הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: 2009

2009 – The Hedgehog

שווה 2009 – Le herisson The Hedgehog אלגנטיות של קיפודMona Achache

הסרט הוא בעקבות ספרה של מיריאל ברברי אלגנטיות של קיפוד שהיה רב מכר בצרפת ב-2006. הסיפור מערב ילדה מתבגרת שמתקרבת להיות בת 12 אשר מואסת בחיים בורגניים, מתעדת את חייה במצלמת וידיאו, כותבת יומן ומתכננת את התאבדותה ביום הולדתה ה-13 בגלל חוסר עניין בחייה. היא מתגוררת בשכונה יקרה בפריז. דמות נוספת היא שוערת הבניין, אישה מזדקנת מעל 50 – גם היא אינטליגנטית מאוד, כמו הילדה, חובבת ספרות יפה ודברים מעודנים, אך מסתירה את זה תחת המסכה של השוערת הטיפוסית ללא השכלה. פילוסופיית החיים שלה היא שלהיות עניה, מכוערת ויותר מזה, אינטליגנטית, גוזר עלייך חיים שחורים ומפוקחים, מצב שיש לקבלו כבר בגיל צעיר. הסרט מלא חן, רעננות ודברים קטנים שעושים את החיים בעלי משמעות, משופע בתיאורים פילוסופיים משעשעים – בקיצור סרט שווה ביותר.

מודעות פרסומת

2009 – Brooklyn's Finest

שווה 2009 – Brooklyn's Finest רחובות ברוקליןAntoine Fuqua

סיפור על שלושה שוטרים. כל אחד שונה מהשני, אך עם זאת הסרט מפגיש אותם ברחובות ברוקלין בסביבת פשע מדכאת. האחד הוא שוטר סמוי ומפתח קשרים ידידותיים עם סוחר סמים. השני הוא שוטר עם הרבה ילדים ואישה עם תאומים בבטן וחסר לו הכסף לצאת מהבית הקטן שמשמש למשפחתו בית. שניהם מובלים ע"י רגשי נאמנות שלהם – הראשון לחברו סוחר הסמים, השני למשפחתו. ויש גם שוטר שלישי שבוע לפני פרישתו מהכוח, שלא התבלט ולא התפרסם, אלא עשה את עבודתו בכוח בשקט מבלי להיכנס לצרות. כמובן שנאמנות אצלו זה לא שם המשחק – אחרת לא היה שורד כל כך הרבה שנים. וכך הם נפגשים במאורעות שוטטי דם וחגיגה פיננסית ליצרני התחמושת – גברים העושים את עבודתם ומובלים ע"י נאמנותם. והשלישי – ע"י אובססיה דיכאונית לכפר על זה שלא היה נאמן למטרה. זה סיפור על שלושה גברים בעולמנו האפל עם סוף ידוע מראש.

2009 – State of Play

מומלץ 2009 – State of Play שם המשחקKevin Macdonald

Star 8

 

 

