הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: 2008

2008 – Last Stop 174

שווה2008 – Ultima Parada 174 Last Stop 174 תחנה אחרונה 174Bruno Barreto

הסרט מספר סיפור על חטיפת אוטובוס (סיפור אמיתי) בברזיל ב-2000 ועוקב אחר חייו של החוטף (דמות אמיתית). זהו לא סרט נחמד או כיפי. זהו סרט על אלימות בברזיל. אמנם יש לנו את עיר האלוהים שמספר סיפור אלימות בברזיל – אך סרט זה מרחיב את מעגל האלימות מחוץ לפאבלות. למעשה הוא מראה כמה האלימות היא חלק בלתי נפרד מהחיים בברזיל. פעם כשביקרתי בסן-פאולו, המקומיים הזהירו אותי שאם מישהו יבקש ממני כסף אז מיד להושיט את הארנק בלי שום היסוס. זה היה עבורי קצת מוגזם – מי כבר יבקש ממני כסף לאור יום? וגם כשהתהלכתי ברחובות סן פאולו בחצות הליל – אף אחד לא ניסה לשדוד אותי. כשהמקומיים שמעו שאני מסתובב בלילה בעיר – הם הסכלו עליי במין מבט – משוגע, הוא לא יודע מה מחכה לו. כנראה שהיה לי מזל. לחטופי האוטובוס – פחות.

2008 – Che

שווה 2008 – Che: Part One The Argentine צ'ה: חלק אSteven Soderbergh

שווה 2008 – Che: Part Two Guerrilla צ'ה: חלק בSteven Soderbergh

 

סאגה של סטיבן סודרנרג על צ'ה גוורה. ליתר דיוק – על שתי תקופות בחייו – על קובה ועל בוליביה. בהתחלה לי היה חסר כיסוי של תקופות אחרות בחייו – המסע הארוך שלו על אופנוע ברחבי אמריקה הדרומית – שד"א מסופר בצורה נהדרת בסרט מצוין דרום אמריקה באופנוע, התקופה בה כיהן בתפקידי שלטון בקובה בה חילק מחדש את האדמות, צמצם אנאלפביתיות (בין הכפריים בקובה כ-42% לא ידעו קרוא וכתוב, ובעקבות תכנית החינוך האגרסיבית, עד 1962 אחוז האנאלפביתיות בקובה הצטמצם ל-4% – אחד הנמוכים בעולם), היה פעיל בדיפלומטיה, לקח חלק פעיל בהכנסת טילים סובייטיים לקובה, דבר שכמעט גרם למלחמת עולם, הוביל מהפכה כושלת בקונגו… רב פעלים היה האיש, שהפך לאגדה תרבותית ופוליטית של המאה העשרים בכל העולם, ובחוגי השמאל במיוחד. אך תוך כדי הצפייה בסרטים, פרקי זמן הקצת חסרים האלו כבר לא הטרידו אותי – אמנם מדובר בשני סרטים ואפוס קולנועי רחב – אך פתאום הבנתי שלא הייתה פה כוונה לעשות ביוגרפיה של צ'ה. הסרטים מתנהלים כמעט כמו סרט דוקומנטרי – הכל אותנטי, אין כמעט עלילה, הדמויות לא מפותחות, אין דרמה או מלודרמה שמלווה אותנו – אלא הדברים כפי שהם קורים, לפעמים בלי התחלה ובלי סוף. יש לא מעט קרבות אבל זה לא סרט מלחמה. הסרט (ליתר דיוק הסרטים) הם למעשה עפ"י הספרים האוטוביוגרפיים של צ'ה המתארים את התקופה של צ'ילה ובוליביה. זה מאוד מעניין איך אותו האיש, עם אותו הרעיון להיטיב על האיכרים, עם אותה התנהגות אוהדת, כמעט אבירית, כלפי האיכרים, עם אותן שיטות פעולה של גרילה, עם אותה הכוונה הבוערת בעצמותיו (הנה – זהו זה – לא מדובר על האיש עצמו בסרטים – אין נאומים חוצבי הרים, אין אהבות, אין ידידות – יש רק האש היוקדת הדוחפת את צ'ה קדימה) ויש אותם התנאים של הדיכוי של המעמד התחתון – בקובה ובבוליביה. אך בקובה הוא מצליח (עם פידל קסטרו), ובבוליביה הוא בכל זאת נכשל. ולמה? וכנראה זה לא בגלל העמדה של המפלגה הקומוניסטית בבוליביה שהתנגדה למאבק מזוין – אלא בקובה הוא זכה לאהדה ועזרה של האיכר הקובני – אך בבוליביה הוא לא זוכה לאהדה כזו – ואפילו להפך, למעשה הוא נבגד ע"י האיכרים ובעקבות כך נתפס ומוצא להורג. ובכל זאת – למה זה קורה? למה האיכר הקובני מבין שהוא פועל לטובתו ויוצא לעזרתו, והאיכר הבוליבי למרות שמבין בשכל שצ'ה כנראה לטובתו בכל זאת לא אוהד לא עוזר ואפילו בוגד? זו שאלה שמטרידה אותי לאחר שצפיתי בסרט. היא מצביעה יותר על הטבע האנושי בכלל מאשר מעידה על האיש והאגדה.

