הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: 2002

2002 – Minority Report

מומלץ 2002 – Minority Report דו"ח מיוחדSteven Spielberg

 

 

והנה עוד עיבוד לאחד מסיפורים של פיליפ דיק – כל כך הרבה נעשו על פי הסיפורים שלו שאפשר לדמיין שהוא התסריטאי הראשי של סרטי מדע הבדיוני בהוליווד. הפעם חובר אל הסיפור סטיבן ספילברג האגדי ומביים בכיכובו של אגדה נוספת – טום קרוז. מה עוד אפשר להגיד על מנת שתצפו בסרט זה? האמת היא שזה כבר מספיק. אין מצב שספילברג יפשל במדע בדיוני עם טום קרוז. ספילברג מת על סרטי מדע בדיוני ופנטזיה. ספילברג גם יודע לספר סיפור. וכאן יש לנו סרט מצויין המשלב בצורה מושלמת פעולה, מתח, טכנולוגיה וסיפור. וזה לא פשוט. למשל, טריפו ויתר על המון סממנים של מדע בדיוני על מנת לספר את הסיפור בפרנהייט 451. רידלי סקוט נכנע למדע בדיוני כשסיפר את הסיפור של בלייד ראנר (אגב של פיליפ דיק, כמובן). ספילברג משפר את היכולות שהציג באינטלגנציה מלאכותית עם כל הפירוטכניקה של מדע בדיוני והסיפור שנמהלו בו 50%-50%, ושם בסרט הזה את המדע בדיוני והפעולה טיפ טיפה ברקע על מנת לדחוף את הסיפור קדימה. צריך כשרון לזה, וברוך השם הוא לא חסר לספילברג. שלא תטעו – זהו כן סרט מדע בדיוני, ויש שם לא מעט פירוטכניקה (כמו למשל הרובוטים הקטנים שעפים לתוך בניין וסורקים אותו מבפנים ומבחוץ, כמו למשל רעיון תצוגה לא על מסך, אלא ישר לפניך עם הידיים שמזיזים את המסכים והמסרים ממש לפני העיניים שלך, כמו למשל פרסומת המותאמת אישית למתבונן ומדברת איתו – רעיון שהצביע על התאמה אישית מירבית של המסרים שאנחנו נכנסים אליה בעידן של הסרת פרטיות טוטלית שישנה בימינו, רעיון שפותח בצורה עוד יותר מזהירה בבלייד ראנר 2049 עם פרסומת הענק המשוחחת עם גיבור הסרט, כמו למשל… לא חסר רעיונות רבים ומדהימים שהסרט משופע בצורה מבורכת בהם) – רק שספילברג לא שם אותה לפנינו במרכז השולחן על מנת שנפלוט "וואו" ונתפעל ממנה – אלה השולחן עצמו הוא הטכנולוגיה, מוטמעת בתוך סביבת הצפייה ותומכת בסיפור המונח על השולחן. האיזון הזה עם הטייה קלה לטובת הסיפור מכניסה אותך עמוק לנבכי העלילה שמתפתלת ומזכירה את הנושאים שהיצ'קוק אהב – אדם שנרדף על לא עוול בכפיו ומנסה להוכיח שהוא לא אשם. נושא שהובא לדרגת מסטרפיס ע"י המיומנות של היצ'קוק, נושא שחבוט בכל כך הרבה סרטי מתח, אך כאן יש לו טוויסט ענקי הנובע מנושא הסרט עצמו. כן, הנושא כאן לא פחות חובה ממדע בדיוני, מפעולה ומתח ומסיפור. הנושא הוא רצון חופשי ודטרמיניזם. לא פחות.