state-of-play

מותחן פוליטי עיתונאי יעיל. טוב – זה לא כל אנשי הנשיא – אבל בכל זאת מאוד מהנה וחכם. הכל מתחיל – כמובן, איך לא, הרי זהו מותחן הוליוודי – ברצח בחורה ועוד כמה פשעים. קונגרסמן מודה שניהל איתה רומן. אישתו של קונגרסמן עומדת מאחוריו בעת הקשה הזו. נשמע לכם מוכר, נכון? עיתונאי ובלוגרית חוקרים את הדברים – וכמו במציאות, גם העיתון עצמו מייצר לחץ עבורם במה שכן ובמה שלא – כי גם על העיתון יש לחץ. וישנה גם חברה פרטית אשר מתעסקת בביטחון לאומי, אשר בעצמה נמצאת על כוונת החשדות של העיתונאי – היא מגלגלת כמה עשרות מיליארדים בשנה, והרי אם היא יכולה לתחזק רוצחים שכירים מחוץ לארה"ב ע"מ לשמור על אינטרסים ביטחוניים של המדינה, מה יפריע לה לפעול בתוך המדינה עם רוצחים שכירים למען האינטרסים של עצמה? זאת אגב דילמה מובנית בתוך כל מיקור חוץ שמדינה עושה עם שירותיה שהיא מחוייבת להעניק לאזרחיה. הרי האינטרס של חברת מיקור החוץ הם לא האינטרס של המדינה. וכך הבריאות של האזרחים ימדד בכדאיות השקעה בתרופה או ביקור רופא, חינוך ימדד על פי מערכת מוסכמת של הישגים או לפחות חוסר כשלונות, שיטור הפנים ימדד על פי כדאיות מניעת הפשע, וכך הלאה וכך הלאה, כשכאן הכדאיות היא של בטחון המדינה – ומה זה כמה פיסות חיים מול הביטחון. דבר מפחיד. אנחנו חיים בעולם מפחיד. אך דינמי מאוד. וכל הערכים והסיסמאות שהמדינה מנסה לשטוף את מוחם של האזרחים מאבדים את ערכם. וכל אחד יצטרך למצוא את הדרך שלו בין טיפות הגשם. הסרט עצמו לא דכאוני ולא מפתח את הכיוון הזה עד הסוף – מכיוון שהוא אמור להיות בידור חכם, אז בפיקחות הוא לוקח כיוונים אחרים ומביא לנו לקינוח פיתולים של הפתעה ועוד הפתעה ועוד.. עד שהתעלומה נפתרת לשביעות הרצון של הצופים האינטלגנטיים, ומשאירה את הבעיה האמיתית מחוץ לדיון עמוק. הסרט, אגב, הוא עיבוד לקולנוע של סידרה בריטית באותו השם מ-2003.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=6KU0Vu991XE

2009 – Everybody's Fine

שווה 2009 – Everybody's Fine כולם בסדר Kirk Jones

Star 7

זהו רי-מייק לסרט של ג'וזפה טרנטינו מ-1990 עם מרצ'לו מסטרויאני. כאן, ברי-מייק האמריקאי, משחק רוברט דה-נירו. הוא אמנם לא מסטרויאני, אך שחקן ברמתו, דה-נירו מצליח בכל זאת לזהור לאורך הסרט. ביקורות לא חיבבו את הסרט – הוא היה יותר מדי מלודרמטי, עם רגשות יתר על המידה. אני מניח שגם הצופה המודרני עלול לחוש כך, לאחר שנים של אימון הטעם המערבי המחוספס הדוגל בשביל הזהב ואיזון. לדעתי זו צביעות תרבותית – את הסרט האיטלקי אהבו, כולל הרגשות שהיו בו (שכמובן, מבחינת הסגנון הסרט היה קקפוניה של צבעים ורגשות עם אירוניה נלוות בניצוחו של מסטרויאני – מה שמבדיל את המקור מסרט זה – מכיוון שדה-נירו לא בנוי להתפרצות ריגשית כזו). אולי הם חשבו – טוב, לאיטלקים מותר מלודרמות כאלו.. בזה אני חושב שהצביעות באה לידי ביטוי. לגבי הסרט עצמו – כאן, כמו גם במקור – אהבתי את הנושא – משפחה, הורים וילדים, ואיך שחיים ממשיכים. אב, לאחר שמתאלמן מאישתו, מזמין את ילדיו לביקור. ברגע האחרון כל אחד מילדיו דופק ברז, והאב מחליט לעשות ביקור בעצמו. הילדים פזורים בארה"ב ורוברט דה-נירו מכסה את היבשת ברכבות ומטוסים. מי שהיה דומיננטי במשפחה זו האישה, ועכשיו האב מחפש את הקירבה. וכך הוא מגלה את ילדיו מחדש, ועל הדרך גם את עצמו. הכינו את הממחטות.