2008 – Traitor

שווה 2008 – Traitor הבוגדJeffrey Nachmanoff

זהו סרט אקטואלי. סמיר הוא סודני מלידה. אביו נהרג בפיצוץ ברכבו. מאוחר יותר אנו פוגשים בסמיר כאשר הוא מוסלמי אדוק, בקשרים ישירים עם ג'יהדיסטים המתכננים פיגועים נגד המערב. רק שהוא סוכן כפול הפועל לטובת ארה"ב. או שלא? לאורך הסרט אתה נמצא בדילמה האם הוא ג'יהדיסט או באמת סוכן אמריקאי? במי הוא בוגד הסמיר הזה – בגזע שלו או בארה"ב? והאם כל הצידוקים של קוראן נגד האלימות באמת משכנעים? את הג'יהדיסטים זה כנראה לא. יכול להיות שזה מסבר את האוזן המערבית – לא כל המוסלמים הם כאלו, הקוראן קורא נגד האלימות. התופעה הזו היא טבעית לחלוטין – לסגור עיניים על מציאות, בת יענה הקוברת את ראשה בחול ע"מ לא לראות את המציאות העגומה, לטעון שזו לא מציאות בכלל ושכל הלא-שמאלניים עסוקים בהכללות מזיקות ולא נכונות, ושכל המיקרים האלו הם מיקרים של יחידים, או של קבוצות טרור ושכולם מגונים ע"י הרוב המוסלמי ושהקוראן בעצמו מגנה את האלימות. גם הסרט הזה משרת את המטרה הזו – מוסלמים אדוקים יכולים להיות בשירות ארה"ב נגד מוסלמים "רעים". בגלל שהם "אמריקאיים", בגלל שהקוראן הוא נגד האלימות… הסרט יש להודות בנוי היטב ומותח. אך המציאות היא לצערי של בת יענה.

2008 – The Children of Huang Shi

שווה 2008 – The Children of Huang Shi  ילדיו של הואנג שיRoger Spottiswoode

 

זהו סרט סיני על תקופה היסטורית של מלחמת סין-יפן השנייה (1937-1945) שמתמקד בסיפורו של ג'ורג' הוג. הוג היה הרפתקן בריטי ועיתונאי פרי-לנסר שעבד גם ביפן ועבר לסין במלחמה. הוג נחשב גיבור לאומי בסין – הוא התיידד עם הצד ה"נכון" (באותה תקופה בסין פעלו גם קומוניסטים וגם לאומניים. הוג היה מיודד עם הקומוניסטים), והציל בית יתומים על 60 ילדיו מהמלחמה – הן מאכזריות היפנים והן מגיוס ללחימה ע"י הלאומניים, כאשר הצעיד אותו לאורך 700 קילומטרים הרחק אל הביטחון של אזורי הספר. כמו כל סרט היסטורי גם סרט זה זכה לביקורת על דרמטיזציה ועיוות עובדות – וכך באמת צריך להתייחס לכל סרט היסטורי – כבדהו וחשדהו (במקרה הזה יש החולקים שהוג נכח בטבח ואונס ננקינג – הבירה של סין דאז – ע"י הצבא האימפריאלי היפני – כשהטבח בעצמו מהווה מחלוקת בין היסטוריונים וקבוצות לאומניות של יפן – ההיסטוריונים נוקטים במספרים של 40,000-300,000 קורבנות לאכזריות היפנים ועשרות אלפי נשים סיניות שנאנסו, כאשר היפנים הלאומניים טוענים שמספרים אלו מנופחים) – אך מצד שני, סרטים היסטוריים לא מתיימרים להיות ספרי לימוד, אלא להעביר מסר הבנוי על ההיסטוריה. במקרה הזה, המסר של גבורה ולקיחת אחריות אישית על חיים של אחרים מועבר היטב על רקע המלחמה האכזרית.

