הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: 1999

1999 – The Talented Mr. Ripley

מומלץ 1999 – The Talented Mr. Ripley הכישרון של מר ריפלי Anthony Minghella

Star 9

 

 

The Talented Mr. Ripley

ריפלי – זהו סרט דרמה ומתח בסגנון הישן – ז"א הרבה דרמה שבונה את המתח ללא פעלולים מיותרים המסיחים את הדעת מהעלילה וסצנות מין סוערות המשכיחות את נושא הסרט – אשר מאכלסים סרטי דרמה ומתח של ימינו. טוב, זה גם די טבעי – הסרט הוא בעקבות הספר של פטרישיה הינגסמית' מ-1955 באותו השם. אותה פטרישיה שכתבה גם זרים ברכבת שהיצ'קוק הפך לקלסיקת פשע ומתח אינטלגנטית כל כך. גם ריפלי לא עבר בשתיקה וכבר ב-1960 הוסרט ע"י קלמנט רנה האגדי עם אלן דלון לא פחות אגדי בסרט נהדר שמש סגולה. העלילה עוקבת אחר מעלליו של בחור ממשפחה ענייה אשר בחוכמתו וערמומיותו מחליט לקחת זהות של מישהו אחר. הרבה אנשים מקנאים באחרים על זה שיש להם יותר – אך גיבורנו לא מסתפק בקנאה ומחליף זהויות. הוא נבל לא קטן, שרק מגלה את עצמו. הוא מקסים, אינטלגנטי, שאפתן, וחתיך (טוב, מאט דמון משחק את ריפלי, אז זה לא חכמה). הוא כל כך מקסים ונראה כחסר הגנה באופן מושך שכל הדלתות נפתחות אליו. אפילו זה של הקורבן המקבל אותו לחוג חבריו הקרובים. אפילו שהקורבן עוד מספיק לשאול את ריפלי במה הוא טוב, והוא עונה – בזיוף חתימות, בלספר שקרים ובלהתחזות לכל אחד – ואפילו האמת הערומה לא מרתיעה את הקורבן – כאן ג'וד לאו – מלהיות מוקסם. לא אספר את העלילה – רק אגיד שמדובר בסרט מתח ממדרגה ראשונה, כאשר דמות הנבל של ריפלי רוקמת עור וגידים מול עינינו ומול ריפלי עצמו, המגלה עד כמה הוא יכול להיות נבזי וחלקלק. האם נתקלתם בסיטואציה שבה חבר שלכם, שהיה אהוב על ידכם ושנתתם בו אמן הוא למעשה נוכל המנסה לרמות אתכם בדרכים עקלקלות שאפילו לא חשדתם בזה? אני נתקלתי בכזה. עד היום אינני מבין איך נפלתי ברשת הקסמים שלו. למעשה כל החברים שלי נפלו בקסמיו. ההתנסות האישית הזו השאירה עליי רושם עז עד כמה נתינת אמון יכולה להיות מסוכנת. ויש כאלו שמתחתנים עם דבר כזה ומוצאים לעיתים את עצמם בלא כלום לאחר שהנבל מפשיט אותם מכל רכושם הגשמי והישגם הרוחני. כן, יש אנשים מקסימים וכשרוניים כאלו, שאתה לא מריח אפילו מאיפה זה יבוא אליך. וכאן יש לנו הזדמנות נדירה לראות איך זה קורה צעד אחר צעד.  סרט מעולה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=Ylc5ToQoLg0

1999 – Payback

שווה 1999 – Payback פייבאקBrian Helgeland

Star 6

סרט פעולה מבדר בכיכובו של מל גיבסון. פורטר (מל גיבסון) נורה בגבו אחרי שאישתו ושותפו בגדו בו, לקחו את החלק שלו בשלל (70,000 דולר) וזנחו אותו למות. פורטר לא מת ומתחיל בחיפוש ומרדף אחרי ה-70,000 הדולרים שלו. גם כשבהמשך מציעים לו יותר, הוא מתעקש על השבעים. העלילה מערבת מעבידה לשעבר שלו, גנגסטרים סיניים, גנגסטרים אמריקאיים והרבה טריקים וערמה אשר עושים את הסרט, ביחד עם האקשן והפרצוף של גיבסון, לבידור והנאה.

