמצא בבי"ח כי הרביצו לו, דני רוז משלם את חשבון האשפוז בשבילו. כזה הוא דני רוז, אנושי, מלא סימפטיה, מגן על החלשים, יוצר חממה אנושית בעולם אכזר וחוצץ בין אלו ואלו. אנשים כאלו יצטיירו בתור לוזרים בחברה, שלא מביטים עליהם כמישהו שיש להתחשב בהם. גם כאשר הוא נחשב בטעות כמחזר אחר בחורתו של מאפיונר, אז הגנגסטרים לא באמת מנסים לרדוף אחריו מכיוון שזה הוא דני רוז, אלא כבטעות הוא צף אל התודעה שלהם, הוא לא באמת הרוויח את זה בחיזוריו. הטוב לב, האלטרואיסטיות בכל זאת לא מילה גסה, גם ברחוב – ואוהבים אותו, את דני רוז. אמנם הוא לא הצלחה שהחברה מחזרת אחריו – אבל הוא חודר ללב האנשים ונותן בהם אמון, והם מחזירים לו אמון גם כן. אחת הדמויות המצחיקות שוודי אלן גילם, וגם אשתו דאז מיה פארו מופיעה כאן בתפקיד נהדר – הכל צולם בשחור לבן להדגיש את הנוסטלגיה, הכל מתרחש בניו-יורק, הכל כל כך יהודי והכל כל כך אנושי עם הרבה הומור הנזרק לאוויר (אחרי שהמהפנט מהפנט אישה שלא חוזרת להכרתה, דני רוז פונה אל הבעל: "אני מבטיח לך, שאם אישתך לא תתעורר, אני אקח אותך למסעדה על פי בחירתך. אתה אוהב אוכל סיני?")

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=nGeg-c6fMew

1983 – Trading Places

מומלץ 1983 – Trading Places משנה מקום משנה מזלJohn Landis

 

 

בן המלך והעני כקומדיה.

זהו סרט כיפי להפליא. במהותו הוא מזכיר את בן המלך והעני של מרק טווין שבו בן המלך והעני – נערים צעירים – היו מתחלפים בתפקידים. כאן יש לנו מיקרה דומה – נוכל עני, חתול רחוב, שחור ולא מחונך מתחלף עם מנהל בחברת ברוקרים, לבן, מחונך ורגיל לחיי מותרות. הדבר מיד לוקח אותנו לקומדיית מצבים, עם צחוק בריא ומתמשך, במיוחד כאשר את העשיר משחק דן אקרויד (כן, השותף של ג'ון בלושי מהאחים בלוז) ואת הנוכל העני – אדי מרפי. שניהם מצחיקים ומושכים את העלילה לאורך הסרט להנאותינו. אך זה לא הכל – החלפת התפקידים נעשה כהתערבות )!!) בין בעלי חברת הברוקרים בה עבד דן אקרויד ועכשיו אדי מרפי – התערבות על ה”סכום הרגיל"  על פי הבעלים, אשר כנראה מתערבים לא מעט ביניהם, אשר מהווה דולר אחד. וההתערבות היא בין הבעלים, שהם גם אחים, על מנת ליישב את הוויכוח מה קובע – הסביבה או הגנים. ז"א האם הנסיבות הם הקובעים מי יהיה הקבצן ומי יהיה העשיר המחונך, או מה שקובע זה הגנים ואז לא חשוב מה הנסיבות, העשיר המחונך הוא זה שאמור להיות כזה. זהו לא הוויכוח בין דטרמיניזם ורצון חופשי (הכל צפוי והרשות נתונה), אלא הוויכוח מה קובע – האופי או המעמד. אגב, נושא מאוד רציני ומעניין. אז נוסף על הקומדיה, אנו מקבלים אותה ברוטב חברתי מטובלת בנגיעות אקדמיות. ועל מנת שלא ישעמם לנו או שלא נמות מצחוק, אנו גם מקבלים כקינוח עקיצה פיננסית הפכפכה – האחים בעלי חברת הברוקרים מתכוונים ומתכננים עקיצה בו ירוויחו מיליונים רבים – אך אקרויד ומורפי חוברים כוחות (מה שפותר את הוויכוח מה קובע הסביבה או הגנים בצורה דיפלומטית בחתך הזהב הכה אהוב על פותרי הסכסוכים – גם וגם. מה שכמובן מטאטא את האמת מתחת לשטיח שלא תפריע) ומצליחים לעקוץ את האחים באותה העקיצה שהם תכננו, תוך כדי כך שהם גם המתעשרים מהפינלה המזהיר. בראוו. תענוג צרוף.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=ZjDbJQKDXCY