2009 – The Inhabited Island 2: Rebellion

שווה 2009 – Obitaemyy ostrov. Skhvatka  The Inhabited Island 2: Rebellion – Fedor Bondarchuk

Star 6

זהו המשך ישיר לאי מיושב. הוא מספר את המשך הסיפור של המאיץ מקס, איך הוא, חדור צדק, אופטימי מול האפלה המוסרית החובקת את העולם, מנסה בכל דרך אפשרית להרוס את הדיקטטורה השלטת במדינה בה הוא נחת. המאבק המזויין שהוא הצליח ליזום הצית את כל הכוכב. הוא לא בוחל באמצעים על מנת להוביל את המאבק למען הטוב, ועל מנת להוריד מהשילטון את הדיקטטורים. אחרי שהוא מצליח לכאורה במשימתו, הוא מגלה בין הדיקטטורים מאיץ אחר, שמסביר ל-מקס מה בדיוק הוא עשה והרס. ושכל צורת השילטון הדיקטטורי נוצר ע"י מאיץ זה, על מנת לעצור את העולם מקטסטרופה אטומית נוספת, שתתרחש ללא הסטטוס קוו העכשווי, שחייב להימשך עד להשפעות החינוך לזמן ארוך. ובכן, הצעירים הנאבקים בלי עכבות למען מטרות קדושות שוב פעם (מי כבר סופר בפעם הכמה. צריך רק להעיף מבט על מזרח התיכון על מנת להבין שהעולם נהרס ע"י הצעירים. מי שלא מאמין, מוזמן להתעדכן בתאוריית בועת הנעורים של פרופסור גרמני גונאר היינזון) ובמקום לקבל מדליות ותרועות, מקבלים בפרצוף את תוצאות מעשיהם. כאמור, הדילמה של התערבות אקטיבית, או התערבות פאסיבית, היא דילמה אמיתית, ורלוונטית גם בימינו. בכל נושא. (למשל – יהדות. החסידים מנסים דרכים אקטיביים יותר ואקטיביים עוד יותר לקדם את היהדות אצל החילוניים. מכון וון ליר פעם ניסה שיטה אחרת –איך שפעם סימה קרמר מהמכון אמרה – "אנחנו זורעים רעיונות בחברה" – ע"י הקמת קבוצות לימוד חילוניות – מפעל שהתפרק עם הזמן, כמו כל מפעל אנרכיסטי, אך אכן הוביל לזרעים רבים לנבוט וכך יש התעוררות גדולה של החילוניות ליהדותה בימינו).הסרט השני מעניין יותר מהסרט הראשון. אך שניהם חסרים את הגדולה של הספר המקורי (שאם כבר להודות, גם הוא מתגמד לעומת ספרים רבים אחרים של האחים סטרוגצקי).

2009 – Up in the Air

מומלץ 2009 – Up in the Air תלוי באווירJason Reitman

Star 9

 

 

Up in the Air

בשלב הבא כבר יפטרו אותך בהודעת ווטסאפ. החיים הלא יפים של תאגידים ומה זה עושה לאנשים, גם למקצוענים שביננו.

