הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: 2008

2008 – Traitor

שווה 2008 – Traitor הבוגדJeffrey Nachmanoff

זהו סרט אקטואלי. סמיר הוא סודני מלידה. אביו נהרג בפיצוץ ברכבו. מאוחר יותר אנו פוגשים בסמיר כאשר הוא מוסלמי אדוק, בקשרים ישירים עם ג'יהדיסטים המתכננים פיגועים נגד המערב. רק שהוא סוכן כפול הפועל לטובת ארה"ב. או שלא? לאורך הסרט אתה נמצא בדילמה האם הוא ג'יהדיסט או באמת סוכן אמריקאי? במי הוא בוגד הסמיר הזה – בגזע שלו או בארה"ב? והאם כל הצידוקים של קוראן נגד האלימות באמת משכנעים? את הג'יהדיסטים זה כנראה לא. יכול להיות שזה מסבר את האוזן המערבית – לא כל המוסלמים הם כאלו, הקוראן קורא נגד האלימות. התופעה הזו היא טבעית לחלוטין – לסגור עיניים על מציאות, בת יענה הקוברת את ראשה בחול ע"מ לא לראות את המציאות העגומה, לטעון שזו לא מציאות בכלל ושכל הלא-שמאלניים עסוקים בהכללות מזיקות ולא נכונות, ושכל המיקרים האלו הם מיקרים של יחידים, או של קבוצות טרור ושכולם מגונים ע"י הרוב המוסלמי ושהקוראן בעצמו מגנה את האלימות. גם הסרט הזה משרת את המטרה הזו – מוסלמים אדוקים יכולים להיות בשירות ארה"ב נגד מוסלמים "רעים". בגלל שהם "אמריקאיים", בגלל שהקוראן הוא נגד האלימות… הסרט יש להודות בנוי היטב ומותח. אך המציאות היא לצערי של בת יענה.

מודעות פרסומת

2008 – The Children of Huang Shi

שווה 2008 – The Children of Huang Shi  ילדיו של הואנג שיRoger Spottiswoode

 

זהו סרט סיני על תקופה היסטורית של מלחמת סין-יפן השנייה (1937-1945) שמתמקד בסיפורו של ג'ורג' הוג. הוג היה הרפתקן בריטי ועיתונאי פרי-לנסר שעבד גם ביפן ועבר לסין במלחמה. הוג נחשב גיבור לאומי בסין – הוא התיידד עם הצד ה"נכון" (באותה תקופה בסין פעלו גם קומוניסטים וגם לאומניים. הוג היה מיודד עם הקומוניסטים), והציל בית יתומים על 60 ילדיו מהמלחמה – הן מאכזריות היפנים והן מגיוס ללחימה ע"י הלאומניים, כאשר הצעיד אותו לאורך 700 קילומטרים הרחק אל הביטחון של אזורי הספר. כמו כל סרט היסטורי גם סרט זה זכה לביקורת על דרמטיזציה ועיוות עובדות – וכך באמת צריך להתייחס לכל סרט היסטורי – כבדהו וחשדהו (במקרה הזה יש החולקים שהוג נכח בטבח ואונס ננקינג – הבירה של סין דאז – ע"י הצבא האימפריאלי היפני – כשהטבח בעצמו מהווה מחלוקת בין היסטוריונים וקבוצות לאומניות של יפן – ההיסטוריונים נוקטים במספרים של 40,000-300,000 קורבנות לאכזריות היפנים ועשרות אלפי נשים סיניות שנאנסו, כאשר היפנים הלאומניים טוענים שמספרים אלו מנופחים) – אך מצד שני, סרטים היסטוריים לא מתיימרים להיות ספרי לימוד, אלא להעביר מסר הבנוי על ההיסטוריה. במקרה הזה, המסר של גבורה ולקיחת אחריות אישית על חיים של אחרים מועבר היטב על רקע המלחמה האכזרית.

2008 – Religulous

שווה 2008 – Religulous בדיחדתLarry Charles

 

 

זהו סרט דוקומנטרי עם ביל מהר – שנולד לאם יהודייה ואב קאתולי. ביל עושה מסע בין הדתות המערביות כמו יהדות, אסלאם ונצרות, וכמו כן כמה מהמוזרות שבהן – כמו הסיינטולוגים וכו", הוא עושה איתן חשבון מאוד מצחיק, הוא מעלה קוריוזים שאתה בא לך להתגלגל מצחוק, הוא יוצר סיטואציות המעלות דמעות ברוב צחוק מרושע על חשבונם של המאמינים התמימים… בקיצור זהו סרט המתעלל בהומור בדתות. מי שרגיש לנושא דתי ונעלב תכופות מפגיעה במקומות ומחשבות קדושות – הסרט הזה לא בשבילו.

