הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: 1995

1995 – Seven

מומלץ 1995 – Se7en שבעה חטאיםDavid Fincher

Star 8

 

 

Seven

זהו מותחן אפל מודרני העשוי בסגון ייחודי של דיוויד פינצ'ר. מככבים בו בראד פיט בתור שוטר צעיר, החובר לשוטר מנוסה שמשוחק ע"י מורגן פרימן (איפה לא שיחק הבחור הזה??). שניהם חוקרים סדרת רציחות של רוצח סידרתי, אשר תיכנן את הרציחות סביב נושא משותף – שבעת החטאים. שבעת החטאים הם: זללנות, תאוות בצע, עצלנות, תאווה, גאווה,קנאה, זעם. הסטייל של המותחן מזכיר סרט אפל, והוא מפתח את הסרט בצורה מזהירה ומותחת – אין רגע דל והמתח עולה ועולה – כל זאת באופן אינטליגנטי עד לסוף הבלתי נמנע המשתלב בתצריף הסופי של שבעת החטאים. אפשר לראות ולהעריך את הסרט מבלי להתעמק במוטיב של שבעת החטאים – אך אני אנצל את הכתיבה ע"מ להתעכב דווקא על הנושא – יש לאמר נושא דתי בכלל ונוצרי בפרט. ובכן – שבעת החטאים –

זללנות

זללנות מוזכרת כמצוות אל תעשה בתריג המצוות היהודית – מצוות רמ"ח:

"איסור אכילה כזולל וסובא, המביאה לדין בן סורר ומורה".

 המצווה קשורה למיקרה של בן סורר ומורה, בו הבן מפריז באכילת בשר ובשתיית יין כנגד רצונו של האב. המיקרה שבתורה מחייב סקילה, אך חז"ל שמו סייגים רבים לעבירה כך שהזללנים לא ממש מסתכנים בחייהם. האיסור מוסבר בגמרא כך:

 "אזהרה לבן סורר ומורה מנין?
תלמוד לומר: לא תאכלו על הדם".

ז"א אל תוכל במידה מופרזת המביאה איתה מיתה, ז"א דם. לי יש הרגשה של-"דם" היה פה תפקיד אחר. עובדי עבודה זרה ומקריבים קורבנות למיניהם היו אוכלים את בשר הבהמה שהוקרבה כאשר הדם עוד לא יבש על הריצפה משחיטת הבהמה ונטף מהבשר. כמובן שיהדות לא אהבה את הנוהג הזה, כמו כל נוהגי עובדי האלילים – וכך לדעתי התגלגל האיסור על ההפרזה באכילה ובשתייה, כזכר לאיסור מנהגים של עבודה זרה. כמובן שזאת דעה שלי פרטית – אך ביהדות אכילת בשר לא נחשבת כמעלה, אלא אם כן זה לצורך סעודת מצווה או חג. תחשבו על זה.

בנצרות הזללנות היא הפרזה שלא לצורך של אכילה ושתייה, ונכללה בשבעת החטאים. תומאס אקוונס, תאולוג ופילוסוף מן הגדולים בעולם הנוצרי, בספרו הקנוני  Summa Theologica  שהוא ה"תנ"ך" של האמונה הקתולית  מבחין בחמש דרכים של זללנות: לאכול מזון אקזוטי או יקר, לאכול אוכל איכותי מדי או בטיבו או בהכנתו (הלך עליך, אייל שני), אכילת אוכל בכמויות גדולות, אכילה מהירה של אוכל (אוי מק'דונלד, מק'דונאלד)  ואכילה בצורה תאוותנית. הוא בכלל סבר שהדרך לרפא את הזללנות היא צומות מרובים.