בעולם עתידי, עוד כ-30-40 שנה, אפשר לחזות את הפשע ולמנוע אותו לפני שהוא מתרחש. החיזוי נעשה ע"י 3 מוטנטים שחולמים את הפשע, ויחידה מיוחדת צופה ומגיעה למקום הפשע עוד לפני שהוא התרחש. רעיון מדהים, לא? דמיינו עולם ללא פשע, עולם בטוח, עולם שכולנו היינו רוצים לחיות בו, לא?  פועל יוצא הוא שתופסים וכולאים אדם לא על מה שהוא עשה, אלא על מה שהוא עומד לעשות. בעתיד. הנחת היסוד העומדת בהצדקת כליאת הפושע העתידי היא שהעתיד אכן יתרחש כך, והאדם לא ישנה את מהלך העניינים הזה. ז"א יש גורל, ואם מישהו כבר מכיר את העתיד, זה כמו ספר קדוש – לא תסטה ימינה או שמאלה מהדרך הזו. אין רצון חופשי. הכל צפוי והרשות לא נתונה. זה אגב עומד בסתירה למה שנהוג כיום במשפט – האנשים נשפטים על מעשים שהם ביצעו. אך זה כן מתכתב באופן חיובי עם הנוהג של מנגנונים רבים למנוע פשע או חטא – המשטרה לא מאשרת הפגנות ופעילויות רבות על מנת שהסדר הציבורי לא ייפגע (בעתיד), והדת שמה סייגים רבים למהלך החיים וההתנהגות של המאמין שמא לא יתפתה (בעתיד). הנחת היסוד כאן היא שאם יהיה א' אזי בהכרח זה יגרום ל-ב' – ז"א הכל צפוי. עכב כך – הדואליות של השקפת העולם המודרני – האחריות היא על מה שעשית אך מאידך גם ברור מה תעשה  – נותנת לנו הכלים והאהדה וההבנה של מה קורה כאן עם הרצון החופשי והדטרמיניזם. וכך, שלא באופן מפתיע, ראש היחידה לפשעים עתידיים, מוצא את עצמו כאחד שעומד לבצע פשע, מבלי אפילו להבין מה פתאום הוא הולך להיות פושע, וכך מתחיל המרדף שלו להוכיח את תמימותו, להביא לחקר האמת ולא להתמרד נגד הכל צפוי, אלא לערער על המונח "צפוי" ו"הכל", להשמיט את כיסא האוטוריטה מהמציאות היושבת עליו, למצוא חורים. ז"א שטיפת המח של הכל צפוי מחקה את הרשות הנתונה- אין כאן מרד, אלא הרשות נתונה זה משהו שאנחנו הצופים אומרים, משננים, מרגישים ומקווים שיקרה על המסך – ואכן אנחנו רואים את זה (או שמפרשים שמה שאנחנו רואים זה הרשות נתונה). יש כאן אינטראקציה נהדרת בין המסך לבין הצופה בו בכל המישורים – וגם במישור הפילוסופי הזה. סרט פנטסטי, שצפיתי בו לא פעם. תודה למי שהמליצה לי עליו.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=lG7DGMgfOb8

מודעות פרסומת

2002 – Far from Heaven

מומלץ 2002 – Far from Heaven הרחק מגן עדןTodd Haynes

 

 

קטי ופרנק  זוג אמריקאי, גרים בפרברים, בבית יפה, ברחוב יפה, כזה שבסתיו עוטה עלווה אדומה יפהפייה. יש להם בן, הוא מנהל מצליח בתאגיד והיא עקרת בית. אמריקה, קונטיקוט, 1957. התגלמות החלום האמריקאי אין יותר מזה שזוג צעיר יחלום עליו. גן עדן.

 ואז משהו מתנדנד. כנראה שצריך סוג מסוים של אנשים שמורשים להיכנס לגן עדן, כאלו שיתנהגו על פי הנורמה, יהיו קונפורמיסטים מושלמים, ללא מחשבה אחורית כל שהיא, שיחייכו במקומות הנכונים ויבכו כשצריך, ילכו לישון בעשר בלילה, ישתו לשכרה כשצריך להטביע את הצער, יתנשקו ויאהבו ויכעסו במקומות הנכונים, וכל חייהם יזרמו על פי תסריט של ספר מושלם, ספר שלא הם כתבו. גן עדן הוא לא עבור אנשים שינסו להבין מי הם, למצוא את עצמם, לא עבור אלו שנוגסים מי בהיסוס ומי בתאווה בתפוח מעץ הדעת, גם מבלי לדעת על כך.