2008 – The Boy In The Striped Pyjamas

שווה 2008 – The Boy In The Striped Pyjamas הנער בפיג'מת הפסיםMark Herman

 

בעקבות ספרו של ג'ון בויד האירי מ-2006. זהו סיפור שואה – אך הוא מובא מזווית לא שגרתית של ילד בן שמונה, הבן של ממונה על מחנה השמדה נאצי. אביו מתמנה להיות בתפקיד בכיר במחנה השמדה וכך הם עושים רילוקיישן לאזור כפרי עם המשפחה. המשפחה לא יודעת מה זה בדיוק מחנה השמדה וגם לא כל כך שואלים. למעשה כל הסביבה לא כל כך שואלת. גם הילד בן השמונה, שמשתעמם ובמקרה מוצא את עצמו מתחבר עם ילד יהודי מהמחנה.  אפשר, כנהוג עם סרטי השואה או למעשה כל סרט היסטורי, להתווכח עם העובדות (למשל שבמחנה ריכוז לא החזיקו ילדים קטנים בחיים כי כולם במחנה ריכוז היוו כח עבודה ועסקו בעבודות שונות), אפשר גם לנסות להיעלב ממסחור ציני של סרטי השואה (עכשיו עושים כבר סרטים שהגיבורים שלהם הם הילדים של מפקד מחנה הריכוז?) – אך דבר אחד לא ניתן לקחת מהסרט – הוא עובד. הזווית הלא שגרתית מעבירה את המסר. זה כל פעם מפליא אותי מחדש – עד כמה האנשים סוגרים עיניים על מה שמתרחש מולם, עד כמה הם בעצמם נכנסים לתפקיד של הנבל מבלי להרגיש כך – לא רק הנאצים. אצל הנאצים זו הייתה הקצנה של כל החברה הגרמנית ולמעשה האירופאית כולה – אך זה קיים בכל מקום, בכל זמן – יש חלאות אדם, יש נבלות, והאנשים ה"נורמטיביים" נותנים למעשי נבלה לקרות בזה שהם בוחרים לעצום את העיניים. אני מניח שנבלה מתנהג כנבלה כי הוא נבלה. אך האדם הנורמטיבי הרי יכול לבחור אם לעצום את העיניים או לפקוח אותם… אז מי הנבלה האמיתי כאן? זה שבנוי גנטית להיות כזה ואין לו ברירה? או זה הבוחר לעצום את העיניים?

2008 – Cherry Blossoms

מומלץ 2008 – KirschblutenHanami  Cherry Blossoms  פריחת הדובדבןDoris Dörrie

Star 9

 

 

cherry-blossoms-1

הסרט מתחיל עפ"י סיפורי טוקיו המופתי, ולאחר חצי הסרט לוקח כיוון משלו. זוג גרמני מבוגר. הם מחליטים לנסוע לבקר את ילדיהם בתור מסע אחרון של האב, שהתגלתה אצלו מחלה קשה. לאחר שחסדי הילדים דוחים את ההורים כמו עפ"י סיפורי טוקיו, הם יוצאים לטיול בים הבאלטי, אך כאן האישה מתה באופן פתאומי. מכאן מתחיל המסע לגילוי עצמי של הבעל, המתייסר באהבתו לאישתו שאיננה. האם הוא באמת הכיר את אישתו, או שלא, כפי שאומר לו הבן האחר שהוא מבקר בטוקיו. ואיך הבעל מגיע ליפן דווקא? אישתו אהבה את ריקוד הבוטו היפני והעריצה את הר הפוג'י הביישני (כי הוא תמיד מסתתר מאחורי הערפל) – וכך הבעל החליט להגשים את חלום של אישתו במסע ליפן ולבצע לכבודה את ריקוד הבוטו למרגלות הר הפוג'י. בדרך הוא גם פוגש בחורה יפנית, הומלסית, בת 18, ורקדנית בוטו. היא משמשת לו למדריכת דרך לגילוי העצמי לפני שגם הוא ימות.