תאוות בצע או חמדנות

תאווה היא הרצון העז, תשוקה ליותר, ליותר כח, ליותר אהבה, ליותר סטטוס סוציאלי, ובמקרה הפרטי של תאוות בצע – ליותר כסף. בעולם נוצרי מדובר על חטא התשוקה – התשוקה עצמה היא לא חטא, אלא אפילו חלק אינטגרלי מהאמונה עצמה, אך כשהרדיפה מתבצעת אחר דברים בני חלוף (כח, כסף) הרי זה חטא – התשוקה צריכה להיות מופנת רק כלפי אלוהים. תאוות בצע נחשבת לדבר שלילי גם מחוץ לעולם האמונה הנוצרית, הרי מדובר על כך שיהיה לי הרבה יותר מאשר לך. כמו כן תאוות בצע לא יודעת גבולות – זאת תשוקה שלא ניתן לספק אותה, וכך רואים בה כדבר לא נורמלי. מצד שני, בעולם הקפיטליסטי, הכסף הוא אחד המדדים העיקריים לערכם של דברים – וכך אנו עדים לאנשים שחושבים שתאוות בצע זה דבר טוב – וראה סרט וול סטריט שכולו מסתובב סביב תאוות בצע. כאמור, תאוות בצע הוא מיקרה פרטי של תאווה בכלל – ואפשר לראות בתאווה כמקור כל הרוע.

עצלנות

זה די הפתיע אותי שעצלנות נחשבת כחטא. אך לאחר עיון קצר הבנתי במה מדובר – עצלנות היא פועל יוצא של אדישות – ולמעשה האדישות היא החטא. מאדישות מתפתחת הזנחה, עצלנות מלבצע דברים שצריכים לבצע. בשלבים מתקדמים יותר, האדישות גם מאפילה על אהבה עצמית ויכולה להביא לאובדנות. אדישות היא לא חטא אקטיבי, אלא חטא פסיבי – וזה כשלעצמו מסביר את הטענה שהרוע מתקיים אם הטוב לא עושה דבר למנוע את הופעתו.

תאווה

אמנם תאווה נוגעת כמעט בכל דבר – בכוח, בסטטוס, בכסף – אך כאן מדובר בתאוות בשרים, אשר יכולה לשבש את ההתנהגות הנורמלית של בני האדם ולהוביל למעשים רעים כמו ניאוף, זימה, וכל מה שקשור למין בתור הנאה. לדת תמיד הייתה שריטה עם המין – המין נועד לפרו ורבו – כך שבמסגרת הזו הוא מבורך, והתאווה היא תשוקה קדושה – כיוון שבאה למטרה קדושה. אך כאשר היא משתחררת מתפקידה הקדוש וחוטאת בהנאות הגוף לשם הנאה – כי אז היא נחשבת לחטא. בברית החדשה הנוצרית, אפילו המחשבה על זימה היא חטא. היחס אל התאווה דומה כמעט בכל הדתות, למעט תקופות קדומות של הדתות הפגאניות. ביהדות התאווה מיוחסת ליצר הרע שישנו בכל אדם. אך יש בכל אדם גם יצר הטוב, שאמור לאזן את יצר הרע.

הפילוסוף הגרמני שופנהאור תיאר כך את התאווה:

 "התאווה היא מטרה של כמעט כל פעילות אנושית, היא מפעילה השפעה רעה על העניינים החשובים ביותר, מפריעה לעסק הרציני ביותר, לפעמים לזמן מה מבלבלת אפילו המוחות הגדולים ביותר, אינה מהססת עם שְׁטוּיוֹת שלה לשבש את המשא והמתן של מדינאים ואף מחקרים של חוקרים, יש לה נוהג להחליק מכתבי אהבה ותלתלים אפילו לתוך תיקי שרים וכתבי יד הפילוסופים"

גאוותנות

לגאווה יש שני צדדים – אחד הנחשב חיובי – למשל אפשר להיות גאה באומה, במדינה, בהישגי ילדים, וכדו'. הצד השני הוא הגאוותנות – שבסיסה היא האמונה שאני טוב(ה) יותר מאחרים וזה מוביל לסיטואציות של חוסר הודאה בשגיאות, ביטול הישגי האחרים וכו' וכו'. גאוותנות נחשבת אם כל החטאים – שנובעים ממנה ישירות או בעקיפין. מעניין שזה כך בכל הדתות. ייתכן כי המקור לסימון הגאווה כחטא הוא כי מייחסים את הגאווה לשטן. ג'ון מילטון בגן עדן האבוד שם את המילים האלו בפיו של השטן:

 "יותר טוב למשול בגיהנום מאשר לשרת בגן עדן".