1983 – To be or not to be

מומלץ 1983 – To be or not to be להיות או לא להיותMel Brooks

 

 

זהו רי-מייק לסרטו המדהים של ארנסט לוביטש באותו השם מ-1942. רי-מייק די דומה ואפילו טוב. פרדריק ברונסקי, בעל תאטרון ברונסקי בוורשה, שחקן תאטרון גדול עפ"י עדות עצמית, נותן קטעים משייקספיר. והנה הוא מגיע להמלט ומתחיל לדקלם "להיות, או לא…" ואז איזה דבר מחריד, הבחור מהשורה השלישית קם, ומנסה לצאת לשירותים ומפריע לכל השורה והכי הוא מפריע לברונסקי (פעם שחקן תאטרון רוסי מפורסם אמר שהאויב הגדול ביותר לשחקן על הבמה היא דלת חורקת שנפתחת) וככה ערב אחרי ערב. ברונסקי בהתקפת עצבים, והבחור…הבחור הוא טייס פולני והוא יוצא מקטע של המלט על מנת לפגוש את אישתו של ברונסקי.… זהו סרט מצחיק ומבדר ברמות גבוהות. מל ברוקס כבר התעמל על סרט עם מחזה בתוכו, ועוד עם היטלר בהמפיקים – והוא חוזר לעשות כך גם כאן, ביחד עם אישתו דאז אן בנקרופט. גם כך הסיפור מצחיק, אך מל ברוקס מחדש את הסיפור עם מגע אישי משלו. יש אולי שיגדירו קומדיה ביחד עם היטלר ונושא היהודי כמשהו בעל טעם רע וולגרי. אך מל ברוקס לא בחל בטעם רע וולגריות. היו גדולים מלפניו שעסקו בנושא זה – כמו הסרט המקורי של לוביטש, וגם צ'רלי צ'פלין עם הדיקטטור הגדול (אני חושב שזהו, עד לשנות השישים אלו 2 סרטים הזכורים לי שהיו קומדיות והייתה שם דמות של היטלר). אך צ'פלין אמר לאחר מכן שאילו ידע על הפתרון הסופי קרוב לוודאי לא היה עושה את הסרט. מל ברוקס, אני חושב, היה עושה קומדיה גם בתוך מחנה השמדה. טוב, אולי הגזמתי. בכל אופן ברוקס ידע לעשות קומדיות ושחט כל פרה קדושה בדרכו. והוא ידע לעשות אותן בסטייל. כולל קומדיה נפלאה זו.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=itW6U-ocHZQ

והנה מל ברוקס ואן בנקרופט מבצעים sweet georgia brown בפולנית. https://www.youtube.com/watch?v=6SiBS2kqgYM

ואם אתם רוצים לראות את הגירסה לשיר זה שהם עשו בסרט – אז לכו לראות את הסרט.

1987 – 84 Charing Cross Road

 שווה 1987 – 84 Charing Cross Road אהבה במיליםDavid Hugh Jones

אני תוהה מה יכול להיות המקבילה לנושא סרט זה בימינו.  מדובר בהתכתבות חוצה עשורים בין אישה ניו-יורקית לבין מוכר בחנות ספרים בלונדון. האישה לא יכולה לקנות ספרים יקרים והיא אוהבת לקרוא. היא מתכתבת עם מוכר הספרים בלונדון אשר שולח לה ספרים משומשים בזול. וכך מתפתחת מסכת מכתבים בינה לבין המוכר. אז למה אני תוהה? הרי גם כיום יש דואר אלקטרוני, לא? ובכן – יש. אך אנשים לא כל כך מתכתבים. הם יותר בקטע של מסרים מידיים כאן ועכשיו. וגם אלו בכיוון של השתטות. פייסבוק זה כבר לזקנים (וגם שם לא חסר שטויות). אינסטגרם זה נחמד (ומה כבר אפשר להעביר שם) אך סנאפ זה הדבר (והמסרים הם ממש מידיים ולא נשמרים כמו בפייסבוק – הם נעלמים). ווטסאפ היא שיא הכתיבה העכשווית, וטוויטר נשאר לאלו בעלי יכולת להגיד הכל במשפט קצר… אנשים בימינו מתנסים בתקשורת הכי פחות אינפורמטיבית והכי גרועה בלהביע ברהיטות את מה שיש על ליבך או דעתך. על מה כל כך מתקשרים? האם על ספרים? היכולת לקרוא ספר זהו עולם הולך ונעלם… וזאת בדיוק הסיבה בגללה אני תוהה. אנתוני הופקינס ואן בנקרופט בסרט קיטשי עדין, בעקבות מחזה מ-1981 מאת ג'יימס רוס-רוונס, שהוא בעצמו בעקבות ספר זכרנות מ-1970 של הלן הנף (כן, הסיפור הוא אמתי).