2008 – Religulous

שווה 2008 – Religulous בדיחדתLarry Charles

 

 

זהו סרט דוקומנטרי עם ביל מהר – שנולד לאם יהודייה ואב קאתולי. ביל עושה מסע בין הדתות המערביות כמו יהדות, אסלאם ונצרות, וכמו כן כמה מהמוזרות שבהן – כמו הסיינטולוגים וכו", הוא עושה איתן חשבון מאוד מצחיק, הוא מעלה קוריוזים שאתה בא לך להתגלגל מצחוק, הוא יוצר סיטואציות המעלות דמעות ברוב צחוק מרושע על חשבונם של המאמינים התמימים… בקיצור זהו סרט המתעלל בהומור בדתות. מי שרגיש לנושא דתי ונעלב תכופות מפגיעה במקומות ומחשבות קדושות – הסרט הזה לא בשבילו.

2008 – The Boy In The Striped Pyjamas

שווה 2008 – The Boy In The Striped Pyjamas הנער בפיג'מת הפסיםMark Herman

 

בעקבות ספרו של ג'ון בויד האירי מ-2006. זהו סיפור שואה – אך הוא מובא מזווית לא שגרתית של ילד בן שמונה, הבן של ממונה על מחנה השמדה נאצי. אביו מתמנה להיות בתפקיד בכיר במחנה השמדה וכך הם עושים רילוקיישן לאזור כפרי עם המשפחה. המשפחה לא יודעת מה זה בדיוק מחנה השמדה וגם לא כל כך שואלים. למעשה כל הסביבה לא כל כך שואלת. גם הילד בן השמונה, שמשתעמם ובמקרה מוצא את עצמו מתחבר עם ילד יהודי מהמחנה.  אפשר, כנהוג עם סרטי השואה או למעשה כל סרט היסטורי, להתווכח עם העובדות (למשל שבמחנה ריכוז לא החזיקו ילדים קטנים בחיים כי כולם במחנה ריכוז היוו כח עבודה ועסקו בעבודות שונות), אפשר גם לנסות להיעלב ממסחור ציני של סרטי השואה (עכשיו עושים כבר סרטים שהגיבורים שלהם הם הילדים של מפקד מחנה הריכוז?) – אך דבר אחד לא ניתן לקחת מהסרט – הוא עובד. הזווית הלא שגרתית מעבירה את המסר. זה כל פעם מפליא אותי מחדש – עד כמה האנשים סוגרים עיניים על מה שמתרחש מולם, עד כמה הם בעצמם נכנסים לתפקיד של הנבל מבלי להרגיש כך – לא רק הנאצים. אצל הנאצים זו הייתה הקצנה של כל החברה הגרמנית ולמעשה האירופאית כולה – אך זה קיים בכל מקום, בכל זמן – יש חלאות אדם, יש נבלות, והאנשים ה"נורמטיביים" נותנים למעשי נבלה לקרות בזה שהם בוחרים לעצום את העיניים. אני מניח שנבלה מתנהג כנבלה כי הוא נבלה. אך האדם הנורמטיבי הרי יכול לבחור אם לעצום את העיניים או לפקוח אותם… אז מי הנבלה האמיתי כאן? זה שבנוי גנטית להיות כזה ואין לו ברירה? או זה הבוחר לעצום את העיניים?