פרנק מגלה שהוא הומוסקסואל. הוא אמנם מסכים לקחת חלק בתכנית פסיכיאטרית על מנת "להבריא", אך זה לא עוזר. אגב, הומוסקסואלית נחשבה דאז מחלה במיינסטרים המערבי והיו תכניות שונות ומשונות בעיקר פסיכיאטריות במהותם על מנת להחזיר את הסוטה לדרך הטבע הישרה. עם הזמן, הדעה המקצועית השתנתה, וכמו כן אחוזי ההצלחה להחלמה הצטמקו, עד לביטול טוטלי של תכניות אלו בשנות השמונים במערב ובמזרח. הדעה הרווחת כיום אצל בעלי המקצוע שזהו דבר מסוכן מאוד לנסות להניע את האדם מזהותו המינית. למה אני מתעכב על זה? מכיוון שגם כאן בישראל, במאה העשרים ואחת, יש לא מעט אנשי דת שחושבים ואומרים בגלוי שהומוסקסואליות זו מחלה. הם עדיין נצמדים בציפורניהם בגן העדן ומסרבים לראות את האדמה עליהם הם מהלכים. וכך קטי, שלא בדיוק מבינה מה קורה ומה הבעיה (בשנות החמישים לא דיברו על הומוסקסואליות והמודעת הייתה מכאן והלאה) מתרחקת מבעלה מוצאת את עצמה מתעניינת בגבר שחור. גן העדן מתחיל להיעלם והעולם היפה והמיוחל מתחיל לנגוס בשיניו בקטי. בגן העדן של אמריקה אין דבר כזה יחסים בין גזעיים. לא רק שהכושים לא שייכים לגן העדן, כל מי שחש משיכה אל בן או בת הגזע השני מגורש מגן העדן בבושת פנים. ומי שמגרש זה לא האלוהים, וגם לא כותב התסריט של גן העדן. לא, אין צורך בהם על מנת לשמור שבגן העדן כולם יתנהגו כמצופה. יש ברוך השם רכלניות ורכלנים, קובעי דעה ואלו שיעשו שיימינג, חרמות, תוכחה – אתם מכירים אותם, לא? כן, אלו הם שומרי הסף של הדמוקרטיה… סליחה, של גן העדן, והם כמובן ישמרו עליו במינוי עצמי. וכך אנו חוזרים ותוהים מה קורה עם התסריט, מי כתב אותו ועבור מי. האם גן העדן הוא עבור האנשים או עבור שחקנים ששיננו את תפקידם. או שכל מושג החלום הוא שיקרי ונועד להעשיר את מעצבי גן העדן?

דרמה נוגעת ללב.  הסרט מצולם בסגנון של שנות החמישים, ומראה את הטרגדיה של שיברו של החלום האמריקאי מבלי להיכנס אל הצד השיפוטי, ונשאר על פסים תיאוריים.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=5DA3Fu5z_mc

2002 – Dirty Pretty Things

מומלץ 2002 – Dirty Pretty Things דברים יפים מלוכלכיםStephen Frears

 

 