1988 – Grave of the Fireflies

מומלץ 1988 – Hotaru no haka  Grave of the Fireflies  קבר הגחליליותIsao Takahata

Star 9

 

 

Grave of the Fireflies 1

זהו סרט יוצא דופן. זהו סרט על פי סיפור יוצא דופן באותו השם מאת  סופר יפני אקיוקי נוסאקה מ-1967. הסיפור יוצא דופן מצד אחד, אך חצי אוטוביוגרפי ואותנטי מצד שני. מדובר על סיפור של אח ואחות בשלהי מלחמת העולם השנייה ביפן המופצצת שמנסים לשרוד בעיר קובו. קובו הופצצה במרץ 1945 (היא הופצצה לא רק במרץ – אך הסיפור מזכיר את הארוע הזה) ע"י האמריקאים ע"י פצצות תבערה – כחמישית מהעיר נשרפה (הבנייה דאז הייתה בנייה מעץ) וקרוב ל-9,000 אנשים מצאו את מותם בהפצצה. אמם של האחים מתה בהפצצה והילדים נאלצים לחפש מקור לאוכל וקורת גג. בסיפור האמיתי, אביו החורג של הסופר מת, אחותו גם כן מתה, ואחותו המאומצת הקטנה לא שרדה גם כן – בגלל חוסר תזונה. נוסאקה היה אכול רגשי אשם כבדים – שלא כמו בסיפור שהוא כתב בו האח לכשמצא אוכל הוא קודם האכיל את אחותו הקטנה, במציאות הוא לא יכל להתנהג באבירות שכזו וכל פעם שהזדמן לו האוכל, הוא פשוט אכל אותו. כיוון שאחותו מתה – הוא סחב את האשמה איתו לאורך שנים וכך כתב את הסיפור. הוא לא רצה שהסיפור יוסרט כי סבר שאי אפשר למצוא ילדים שיוכלו לשחק בצורה אותנטית את הסיפור ושהסרט רק יציג את הפאתוס אך לא את הסיפור האמיתי. אני מאוד מודה לסופר שהסכים להפתעתו ולהפתעת כל האחרים לסרט אנימציה בעקבות סיפורו. וכך יש לנו את היצירה המופלאה הזו – כולה סרט אנימציה עצוב, עדין, קודר, ופורט על הרגשות באופן שסרט עם שחקנים אמיתיים לאGrave of the Fireflies 2 היה מצליח להגיע לרמות כאלו של ריגוש. זהו לא סרט אקשן. זהו לא סרט מלחמה. יש הרואים בו סרט אנטי-מלחמתי – למרות שהבמאי מכחיש שהוא כזה (הבמאי מתנגד מלחמות מושבע, אך לא מאמין שאמנות, קולנוע או סיפור יכולים לשנות את המציאות ולשדר מסר אנטי מלחמתי ברור – לטענתו תמיד אפשר מתוך אותו הסיפור להציג עמדה הפוכה – ז"א פרו-מלחמתית). זה לא סרט בכי, למרות שלא אתפלא לראות מטפחות  אוספות דמעות שברחו בלא מפריע מעיניים עצובות ואדומות העוקבות אחר סיפור שסופו ידוע מראש. זהו לא סרט עם דרמה הנשפכת כמו דליים של מיים על רצפה יבשה. לא, הסרט עשוי בצבעים פסטליים, הסרט להפתעתי הוא סרט שקט עם דרמה אנושית מתגלגלת ונכבית עט עט כמו גחליליות לקראת הבוקר. דרמה שלא תשאיר אדם אדיש, פלא אנימציוני המרצד בשקט על המסך. מעולה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=4vPeTSRd580

1985 – Runaway Train

מומלץ 1985 – Runaway Train  רכבת לחופשAndrey Konchalovskiy

Star 8

 

 

Runaway Train

המאבק לחופש כנגד כל הסיכויים.

