הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: 2002

2002 – Frida

מומלץ 2002 – Frida  פרידהJulie Taymor

Star 8

 

 

Frida

פרידה קאהלו. זהו סרט ביוגרפי על ציירת מוכשרת, אישה מלהיבה, תקופה היסטורית מדהימה וסיפור הגדול מהחיים. זהו עיבוד למסך של של ספר "פרידה: ביוגרפיה של פרידה קאהלו" מאת היידן הררה מ-1982.  מקסיקו. צבעים עמוקים. פרידה, בחורה צעירה, כשרונית, תאוות החיים בוערת בה כלפיד, ואז תאונה. פרידה נפצעה קשה בתאונה באוטובוס בה הייתה. כל החיים לאחר מכן היו מלווים בכאב ההולך ובא, היא לא יכלה ללדת, והייתה מבלה בבתי חולים מדי פעם. ואז דיאגו ריווירה. הצייר המפורסם. פרידה הייתה זכורה בעיקר כאישתו – ורק בשנות השמונים זכתה להכרה עולמית בזכות עצמה וכישרונה, שהיה טבוע עמוק בשורשיה המקסיקניים מצדFrida - Self-Portrait with Thorn Necklace and Hummingbird, 1940 אימה והאירופאיים מצד אביה. נישואיה לדיאגו ריווירה היו סוערים, פתוחים ומלווים בתשוקה, אהבה וקנאה – מצד שניהם אגב (הייתה אפילו תקופה בה פרידה, דו מינית מוצהרת, ניהלה רומן עם המאהבת של ריווירה). ריוורה לא יכל לסבול את הרומן שלה עם טרוצקי (גם פרידה וגם דיאגו היו קומוניסטים מוצהרים, ואירחו את טרוצקי בגלותו במקסיקו) והתגרש ממנה. הם נישאו מחדש שנה מאוחר יותר. פרידה קאהלו מתה בגיל 47 כשמצב Frida - The Broken Column, 1944הבריאותי החל להדרדר ונאלצו אפילו לכרות את רגלה קודם לכן. דיאגו ריוורה כתב שרק לאחר מותה הוא הבין סופית עד כמה באמת היא עמוקה אהבתו כלפיה. פרידה הייתה דמות צבעונית לפחות כמו ציוריה, הרוויים בצבעים עזים. היו כאלו שהגדירו את סגנונה כסוריאליסטי – אך פרידה טענה שהיא מציירת רק את המציאות שלה. מבין עבודותיה הרבות חלק מכובד ביותר הוא דיוקנות עצמיים – היא אמרה שהיא מציירת את מה שהיא מכירה, ואת עצמה היא מכירה הכי טוב.

http://www.fridakahlo.org/

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=-CTM7FcY1LE

Frida - My Grandparents My Parents and Me, 1936

מודעות פרסומת

2002 – Bang Bang You're Dead

מומלץ 2002 – Bang Bang You're Dead באנג באנג אתה מתGuy Ferland

Star 8

 

 

Bang Bang You're Dead 1

באנג באנג אתה מת זהו סרט שבו מסתתר גם מחזה באנג באנג אתה מת מאת וויליאם מסטרוסימונה. המחזה הוא בעקבות מיקרי ירי בתיכונים בארה"ב, והסתובב בהצגות בעיקר בבתי הספר, והשחקנים גם הם היו תלמידי תיכון. הגיבור של הסרט הוא קורבן לאלימות בית סיפרית בארה"ב. התגובות שלו וההתמודדות היא לא קונוונציונלית. אך למעשה, מהי התמודדות קונוונציונלית? נורמלית? מידתית? נגד מערכת שהיא נגדך, מעודדת "נורמה", מתעלמת מכך שה"נורמה" היא דורסנת, והופכת את הקורבן לנאשם? איך מתמודדים עם זה? גם הסרט מלא בשאלות כאלו. גיבורנו מחליט להטמין פצצת דמה בבית הספר. כמו כן הוא גם מתעד ומצלם את עצמו כל מה שקורה איתו. כשמורה בבית הספר מאמין בו למרות הכל ומחליט לתת לו צ'אנס ומכניס אותו בתור גיבור במחזה באנג סאנג אתה מת (שבו הגיבור רוצח את הוריו וכמה תלמידי בית הספר), הקהילה מתקוממת ולא מעוניינתUntitled-1 בשילוב ושיקום כזה. הפוליטיקלי קורקט, סיסמאות של אפס סובלנות לאלימות לא נותנת לחברה לראות ולהקשיב למציאות האלימה של תיכונים בארה"ב שבה הבריונים שולטים והקורבן נאשם, והמערכת נותנת לזה במה. זהו גם שיקוף לראי החברה לאחר בית הספר כמובן. זהו הראי שלנו כשאנו מצחצחים שיניים על הבוקר ומסתכלים בעצמנו, מנסים לייפות, לסדר שער, לשים מייק-אפ, להתגלח – ליצור לעצמנו תמונה של נחמדות ומסרבים לראות למי נהפכנו, מעדיפים לראות את האחרים כאשמים. כאן, בסרט הזה, הכל מתחיל. סרט מרגש, חשוב, והרבה יותר ממה שנדמה לנו, יותר ממה שאנחנו מוכנים לתת לו להראות לנו. באנג, באנג, אתה מת.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=2WTij_Dzq98