אפשר לראות את הסרט כמלודרמה בודהיסטית, אפשר לראות רעיונות של כבד ופאר את הרגע כי הוא הרגע ולאcherry-blossoms-2 יחזור – והוא מובא בסימליות נהדרת של פריחת הדובדבן הקצרה. אפשר לפהק לנוכח השגעון של איש מבוגר לקראת מותו ולהתפנות אל הדברים הגשמיים והדחופים יותר. אפשר לפקפק באותנטיות של חיפוש עצמי דווקא עכשיו, דווקא אל המחוזות הלא נודעים. אפשר להיות ציניים בסרט הזה – כי הוא כל כך חשוף וכמעט מזמין סטירה מאיש מערבי המיושב בדעתו. אבל אני נשביתי – אני קהל שבוי של הבמאית, אשר שמה לי מלכודת בדמות אוזו עם סיפורי הטוקיו שלו ואז כבר הייתי עמוק בתוך המלודרמה הנפלאה הזאת. רעיונות הזן מזוקקות ישר אל תוך עצמי. אני חושב שמאז הסרט הזה אני מנסה לשים לב לרגע החולף, ללטף אותו לפני שהוא נמוג ולהיזכר בו שוב, כמעט לקרוא לו בחזרה. סרט שיש לו פינה חמה אצלי.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=oSl_Ah30eLo

2008 – Quantum of Solace

שווה 2008 – Quantum of Solace  קוואנטום של נחמהMarc Forster

Star 7

 

דניאל קרייג בסרטו השני כג'יימס בונד לאחר קזינו רויאל, ובהמשך ישיר אליו. זהו הסרט ה-22 של ג'יימס בונד ואחד שלוקח את הקונספט עד הקצה, שאחריו ג'יימס בונד יפסיק להיות ג'יימס בונד. זהו הסרט האלים ביותר של ג'יימס בונד. זהו גם סרט פעולה יותר מאשר סרט ג'יימס בונד. גם העלילה לא מדברת על להציל את העולם מטרוריסטים, או מאירגון המשתלט על העולם, ולא מכוחות הרשע של כוכב המוות (טוב, זה כבר ממלחמת הכוכבים) – אלא מלחמתו היא נקמה בעיקר, וגם נגד מישהו שמנסה להשתלט על מקורות המים של בוליביה… יותר מדי מציאותי כל העסק, יותר מדי סרט אקשן מן השורה ופחות מדי ג'יימס בונד האמיתי. על זה דיברתי כשאמרתי שהסרט הזה מותח את גבולות הג'יימס בונד. אבל אני מקווה שזה לא מבלבל אתכם – אני חושב שזהו עדיין ג'יימס בונד טוב ושווה, עשוי באופן משכנע, מהיר ומודרני ואמנם מוריד את ג'יימס בונד ממחוזות הפנטזיה אל תעשיית הפעולה, אך עדיין משאיר אחריו שובל של תהילה שאי אפשר להכחיש – ג'יימס בונד, 007 עם רישיון להרוג. בוא נגיד שזהו גיימס בונד שלקח חופשה אל מחוזות שכנים.