1999 – Arlington Road

שווה 1999 – Arlington Road סכנה ברחוב ארלינגטוןMark Pellington

Star 6

זהו מותחן קונספירציה. פרופסור לטרוריזם (באמת. לא ידעתי שיש דבר כזה) פתאום מתחיל לחשוד בשכנים החדשים שלו שהם למעשה טרוריסטים. העלילה מתפתחת ועמם החשדות מתחזקים עד לסוף האירוני. מותחן מפתיע, במיוחד אם מתמסרים אליו מבלי לחפש חורים בעלילה.

1999 – The road home

מומלץ 1999 – Wo de fu qin mu qin  The road home  הדרך הביתהYimou Zhang

Star 9

 

 

The road home

אם בעולם קיים רק אחוז אחד מאהבה כמו בסרט, אז שווה לחיות

זאת דרמה רומנטית ומרגשת. שלא כמקבילות ממערב, אין כאן נשיקות סוערות, סצנות אהבה סוחפות או סצנות היסטריות עם דרמה סוחטת דמעות. לא – יימו ג'אנג מגיע לרומנטיקה ומעורבות ריגשית של הצופה בדרך הרבה יותר שקטה, בדרך של מבטים חטופים, בדרך של שתיקות, בדרך של רמיזות מאשר אמירות ישירות ובדרך הוויזואליות הכובשת אשר אין שני לו. הסרט מתחיל בשחור לבן, כאשר הבן של מורה הכפר מגיע אל הכפר מהעיר בעקבות ידיעה על מות אביו. אמו מעוניינת לעשות תהלוכה עם ארון קבורה בדרך מפותלת – הדרך הביתה, הדרך, בה היא, כאשר הייתה צעירה, חיכתה לו שיגיע מהכפר. סיפור האהבה הזה, העשוי בפלאשבקים, הוא מצוייר בצבע עז ומוצב בהיסטוריה של סין בעת רדיפות הימניים (תקופה אשר גם כיום מסתתרת אחרי צנזורה סינית כבדה). הניגודים האלו – נראה ונרמז, עיר וכפר, חופש ומילוי פקודות המפלגה – מגושרים ע"י הדרך הזו, הדרך הביתה, הדרך אל לב גיבורי הסרט, הדרך אל הרגשות שלנו. הרומנטיות העצורה, האהבה מצויירים כאן כזרמים תת ימיים מתחת לגלי האוקיינוס התרבותי שאנחנו מכנים חיים – זרמים שמעצבים את חיי הפרט אף יותר מהגלים מעל פני המים.

הסרט גילה לנו את ז'אנג זיאי בתפקידה הראשון (בתור המורה הצעירה) – תפקיד שהיא ביצעה בכשרון מדהים שקשה לדמיין את הסרט בלעדיה. אח"כ היא כבר עשתה חייל בסרטים כמו דרקון נמר, גיבור ומחול הפגיונות.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=-1ru6xV7SOM

 

1999 – The world is not enough

מומלץ 1999 – The world is not enough  העולם אינו מספיקMichael Apted

Star 8

 

 

the world is not enough

ג'יימס בונד התשע עשרה. "קיו" האגדי שליווה עד כה את ג'יימס בונד במחלקת הגאדז'טים שלו כבר איננו ובמקומו נכנס לתפקיד ג'ון קליז (כן ההוא ממונטי פייטון ומהמלון של פולטי). בסרט לא חסר אקשן נהדר, כל השטיקים שקיימים בסרטים של ג'יימס בונד נמצאים גם כאן ופירס ברוסנן ממשיך לככב כבונד, ג'יימס בונד. הפעם אנחנו ניצבים במאבק נגד הטרוריסט הערמומי שלא יודע פחד או כאב ומתכנן בתככים מתוחכמים לגנוב פצצת אטום. והוא כמעט מצליח. וזה שנתיים לפני שהמטוסים פילחו את התאומים ומיתגו את הטרור כתופעה עולמית המאיימת לא על מהלך או מדינה מסויימת, אלא על העולם כולו. וגם בסרט זה הדבר נעשה בתככים שהמערב לא הבין אותם – ורק ג'יימס בונד הבין שאלקטרה, הבת של איל האנרגיה האזרבג'אני, שהיא גם חברת משפחה של "אם" (ג'ודי דנץ' ממשיכה בתפקיד זה) – היא לא כל כך תמימה. הסרט מערב עלילה מפותלת, מראות אזרבג'אן, לונדון ואיסטנבול, מרדפים מסמרי שער ואפילו צוללת. הנאה צרופה.