2002 – Together with You

שווה 2002 – He ni zai yi qi Together with You ביחדKaige Chen

Star 7

מסע של אב ובנו אחרי הצלחה ומימוש עצמי בבייג'ין המודרנית. הבן הוא נגן כינור מוכשר בן שלוש עשרה. האב – אדם פשוט, נאיבי וכפרי. האב מחליט שלבן מגיע יותר ומגיע איתו לבייג'ין. שם הוא מצליח לשכור מורה פרטי לבנו וכך אנחנו נתוודה למערכת יחסים הנתוות בין כל הגיבורים, כולל בחורה צעירה ויפהפיה וגם פרופסור נוסף למוסיקה. הסרט הוא מלודרמה מצויינת, ישירה ולא מתחכמת, עם הרבה רגש ואמפטיה. פעם היו צוחקים על סרטים מסוג זה והוליווד הפסיקה לייצר אותם. אך הנה, דווקא מחוץ להוליווד מעריכים מלודרמה טובה. שווה כל דקה.

2002 – Sympathy for Mr. Vengeance

מומלץ 2002 – Boksuneun naui geot  Sympathy for Mr. Vengeance  שלום לנוקםChan-wook Park

Star 8

Sympathy for Mr. Vengeance

מילה של אזהרה – זהו סרט מזעזע מכמות ואופן האלימות שמוצגת. אם האלימות לא הייתה בכמות כזאת, הייתי מכנה אותו סרט אפל. אולי הוא יוצר ז'אנר חדש – סרט אפל קוריאני.  ובכלל, יש לא מעט קולנוע דרום קוריאני הטבול בדם האלימות כל כך עמוק שאין ברירה אלא לנסות הכללות לתופעה זו. למשל – האם תרבות קוריאנית היא זאת המולידה מפלצות כאלו (טוב, מייד על מנת לסתור הכללה זו עולה השם של קים קי-דוק עם אביב, הקיץ, סתיו, חורף…ואביב הנפלא והאנושי. חוץ מזה, אני חושב שמבול סרטי האלימות הדרום קוריאניים החל דווקא בתקופת הסרט הזה – ז"א הוא היה בין הבודדים בשדה הקולנוע הדרום קוריאני הסנטימנטלי), או האם הקולנוע הקוריאני החליט להשאיר את טרנטינו הרחק מאחור בפורנוגרפיה של אלימות וחדר הניתוח של אכזריות (וקרוב לוודאי שזאת היתה אולי אחת המטרות בעשיית הסרט), או שיש כאן משהו נוסף, משהו אחר. ובכן, במיקרה של שלום לנוקם – כנראה שיש כאן משהו נוסף. ולו רק כי זה סרט ראשון בסדרת הנקמות של צ'אן-ווק פארק. האחרים שעוד יבואו אלו שבעה צעדים ושלום לנוקמת. כל אחד עם עלילה שונה על אותו הנושא – נקמה. כאן – כמו בסרטים אחרים בסדרה – לעלילה יש תפקיד מרכזי, הסרט מסתובב סביב העלילה ומסובב אותנו סביבה. על מנת לא לגלות, אני אגיד רק שמדובר בתגובת שרשרת של נקמות. נקמות אישיות. נקמות אכזריות במיוחד, עם תמונות קשות, שמערבות אלימות, אלימות בלתי אמצעית.  אם כך איזה מטרה כל האלימות הזו משרתת? אני סבור שמדובר על נקמות דם – ז"א הנוקם הוא נוקם על מישהו במשפחה, ונוקם עד הסוף מבלי להתחשב בתוצאות, בלי שיש התחשבות בזה שנוקמים באיש טוב, אפילו בעיני הנוקם. והשרשרת תגובתית של נקמות לא נפסקת עד שהכל גמור. בעיני מדובר בסרט המראה שקשר משפחה הוא חזק, חזק עד כדי נטילת החיים של מישהו אחר. וזה אצל כולם. ומה מוסר ההשכל אם כך? שאם נבחר בנקמה – הפעולה שכל אחד יבין אותה, כל אחד יוכל להזדהות איתה, ושהקשר המשפחתי גם משדר על חובה לנקום – הרי זו התוצאה. איומה ומחרידה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=PhZ8xGzyASE