דנטה הגדיר גאווה כאהבה עצמית שסטתה לשנאה ובוז כלפי רעהו. גאוותנות היא גם גורמת להערכה עצמית מוגזמת ולזילזול האחר ושאננות כלפי המציאות המשתנה. לנוח על זרי הדפנה, זהו אחד הביטויים המריח גאוותנות. הדת הנוצרית החלה לראות בגאווה תוצר של הערכה עצמית גבוהה – וראתה בהערכה עצמית גבוהה משהו שלילי, חטא – אשר מביא לתוצאות שליליות נוספות. תאולוג פוריטני מהמאה ה-18 ג'ונתן אדוורדס אמר כך:

 "זיכרו שהגאווה הוא נחש הצפע הגרוע ביותר, והיא שוכנת בלב. היא המפרה הגדולה של שלווה נפשית ואיחודנו המתוק עם המשיח. היא הייתה החטא הראשון שהיה, ומהווה את היסודות הנמוכים ביותר של היכל השטן. היא הקשה ביותר לשרש, והיא הכמוסה ומוליכת השולל מכל התאוות, ולעיתים קרובות זוחלת פנימה אל מרכז הדת, במסווה של ענווה".

דברים אלו מתכתבים עם ספר חכמת בן סירא שבו יש התייחסות אל גאווה כמו אל

"חוגלה בכלוב המשמשת כמלכודת, היא כמו מרגל העוקב אחר כל החולשות שלך, היא הופכת דברים טובים לרוע, היא מציבה מלכודות ומבקרת את הדברים הטובים ביותר, כשם שניצוץ מצית את הגחלים, הרשע מכין מלכודות בכדי להקיז דם. היזהר מהרשע כי הוא מתכנן רוע.,הוא יביא עליך קלון לנצח".

 ספר בן סירא נמצא אמנם בארון הספרים היהודי, אך לא נכנס לספרי הקנון היהודי. הוא התקבל דווקא באהבה אצל הקתוליים – ייתכן שזו הייתה הסיבה למה הספר לא נמצא בקנון היהודי (ואז כמובן זה אקט של גאוותנות אצל אלו שהוציאו אותו מהקנון).

אך כאמור, גאווה הוא מושג דואלי.  לדואליות זו של הגאווה יש תפקיד בראיית הגאווה כתכונה ערמומית, המרעילה את נפש האדם, אשר מסיטה אותו מהשכל הישר ומולידה איבה איפה שהייתה קודם ידידות, שנאה איפה ששכנה האהבה. היוונים הקדמונים בידלו בין הגאווה לבין היבריס על מנת לברוח מהדואליות. אריסטו למשל סבר שגאווה היא גדולת האדם, או, במילותיו הוא,

"אדם הנחשב גאה חושב את עצמו ראוי לדברים גדולים. אדם החושב כך מעבר לסגולותיו, הוא טיפש. אך אדם מוסרי הוא לא מטופש. האיש הגאה אם כן הוא האיש שתיארנו. אדם החושב שראוי לדברים קטנים, ואכן ראוי לדברים קטנים הוא אדם מתון, אך לא גאה. הגאווה רומזת על גדולה, כמו שיופי רומז על גוף אלוהי, כמו שאנשים קטנים יכולים להיות מסודרים ובנויים טוב, אך הם לא יפים… גאווה אם כן היא כתר של כל המעלות, והיא מגבירה אותן, והיא לא קיימת בלעדיהן. עקב כך לא קל להיות גאה באמת, שכן אי אפשר להיות גאה מבלי אצילות הנפש ואופי טוב. "

אפילו כיום, הגאווה נתפסת כהרגשה חיובית אשר באה בעקבות הערכה עצמית חיובית. כאשר אומרים בימינו הוא איש גא – לא מתכוונים לדבר שלילי.  לעומת זאת, על מקור ההיבריס, אריסטו התבטא כך:

"אנשים נאיביים חושבים שע"י עשיית רע לאחרים, הם מאדירים את גדולתם על אחרים".

 הפסיכולוגיה המודרנית מערערת על הנחת יסוד נוצרית שמקור הבעיה בהערכה עצמית גבוהה, וגורסת שהערכה עצמית נמוכה אשר גורמת או נגרמת לאמונה בערך עצמי נמוך – היא המקור לבעיות נפשיות של האדם.