והה משהו אינפורמטיבי שדליתי בוויקיפדיה – שם הסרט הוא תרגום מלטינית של " Orbis non sufficit", המוטו של סר תומס בונד מהמאה השבע עשרה, אשר עפ"י  איין פלמינג, השושלת של ג'יימס בונד התחילה עימו  (המוטו הזה של בונד כבר החל מבשירות הוד מלכותה מ-1969). המוטו עצמו שורשיו עתיקים עוד יותר. "העולם לא הספיק לאלכסנדר הגדול, הארון – כן". מתוך "סטירות" של ג'ובינל, מאה שניה לספירה (ספר רביעי – "שאיפה שגויה היא המקור לסבל", סטירה מס' 10)  – כנראה בעקבות המילים שהיו חקוקות על סרקופג של אלכסנדר הגדול.

קדימון:  https://www.youtube.com/watch?v=R4JgqBlbnJk

1999 – Fight Club

מומלץ 1999 – Fight Club  מועדון הקרבDavid Fincher

Star 8

 

 

fight club 1

אלימות החברה שלנו, עטופה בניהיליזם אנרכיסטי

זהו סרט אפל מודרני העשוי היטב. עד כדי כך היטב שיכול לשמש בית ספר על איך עושים סרט (טוב – הסרט בכל זאת בויים ע"י דיוויד פינצ'ר – בחור שאני מכבד את עבודתו ולו רק בגלל שבתור במאי לא ידוע, הוא יצר בתור סרטו הראשון את הנוסע השמיני 3). וכך, מכיוון שהוא עשוי כל כך טוב, הוא גם יכול לטפל בנושאים בעייתיים. קודם כל הוא אלים – מאוד אלים. עד כדי כך אלים שיש ממש מעטפת פילוסופית בגרוש מסביב הנותנת תחושה של הצדקה של מה שאנחנו רואים על המסך. ואני תוהה האם האלימות היא העיקר בסרט או שזה רק כלי להעביר את המסר. והמסרים לא חסרים – הכל פה מתערבב – למשל ניהיליזם. השלילה של הקיים.

 אני רוצה לנגב עם מונה ליזה.

 עד כדי כך. כמובן שלניהיליזם יש שורשים פילוסופיים.

 רק מתי שאיבדת את הכל, אתה חופשי לעשות הכל.

 אך אני תמיד תהיתי האם הניהיליזם לא מהלל את שמחת ההרס  יותר מאשר את תקוות הבנייה החדשה. ניהיליסטים עשויים להגיד שזה בא כעסקת חבילה. אך אני לא אוהב עסקאות חבילה כי אני מרגיש שתמיד דוחפים לי שם משהו שאני לא צריך. וכאן אנחנו מגיעים לעוד נושא בסרט – אפשר לראות אותו כהפגנה אנטי צרכנית. ארגון מועדני הקרב לובשים צורה וטרנספורמציה להתארגנויות אנרכיסטיות מטבען לאנטי תאגידים – וכך באופן ישיר כתנועה המזיזה את הכיסא מתחת לישבנה של הציביליזציה העכשווית. וזה כתגובה לכך שהציוויליזציה הנוכחית מעריכה את החומרנות יותר מהרוחניות. בראד פיט (המשחק את טיילר דורדן – הדמות שיצרה את מועדני הקרב וגם את קבוצת ההתנגדות האנרכיסיטית בשם פרוייקט מייהם) אמר על כך

אני חושב שקיים מנגנון הגנה עצמית המונע מהדור שלי כל קשר אמיתי או חיבור עם הרגשות האמיתיים שלנו. אנחנו מעודדים קבוצות אך לא באים בעצמנו לשחק. אנחנו כל כך עסוקים עם כשלונות והצלחות – כאילו שני הדברים האלו בלבד הולכים לאפיין אותך לבסוף

האלימות המיידית גם שואבת את בסיס הכוח שלה מהגבריות – אם לדייק, מהמרד של הגבריות  נגד תרבות עכשווית שהיא תרבות צרכנית נשית מטבעה שדחקה את הגברים או לברים חשוכים או ליאכטות ובתי קזינו – כאשר רוב המרחב האחר תפוס ע"י דומיננטיות נשית. ומה עושה מצ'ו מצוי שסגרו אותו בפינה? נכון – מנפץ פרצופים. זה גרם לכמה מבקרים לראות בסרט כמסביר ואף מעודד פאשיזם כתגובה למצב חברתי מסויים.