סרט שמקובל לסווג כסרט חזק. בריחה מבית סוהר באלסקה. השתלטות על רכבת מסע. מרדף. דרמה בתוך הרכבת בין 2 בורחים והאישה שהיתה עליה. דרמה בין הסוהר הרודף ולבין שודד הבנקים הנמלט. אנרגיה חשופה החורכת את המסך לאורך כל הסרט. אין תיחכום, אין חוכמות, אין רגע מזוייף או מבוזבז – הכל נמצא על השולחן תחת אור יוקד של הריכוז שלנו שמסרב למצמץ שמא נפסיד משהו. כזה כח רצון לחיות, ועוד יותר – כזה כח רצון לחופש בכל מחיר, גם של החיים עצמם – קשה לבקש מסרט משהו טוב יותר. טוב, זה לא פלא – הסיפור הוא סיפור של אקירה קוראסאווה, המשחק הוא של ג'ון ווגט (כן ההוא מקאובוי של חצות, ד"א גם אביה של אנג'לינה ג'ולי) הווירטואוזי ומדהים של שודד הבנקים, ובימוי ייצרי וקשוח של אנדריי קונצ'לובסקי – בן של הסופר סרגיי מיכלקוב ואחיו של במאי רוסי מפורסם אחר – ניקיטה מיכלקוב.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=LUo2UtlxTS0

1981 – Das boot

מומלץ 1981 – Das boot הצוללת Wolfgang Petersen

Star 9

 

 