2002 – Die another day

מומלץ 2002 – Die another day  למות ביום אחרLee Tamahori

Star 8

 

 

Die another day

זהו ג'יימס בונד העשרים. פירס ברוסנן ממשיך לככב כבונד, וג'ודי דנץ' – כ-אם. הסרט עשוי במתכונת הרגילה של ג'יימס בונד (עם הדמויות של איין פלמינג, עם קטע אקשן מסחרר עוד לפני תחילת הכותרות של הסרט, עם שתי נערות בונד, עם עלילה המערבת הצלת העולם, עם הרעים שהם באמת רעים, עם הסגנון הנונ-שרלנטי של בונד באמצע כל הבלגן, עם מוניפני המזכירה שמאוהבת בבונד, עם גאדג'טים מעניינים – כמו מכונית נעלמת –  ועם אקשן נון-סטופ). את מקומם של הרעים תפסו הצפון קוריאנים (איך לא? לאחר שברה"מ חדלה להתקיים, הרוסים אמנם שיחקו את תפקיד הרעים בעיקר כקציני ק.ג.ב. לשעבר המנסים להשתלט על העולם, ואח"כ כמקום לפעילות מאפיה וטרוריסטים שמשתלטים על פצצת אטום – אך היה צורך אמיתי למצוא אות הרוע – וכך צפון קוריאה תפסה את התפקיד – לפחות בסרט זה) – ובונד – חידוש – בילה יותר משנה בכלא ועינויים קוריאניים. עוד דבר מעניין הוא שהסרט הוחרם ב….דרום קוריאה גם כן (בגלל סצנת האהבה לצד פסל בודהה – אשר פגע ברגשות התרבותיים של הבודהיסטים). ובכן מה אגיד? שורה תחתונה – סרט ג'יימס בונד יעיל מבדר, מלא באקשן – קשה שלא להנות.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=VSzixW0KQcc

2002 – The importance of being earnest

שווה 2002 – The importance of being earnest חשיבותה של רצינותOliver Parker

Star 6

 

זהו עיבוד די מרענן למחזהו של אוסקר ווילד. קולין פירת' וג'ודי דנץ נותנים הופעה משכנעת ומבדרת (ד"א בתפקיד של ליידי בלקנל הצעירה משחקת פינטי ווילאמס, שהיא הבת של ג'ודי דנץ, שמשחקת את ליידי בלקבל המבוגרת – קאסטינג עם חיוך דק, כיאה לחומר ההצגה). אך הסיבה העיקרית לצפות, כמובן, זה אוסקר ווילד ויצירתו השובבה. אוסקר ווילד מאוד אהוב עליי, הוא אמן השפה הסאטירה וההומור האנגלי, כל דבר ביצירתו שופע חכמה תיחכום וחוכמולוגיה. קחו כטעימה את האימרה הבאה מהסרט למשל

 לאבד הורה אחד זה חוסר מזל, אך לאבד את שניהם זה כבר חוסר זהירות

וכך כל הזמן, אימרה רודפת אימרה. תענוג צרוף

2002 – 28 Days later

שווה 2002 – 28 Days Later יום אחרי 28Danny Boyle

Star 6

 

ועוד הפעם המדענים הרסו את העולם. ז"א הפעם פעילי איכות הסביבה שיחררו שימפנזות מניסויים מדעיים בהתעלם אזהרת המדענים שהשימפנזות נגועות במחלה מדבקת וקטלנית. אך מה זה משנה? אלו המדענים. היום בעזרת פעילים, אתמול בעזרת פוליטיקאים ושלשום בעזרת טייקונים. ככה זה. האנושות מלאה בחוסר הבנה (את המדע) ונוחה להאשים את מה שהיא לא מבינה. הדרך לגיהנום סלולה בכוונות טובות. בחזרה לסרט – 28 ימים לאחר שיחרור השימפנזות העלילה מתחילה כאשר בחור אחד מתעורר מ-תרדמת ומהלך ברחובות לונדון נטושים מאדם. הסצנות בפיקדילי הנטושה מזכירות במקצת את אני אגדה כשוויל סמית מתהלך ברחובות ניו-יורק נטושים. ובכן מכאן והלא זהו סרט על מאבק השרדות, על בחינת הטבע האנושי כאשר האנושות הופשטה מציוויליזציה. זהו סרט מדע בדיוני טוב, חכם ומותח.