2008 – Valkyrie

שווה 2008 – Valkyrie  מבצע ואלקיריBryan Singer

Star 7

מבצע ואלקרי היה תכנית נאצית לגיוס מילואים והגנה על ברלין במיקרה של פלישה של כוחות הברית או הצבא האדום לברלין. בתכנית להפיכה נגד היטלר והנאצים ע"י קציני הצבא הגרמני ב-1944 (הפתעה – היה גם דבר כזה), היה ניסיון להשתמש בתכנית ואלקרי לסגור הרמטית את ברלין, לעשות הפיכה נגד האס.אס. ובמקביל להתנקש בהיטלר. התכנית כמעט הצליחה ב-20 ליולי 1944. הייתה התנקשות, תכנית ואלקרי הופעלה. הבעיה הקטנה הייתה שהיטלר לא חוסל, אלא רק נפצע. הבעיה הגדולה הייתה, שהיטלר הילך קסמים על הגרמנים, ואחרי שהם שמעו שהיטלר חי, כל מהלך מבצע ואלקרי השתבש, ותכנית ההפיכה נכשלה. זהו סיפור של מניח הפצצה בהתנקשות על היטלר, ואחד ממניהיגי ההפיכה, הרוזן קלאוס מריה פון שטאופנברג, אלוף משנה בצבא הוורמאכט, גיבור מלחמה, קטוע יד, ללא עין ומספר אצבעות על היד הנותרת אחרי פציעה במערכה בטוניס. טום קרוז משחק את פון שטאופנברג. הסרט נאמן לסיפור האמיתי ומציג דרמה היסטורית. אפשר רק לתהות מה היה קורה אילו ההתנקשות הייתה מצליחה. זה אמנם לא בסרט, אך מעלה תהיות. פון שטאופנברג לא היה חסיד גדול של הנאצים ושל היטלר, וזה לא מכיוון שהוא סבר שהם טועים בתורת הגזע או בשיטת השילטון לאומנית סוציאליסטית (שמקובל לכנותה נאצית) – הוא חשב שהם מגזימים – הן בקטע של הפתרון הסופי ליהודים (בעלי הברית לא הפציצו את פסי הרכבת המובילים למחנות השמדה למרות שידעו על קיומם – אך הם, הגרמנים, כן היו מפסיקים את הרכבות, אילו ההפכיה היתה מצליחה) והן בכך שהם ממשיכים בתכנית המלחמה למרות שברור שגרמניה כבר הפסידה לאחר פלישות כוחות הברית בנורמנדי. הוא היה בעד כיבוש פולין כחזרה לשטחים בהם שלטו האבירים הטאוטוניים, הוא היה בעד כיבוש חלקים של אירופה – הוא היה פטריוט גרמני עם שורשים של אצילים. ההבדל בינו לבין נאצים (הוא מעולם לא הצטרף למפלגה)  היא מידתיות – הוא סבר לאורך כל הדרך שהשלטון מגזים. ובכן מה היה קורה אם ההפיכה הייתה מצליחה? ללא ספק, חברי ההפיכה היו חותרים להפסקת המלחמה. הפתרון הסופי היה נעצר ויהודים רבים היו ניצלים. חיי גרמנים, אמריקאים, בריטים ורוסים רבים היו ניצלים (עד לכניעת גרמניה  באביב 1945 נותרו 9 חדשי לחימה פראית). ללא ספק. אך באיזה תנאים? האם הם היו פשוט נכנעים ומאפשרים פלישה של כוחות הברית לגרמניה? או שהיו מציבים תנאים לשלום כמו אחזקת מספר שטחים כבושים? או שהיו מביאים להסכם עם כוחות הברית המערביים וממשיכים במלחמה במזרח נגד החזית הרוסית, עם אמריקאיים או בלעדיהם? אין ספק, זאת חידה היסטורית מסקרנת אשר תהיה פתרונה אשר יהיה, זה היה משנה את פני אירופה, וייתכן גם את מאזן הכוחות בין בריה"מ – ארה"ב.

2008 – The Inhabited Island

שווה 2008 – Obitaemyy ostrov  The Inhabited Island – Fedor Bondarchuk

Star 6

זהו עיבוד נאמן לספרם של האחים בוריס וארקדי סטרוגטסקי. החלק השני יצא ב-2009. הספר הוא חלק מעולם הצהריים שיצרו האחים ביצירה שלהם. כאן מגיע הסבר או הקדמה לקוראים שלא מכירים את הנושא.  עולם הצהריים הוא עולם קומונוסטי על הארץ. האנושות השיגה את טכנולוגיית הטיסות הבין כוכביות והעולם הולך ומתרחב. צורת הממשלה היא מועצה המורכבת ממדענים, מורים, אנשי רוח, היסטוריונים, מורים ורופאים. העולם מאוכלס בכל מיני יצורים, כולל אנושיים. העולמות נמצאים במצב היסטורי וטכנולוגי הנחות מעולם הארץ. וכך נולד עיסוק ה"מאיץ" – מאיץ נמצא על עולמות רחוקים בד"כ בציוויליזציה נחותה, ומנסה "לקדם" אותה לנתיב ההיסטורי ה"נכון". זה מבוסס כמובן על התאוריה שיש "נכון" ו-"לא נכון", "טוב" ו"רע" בהיסטוריה, ועולם הצהריים הוא הנכון והטוב מבחינה היסטורית – ויש לעזור לתרבויות נחותות להגיע למצב זה. יש כל מיני סוגי מאיצים – פאסיביים, המאמינים שהתערבות בהיסטוריה ומהלכים טבעיים זה לא דבר טוב, ומסתפקים בלהגן או להבריח מעולמות נחותים (שכולם, כמובן, העתק של ההיסטוריה האנושית – דיכוי ורוע) מוחות מבריקים, אומנים וכו' ע"מ לשמר את הטוב בתקווה שזה יאיץ את הקידמה. ויש מאיצים אקטיביים אשר מתערבים בצורה בלתי אמצעית במהלך ההיסטוריה עם מהפכות והובלה של העולם קדימה. מספרים גם שיש גזע נוסף ביקום – המשוטטים, שהם מתקדמים עוד יותר. אף אחד לא ראה משוטטים, כי הם שומרים על עצמם בסוד, והם גם כן עושים מניפולציות בהיסטוריה – הפעם בהיסטוריה אנושית עצמה.