Das boot 1

הצוללת זהו אחד מסרטי המלחמה הטובים ביותר שישנם. זהו עיבוד לספרו של לוטר-גונטר בוקהם מ-1973 ומספר על צוללת U-96 הגרמנית במלחמת העולם השנייה. צוות הצוללת נערך למשימת יציאה לים מנמל צרפתי, ויוצא לדרך למלחמתו מול האוניות של בעלות הברית באוקיינוס האטלנטי ומיצרי גיברלטר. החיים של הצוות מתנהל במרחב של 50 מטר על 4 מטר, כולל הציוד והמכונות. מלחמה בתוך צוללת זה לא אותו הדבר כמו על היבשה, באוויר או אפילו על פני הים. לא, הצוות נמצא במתח פנימי תמידי עם רדארים פנימיים מפותחים מאוד אשר מקפיצים את המתח בשנייה למשמע חשד של פצצות עומק. אז לא רק שקלסטרופוביה סוגרת עליךDas boot 2 מכל הכיוונים, גם הראות מתקשות לנשום את האוויר הדחוס הקשה מרוב סרחון הפחד של כולם – והעיניים נשואות אל הקפטיין – מפקד הצוללת, שהוא האוטוריטה הלא מעורערת היחידה שמחליפה את אלוהים בתוככי הצוללת. אין פלא שעל היבשה הצוות שותה את עצמו לשיכרה, ומחשיב את עצמו לקרובי המלאכים שבשמיים שמותר להם אם לא הכל, אז על בטוח כל מה שהקפטיין יגיד. והנה עוד הפעם צריך להיתכנס ולהפליג אל המשימה הבאה שאין לאיש שום בטחון שיחזור ממנה, ושוב העיניים אל סגן האלוהים – הקפטיין, ושוב אפשר לחתוך את האוויר מרוב מתח נוקשה. האם הם נאצים? לא, הם לא חברי המפלגה. למעשה קיימת איבה הדדית בין הצי לבין הגסטפו – כלבי הצייד חדי השיניים של הנאצים – הצי מחשיב את עצמו לצאצאי האצילים והמסורת הביסמארקית הגרמנית ורואה את הערסים של גסטפו כאספסוף בור ועם הארץ. איבה דומה הייתה קיימת גם בין גסטפו וכוחות האס.אס. לבין הוורמאכט – צבא היבשה וגם הלופווואפה – חיל Das boot 3האוויר. אפשר לתהות איך זה שהשלטון החזיק מעמד כל כך חזק אם הצבא, חיל האוויר והצי היו מסוייגים ממנו. התשובה נמצאת כנראה במהות הפטריוטיות – אמנם השלטון של המדינה שלי הוא לא מה שבאמת הייתי רוצה, אך זאת הארץ שלי, ואני אעשה הכל למענה. וכך אנחנו עוקבים אחר המסע של הצוללת ומבלי להבחין במניפולציית ההאנשה ללוחמים הגרמנים מתחילים לכבד אם לא לאהוד את הקפטיין והצוללנים. הבמאי גם שם את האמפטיה שלנו במבחן כאשר הוא מכניס אותנו לסצינה בה הקפטיין נותן פקודה לא לקחת שבויים כאשר מלחים בריטיים שוחים אל הצוללת כשהם נמלטים על חייהם מהאונייה שהצוללת כרגע הטביעה. סצנה קשה שהשנאה המותנית כלפי הגרמנים שוב צפה על פני השטח כמו צוללת שחורה בלילה קר. אך לאחר מכן, כאשר רואים את הכאב של החיילים והקפטיין פתאום תופסים ש… גם הצוללת שלנו הייתה עושה בדיוק את אותו הדבר – אי אפשר לקחת בשבי לתוך הצוללת. וכך השנאה מתערבבת עם כבוד שאני רוחש. וכמובן מייד צוללים להתחמק בספינות המלחמה המחפשות את הצוללת. בתוך מרחב כל כך קטן, החורק מלחץ המים והמעמקים, ומאיים להתרוקן מהאוויר, המרחב בו חייבים לשמור על שקט מוחלט כי האוזניים לא רק לכותל אלא בתוך המים וכל שיעול עצבני יזמן פצצת עומק מדוייקת שתפגיש אותך עם בורא העולם ללא התראה, מרחב בו לערכים של מולדת רחוקה כבר אין הרבה מקום, המקום בו חברך לנשק שנושם את האוויר שאתה בעצמך צריך, הוא יותר קרוב אליך מאביך ואימך, הצינוק בו לאלוהים אין זכויות יתר והוא צריך לבקש אישור מהקפטיין – זהו כור היתוךDas boot 4 לאנושיות – המקום האחרון בו היית חושד שהיא קיימת, המקום בו מסכות התרבות, הלאומיות, המשפחה והערכים נמוגו והדבר היחיד שמחליף את כל זה היא הצוללת עצמה – ורק עליה תוכל לסמוך על מנת להמשיך ולחיות, ולכל אחד יש תפקיד מוגדר שאסור לפשל בו אף לשנייה ויש רק את קפטיין והצ'יף שיחליטו אם נחייה או נמות.  ואין כמו סיום הסרט בו הבסיס אליו חוזרת הצוללת לאחר משימות אבודות ובלתי אפשריות, מופצץ ע"י כוחות הברית  – שימחיש את הקשר העמוק שנוצר בין האנשים והצוללת. סרט מלחמה, שהוא בד בבד גם סרט אנטי-מלחמטי, ברמה גבוהה ביותר. צי הצוללות הגמרני היה אימת האוקיינוס והימים והיה עפוף בהילה הירואית ויראה כמעט משתקת. כאן נתנו לנו הזדמנות לחוות את זה מבפנים, מהמחנה הגרמני, והחוויה מטלטלת.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=RxMXtofZny8

1980 – The Blues Brothers

מומלץ 1980 – The Blues Brothers האחים בלוז – John Landis

Star 8

 

 