2002 – Hero

מומלץ 2002 – Ying xiong  Hero  גיבורYimou Zhang

זהו סיפור של ללא שם, שמיים ארוכים, שלג מעופף וחרב שבורה וההתנקשות במלך צ'ין במאה השלישית לפני הספירה. כן, זהו קונג-פו. נמר דרקון סלל את הדרך לסרט זה. עכשיו גם hero 1אניני הטעם יעיפו מבט בסקרנות ולגמרי יפלו בשבי. יש בו הרבה למען האמת – קודם כל מדובר במקרה התנקשות אמיתי עם בסיס היסטורי, מדובר בתככים פוליטיים, מדובר בחזון מדיני רחב יריעה של איחוד ממלכות סין, מדובר בהתנגדות יחידים, מדובר בטקטיקות הקרבה על מנת להגיע למטרה, מדובר בהוד והדר ויראה של סין, מדובר אפילו בהד של ראשומון – הסיפור מסופר מספר פעמים והאמת hero 3כל פעם משתנה בעקבות השינוי המפתיע בסיפור – האם הסיפור האמתי הוא האחרון? האם המנצח מספר את ההיסטוריה? האם יש לזה חשיבות בסרט? האמת נמסה ככל שחולף הסרט ובאיזשהו מקום זה כבר לא משנה – ישנו המאבק – משחק השח בין המלך צ'ין וללא שם, וישנו עוד דבר – היופי. זהו סרט בין האסתטיים ביותר שישנם – זאת שירה קולנועית עם צבעים ומחול הקונג פו, זהו פיוט האלימות שמשכיחה את האלימות דרך היופי עוצר הנשימה. ימו ז'נג כבר עשה סרטים יפים קודם לכן, אך כאן הוא מתגלה כרב אלוף ואשף היופי. לא לחינם מאוחר יותר הוא יביים את טכס הפתיחה והסגירה של אולימפיאדת סין שהיו המרהיבים מבין טכסי האולימפיאדות. הבחור מבין יופי מהו – לראות ולסגוד. שפו.

hero 2

2002 – The Twilight Samurai

מומלץ 2002 – Tasogare Seibei The Twilight Samurai  סמוראי הדימדומיםYoji Yamada

the twilight samuraiיפן. אמצע המאה ה-18. מעמד הסמוראים כבר לא מה שהיה פעם. כיום לא לכולם יש עבודה המצריכה כישורי חרב. המון סמוראים מועסקים בעבודות שירות שונות, על מנת לא לשכור עובדים מבחוץ. כלכלה פאודלית מראה בגרות קפיטליסטית וסייביי עובד בתור מנהל חשבונות ומנסה לשרוד כלכלית. הוא בחובות עקב מחלה ממושכת של אשתו, שמתה לא מזמן וע"מ לסבסד את קבורתה המכובדת, הוא נאלץ למשכן את החרב שלו. בנוסף הוא מפרנס שתי בנותיו ואמו הסנילית, ומכיוון שהמשכורת בתור פקיד לא מספיקה, הוא מחפש ומוצא כל עבודה צדדית ע"מ להרוויח בכבוד את מחייתו – ויהי זה אפילו קליית סלים. וכך הוא, בעת הדמדומים, כשהעבודה של הפקידות מסתיימת, ממהר הביתה לפרנסה נוספת, וזאת במקום לבלות עם חבריו הסמוראים לעבודה בשתייה ואצל הגיישות. וכך החברים שלו נתנו לו כינוי סמוראי הדמדומים. כמו על המעמד הסמוראים כולו.

הסרט מגולל לנו בצבעים פסטליים רגועים באופן מאוד אותנטי את הדרמה השקטה של החיים באותה תקופה, את הענווה וכניעות בפני החובה של נפש הסמוראי – נפש האדם, המתגלה בגדולתה בהמשך הסרט. סרט עדין על אדם החי ביום יום החונק בחובות של החברה אשר מחפש את דרכו להמשיך ולהתקיים מבלי לאבד את כבודו.