2008 – Cherry Blossoms

מומלץ 2008 – KirschblutenHanami  Cherry Blossoms  פריחת הדובדבןDoris Dörrie

Star 9

 

 

cherry-blossoms-1

הסרט מתחיל עפ"י סיפורי טוקיו המופתי, ולאחר חצי הסרט לוקח כיוון משלו. זוג גרמני מבוגר. הם מחליטים לנסוע לבקר את ילדיהם בתור מסע אחרון של האב, שהתגלתה אצלו מחלה קשה. לאחר שחסדי הילדים דוחים את ההורים כמו עפ"י סיפורי טוקיו, הם יוצאים לטיול בים הבאלטי, אך כאן האישה מתה באופן פתאומי. מכאן מתחיל המסע לגילוי עצמי של הבעל, המתייסר באהבתו לאישתו שאיננה. האם הוא באמת הכיר את אישתו, או שלא, כפי שאומר לו הבן האחר שהוא מבקר בטוקיו. ואיך הבעל מגיע ליפן דווקא? אישתו אהבה את ריקוד הבוטו היפני והעריצה את הר הפוג'י הביישני (כי הוא תמיד מסתתר מאחורי הערפל) – וכך הבעל החליט להגשים את חלום של אישתו במסע ליפן ולבצע לכבודה את ריקוד הבוטו למרגלות הר הפוג'י. בדרך הוא גם פוגש בחורה יפנית, הומלסית, בת 18, ורקדנית בוטו. היא משמשת לו למדריכת דרך לגילוי העצמי לפני שגם הוא ימות.

אפשר לראות את הסרט כמלודרמה בודהיסטית, אפשר לראות רעיונות של כבד ופאר את הרגע כי הוא הרגע ולאcherry-blossoms-2 יחזור – והוא מובא בסימליות נהדרת של פריחת הדובדבן הקצרה. אפשר לפהק לנוכח השגעון של איש מבוגר לקראת מותו ולהתפנות אל הדברים הגשמיים והדחופים יותר. אפשר לפקפק באותנטיות של חיפוש עצמי דווקא עכשיו, דווקא אל המחוזות הלא נודעים. אפשר להיות ציניים בסרט הזה – כי הוא כל כך חשוף וכמעט מזמין סטירה מאיש מערבי המיושב בדעתו. אבל אני נשביתי – אני קהל שבוי של הבמאית, אשר שמה לי מלכודת בדמות אוזו עם סיפורי הטוקיו שלו ואז כבר הייתי עמוק בתוך המלודרמה הנפלאה הזאת. רעיונות הזן מזוקקות ישר אל תוך עצמי. אני חושב שמאז הסרט הזה אני מנסה לשים לב לרגע החולף, ללטף אותו לפני שהוא נמוג ולהיזכר בו שוב, כמעט לקרוא לו בחזרה. סרט שיש לו פינה חמה אצלי.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=oSl_Ah30eLo

2008 – Quantum of Solace

שווה 2008 – Quantum of Solace  קוואנטום של נחמהMarc Forster

Star 7

 

דניאל קרייג בסרטו השני כג'יימס בונד לאחר קזינו רויאל, ובהמשך ישיר אליו. זהו הסרט ה-22 של ג'יימס בונד ואחד שלוקח את הקונספט עד הקצה, שאחריו ג'יימס בונד יפסיק להיות ג'יימס בונד. זהו הסרט האלים ביותר של ג'יימס בונד. זהו גם סרט פעולה יותר מאשר סרט ג'יימס בונד. גם העלילה לא מדברת על להציל את העולם מטרוריסטים, או מאירגון המשתלט על העולם, ולא מכוחות הרשע של כוכב המוות (טוב, זה כבר ממלחמת הכוכבים) – אלא מלחמתו היא נקמה בעיקר, וגם נגד מישהו שמנסה להשתלט על מקורות המים של בוליביה… יותר מדי מציאותי כל העסק, יותר מדי סרט אקשן מן השורה ופחות מדי ג'יימס בונד האמיתי. על זה דיברתי כשאמרתי שהסרט הזה מותח את גבולות הג'יימס בונד. אבל אני מקווה שזה לא מבלבל אתכם – אני חושב שזהו עדיין ג'יימס בונד טוב ושווה, עשוי באופן משכנע, מהיר ומודרני ואמנם מוריד את ג'יימס בונד ממחוזות הפנטזיה אל תעשיית הפעולה, אך עדיין משאיר אחריו שובל של תהילה שאי אפשר להכחיש – ג'יימס בונד, 007 עם רישיון להרוג. בוא נגיד שזהו גיימס בונד שלקח חופשה אל מחוזות שכנים.