The Blues Brothers 1

דן אקרויד וג'ון בלושי. אני זוכר את ג'ון בלושי עוד מבית החיות, קומדיה פרועה ומטורפת. אח"כ ראיתי אותו ב-1941 של ספילברג, קומדיית בלגן מטורפת גם כן. והנה הוא בהאחים בלוז – נכון, גם זה סרט מטורלל לגמרי. מספרים שהיה מסניף בכל ערב, והם גם בנו בר שלם לחברה בתוך אולפן ההסרטה. צריך פשוט לראות אותם בכדי להאמין – עם חליפות שחורות, נעליים שחורות, עניבות שחורות, כובעים שחורים, משקפי שמש שחורים וחולצה לבנה. זה מראה. זה קלאסה. העלילה קלה – בלושי משתחרר מכלא, הוא ודן נוסעים לבית יתומים בו גדלו, אך מתברר שבית היתומים בחובות – הוא חייב איזה 5,000 דולר אחרת יסגרו אותו, אז בלושי ודן מחליטים, כמו שהם הגדירו זאת, לצאת למשימה מטעם אלוהים ולקבץ שוב פעם את החברה מהלהקה שלהם ולצאת לסיבוב הופעות ע"מ לגייס את הכסף. וכך הם יוצאים להרפתקאה ומסע ובעיקר מרדפים שונים המערביםThe Blues Brothers 2 נאצים, משטרה, התנגשויות מכוניות ומה לא. על הדרך גם פוגשים כל מיני כוכבים כמו ג'ון לי קופר,  ריי צ'ארלס, ג'יימס בראון וארטה פרנקלין הנפלאה. והם גם מופיעים. הקטע ההזוי בהופעות היה כשהם הופיעו בבר מוזיקת קאנטרי מאחורי רשת ברזל שנועדה להגן עליהם מזריקת בקבוקי בירה. והשירים שהיו שם – פשוט נפלאים. זהו סרט פולחן קלאסי (אם כבר מדברים, אז גם בית החיות הוא כזה – סרט פולחן). מדי עשור אני רואה אותו ומתענג מחדש.

קדימון כיפי במיוחד: https://www.youtube.com/watch?v=2HCR4c1zPyk

והנה כל אחד זקוק למישהו לאהוב בביצוע נפלא מהסרט: https://www.youtube.com/watch?v=EHV0zs0kVGg

והנה גם ארתה פרנקלין הנפלאה: https://www.youtube.com/watch?v=Vet6AHmq3_s

והנה ההופעה בבר הקאנטרי המטורפת: https://www.youtube.com/watch?v=RdR6MN2jKYs

טוב מספיק, פשוט תראו את הסרט (עוד הפעם)

1980 – Kagemusha

מומלץ 1980 – Kagemusha  קאגמושהAkira Kurasawa

Ten

Kagemusha 1

יפן. סוף עידן הסונגוקו – תקופה בה יפן היא מפורזת ומחולקת בין פאודלים חזקים יותר או פחות, יפן לקראת האיחוד האלים, לקראת תקופת אדו. טקדה שינגן הוא פאודל מאוד נחשב ומכובד בתקופה זו. הוא ידוע הן כאחד שיש לכבד ולפחד ממנו מבחינה צבאית, אך גם לסמוך עליו בתקופת שלום. על דגלונים צבאיים של שבט טקדה חקוקות המילים פו-רין-קה-זאן שהם רוח-יער-אש-הר – קיצור של ציטוט מאמנות המלחמה של סון טצו

מהיר כרוח, שקט כיער, פראי כאש, איתן כהר

טדקה הוא הכוח הבולם לפאודל אחר – אודה נובונגה, פאודל המעוניין לכבוש ולאחד את יפן. והוא אכן גם יעשה זאת, בסוימו את התקופה הסוערת הזו.  הוא יעשה את זה ביחד עם פאודלים נוספים –  טוקוגאווה יאסו ו-טויוטומי הידיושי שהיה פאודל מישני של אודה והעריץ אותו. שירה מינימליסטית יפנית (בת שלוש שורות) מתארת את אודה, הידיושי ו-טוקוגאווה כך (באותו הסדר)

אם הקוקיה לא שרה, הרוג אותה

אם הקוקיה לא שרה, שכנע אותה

אם הקוקיה לא שרה, חכה לה

התיאור של הפאודלים הוא כזה, מכיוון שאודה היה ידוע כמהיר מעשה ומיליטנטי, והיה הרוח החיה באיחוד יפן, הידיושי היה ידוע כממשיכו של אודה בבניית כמה מסמלי יפן והשכנת שלום, Kagemusha 3וטוקוגאווה זכה לשלוט על יפן המאוחדת והקים את שלטון השוגון שבט הטוקוגאווה ששלט ביפן עד למאה התשע עשרה.