2002 – Irreversible

מומלץ 2002 – Irréversible  בלתי הפיךGaspar Noe

irreversibleמה אוכל לומר? הסרט הזה הוא משהו. למעשה הוא מאוד משהו. אני שנאתי אותו, הוא סרט גדול. הסיפור הוא על נקמה של חבר וחבר לשעבר על אונס ותקיפה ברוטלית וקשה של החברה שלהם. זהו סרט מטריד – טכניקת הצילום של המצלמה שכל הזמן זזה מאוד מעצבנת, יש בסרט סצנה אלימה במיוחד של מכות ממושכות עד לרצח (אפילו סקורסזה לא העז להראות אלימות כזו), יש בסרט סצנה של אונס מזעזע. כשאני אומר סצנה – אני לא מתכוון למשהו של דקה, אלא לסצנה של 10 דקות מלאות. הסרט מחריד ומזעזע מההתחלה. באמצע הסרט רציתי לסגור. לא סגרתי. לא יודע למה. הסרט לא מצליח להתנדף מהראש, אפילו מבעד לכמה שנים שעברו.  הסצנות חוזרות. זה גורם לך לחשוב. אני שנאתי את הסרט – אבל הוא סרט גדול. הוא קשה לצפיה. הוא לא לחלשי נפש או לב. אך הוא נכנס בך כמו קוץ מתחת לציפורן ומתחיל להטריד, גורם לך לחשוב. יש בו הרבה שכבות נסתרות שמתגלות לך עם הזמן. אגב הזמן, הסרט צולם מהסוף להתחלה (סרט אחר שמשתמש בטכניקה זו שעולה לי בראש – הוא ממנטו של כריסטופר נולן – גם הוא סרט גדול) . זה לא נורמלי לספר את הסיפור ככה (יש טכניקות של זרימת הסיפור עם פלשבקים פה ושם – מה שגם מביא הפתעה לסיפור, אך כאן זה הפוך לגמרי – קודם התוצאה אח"כ הסיבה). אך האופן הלא נורמלי הזה לא פגם בסיפור ועצמתו בכלל. וזה גורם לך לחשוב האם הזמן הוא אובייקטיבי או סובייקטיבי והאם הוא בכלל גורם מכריע לתפיסת העולם שלנו (הדמות המרכזית בסרט עוברת מטמורפוזה מקרימינל לגיבור – אך הוא היה נשאר גיבור גם אילו הסרט היה נעשה בטכניקה של הצגת הסיפור מהתחלה לסוף). הטכניקה הזאת מדביקה אותך לכורסה(אולי בגלל זה לא יכולתי להפסיק את הסרט) וגורמת לך לעצור הכל ולחשוב. אז – האם זו רק טכניקה או הרבה יותר, עניין הזמן הזה? בסוף (בהתחלה?) היה רשום: זמן הורס כל הדברים (Le temps détruit tout), הביטוי שהיה גם בסצנת הפתיחה של הסרט. כן, מחשבות. יש גם טענה מרכזית – נקמה היא זכות אנושית בסיסית. אך הסרט כל כולו, אלים ככל שיהיה, זועק נגד האלימות, נגד הנקמה. אין הנאה לא באונס, לא בנקמה – כל זה מביא את האדם לדרגת חיית פרא משתוללת. הסרט "מתחיל" בסצנות אפלות, מטרידות, אלימות, חולות נפש, מחליאות, אכזריות שגורמות לך להקיא, ו"נגמר" בקרוסלה צבעונית חביבה ושמחה. הוליווד, לא? אותו פורמט. אך מבחינה כרונולוגית זה הפוך – קודם השמחה, ובסוף האפלה. ב"סוף" רואים תמונה נהדרת עם ממטרה והמצלמה מרחפת ומסתובבת סביבה כשברקע צלילי השביעית של בטהובן. מה שמיד מקפיץ אסוציאציה להתפוז המכני של סטנלי קובריק שבו נושא האלימות טופל באופן מחריד לצלילי בטהובן. אצל קובריק זה הפושע שעבר שטיפת מוח מתקנת, וכאן – זה אנחנו, הצופים, שעוברים תיקון דרך הזוועות. וכך, הסרט הוא לא סרט אימה, פורנוגרפיה או פעולה סוג ז' אלא סרט מוסר ממדרגה ראשונה. וכל זה כשהסיפור נסוב על יום אחד בפריז. ללא הקדמה, ללא 10 שנים אחרי, ללא רקע, בלי פלשבקים – יום אחד נטו. ראליסטי, מינימליסטי, חי. חכם. קשה, אתה לא נהנה, בכעס תמידי, נגעל – אך חשוב.