2008 – Valkyrie

שווה 2008 – Valkyrie  מבצע ואלקיריBryan Singer

Star 7

מבצע ואלקרי היה תכנית נאצית לגיוס מילואים והגנה על ברלין במיקרה של פלישה של כוחות הברית או הצבא האדום לברלין. בתכנית להפיכה נגד היטלר והנאצים ע"י קציני הצבא הגרמני ב-1944 (הפתעה – היה גם דבר כזה), היה ניסיון להשתמש בתכנית ואלקרי לסגור הרמטית את ברלין, לעשות הפיכה נגד האס.אס. ובמקביל להתנקש בהיטלר. התכנית כמעט הצליחה ב-20 ליולי 1944. הייתה התנקשות, תכנית ואלקרי הופעלה. הבעיה הקטנה הייתה שהיטלר לא חוסל, אלא רק נפצע. הבעיה הגדולה הייתה, שהיטלר הילך קסמים על הגרמנים, ואחרי שהם שמעו שהיטלר חי, כל מהלך מבצע ואלקרי השתבש, ותכנית ההפיכה נכשלה. זהו סיפור של מניח הפצצה בהתנקשות על היטלר, ואחד ממניהיגי ההפיכה, הרוזן קלאוס מריה פון שטאופנברג, אלוף משנה בצבא הוורמאכט, גיבור מלחמה, קטוע יד, ללא עין ומספר אצבעות על היד הנותרת אחרי פציעה במערכה בטוניס. טום קרוז משחק את פון שטאופנברג. הסרט נאמן לסיפור האמיתי ומציג דרמה היסטורית. אפשר רק לתהות מה היה קורה אילו ההתנקשות הייתה מצליחה. זה אמנם לא בסרט, אך מעלה תהיות. פון שטאופנברג לא היה חסיד גדול של הנאצים ושל היטלר, וזה לא מכיוון שהוא סבר שהם טועים בתורת הגזע או בשיטת השילטון לאומנית סוציאליסטית (שמקובל לכנותה נאצית) – הוא חשב שהם מגזימים – הן בקטע של הפתרון הסופי ליהודים (בעלי הברית לא הפציצו את פסי הרכבת המובילים למחנות השמדה למרות שידעו על קיומם – אך הם, הגרמנים, כן היו מפסיקים את הרכבות, אילו ההפכיה היתה מצליחה) והן בכך שהם ממשיכים בתכנית המלחמה למרות שברור שגרמניה כבר הפסידה לאחר פלישות כוחות הברית בנורמנדי. הוא היה בעד כיבוש פולין כחזרה לשטחים בהם שלטו האבירים הטאוטוניים, הוא היה בעד כיבוש חלקים של אירופה – הוא היה פטריוט גרמני עם שורשים של אצילים. ההבדל בינו לבין נאצים (הוא מעולם לא הצטרף למפלגה)  היא מידתיות – הוא סבר לאורך כל הדרך שהשלטון מגזים. ובכן מה היה קורה אם ההפיכה הייתה מצליחה? ללא ספק, חברי ההפיכה היו חותרים להפסקת המלחמה. הפתרון הסופי היה נעצר ויהודים רבים היו ניצלים. חיי גרמנים, אמריקאים, בריטים ורוסים רבים היו ניצלים (עד לכניעת גרמניה  באביב 1945 נותרו 9 חדשי לחימה פראית). ללא ספק. אך באיזה תנאים? האם הם היו פשוט נכנעים ומאפשרים פלישה של כוחות הברית לגרמניה? או שהיו מציבים תנאים לשלום כמו אחזקת מספר שטחים כבושים? או שהיו מביאים להסכם עם כוחות הברית המערביים וממשיכים במלחמה במזרח נגד החזית הרוסית, עם אמריקאיים או בלעדיהם? אין ספק, זאת חידה היסטורית מסקרנת אשר תהיה פתרונה אשר יהיה, זה היה משנה את פני אירופה, וייתכן גם את מאזן הכוחות בין בריה"מ – ארה"ב.