לונדון. מלון. שוער לילה מתבקש לבדוק סתימה בשירותים. הוא עולה לחדר ומוצא שמה שחוסם את הצנרת זהו לב אנושי. כך מתחיל מותחן דברים יפים מלוכלכים וממשיך בבניית המתח שמשום מה הופך לדרמה. מדוע? מדוע סרט מתח חייב להיות דרמה בסופו של יום? ובכן, אולי כי המבנה הוא מבנה של סרט מתח והנושא הוא דרמה. ואולי כך אפשר למשוך קהל לראות דרמה. לא יודע, בכל אופן יש כאן לא רק מתח ודרמה, יש גם קמצוץ של הומר והרבה חומר חברתי. כי אתם יודעים, שוער הלילה הוא למעשה פליט ניגרי לא חוקי בלונדון, ויש לו 3 עיסוקים – בלילה הוא שוער לילה, ביום הוא נהג מונית, ובשאר הזמן הוא גם מטפל רפואית בפליטים אחרים – כי אתם מבינים, בניגריה הוא היה רופא. במעט הזמן שאין לו הוא ישן על הספה של מהגרת לא חוקית אחרת – מוסלמית מטורקיה, כאשר היא לא נמצאת בדירה. למעשה רוב הדמויות במלון ובסרט הם מהגרים, כאשר משטרת ההגירה בעקבותיהם (מיד אפשר לשאול – למה? הרי הכל מושתת על מהגרים בין כה וכה, אז איזה תועלת משטרת ההגירה מביאה? או שזה במסגרת עבודות יזומות?), וכולם מנסים לנצל אותם בכל הצורות האפשריות. אז מצד אחד אפשר לבקר את כל התופעה של ההגירה עצמה, אך יותר מכך זה מצביע יותר על האוכלוסייה הקולטת. מאז שביטלו את העבדות, האנושות מוצאת צורות יצירתיות יותר לשעבוד. מצד אחד המהגרים יעשו כל דבר להרוויח קצת כסף, ומצד שני ה"לבנים" יוצרים סביבה כזו של ניצול של כל דבר. וכך לונדון מצטיירת ככור התנגשות והיתוך לסתירת לחי לכבוד האנושי. למה בעצם מצטיירת? האם היא לא כזאת? והוא שאמרתי, למה חייבים להפוך סרט מתח לדרמה? למה לקחת מאתנו אסקפיזם ולשים לנו מראה מול הפרצוף? דרמה חזקה ומעניינת עם בחינת האנושיות של הדמויות בחצר האחורית של הממלכה המאוחדת.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=7TBThUuyHHw

2002 – City of God

מומלץ 2002 – Cidade de Deus  City of God  עיר האלוהיםFernando Meirelles

 

 

בעיר האלוהים יש סצנת פתיחה אחת הנהדרות שיש בכלל. פאבלות בריאו דה ז'נירו, אחת הכנופיות עורכת סעודה ותרנגולת אחת נמלטת על נפשה, כשכל הכנופיה רודפת אחריה בפאבלות. הקצב, המוסיקה, הצבעים, המעברים והדינמיקה כל כך סוחפים שאפשר לקבל סחרחורת. סצנה מדהימה, המהווה הקדמה, אך עם זאת גם כל התמצית של הסרט. המציאות של פאבלות נושמת סכנה, אבק שריפה, דם וגם תשוקות. אם יש מציאות בה גורלך נקבע מראש אז זה שם, בפאבלות, הנשלטות ע"י כנופיות שמוסרות את המעשר שלה למשטרה שלא נכנסת לשם. קצב ההריגות שם כל כך גבוה שראשי הכנופיה מתחילים להיות כבר נערים צעירים. זו מציאות מסריחה עם אנושיות כלואה באינטריגות של תחרות על כוח, על כבוד כשהתושבים עצמם הם רק עוד מרכיב של הסביבה כמו המדרכה נגיד או קיר או דלת רעועה שאתה בועט בה אם היא בדרכך. סרט מדהים מבחינה וויזואלית, קצב וזרימת האירועים והאותנטיות הבועטת. מספרים שבמאי השתמש על אמת בתושבי הפאבלות בתור שחקנים לסרט כשהעביר להם סדנת משחק במיוחד עבור הסרט הזה. אגב עיר האלוהים זהו שמה של אחת השכונות בפאבלות. הסרט רווי באלימות אם עוד לא ברור.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=tQYvxJArZwk