נגד האנשים האלו נלחם פאודל טדקה בהצלחה לא מבוטלת. כאשר טדקה מת, בנו קטצויורי טדקה תפס שילטון בשבט הטדקה והמשיך ביריבויות נגד אודה
וטוקוגאווה עם הצלחות לרוב. המהפך היה במה שידוע בתור קרב נגשינו ב-1575, בה אודה ו-טוקוגאווה הביסו את טדקה. קטצויורי טדקה עדיין המשיך במאבקו, אך הוא נחלש לגמרי לאחר קרב נגשינו, ולאחר מספר שנים, בהמשך להפסדים בקרבות נוספים, ביצע עם משפחתו אקט של חרקירי, וכך פסקה השרשרת המפוארת של בית טדקה.

Kagemusha 17

קרב נגשינו היה ייחודי. טדקה צר על טירה מסויימת עם כ-15,000 לוחמים. אודה וטוקוגאווה באו לעזרת הטירה עם צבא של 38,000 לוחמים. טדקה פנה לקרב איתם עם 12,000 לוחמים (בהשאירו 3,000 על המשך מצור הטירה). טדקה שינגן היה ידוע ב-24 הגנרלים שלו וחיל הפרשים שהיה מכניס מורא לאויביו. הוא הוריש את אלו לבנו. אך אודו היה פאודל עם הרבה השראה גם כן. היה לו כ-3,000 כלי ירייה. כלי ירייה הוצגו ליפן לראשונה ע"יKagemusha 2 הפורטוגזים ב-1543. יפנים יצרו דגם משלהם – טנגשימה. זהו למעשה אב-טיפוס מגושם של הרובה – כלי נשק שהחזיקו ביד, היה לוקח הרבה זמן להטעין אותו (בזמן הטעינה קשת מיומן היה משלח 15 חיצים), היה יורה ירייה אחת, לא ממש מדוייקת (קשתים מיומנים היו מאוד מדוייקים), טווח הפגיעה היה עד 100 מטר (לקשתים היה טווח ארוך בהרבה) שבמרחק כזה גם לא היה תמיד מצליח לחדור את השריון של הלוחמים. היה לטנגשימה ייתרון אחד על הקשת – Kagemusha 4הוא לא היה צריך לוחם מיומן שהתברך בכוח פיזי ואימונים רבים – גם איכר עם הדרכה קצרה היה יכול לירות. אפילו טדקה שינגן האב – זה שהקים את כוח הפרשים הטוב באיזור, ראה בטנגשימה כלי מלחמה שהולך לשנות את שדה הקרב. וכאן, יריבו אודה הצליח בזה. הוא בנה גדרות מסביב לכוח שהפעיל את טנגשימה – גדרות ששימשו כמכשול לפרשים, לכידונים, לכח הרגלים, והכניס שיטה חדשה של יריות במטחים. כאשר קודם לכן כל אחד פשוט היה יורה כשיכל ואח"כ היה מנקה ומטעין את כלי הירייה, הרי אודה רקח טכניקה חדשה של שלוש שורות – שורה ראשונה יורה בבת אחת, עוברת לאחור ומטעינה, שורה שנייה מתקדמת ויורה גם היא במטח אחד, ועוברת לאחור ומטעינה, שורה שלישית עושה אותו הדבר, והשורה הראשונה עוד הפעם מתקדמת להיות ראשונה כאשר היא כבר הטעינה. זה יוצר אפקט של אש כמעט בלתי פוסקת עם אפקט פגיעה הרבה יותר קטלני מאשר אש לא מסודרת. החיילים של אודה נתנו לחיל הפרשים להתקרב לכ-50 מטרים והיו יורים. כך נהרגו כ-10,000 חיילים של טדקה, וכך קרב אחד שינה איך שהקרבות הבאים ביפן ייראו.