ג'ורג' קלוני משחק בחור, שלפרנסתו הוא מפטר אנשים. הוא נקרא לעשות זאת לחברות שלא מעוניינות לעשות את זה בעצמם באופו אישי. הוא, מה שאפשר לקרוא לו, מקצוען. עקב עבודתו הוא מבלה הרבה זמן בטיסות. חלומו הוא לזכות במיליון מייליים בכרטיס הנוסע המתמיד שלו עם אמריקן איירליינס. יש לו גם פילוסופיית חיים מענינת, שהוא נוהג להרצות עליה מדי פעם. וכך אני עוקב אחר הסרט, קצת מוקסם מהגיבור הראשי למרות עיסוקו (לא לחינם בחרו את קלוני לגלם את התפקיד). הדברים הקלים מעצבים את חייו – אך עבור קלוני זה לא דברים קטנים, אלו דברים שהושקעה מחשבה עמוקה לגביהם – וכך אני מזדהה לגמרי איתו כשהוא מציג את מקצוענותו לקולגה צעירה ומסביר איך סוג המזוודה, אריזה טובה ותכנון נכון של צעדיו חוסכים לו זמן בשדה תעופה. אני מזדהה עם זה כי ביליתי זמן רב בשדות תעופה ובמטוסים, ואחרי כמה טיסות אתה כבר לא בקטע ההתרגשות מהטיסה, אלא בקטע של לארגן אותה טוב יותר, לדעת לארוז למטרות שלך (לא לוקח לי יותר מחצי שעה להיות מסודר מא' עד ת' לטיסה), לדעת באיזה שעה בדיוק להתייצב לצ'ק אין (פעם אפילו עברתי כל גבולות התיכנון הזהיר כאשר התייצבתי חצי שעה לפני הטיסה לדלפק הצ'ק אין – מיותר לציין שלא עליתי על טיסה באותו יום), אני יודע הבדל בין מחלקת תיירים ומחלקת עסקים, ואף לדעת להעדיף חברת תעופה זו על פני אחרות וגם למנות את הסיבות – אני לגמרי עם ג'ורג' קלוני בקטע זה. פעם הייתי מחפש את הדרך איך לישון בטיסה, הייתי שותה ג'ין וטוניק ע"מ להירדם, אח"כ נהיה לי קצת קשה להירדם, ועברתי לתצפיות על דיילות ונוסעים אחרים. אני מעולם לא לוקח מושב בשורה הראשונה במחלקת תיירים – כי שם אני אמצא את עצמי לצד תינוקות בוכים, אני לוקח מקום תמיד במעבר, ועדיף קרוב ליציאה כך שאוכל לצאת מהר. אני התחלתי לצמצם שתיית משקאות במטוסים ושותה רק מיים. הבגדים שלי נוחים וקרוקס היו לי לידיד אמת בשעת טיסה. האוזניות שלי הם חוסמי רעשים כך שאני מסוגל להנות משקט ואיכות שמע בטיסות שלי. כמו כן הבנתי שטיסה זהו זמן יקר לאין שעור עבורי  – זהו אחד מרגעי הפרטיות (כמה מוזר שאני חושב כך בהתחשב ב-100-500 נוסעים אחרים שנמצאים איתי כלואים בסיגר ארוך בגובה 10 ק"מ מעל פני האדמה) המעטים שיש לי – כמה שעות שהטלפון לא יצלצל, לא יבקשו ממך לעשות משהו או לתת את דעתך וליבך למה שקורה – זאת הפסקה אולטימטיבית מהחיים. פעם הייתי מוצא את המחשב הנייד ועובד – כיום אני לא מסוגל לזה – זה יהיה חילול הקודש. זהו זמן שלי, רק שלי. ואני מתרווח בכיסא הלא נוח וקורא, או רואה סרטים או סדרות בטאבלט שלי, או מקשיב למוסיקה ושוקע בהירהורים. במובן מסויים זאת חזרה לילדות, ללא דאגות, כשיכולתי לטפס על עץ, לפתוח את הספר ולשכוח את הכל לשלוש שעות, עד שאימא שלי הייתה קוראת לי לרדת מהעץ ולאכול משהו. לא – טיסה זה זמן שיש להתייחס אליו ברצינות – בגלל זה נכנעתי לגמרי לסרט שבו לראשונה פגשתי דמות, שהתייחסה ברצינות גמורה לטיסות שלו.