קנאה

קנאה היא רגש שמתרחש כאשר אדם חש חוסר באיכות, הישג או רכוש שישנו אצל אדם אחר, ומתאווה שיהיה לו לפחות את אותו הדבר, או לכל הפחות שלשני לא יהיה את זה. ברטרנד ראסל, פילוסוף אנגלי, סבר ש-

קנאה היא הגורם החזק ביותר לאומללות.

אני אוהב מאוד את הגדרת אריסטו לקנאה – לדבריו

קנאה היא כאב הנגרם ע"י מזלם הטוב של האחרים.

קנאה נחשבת כחטא קדמון ונחשב כהגורם לרצח הבל ע"י קין. אך מצד שני, זהו הרגש שנמצא בכולנו. זהו הרגש המניע את כולנו לרכוש מקצוע, להצליח במעשינו, להניע את עצמנו וכך גם האנושות קדימה. הדואליות הזו של הקנאה מקורה בקירבה שיש לקנאה לגאווה – יש להם מוטיבים דומים, והם יכולים להיחשב ברגשות חיוביים, או להיתחזות אליהם בכל אופן, ושניהם מיוחסים במקורם אל השטן. כך שבשבעת החטאים של הנוצרים, כפי שניחשתם כבר, הגאווה היא החטא הכבד ביותר, ולאחריו, בהפרש קטן, צועדת הקנאה.

 זעם

זעם הוא סוג של כעס מוגבר. יש מספר סיבות למה האדם יחוש כעס – למשל הוא חש מאויים או שאדם קרוב אליו מאויים, או נעשה לו עוול. יש זעם "מוצדק" וזעם "לא מוצדק", למשל האדם יכול לחוש כעס רב על מעשה שלא היה, הוא יכול לפרש משהו לא נכון כמאיים, או שיכול לטעות בזיהוי. כאשר הוא רוצה ברעתו של מי שלדעתו פגע או יפגע בו או בקרוביו – זה כבר על סף חטא. נקמה היא האחות הקטנה של הזעם. מעניין שכל הדתות רואות בזעם דבר שלילי, ואף חטא. גם ביהדות. עפ"י הרמב"ם הזעם הוא קרוב לעבודת אלילים. הרי בזה שאנו זועמים, אנו מכחישים את קיומה של ההשגחה העליונה – הרי מושא הזעם שלנו נגרם על ידה. חשוב מאוד לכבוש את הזעם – כמו שכתוב במשלי ט"ז פסוק ל"ב:

ט֤וֹב אֶ֣רֶךְ אַ֭פַּיִם מִגִּבּ֑וֹר וּמֹשֵׁ֥ל בְּ֝רוּח֗וֹ מִלֹּכֵ֥ד עִֽיר.

עם זאת, אי אפשר להתחמק מהעובדה שכולנו חשים כעס או זעם מעט לעט. קשה מאוד לצאת למלחמה מבלי שלוקחים לצידנו גם את הזעם, רצוי מוצדק, או לפחות מוסבר ככזה. ברור לכולנו שיש לכבוש את הזעם ולשלוט בו. (זה אגב ה"מתכון" של איזון, שביל הזהב, שליטה ובקרה – והוא קורה כאשר יש לנו תכונות שליליות ותכונות חיוביות). אך יש בפסיכולוגים של ימינו שאף גורסים שכיבוש הזעם או הכעס גם הם גורמים להשלכות לא רצויות.

 

עד כאן היו שבעת החטאים. אפשר לנסות ולתהות מדוע בכלל תכונות אנושיות שיש לכולנו – הרי אלו לא תכונות נרכשות או נלמדות – אלה כאלו שנוצרו בנו ע"י האלוהים – מדוע תכונות שהושמו בנו ע"י אלוהים נחשבות כחטא? יש שיגידו – זה לא אלוהים, אלא שטן – אך זה לא רציני (הרי מי אישר לשטן? או שלשטן יש חופש פעולה?). כמובן שאפשר גם להבין שהמסנגרים שאלו הם חטאים, הם מעניקים לאלוהים תכונות טובות. אך האמת אף פעם לא הסתתרה מאחורי כוונות מוטות לכאן או לשם. האמת היא מעבר לזה – הרי יש בנו גם הטוב וגם הרע. אנו חוטאים מלידה. הגדרת הבעיה לא בזה, אלא ב"ובחרת בטוב". ז"א יש כאן מעבדה ענקית בה אנחנו העכברים, ומה שנבחן הוא דרכנו בהתמודדות מול מי שאנחנו. ז"א החיים כתכנית האח הגדול של האלוהים. וכאן הדת לקחה תפקיד אמיץ ומנסה להתוות את דוקטרינת דרך ההתמודדות שלנו במציאות שלנו, ולנסות להיות אנשים "טובים" יותר, למרות תכונותינו המולדות כחוטאים.