Kagemusha5

ההקדמה הארוכה הזו, שרוב פרטייה נדלו מ-וויקיפדיה – באה לשים את התפאורה ההיסטורית הראויה לקגמושה של קורוסאווה. קגמושה – שבמתירגום מילולי זה תרמית פוליטית – עוקבת אחר טדקה שינגן בשלהי דרכו, ועד לתבוסה עקובה מדם של בנו בקרב נגשינו. הסיפור מערב גם דמות נוספת – הכפיל של טדקה שינגן, שהפאודל המכובד היה סבור שצריך שיהיה למיקרה שימות, ושיוביל את יריביו שולל בחושבם שהוא עוד חי, וזה ייתן זמן לבנו להתארגן. קגמושה. הסרט הזה הוא עוד אפוס היסטורי רחב על סמוראים, מעין הקדמה לראן המופתי, אך הוא מופת בפני עצמו. לאחר כס הדמים קורוסאווה היה שבוי בקונספציות של שקספיר בימי הביניים של יפן – אך עד שהוא יביא את זה למימוש במלך ליר (ראן), הוא עושה את קגמושה. לקח לו המון זמן למצוא את התקציב לסרט – הוא היה לא אהוד ביפן מאמצע שנות השישים, עשה ניסיון התאבדות לא מוצלח, ורק הזמנה של הרוסים לעשות את דרסו אוסלה הנפלא הצילה במשהו את יוקרתו. אך גם לאחר הצלחת הסרט לא היה לו עדיין קל לגייס כספים (רק מאוחר יותר פרנסיס פורד קופולה וג'ורג' לוקאס יעזרו למצוא משקיעים אמריקאיים לסרטו). בינתיים קגמושה התבשל לו במוחו הקודח במשך עשור, והוא עבד על הסרט בעזרת תמונות שהוא צייר. קורוסאווה החל את הקריירה שלו כאמן בתור צייר דווקא, ועבר לסרטים מאוחר יותר. זה לא ייחודי לקגמושה – כך הוא עשה עם לא מעט סרטים, כאשר היה מעצב את פלטת הצבעים בהם רצה לראות את הסרט, את הדמויות והסצנות. כך כל הסרטים שלו יצאו אסטטיים וגרפיים – מה שמקבל הרבה תנופה וויזואלית בסצנות הקרבות שהן נהדרות, סוחפות ומשאירות אותך פעור פה – הפורנוגרפיה של אכזריות ומוות לובשות גלימה אסטטית רבת יופי אצל קורוסאווה. וכך הוא גם מכניס אלמנט דימיוני לתוך דרמה היסטורית – את הקגמושה בעצמו.

Kagemusha 7

Kagemusha 8Kagemusha 9Kagemusha 10Kagemusha 11Kagemusha 12Kagemusha 13Kagemusha 14Kagemusha 15Kagemusha 16ולמה צריכים אותו בכלל, את הקגמושה? למה לא לצלם סתם סרט היסטורי מבלי להכניס אלמנט בדוי וזהו? כנראה שקורוסאווה היה עסוק בשאלה, כמו לא מעטים אחרים – למה האדם יבחר לצאת למלחמה, למות, להילחם כל חייו ולמות עם חיוך על שפתיו עבור תהילת מלכו, אדונו, מדינתו? מה יש באדם שאפשר להפעיל בצורה כה בוטה כך שיוותר על היקר מכל הקיים – חירותו וחייו? האם מדובר בכך שכמה שהאדם פחות משכיל, פחות עצמאי ופחות עשיר, אז ניתן לשחק בו יותר והוא יחפש את האדון וישמח בשמחתו ויהיה גאה בתהילתו? זו טענה טעונה, עם קונוטציות פוליטיות ואידאולוגיות, ויהיו רבים שיגנו על הטענה בלהט ושצף וברק בעיניים. היא גם עושה שכל כמו שאומרים, ואפשר להביא דוגמאות היסטוריות לכך שהטענה נכונה. אך קורוסאווה משום מה לא חרט את הטענה הזו על דיגלו. עבור נושא מרכזי לאורך הסרט, הוא מוצא טענה בסיסית יותר – תן לאדם (משכיל או לא, עשיר או לא, עצמאי או נזקק) אמונה ואתה מאחד אותם. נושא האמונה עצמו לא חייב להיות קיים (ראה דתות שונות), נושא האמונה גם לא חייב להיות נכון, הוא גם יכול להיות שיקרי לגמרי – כמו הקגמושה שלנו – אך אם יאמינו, יאמינו באמת – אז יזיזו הרים וגבהות. אז אפילו השקר יכול להאמין שהוא האמת – וכך גם הקגמושה שלנו נדבק בשאיפה לשרת את השבט. זה לא משנה במה מאמינים, זה לא משנה אם מה שמאמינים בו הוא אמיתי – העיקר שהמאמינים מאמינים שזה כך, ואז האמונה מדבקת .

אני תוהה אם קורוסאווה כאן מביע עמדה בעד האמונה, או נגדה ככוח ההרס הגדול של תוצר הטיפשות האנושית.

 יצירת מופת.

Kagemusha 6

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=NIw1obsIPyw