גם במה שהוא עסק מצא קירבה מפתיעה לסביבת העבודה שלי. הוא פיטר אנשים כאשר החברה לא רצתה לעשות את זה כי לא היה לה נעים. גם אני עובד בתאגיד – ובתאגיד אתה עובר כל כך הרבה מנהלים והם עוברים כל כך הרבה עובדים שאין שום טעם לפתח מערכת חברתית אישית בין המנהלים ולעובדים. העובדים הם מספרים, הם "משאבים", הם "כלים" להשיג מטרות. וכן, צריך גם לפטר פה ושם. בסרט הלכו רחוק כאשר היו שולחים את ג'ורג' קלוני לעשות את זה במקומם – כי התאגיד בורח מהיחס האישי. ומאוחר יותר בסרט הייתה גם יוזמה לפטר מרחוק, דרך שיחת ווידיאו ( בסרט עצמו, אחת הגיבורות גם מסיימת מערכת יחסים אישית ע"י אס.אמ.אס.). וזה ע"מ לצמצם הוצאות על טיסות של אנשים שהיו צריכים לפטר. גם זה מוכר לי – קבלת אי-מייל על הכרזת כוונות, על שינויים אירגוניים, וכו'. וגם התארגנויות שונות ומשונות ע"מ לחסוך כסף לחברה, אפילו אם הן גובלות בחוסר מוסריות גמור – הרי זה חוסך כסף לחברה, לא? אצלי בעבודה למשל, החברה הייתה מעודדת חזרה מטיסות עסקים בסופי שבוע למשל, ע"מ שזה לא יהיה על חשבון זמן העבודה של העובד. גם טיסות לילה זהו מצרך נפוץ כי זה אומר שלמחרת העובד אמור להתייצב לעבודה. כאשר אנשים היו מספרים שהם מקנאים בעובדי היי-טק כי יש להם רכב חברה, והם טסים לחו"ל כל כך הרבה, הייתי מגחך וחושב האם הקנאים האלו היו שורדים את העבודה הקשה, את תנאי הנסיעות והבעייתיות של מושג "בית" בחייהם התעסוקתיים. וכן, גם כאן בסרט, כמו הד מדוייק, לג'ורג' קלוני למעשה אין "בית" – מה שיש לו, אי אפשר לקרוא בית. ביתו הוא עבודתו, שדות תעופה ומטוסים.

סרט מצויין זה נעשה בעקבות סיפרו של וולטר קירן מ-2001 באותו השם.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=rTL1FmvVCuA

2009 – Sherlock Holmes

מומלץ  2009 – Sherlock Holmes שרלוק הולמסGuy Ritchie

Star 8

 

 

Sherlock Holmes

בצעירותי אהבתי מאוד את כתביו של סר ארתור קונן דויל, כשמקום מיוחד בכתביו היו הסיפורים על שרלוק הולמס. שרלוק הולמס היה חוקר פרטי, בעל שכל ברמה נשגבת, שהיה פותר מיקרים מסובכים אשר הוטלו עליו בד"כ ע"י אנשי החברה הגבוהה. לא פעם דרכיו היו מצטלבות עם אנשי הסקוטלנד יארד בגלל טבעם הפליליים של נושאי חקירתו, מה שיצר את המתח והקנאה אצל סקוטלנד יארד. שרלוק הולמס היה מתגורר ברחוב בייקר 221 ב'. היו לו מוזרויות כמו נגינה על כינור ומשיכה אל אופיום. להרפתקאותיו הרבים, שקראתי בצמא, היה שותף – ד"ר ווטסון, שכמובן לא היווה תחרות שיכלית אל שרלוק הולמס ולמעשה ייצג אותנו, הקוראים, האנשים הרגילים, שבעזרתו יכולנו להעריך ולהוקיר את שיטות ההיקש של שרלוק הולמס בעלילותיו. לימים יצא גם תרגום עיברי עדכני בשני כרכים אשר מחמם מקום על מדף הסיפרייה שלי. היו סרטים וסדרות רבים על סיפורי שרלוק הולמס – מי טובים יותר ומי פחות. סרט זה הוא לא על סיפורי שרלוק הולמס. הוא מבוסס על דמויות ותקופה ואווירה של סיפורי שרלוק הולמס – אך לא מספר את אחד מסיפורי קונן דויל. ואולי טוב שכך. תיכף אסביר. מה שאהבתי בסיפורים זה באמת את צורת ההיקש של שרלוק הולמס ואת האווירה רווית ערפל וטיפטוף קריר של לונדון אשר הסיפורים היו ספוגים בהם. כאן, בסרט זה, מתבלט מימד נוסף, שאמנם היה גם בסיפורים, אך לא בקידמת הבמה, לפחות לא אצלי – וזהו האקשן במיטב הסגנון המודרני. שרלוק הולמס גם תפס כיוון עם קריצה של חיוך (אני נזכר בקפטן ג'ק בשודדי הקאריביים). וכך גיבור הילדות שלי, הבלש המהולל, עשה הסבה לקריירה של גיבור-על בסרט מהנה מאוד. בידור ברמה גבוהה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=J7nJksXDBWc