 הסיבות הנ"ל – ניהיליזם, מחאה חברתית וגבריות – מצאו אוזן קשבת אצל הקהל הצעיר הגברי וסרט זה הפך היות סרט פולחן, כאשר הצעירים מהלליםfight club 2 אותו כמינימום יצירת מופת אם לא המניפסט שלהם לחיים.

הסרט עשוי על פי ספרו של צ'אק פלניוק מ-1996. הוא גם חבר בהתאגדויות חברתיות-אנארכיסטיות בארה"ב (אשר מכונות Cacophony society) – פרוייקט מייהם מבוסס על הקבוצות ה"ל.

הסרט עורר חששות שהטפה לאלימות עם גיבוי רעיונות הקוסמים לצעירים יעורר גל אלימות דוגמת זה שעורר התפוז המכני. המציאות לא הייתה כה שחורה – אמנם אפילו עד היום נוצרות קבוצות של מעודוני הקרב, והיו כמה מיקרי אלימות שקושרו ישירות לסרט – אך התופעה של האלימות עצמה הייתה לא גדולה במיוחד. החשש האחר מהסרט כחופר מתחת לאושיות העולם שאנו מכירים כנראה יותר אמיתי – עובדה היא שהסרט הוא סרט פולחן, יש עלייה בעולם בהתנגדות לתאגידים והצעירים היום ניהיליסטיים יותר מאשר אופטימיים. לאן זה יוביל ימים יגידו. אני אישית עדיין סבור שכל הסרטים האלו עם האלימות מהולה בפסיכולוגיה בגרוש (וגם לא בגרוש) סה"כ מטרתם להראות אלימות עצמה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=AZwsKVL6JfM

1999 – Thirteenth floor

שווה 1999 – Thirteenth floor הקומה השלוש עשרה – Josef Rusnak

Star 6

ל-קומה השלוש עשרה לא היה מזל. עיר אפלה יצא ב-1998 והקדים את מטריקס שיצא במרץ 1999. ואז יצא אקזיסטנז באפריל 1999 – אך כבר היה מאוחר מדי – מטריקס האפיל על כולם. ורק במאי 1999 יצא הקומה השלוש-עשרה. לו היה יוצא חודשיים שלושה קודם לכן – היתה מובטחת לו הצלחה – אך בצילם של האחים הגדולים האלו – הוא כבר לא היה חידוש, ומבחינת האיכות הוא גם יצא חיוור למדי. יכול להיות בגלל העדר אלמנט של מתח – שהיה חזק באחיו הגדולים. אך אם לנסות ולשפוט את הסרט ובלי להשוות – סה"כ זהו סרט אפל מדע בדיוני מסוגנן מאוד המטפל בנושא המציאות – כמו שהסרטים שהוזכרו כאן טיפלו. הפעם – מציאות וירטואלית. לוס אנג'לס 1937 נוצרה במעבדת ההיי-טק של מציאות מדומה, ואפשר היה להיכנס אליה ולצאת. התפאורה פשוט נהדרת.

1999 – The sixth sense

מומלץ1999 – The Sixth Sense החוש השישיM. Night Shyamalan

the sixth sense

אותי הסרט תפס בהפתעה. ההפתעה של הסוף, כמובן. זהו סרט על רוחות רפאים והילד שרואה מתים. ברוס וויליס כפסיכולוג המנסה לטפל בילד זה. "אני רואה אנשים מתים" אומר הילד. הסרט הוא איטי ומסוגנן ביותר. אך אם לא הייתה ההפתעה שבסוף, זה היה סתם סרט מסוגנן על נושא של מפגש העולם הזה עם הבא – ומי שהנושא קרוב אליו – וכיום בעידן הני-אייג' שכל נושא המריח מסתורין מעלה את רף הרייטינג – היה בוודאי נהנה ממנו, והיה בוודאי מסתקרן איך אפשר לראות את המתים, ולבטח היו וישנם גם כאלו שהיו עושים מחקר, או פסאודו-מחקר בנושא זה – אך אני לא הייתי מסווג אותו אז כמומלץ. כל הפואנטה שלו בהפתעה בסוף – אשר מחייבת אותך לסקור את כל הסרט מהתחלה שוב פעם ולנסות לזהות חורים בעלילה או בפרטים – וזאת כמובן ע"מ לחפות על כך שלא ראית וחזית את הסוף כבר מההתחלה – הרי לבטח רימו אותי והכשילו אותי – אך לא, ככל שחשבתי על מהלכו של הסרט בהגיון קר כקרח נוכחתי לדעת שלא – אין חורים, הכל מתאים, אחד לאחד – אוי זה היה חכם וכך התמלאתי כבוד ויראה ליוצר הסרט. משובח ואינטליגנטי.