ובכן, זהו היקום בו ממוקמים רבים מספרי האחים משנות השישים של המאה הקודמת. אי מיושב גם כן נמצא בקטגוריה זו. מקס מתרסק על כוכב של אנושיים, כוכב שמשתקם ממלחמה אטומית, ומגלה לאט לאט את טיבעו האמיתי – מה שבהתחלה נראה כעם המרוצה ומבסוט מחייו, אוהב את המנהיגים, ומנסה לשמור על הגנתו מהתקפות האויב בעזרת מתקנים נגד טילים בליסטיים, ומוטרד מדי פעם ע"י דבילים ברבריים, מתגלה כעולם דיקטטורי הנשלט ע"י שטיפת מוח והטעמת רצון האנשים ע"י אותם המתקנים הנגד טילים , שמשום מה לא משפיעים על הדבילים. מקס הוא מאיץ אקטיבי, וישר ניגש למלאכה להביא לעולם את הטוב, ע"י אירגון התנגדות ומהפכה נגד הדיקטטורה.

הסרט הוא סרט מד"ב פעולה ואפקטים טובים, שזה קצת מסיט את תשומת הלב מהעיקר – אך יש להודות שהעיקר עבורי כבר נאמר בספרם קשה להיות אלוהים חמש שנים קודם לכן (אי מיושב התפרסם לראשונה ב-1968).

2008 – Revolutionary Road

מומלץ 2008 – Revolutionary Road  חלון פנורמיSam Mendes

Star 9

 

 

Revolutionary Roadהטרגדיה של מלכודת דבש.

הבריחה אל הפרברים עם החלום לבית משלך ויציאה מחוץ לגטו הסוגר של העיר יצרה מלכודת דבש בדמות גטו פרברי עם אותם הבתים, אותם הרחובות, אותה פיסת דשא מכוסחת מקדימה ופינת ברביקיו מאחורה, כולם עם חלון פנורמי – עד שזה נראה כבית סוהר אחד גדול וחונק, בו יש לך בית משלך. זהו החלום האמריקאי ושיברו.

ברית הנישואין בין נפש עדינה ובוטחת,  המפרשת את הנישואין כהתמסרות טוטלית וקבלת החלטות משותפת, ודמות רעבה ומקופחת המבקשת להרחיב את טריטוריית המחייה שלו, אפילו על חשבון הרעיה הבוטחת, וכך גם רואה את הנישואין כמפגש אינטרסים וניצול השותף לטובת האינטרס האישי. זה אמנם לא נראה כך לנפשות המעורבות – אך זה אף פעם לא נראה כך למי שנמצא בתוך הסיטואציה. פעם קראתי שאתה צריך לצאת מתוך המעגל ולהעיף מבט לאחור על מנת לדעת שהיית בתוך מעגל. כשאתה בפנים אתה לא תמיד יודע בתוך מה אתה נמצא. וכאן הבפנים הן הנישואין – נישואין מאושרים בעיני הבריות, אך חונקים, בדיוק כמו הסביבה עצמה – הפרברים של שנות החמישים.

כמובן שאפשר להגיד מה פתאום? הרי זו הסביבה החונקת של הפרברים – היא זו שדחפה את פרנק ואפריל – גיבורי הסרט – לחיי אומללות – הם חשבו לברוח מהכל ולממש את האהבה שלהם – רק שזה קרה בכלא פרברים, ועכשיו כל אחד מנסה לברוח מכאן:  אפריל לפריס ופרנק לקבור את עצמו בעבודה ומשרה טובה יותר, כך שההתנגשות ביניהם הייתה בלתי נמנעת. וכמו בכל התנגשות, יש חזקים יותר ויש חלשים יותר, ומוסר ההשכל אסור לו שיהיה שצריך לברוח מהתנגשויות ומבירור עמדות (תראו לאן ה"פוליטיקלי קורקט" הוביל את העולם – הרי זה האח התאום של השפה הכפולה של ג'ורג' אורוול מ-1984). וזו דרך החיים, ואין שם משהו אישי נגד העומד מולך, אלא זעקת חנק של כל אחד. כן, אפשר לראות גם ככה. אך אני הרגשתי צביטה חזקה בלב כשראיתי את אפריל תופסת שדלתות הכלא סוגרים עליה מכל הכיוונים כשחלום על פריס נארז, נעטף ונזרק הרחק מכאן ע"י לא אחר מאשר פרנק, בעלה, אבי ילדיה.