2002 – The Lord of the Rings: The Two Towers

מומלץ 2002 – The Lord of the Rings: The Two Towers  שר הטבעות: שני הצריחים  – Peter Jackson

 

 

ההמלצה בתוך שר הטבעות: אחוות הטבעת

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=cvCktPUwkW0

2002 – Frida

מומלץ 2002 – Frida  פרידהJulie Taymor

Star 8

 

 

Frida

פרידה קאהלו. זהו סרט ביוגרפי על ציירת מוכשרת, אישה מלהיבה, תקופה היסטורית מדהימה וסיפור הגדול מהחיים. זהו עיבוד למסך של של ספר "פרידה: ביוגרפיה של פרידה קאהלו" מאת היידן הררה מ-1982.  מקסיקו. צבעים עמוקים. פרידה, בחורה צעירה, כשרונית, תאוות החיים בוערת בה כלפיד, ואז תאונה. פרידה נפצעה קשה בתאונה באוטובוס בה הייתה. כל החיים לאחר מכן היו מלווים בכאב ההולך ובא, היא לא יכלה ללדת, והייתה מבלה בבתי חולים מדי פעם. ואז דיאגו ריווירה. הצייר המפורסם. פרידה הייתה זכורה בעיקר כאישתו – ורק בשנות השמונים זכתה להכרה עולמית בזכות עצמה וכישרונה, שהיה טבוע עמוק בשורשיה המקסיקניים מצדFrida - Self-Portrait with Thorn Necklace and Hummingbird, 1940 אימה והאירופאיים מצד אביה. נישואיה לדיאגו ריווירה היו סוערים, פתוחים ומלווים בתשוקה, אהבה וקנאה – מצד שניהם אגב (הייתה אפילו תקופה בה פרידה, דו מינית מוצהרת, ניהלה רומן עם המאהבת של ריווירה). ריוורה לא יכל לסבול את הרומן שלה עם טרוצקי (גם פרידה וגם דיאגו היו קומוניסטים מוצהרים, ואירחו את טרוצקי בגלותו במקסיקו) והתגרש ממנה. הם נישאו מחדש שנה מאוחר יותר. פרידה קאהלו מתה בגיל 47 כשמצב Frida - The Broken Column, 1944הבריאותי החל להדרדר ונאלצו אפילו לכרות את רגלה קודם לכן. דיאגו ריוורה כתב שרק לאחר מותה הוא הבין סופית עד כמה באמת היא עמוקה אהבתו כלפיה. פרידה הייתה דמות צבעונית לפחות כמו ציוריה, הרוויים בצבעים עזים. היו כאלו שהגדירו את סגנונה כסוריאליסטי – אך פרידה טענה שהיא מציירת רק את המציאות שלה. מבין עבודותיה הרבות חלק מכובד ביותר הוא דיוקנות עצמיים – היא אמרה שהיא מציירת את מה שהיא מכירה, ואת עצמה היא מכירה הכי טוב.

http://www.fridakahlo.org/

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=-CTM7FcY1LE

Frida - My Grandparents My Parents and Me, 1936

2002 – Bang Bang You're Dead

מומלץ 2002 – Bang Bang You're Dead באנג באנג אתה מתGuy Ferland

Star 8

 

 