1999 – The Matrix

מומלץ 1999 – The Matrix מטריקסLarry and Andy Wachowski

matrix 1מטריקס (גם המשכיו) הוא סרט משל על מערה של אפלטון – בדיוק כמו עיר אפלה שנה קודם לכן. אך הווריאציה על משל המערה היא מעניינת: כאשר במקור במשל, האנשים שחיו במערה קלטו רק צללים של המציאות עצמה, הרי כאן זה הפוך: ה"צללים" זהו עולם ווירטואלי (תכנית מחשב בשבילכם) שבו המציאות נראית כמו סוף המאה העשרים העשירה, אך העולם האמתי הוא שהאנשים מגודלים בקונכיות ע"י המכונות אשר ניזונות מהאנרגיה האלקטרו-מגנטית של האנשים (אשר שוהים במעין חלום של המציאות הווירטואלית – המטריקס). מה שתופס במטריקס זה לא רק הרעיון הקונספירציה המדהים, אלא שהוא מתובל באקשן קונג-פו עם כוראוגרפיה מודרנית, דמויות אשר בנויות על מנת לעשות סרט פולחן ודיאלוגים – דיאלוגים נהדרים שבצפייה ראשונה, בגלל הקצב המהיר של הסרט והעלילה, לא תמיד מקדישים לב אליהם באופן ראוי. רשימות אלו באות לתקן את הדבר ויביאו מספר דיאלוגים מסדרת הסרטים של מטריקס.

עולם וירטואלי. מהו? האם הוא אמיתי? האם יש מציאות ויש לא-מציאות? או יש רק מציאות וכל השאר אשליה? פעם היה ייצוג, סמל – ואז ידענו בבירור שזה לא מציאות. פעם הייצוג או הדימוי היה כמה שאפשר מדויק למציאות. אך כבר אפלטון הבחין שהדימוי צריך להיות מעוות על מנת שיתקבל כאמיתי בעיני הבריות (מדהים, לא?) – ונתן דוגמה של הפסלים היווניים – בפסלים אלו הראש היה במידות גדולות יותר פרופורציונלית לגוף – וזאת על מנת שלצופה בפסל מלמטה הפרופורציות ייראו בסדר. דוגמה זאת כבר הייתה צריכה להזהיר את כל מי שאוהב דימויים, ססמאות, ייצוגים – שכל עולם הדימויים הוא מעוות. אך ציביליזציה אנושית חיה על הדימויים וכך הגבול בין המציאות לבין הדימויים היטשטש לגמרי בתקופה האחרונה וכבר קשה להבחין מה מציאותי ומה לא. ויש כאלו שאומרים שאין גם משמעות לאבחנה, ושאם הדימוי עושה לך טוב – זאת היא המציאות.

אתה יודע, אני יודע שהסטייק הזה איננו. אני יודע שכאשר אני שם אותו בפה, מטריקס מספר למוח שלי שהוא עסיסי ונפלא. אתה יודע מה גיליתי לאחר תשע שנים? בורות היא אושר.

לדעתי זהו כיוון מסוכן ולא ראוי לחקר המציאות, והכיוון הסובייקטיבי על פני האובייקטיבי ייגמר, אם נקצין אותו, בקביעה "זהו צבע לבן" כשמעצב דעת הקהל (כיום זו תקשורת, בעתיד זאת דיקטטורה מחשבתית) מצביע על הכתם השחור.