ויש כמובן את הקטע של שאיפות פרטיות שכלואות בכלא החיים ובועטות החוצה – הרי כל אחד רוצה הגשמה עצמית – רק זה לא ברור איפה היא, אותה ההגשמה.

אני חושב שאילו זה היה מבחן אמריקאי, הייתי מסמן שכל התשובות נכונות. אני גם חושב שרק אנשים עדיני נפש יבחינה בכולן– רוב האנשים יראו את העמדה השנייה והשלישית בה לכל אחד מבני הזוג היו שאיפות ומה לעשות, לא כל השאיפות מתממשות, אך הראשונה (ניצול בחיי הנישואין) תחמוק מהם כמשהו קיצוני ולא נכון.

וכך אני מגיע למסקנה, שלא כל האנשים יבחינו במעגל, אפילו כאשר הם ייצאו ממנו ויסתכלו טוב טוב לאחור על מנת להבין מה זה היה לעזעזל.

לאונרדו דה קפריו וקייט ווינסלט נותנים כאן הופעה מרשימה בשיכנועה – לעתים רחוקות אפשר לראות אוטנטיות ומשחק כה טובים. הסרט נעשה בעקבות ספר הביכורין של ריצ'רד ייטס משנת 1951. בראיון משנת 1999, יטס אמר:

אם בעבודה שלי יש נושא, הרי אני חושד שהוא פשוט: שכל בני אנוש לא יכולים לברוח מבדידותם, ובכך טמונה הטרגדיה שלהם.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=qADM67ZgYxM

2008 – The Hurt Locker

שווה 2008 – The Hurt Locker מטען הכאבKathryn Bigelow

Star 7

 

מטען הכאב הוא סרט על אמריקאים במלחמת עירק. ליתר דיוק על קבוצת מפרקי הפצצות העובדת בעירק. יש ציטוט בסרט:

מלחמה היא סם.

והיא אכן סם לגיבור הראשי של הסרט השוקד בחום אימים בחליפת מגן כבדה לאור שמש יוקדת עם סכנה של צלפים – השוקד על פירוק הפצצה. ואח"כ על פירוק הפצצה הבאה. וכך הלאה, תחת לחץ ופחד. זה הופך להיות ל-ג'וב. למקצוע. ואח"כ כבר לסם. כשהגיבור חוזר הביתה למשפחתו, הוא לא מוצא את עצמו בחיי אזרחות כשהוא כמו כל אחד אחר, ומשתעמם. הוא חוזר ליחידתו באהבה וגאווה, כמו מת לברוח מחיים רגילים ואלמוניים אל עין הסערה בה הוא הטוב ביותר והגיבור המוערך. קתרין ביגלואו עשתה את הסרט ברובו בירדן ע"מ ליצור תנאים אוטנתיים. הסרט צולם לעיתים תחת חום של 49 מעלות עם ניצבים מבין הפליטים העירקיים. הסבל שרואים על פני השחקנים הוא כנראה אמיתי מתנאי הסביבה הכה זרים להם. היא גם סיפרה על המפגש הבין תרבותי עם כל הדעות הקדומות של האמריקאים על האיזור. לאחר שהסרט התפרסם, הוא זכה לביקורות מצד יוצאי מלחמת עירק. הם טענו – כל אחד בתחומו – עד כמה הסרט לא מדוייק לגבי מה שהיה במלחמה – החל מפרטים טכניים של מדים דרך חוסר דיוק ואף חוסר הבנה איך הדברים מתבצעים בצבא ובמלחמה, ובמיוחד במלחמה הזאת. לאור כך שהסרט זכה לביקורות נלהבות של המבקרים והאינטלגנציה האמריקאית – זה למעשה מראה עד כמה הם לא מכירים את הדברים האמיתיים, את האיזור, את הסיכסוכים ואת האופן ההתמודדות הצבאית. סרט חזק, המנסה להתמודד עם המצב ועם המפגש התרבותי.