Bang Bang You're Dead 1

באנג באנג אתה מת זהו סרט שבו מסתתר גם מחזה באנג באנג אתה מת מאת וויליאם מסטרוסימונה. המחזה הוא בעקבות מיקרי ירי בתיכונים בארה"ב, והסתובב בהצגות בעיקר בבתי הספר, והשחקנים גם הם היו תלמידי תיכון. הגיבור של הסרט הוא קורבן לאלימות בית סיפרית בארה"ב. התגובות שלו וההתמודדות היא לא קונוונציונלית. אך למעשה, מהי התמודדות קונוונציונלית? נורמלית? מידתית? נגד מערכת שהיא נגדך, מעודדת "נורמה", מתעלמת מכך שה"נורמה" היא דורסנת, והופכת את הקורבן לנאשם? איך מתמודדים עם זה? גם הסרט מלא בשאלות כאלו. גיבורנו מחליט להטמין פצצת דמה בבית הספר. כמו כן הוא גם מתעד ומצלם את עצמו כל מה שקורה איתו. כשמורה בבית הספר מאמין בו למרות הכל ומחליט לתת לו צ'אנס ומכניס אותו בתור גיבור במחזה באנג סאנג אתה מת (שבו הגיבור רוצח את הוריו וכמה תלמידי בית הספר), הקהילה מתקוממת ולא מעוניינתUntitled-1 בשילוב ושיקום כזה. הפוליטיקלי קורקט, סיסמאות של אפס סובלנות לאלימות לא נותנת לחברה לראות ולהקשיב למציאות האלימה של תיכונים בארה"ב שבה הבריונים שולטים והקורבן נאשם, והמערכת נותנת לזה במה. זהו גם שיקוף לראי החברה לאחר בית הספר כמובן. זהו הראי שלנו כשאנו מצחצחים שיניים על הבוקר ומסתכלים בעצמנו, מנסים לייפות, לסדר שער, לשים מייק-אפ, להתגלח – ליצור לעצמנו תמונה של נחמדות ומסרבים לראות למי נהפכנו, מעדיפים לראות את האחרים כאשמים. כאן, בסרט הזה, הכל מתחיל. סרט מרגש, חשוב, והרבה יותר ממה שנדמה לנו, יותר ממה שאנחנו מוכנים לתת לו להראות לנו. באנג, באנג, אתה מת.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=2WTij_Dzq98

2002 – Together with You

שווה 2002 – He ni zai yi qi Together with You ביחדKaige Chen

Star 7

מסע של אב ובנו אחרי הצלחה ומימוש עצמי בבייג'ין המודרנית. הבן הוא נגן כינור מוכשר בן שלוש עשרה. האב – אדם פשוט, נאיבי וכפרי. האב מחליט שלבן מגיע יותר ומגיע איתו לבייג'ין. שם הוא מצליח לשכור מורה פרטי לבנו וכך אנחנו נתוודה למערכת יחסים הנתוות בין כל הגיבורים, כולל בחורה צעירה ויפהפיה וגם פרופסור נוסף למוסיקה. הסרט הוא מלודרמה מצויינת, ישירה ולא מתחכמת, עם הרבה רגש ואמפטיה. פעם היו צוחקים על סרטים מסוג זה והוליווד הפסיקה לייצר אותם. אך הנה, דווקא מחוץ להוליווד מעריכים מלודרמה טובה. שווה כל דקה.

2002 – Sympathy for Mr. Vengeance

מומלץ 2002 – Boksuneun naui geot  Sympathy for Mr. Vengeance  שלום לנוקםChan-wook Park