בדרך אל הדיקטטורה מחשבתית, יש תחנות ביניים – בעיקר שואבות את בסיסן מהדתות השונות. כן, ניחשתם נכון – הניו-אייג'. אם תרצו מספיק חזק, זאת תהיה המציאות. זאת תעשיית מכירת החלומות בעיקר לחולמים עצמם – ז"א לאלו שכבר שבויים בסמלים וחיים בסרט. וכך גם בסרט עצמו, כל הקונג-פו הזה פורץ את גבולות הכבידה וחוקי הפיזיקה, ונוטע בנו הבוהים במסכים אמונה עיוורת באמרה של WYSIWYG (what you see is what you get) – אם תראה כפית מתכופפת תחת מחשבתך, הכפית תכופף. תחי העולם הווירטואלי ונצחונו על המציאות המגבילה. ההשפעות הדתיות שהבמאים משתמשים הם לא פחות ולא יותר מאשר שימוש בדמותו של ישוע (הרי מי זה ה"אחד" הזה, ניאו? ואם כבר, אז מיהו הסוכן סמית, אם לא השטן?) – שאמנם באים לידי ביטוי ברור יותר בסרט השלישי, אך גם כאן במטריקס אפשר כבר להריח את זה באוויר (אני לא טוען שהבמאים משתמשים בדמותו של ישו על מנת להראות שהטוב ינצח, וניאו יוביל את האנושות לגאולה – למרות שזה בבירור מה שיוצא. אני טוען שהבמאים משתמשים בדמותו של ישו כסב-קונטקסט של הצופה המערבי שנטוע חזק באמונה יהודית-נוצרית על מנת לעשות לו, לצופה, מניפולציה של משיכה אחרי הדמות, וכך אחר הסרט – הרי הסרט עצמו מהווה חלק מהעולם הווירטואלי של ימינו – אני רק מקווה שזה ברור)

בואו נחזור לסיבות אפשריות לטישטוש בין מציאות לסמלים.

 עפ"י  Jean Baudrillard טשטוש הגבולות האלו נובע בעיקר מ-

  • מדיה מודרנית – אינטרנט, טלוויזיה, עיתונות, קולנוע – שטישטשה בין המוצרים שזקוקים להם עבור הקיום והחיים לבין המוצרים שהצורך בהם ניטע ע"י חברות מסחריות
  • המצאת המטבע, אשר הובילה לכך שהמחיר לא נקבע על פי השימוש והצורך, אלא גם הצורך עצמו עובר כימות ע"מ לאפשר להחליפו במשהו אחר
  • הקפיטליזם המודרני, אשר הפריד בין מוצרים, לתהליך ולמקור הייצור וביטל וטישטש את הרקע התרבותי מאחורי הייצור

אגב Jean Baudrillard – שמו מוזכר כאן לא לחינם – ספרו Simulacra and Simulation על הדימויים, משנת 1981 הופיע על אחד הסטים בסרט. כמו כן, הבמאים נתנו את הספר כחומר קריאה חובה לכל משתתפי הסרט. כך שלא יהיו ספקות – אמנם הסרט מרובה קרבות קונג פו, אך היסודות שלו נטועים עמוק עמוק בפילוסופיה.

וכך אנחנו נמצאים בעולם של פייסבוק וגוגל ואייפון שבו המציאות כפי הנראית לדור של עכשיו לוקה בערפול חושים שרק המסוממים הכבדים ביותר התנסו בו – ביטול טוטלי של כל ערכי העולם מחוץ לדימוים אלו. ואלו שחיים בעולם ווירטואלי זה מוסרים בחינם את הדבר האמיתי היחיד שנשאר להם – את זהותם, וכך ה"אח הגדול", ויהיה מי שיהיה (וכנראה הוא זה המרבה במחיר על מידע) יודע עליכם הכל, ומכוון את החיים שלכם כך שיוכל לשלוט בהם עוד ועוד. אתם כבר לא אתם, אתם בסה"כ רכיבי הייצור של יוצר הדימויים ומשמשים כשדה ניסוי והטמנת צרכים וירטואלים המשמשים כמספרים גדלים והולכים בספרי הרווחים של חברות ענק. אתם – כלום. חלק מעולם הווירטואלי, חלק מעגל הזהב, חלק מאלוהים שיצרתם. וזה מה שמטריקס ניסה להראות, לדעתי. חדי ההבחנה יבחינו כמובן שכל משטר פוליטי או דתי ישמח שיהיה לו מטריקס כזה, ואולי בעצם גם יש להם, והיו להם, מאז ומעולם – וכך האנשים הלכו אחר הדימויים שהשליטים דחפו (שטפו את המוח, חינכו – או בלשון המטריקס – תיכנתו) להם – אלוהים, הקודש, האומה, המלך, המדינה, הדמוקרטיה, האיסלם, השמאל, הימין –  וכך גם דחפו את המציאות – החיים עצמם – לעדיפות משנית.