2008 – The Inhabited Island

שווה 2008 – Obitaemyy ostrov  The Inhabited Island – Fedor Bondarchuk

Star 6

זהו עיבוד נאמן לספרם של האחים בוריס וארקדי סטרוגטסקי. החלק השני יצא ב-2009. הספר הוא חלק מעולם הצהריים שיצרו האחים ביצירה שלהם. כאן מגיע הסבר או הקדמה לקוראים שלא מכירים את הנושא.  עולם הצהריים הוא עולם קומונוסטי על הארץ. האנושות השיגה את טכנולוגיית הטיסות הבין כוכביות והעולם הולך ומתרחב. צורת הממשלה היא מועצה המורכבת ממדענים, מורים, אנשי רוח, היסטוריונים, מורים ורופאים. העולם מאוכלס בכל מיני יצורים, כולל אנושיים. העולמות נמצאים במצב היסטורי וטכנולוגי הנחות מעולם הארץ. וכך נולד עיסוק ה"מאיץ" – מאיץ נמצא על עולמות רחוקים בד"כ בציוויליזציה נחותה, ומנסה "לקדם" אותה לנתיב ההיסטורי ה"נכון". זה מבוסס כמובן על התאוריה שיש "נכון" ו-"לא נכון", "טוב" ו"רע" בהיסטוריה, ועולם הצהריים הוא הנכון והטוב מבחינה היסטורית – ויש לעזור לתרבויות נחותות להגיע למצב זה. יש כל מיני סוגי מאיצים – פאסיביים, המאמינים שהתערבות בהיסטוריה ומהלכים טבעיים זה לא דבר טוב, ומסתפקים בלהגן או להבריח מעולמות נחותים (שכולם, כמובן, העתק של ההיסטוריה האנושית – דיכוי ורוע) מוחות מבריקים, אומנים וכו' ע"מ לשמר את הטוב בתקווה שזה יאיץ את הקידמה. ויש מאיצים אקטיביים אשר מתערבים בצורה בלתי אמצעית במהלך ההיסטוריה עם מהפכות והובלה של העולם קדימה. מספרים גם שיש גזע נוסף ביקום – המשוטטים, שהם מתקדמים עוד יותר. אף אחד לא ראה משוטטים, כי הם שומרים על עצמם בסוד, והם גם כן עושים מניפולציות בהיסטוריה – הפעם בהיסטוריה אנושית עצמה.

ובכן, זהו היקום בו ממוקמים רבים מספרי האחים משנות השישים של המאה הקודמת. אי מיושב גם כן נמצא בקטגוריה זו. מקס מתרסק על כוכב של אנושיים, כוכב שמשתקם ממלחמה אטומית, ומגלה לאט לאט את טיבעו האמיתי – מה שבהתחלה נראה כעם המרוצה ומבסוט מחייו, אוהב את המנהיגים, ומנסה לשמור על הגנתו מהתקפות האויב בעזרת מתקנים נגד טילים בליסטיים, ומוטרד מדי פעם ע"י דבילים ברבריים, מתגלה כעולם דיקטטורי הנשלט ע"י שטיפת מוח והטעמת רצון האנשים ע"י אותם המתקנים הנגד טילים , שמשום מה לא משפיעים על הדבילים. מקס הוא מאיץ אקטיבי, וישר ניגש למלאכה להביא לעולם את הטוב, ע"י אירגון התנגדות ומהפכה נגד הדיקטטורה.

הסרט הוא סרט מד"ב פעולה ואפקטים טובים, שזה קצת מסיט את תשומת הלב מהעיקר – אך יש להודות שהעיקר עבורי כבר נאמר בספרם קשה להיות אלוהים חמש שנים קודם לכן (אי מיושב התפרסם לראשונה ב-1968).