Seven Deadly Sins by Hironimus Bosch

כשביקרתי במוזיאון הפרדו שבמדריד, זכיתי לראות עבודות מדהימות של הירונימוס בוש (בין שאר פנינות המוזיאון). בין היתר גם תמונה על שבעת החטאים, המוצגת כתמונה של בוש, אך מיוחסת לממשיכי דרכו האמנותית. מוזיאון פרדו ממשיך, גם לאחר שהוכרע שלא הירונימוס בוש הוא זה שצייר, להציג את התמונה כשל הירונימוס בוש למרות הכל. אני זוכר שעמדתי כחצי שעה והתבוננתי בציוריו. אני לתומי חשבתי שציוריו הם ענקיים, לפחות בגודל של ציור קיר – אך הופתעתי מאוד למצוא אותם קטנים. אז לא ייחסתי משמעות רבה לציור על שבעת החטאים והתבוננתי בציוריו המדהימים האחרים. כאן אנסה לתקן עוול זה שעשיתי להירונימוס בוש (או לממשיכיו) ולשבעת החטאים. שבעת החטאים מוצגים על הגלגל. והנה הם החל מהתמונה מלמעלה בשעה ה-12 ועם כיוון השעון: זללנות – איש אחד שותה לשוכרה, כאשר איש שמן מאוד אוכל כל הזמן ולידו בנו גם הוא שמן מאוד. עצלנות – איש יושב וחולם ובחלומו מופיעה לו האמונה בדמות נזירה ע"מ להזכיר לו לא להתעצל ולהתפלל, תאווה – כאשר שני זוגות עסוקים בהנאות הבילוי המשותף והליצנים מנעימים את זמנם, גאווה – אישה עומדת עם גבה אלינו ומתבוננת במראה שמושטת אליה ע"י שד, זעם – אישה מנסה להפריד קטטה בין שני גברים, קנאה – בה זוג מסתכל בקנאה באיש עשיר ובעובד שלו הנושא עבורו סחורה, ובחורה שמתבוננת באיש צעיר שמשוחח איתה ומבטה נעוץ בתיק שיש לו, תאוות בצע – בה שופט מקשיב בתשומת לב לאיש אחד, אך ידו האחרת לוקחת שוחד מאיש אחר בו זמנית.

 והסרט? הסרט לא נכנס לפינות אלו – הוא מזכיר את שבעת החטאים כנרטיב נוצרי המשותף לעולם המערבי, ובונה עליו את המתח והסיפור, עם ההפתעות ותהפוכות הראויות למדיה בידורית זו.

רוב הציטוטים בפוסט זה נלקחו מוויקיפדיה – המגישה בדרכה את הידע האנושי בחינם לכל המעוניין.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=znmZoVkCjpI

1995 – Goldeneye

מומלץ 1995 – Goldeneye גולדן אייMartin Campbell

Star 8

 

 

Goldeneye

פנים חדשות לסדרת ג'יימס בונד – לאחר שני סרטים עם טימוטי דלתון, בנעליו של ג'יימס בונד אנו מוצאים את פירס ברוסנן (שישחק בארבע סרטי ג'יימס בונד וישחרר את המקום לטובת הבונד הנוכחי – דניאל קרייג), ובתפקיד אמ – את ג'ודי דנץ. אפשר גם לאמר שסרט זה מהווה מעבר – מעבר אל ג'יימס בונד המודרני, המתוחכם יותר, העשוי היטב, מציב רף חדש לפעלולים, לתיחכום של העלילה, ומשום מה (הרי בכל זאת מדובר בשטויות במיץ עגבניות) מרגיש חלק מההוויה העכשווית שלנו. והוא לא מאכזב – העלילה היא די טיפוסית עם האיש שרוצה להשפיע על העולם, ולהרוס את כלכלת בריטניה מ..הלווינים, מהלווינים הרוסיים שהשתלטו עליהם (מדובר על תקופה לאחר פירוק בריה"מ), המרדפים מסמרי שער (אפילו על טנק)  והפעלולים – ברוך השם לעולמנו המודרני – ג'יימס בונד עבר ניתוח פלסטי מוצלח.