במקדש אפולו שבדלפי היו חקוקות המילים

דע את עצמך

זאת עצה, שמיותר מלציין, שעומדת בבסיס ההכרה העצמית, אשר בתורה מחייבת להכיר את ההיסטוריה

דע מאיפה באת ולאן אתה הולך

אלו גם המילים שאורקל השתמשה בסרט. נבואה, בין החשובות שהתנבאה. אורקל, ד"א, מקורה גם היא מדלפי. אורקל היה תפקיד של אישה זקנה המנבאת delphiדברים סתומים (כנראה בהשפעת סמים) והכוהנים היו מפרשים אותם. מלכים ואנשים חשובים היו מתייעצים עם אורקל בהכרעות חשובות, ואין טעם להזכיר שזה נתן כוח רב לכוהנים בפירושים שלהם. גם כיום דלפי על חורבותיה מקרינה כמה גדולה הייתה בזמנה, כמה הוד היא עדיין נושאת, כמה יראה חשתי כשהלכתי ממקדש אתנה, אל מקדש אפולו דרך האמפיתאטרון הענק עד לאצטדיון העליון כשהגבעות שמתחתיי הן של יוון – ערס התרבות המערבית. דע את עצמך.

דקארט, על מנת לענות מה אמיתי ומה לא, הלך רחוק מאוד והחליט שהוא יפקפק בכל עד שיגיע למה שלא ניתן לפקפק בו – וזאת תהיה האמת. מכאן אמרתו המפורסמת

אני חושב, משמע אני קיים.

בחזרה לסרט

האם הייתה לך הרגשה שאתה לא בטוח אם אתה ער או עדיין חולם?

מה אם אתה לא יכול להתעורר מהחלום הזה? איך תדע מה מבדיל בין עולם החלומות והעולם האמתי?

ברטרנד ראסל, מגדולי הפילוסופים של המאה העשרים, התבטא כך בסוגיה

אני לא מאמין שכעת אני ישן, אך איני יכול להוכיח זאת. אך אני די בטוח, שיש לי חוויות מסוימות, בין אם הן מהחלום, ובין אם מחיי ערות.

בחזרה לסרט:

מורפיאוס: אני מתאר לעצמי שעכשיו אתה מרגיש קצת כמו אליס. נופל למחילת הארנב?

ניאו: אפשר להגיד.

מורפיאוס: אני רואה את זה בעיניך. יש לך המבט של מישהו שמקבל את מה שהוא רואה, כי הוא מצפה להתעורר בכל רגע. באופן אירוני, זה לא רחוק מהאמת. אתה מאמין בגורל, ניאו?

ניאו: לא

מורפיאוס: מדוע לא?

ניאו: מכיוון שאני לא אוהב את הרעיון שאני לא שולט בחיי.

מורפיאוס: אני יודע בדיוק למה אתה מתכוון. תן לי להגיד לך למה אתה כאן. אתה כאן כי אתה יודע משהו. מה שאתה יודע, אתה לא יכול להסביר. אך אתה מרגיש את זה. הרגשת את זה כל חייך. שמשהו לא בסדר עם העולם. אתה לא יודע מה זה, אך זה שם. כמו קוץ במח שלך – משגע אותך. ההרגשה הזאת היא שהביאה אותך אליי. אתה יודע על מה אני מדבר?

ניאו: מטריקס?

מורפיאוס: אתה רוצה לדעת מה זה? מטריקס הוא בכל מקום, הוא מסביבנו. אפילו עכשיו, בחדר זה. אתה רואה את זה כשאתה מביט בחלון, או כשאתה מדליק את הטלוויזיה. אתה מרגיש את זה כשאתה הולך לעבודה, או לכנסיה, או כשאתה משלם את מיסיך. זה העולם שמסכך את עינייך ומעוור אותך מלראות את האמת.

ניאו: איזה אמת?

מורפיאוס: את האמת שאתה עבד, ניאו. כמו כולם, נולדת לשעבוד, נולדת לתוך כלא שלא ניתן להריח, לטעום או לגעת. הכלא של המוח שלך. לצערי, לא ניתן להגיד לאף אחד מהו מטריקס. אתה צריך לראות זאת בעצמך. זאת ההזדמנות האחרונה שלך. אחרי זה אין דרך חזרה. אתה לוקח את הגלולה הכחולה, והסיפור נגמר. אתה מתעורר במיטתך ומאמין במה שאתה חפץ. אתה לוקח את הגלולה האדומה ונשאר בארץ הפלאות, ואני אראה לך עד כמה עמוק מחילת הארנב מגיעה. זכור – כל מה שאני מציע זה אמת, לא יותר.