Star 8

Sympathy for Mr. Vengeance

מילה של אזהרה – זהו סרט מזעזע מכמות ואופן האלימות שמוצגת. אם האלימות לא הייתה בכמות כזאת, הייתי מכנה אותו סרט אפל. אולי הוא יוצר ז'אנר חדש – סרט אפל קוריאני.  ובכלל, יש לא מעט קולנוע דרום קוריאני הטבול בדם האלימות כל כך עמוק שאין ברירה אלא לנסות הכללות לתופעה זו. למשל – האם תרבות קוריאנית היא זאת המולידה מפלצות כאלו (טוב, מייד על מנת לסתור הכללה זו עולה השם של קים קי-דוק עם אביב, הקיץ, סתיו, חורף…ואביב הנפלא והאנושי. חוץ מזה, אני חושב שמבול סרטי האלימות הדרום קוריאניים החל דווקא בתקופת הסרט הזה – ז"א הוא היה בין הבודדים בשדה הקולנוע הדרום קוריאני הסנטימנטלי), או האם הקולנוע הקוריאני החליט להשאיר את טרנטינו הרחק מאחור בפורנוגרפיה של אלימות וחדר הניתוח של אכזריות (וקרוב לוודאי שזאת היתה אולי אחת המטרות בעשיית הסרט), או שיש כאן משהו נוסף, משהו אחר. ובכן, במיקרה של שלום לנוקם – כנראה שיש כאן משהו נוסף. ולו רק כי זה סרט ראשון בסדרת הנקמות של צ'אן-ווק פארק. האחרים שעוד יבואו אלו שבעה צעדים ושלום לנוקמת. כל אחד עם עלילה שונה על אותו הנושא – נקמה. כאן – כמו בסרטים אחרים בסדרה – לעלילה יש תפקיד מרכזי, הסרט מסתובב סביב העלילה ומסובב אותנו סביבה. על מנת לא לגלות, אני אגיד רק שמדובר בתגובת שרשרת של נקמות. נקמות אישיות. נקמות אכזריות במיוחד, עם תמונות קשות, שמערבות אלימות, אלימות בלתי אמצעית.  אם כך איזה מטרה כל האלימות הזו משרתת? אני סבור שמדובר על נקמות דם – ז"א הנוקם הוא נוקם על מישהו במשפחה, ונוקם עד הסוף מבלי להתחשב בתוצאות, בלי שיש התחשבות בזה שנוקמים באיש טוב, אפילו בעיני הנוקם. והשרשרת תגובתית של נקמות לא נפסקת עד שהכל גמור. בעיני מדובר בסרט המראה שקשר משפחה הוא חזק, חזק עד כדי נטילת החיים של מישהו אחר. וזה אצל כולם. ומה מוסר ההשכל אם כך? שאם נבחר בנקמה – הפעולה שכל אחד יבין אותה, כל אחד יוכל להזדהות איתה, ושהקשר המשפחתי גם משדר על חובה לנקום – הרי זו התוצאה. איומה ומחרידה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=PhZ8xGzyASE

2002 – Die another day

מומלץ 2002 – Die another day  למות ביום אחרLee Tamahori

Star 8

 

 

Die another day

זהו ג'יימס בונד העשרים. פירס ברוסנן ממשיך לככב כבונד, וג'ודי דנץ' – כ-אם. הסרט עשוי במתכונת הרגילה של ג'יימס בונד (עם הדמויות של איין פלמינג, עם קטע אקשן מסחרר עוד לפני תחילת הכותרות של הסרט, עם שתי נערות בונד, עם עלילה המערבת הצלת העולם, עם הרעים שהם באמת רעים, עם הסגנון הנונ-שרלנטי של בונד באמצע כל הבלגן, עם מוניפני המזכירה שמאוהבת בבונד, עם גאדג'טים מעניינים – כמו מכונית נעלמת –  ועם אקשן נון-סטופ). את מקומם של הרעים תפסו הצפון קוריאנים (איך לא? לאחר שברה"מ חדלה להתקיים, הרוסים אמנם שיחקו את תפקיד הרעים בעיקר כקציני ק.ג.ב. לשעבר המנסים להשתלט על העולם, ואח"כ כמקום לפעילות מאפיה וטרוריסטים שמשתלטים על פצצת אטום – אך היה צורך אמיתי למצוא אות הרוע – וכך צפון קוריאה תפסה את התפקיד – לפחות בסרט זה) – ובונד – חידוש – בילה יותר משנה בכלא ועינויים קוריאניים. עוד דבר מעניין הוא שהסרט הוחרם ב….דרום קוריאה גם כן (בגלל סצנת האהבה לצד פסל בודהה – אשר פגע ברגשות התרבותיים של הבודהיסטים). ובכן מה אגיד? שורה תחתונה – סרט ג'יימס בונד יעיל מבדר, מלא באקשן – קשה שלא להנות.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=VSzixW0KQcc