לשם הסרט יש סיפור. איין פלמינג הוא זה שכתב את סיפורי הג'יימס בונד המקוריים שבעקבותיהם נוצרו סרטי הג'יימס בונד. איין פלמינג היה קצין מודיעין של הצי הבריטי. בשנת 1940 עמד בראש תכנית גולדן איי שמטרתה הייתה ניטור חצי האי האיברי בגלל החשש שפרנקו ייתן לגרמנים להכנס ולכבוש את ספרד. לבריטים יש אינטרסים חזקים בגיברלטר כמעבר אל הים התיכון והם התכוונו להחזיק באינטריסים אלו גם ע"י פעולות סבוטאז' שתוכננו במסגרת תכנית הגולדן איי. התכנית נסגרה ב-1943 כי הבריטים העריכו שהסיכויים שהנאצים יכנסו לספרד קטנים מאוד. פלמינג החליט להשתקע בג'מייקה ורכש שם בית ב-1946 וכינה אותו גולדן איי. בבית זה הוא כתב את כל סיפורי ג'יימס בונד. הבית אמנם היה צנוע יחסית, אך שכן בגן עדן עלי אדמות. לאחר מות איין פלמינג, הזמר בוב מרלי רכש את הווילה. כיום הווילה משמשת כמלון יוקרה. מי שפרוטה בידיו מוזמן לשם תמורת החל מ-$2,500 ללילה לחדר. (https://www.theflemingvilla.com/#about) שם הסרט הוא מחווה לביתו של איין פלמינג – גולדן איי. זה קצת אירוני שהסרט גולדן איי הוא סרט הג'יימס בונד השבע עשרה (או השמונה עשרה, אם סופרים גם לעולם אל תאמר לא – סרט ג'יימס בנד עם שון קונורי עפ"י פלמינג אשר לא נעשה במסגרת ההפקות הרשמיות של ג'יימס בונד, או התשע עשרה אם סופרים גם את קזינו רויאל) , והראשון שלא מבוסס על סיפורים מאת איין פלמינג.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=HHFXthl5IJo

1995 – Cyclo

שווה 1995 – Xich lo Cyclo – Anh Hung Tran

Star 6

 

הו צ'י מין סיטי. סייגון בשבילכם. בלגן אטומי. ביד אומן הבמאי מצייר עיר וויטנאמית מסובכת קשה אלימה עם רבדים של יופי ואלימות הקבורים תחת רוע אנושי וחוסר תקווה. הסיפור, ככל שמעניין (בחור צעיר מנסה להתפרנס בתור מוביל ריקשה, אופניו נגנבות ממנו ומושכרות בחזרה במחיר גבוה, ע"מ לשלם בעדם הוא חובר לכנופיות פשע בהתחלה לדברים קלים ואח"כ לקשים, מבלי שהוא מודע שאחותו היפהיפה – בתפקיד זה משחקת אישתו של הבמאי – גם היא מנוצלת ע"י ראש הכנופיה) יהיה, לא יכול לוויזואליות הבוטה של הסרט. סרט לאנשים עם עצבים חזקים.

1995 – Shanghai triad

שווה 1995 – Yimou Zhang – Yao a yao yao dao waipo qiao Shanghai Triad

הסרט מסופר ממבטו של ילד בן 14, המשרת בטריאדה השנחאית. אולי בגלל זה האלימות הרבה של הסרט היא ברקע ולא בקדמת הבמה. כמו כן הסיפור מגיע אלינו בהבנה מאוחרת – הרי ילד בן 14 לא מבין את משמעותו. אך הסיפור עבורי הוא מישני כאו (מה עוד שהסרט די סטרילי מבחינה רגשית – כנראה בגלל נקודת המבט). מה שיפה זה האווירה, הצילומים – כיאה לסרטים של יימו ז'אנג.