שני רעיונות נהדרים בדיאלוג זה – האחד הוא הטיעון האמוציונלי המרכזי נגד גורל, דטרמיניזם, נגד "הכל צפוי", נגד האלוהים אם תרצו – "מכיוון שאני לא אוהב את הרעיון שאני לא שולט בחיי", והשני אומר שאנחנו כלואים בקונספציות של עצמנו.

סמית: הייתי רוצה לשתף אותך בהתגלות שהייתה לי בעת שהייתי כאן. היא הייתה לי כאשר ניסיתי לסווג את המין שלכם, ונוכחתי לדעת שאתם לא באמת יונקים. כל יונק על כוכב זה מפתח אינסטינקיבית איזון טבעי עם הסביבה. אך אתם בני האדם – לא. אתם עוברים לאיזור, ואתם מתרבים ומתרבים, עד שכל משאב טבעי נכלה. והדרך היחידה בה אתם שורדים היא לעבור לאזור חדש. יש עוד יצור על כוכב לכת זה אשר הולך בדרך דומה. האם אתה יודע מה הוא? וירוס. אנשים הם מחלה. הסרטן של כוכב לכת זה. אתם המגפה. ואנחנו התרופה.

 פעם היו דינוזאורים. הם נכחדו. עכשיו תורה של האנושות. לסוכן סמית נועד גורל גדול בסדרה, ושנאתו לתפקידו, שעברה טרנספורמציה לשנאה לאנושות, התגבשה לכדי סכנה למטריקס עצמו. גם השטן היה פעם מלאך.

matrix 2

1999 – October Sky

מומלץ 1999 – October Sky שמי אוקטוברJoe Johnston

october sky

שמי אוקטובר זהו סיפור נוגע ללב המתרחש בעיירת כורים קטנה בארה"ב. הדרך היחידה לצאת ממנה היה לקבל מלגת פוטבול מאחד מהקולג'ים הקרובים. השנה היא 1959. אוקטובר. רוסיה משגרת את הלוויין הראשון לחלל – ספוטניק. ואמריקה נמצאת בתדהמה – הקומוניסטים שמו את ידיהם על החלל ראשונים. תלמיד בית ספר אחד מחליט שהוא רוצה לשגר טילים לחלל ומתחיל בעקשנות ושקדנות להגשים את חלומו. וזאת למרות ומורת רוחם של אלו שמאמינים שמקומם של ילדי העיירה זה להיות מתחת לאדמה, בכרייה, ולא בשמיים עם הטילים. וזאת חושבים כמעט כולם. כולל אביו של התלמיד. זהו סיפור על עמידה על שלך, על השגת מטרות, על הגשמת חלומות.

הסיפור, אגב, הוא סיפור אמיתי של מהנדס נאסא הומר היקם. ישנו גם סיפור עם שם של הסרט. הומר היקם הוציא ספר אוטוביוגרפי בשם Rocket Boys בשנת 1998 (הוא היה הראשון מבין 3 הספרים האוטוביוגרפיים שהוא פרסם). סרט October Sky מבוסס על ספר זה. בהתחלה רצו להוציא את הספר כשם הסרט, אך לאחר שעשו מחקר קטן, הגיעו למסקנה שמבין קהל הנשים רק מעטות ילכו לצפות בסרט עם שם כזה. כך שהוחלט למצוא שם אחר. ושמי אוקטובר הוא אנאגרמה של שם הספר. מאוחר יותר, הספר יצא במהדורה נוספת – כמו שם הסרט.

עוד דבר אחד – הסרט זוכה לאהדה אצל המבקרים, וגם בקופות הוא לא מרכין ראש, בעיקר בארה"ב (בה הוא מכר ביותר מ-32 מיליון דולר). גם הספר זוכה לפופולריות בספריות הקהילתיות ברחבי ארה"ב. הסרט כמו הספר משופע בערכים עמוקים, ומהווה סיפור אנושי אינדיווידואלי נטו. כל זאת ללא שום אלימות, ללא סמים, ללא סקס. כנראה שלא אני, לא עושי הסרט ולא האנשים שבזכותם הוא כה מצליח לא מבינים כלום ברייטינג. או שאולי זה בכל זאת נגד התרבות האמריקאית של סקס סמים ורוקנרול? אני פשוט לא מבין למה אין יותר כמו סרטים כאלו, ובמקומם אנחנו זוכים לסרטים אלימים.