2009 – Mary and Max

מומלץ 2009 – Mary and Max מרי ומקסAdam Elliot

Star 8

 

 

Mary and Max

אפשר לקרוא לסרט הזה פילם נואר של אנימציה. הצורה שבה הוא עשוי תומכת באופן מופלא בעלילה וברוח הדברים של הסרט – שחור לבן ואפור פלוס ספיה. זהו סיפור ידידות בין ילדה קטנה לבין מבוגר משני קצוות העולם – אוסטרליה ואמריקה – לאורך שנים המתנהל בעיקר בעזרת מכתבים. מדובר על היקף לא קטן של נושאים, בעיקר שליליים – ילדות מוזנחת, אלכוהוליזם, חרדה, מחלות נפש, השמנת יתר, אובססיה לשוקולד  ולאוספים, דיכאון, הזנחה – לא נושאים מרננים. גם הדמויות עשויות עם נטייה קלה להיראות דוחות. למרות זאת באופן פרדוקסלי הסרט מתגבש לכדי שירה קולנועית של ממש – כמו שיש שירה הצומחת מאהבה, מתעלה מתוך קרבות ודם, רוקמת עור וכאבים מתוך אהבה נכזבת, משתעשעת בפיזוז מתוך סיטואציות מצחיקות – הרי כאן היא קמה מהאשפתאות, מתוך נושאים שבד"כ מרכיבים דרמה משתקת או מרגשת, אך לא סרט אנימציה עם תמימות ואנושיות פועמת מתוך עטיפות הזבל ומסך אפור המסתיר פריחה.

אין ספק שגם העובדה שנערה קטנה מתכתבת עם גבר (שהוא יהודי ניו-יורקי דכאוני ואוטיסטי ושמן בנוסף לכל) מעלה שאלות. ז"א לחלק מהצופים זה לא מעלה שום שאלה – הרי מדובר בתופעה מסוכנת שיש לחסלה מיידית. מבחינתם אנו צופים בסרט חולני עם נושא פדופילי בפוטנציה. כן, כולם מכירים את האנשים האלו שבזכותם אין רומנים סוערים במקומות העבודה (בגלל שיש מניאקים המנצלים את זה), ובתי ספר הפכו להיות בתי גידול לערכים מעוותים ומוסריות כפולה (נכון, אמנם אפס סבלנות לאלימות – אך זהו, קמפיין שלילי, ההופך אלימות להיות חבויה ומתפרצת ללא מידתיות, אתה בסדר כל עוד לא נתפסת, עיוות ערך ה"טוב": "טוב" הוא כי זה החוק, לא שהחוק הוא כזה כי "טוב" – כל הבילבול הזה הקם מהאיסורים הכפייתיים המסיט את הקרקע מהערכים האמיתיים), ויש כבוד לכולם ולהכל (כן, הפוליטיקלי הקורקט הזה – אין טרור איסלמי, יש פשע שנאה של יחידים, אין אנשים מטומטמים אלא רק "מתקשים" וכו'). כן – הידידות בין ילדה במצוקה וגבר בעייתי לא באה בחשבון (הרי הם לא יהיו רק ידידים אלא שוודי אלן הזה אנס את ביתו המאומצת ועוד הכריח אותה להינשא לו – לא נכון?). או שמא? או שמא אנחנו לוקים בסינדרום הכימותרפיה שבו ביחד עם תאים סרטניים אנחנו הורגים גם את התאים הטובים? הרי אפילו אברהם קם לסנגר על סדום והפציר באלוהים לא להרוס אותה אם יש שם צדיקים מספר. ומה אנחנו? אלוהים?

סרט מצויין. אה – זה סרט למבוגרים אם לא הבנתם

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=MgRjB8PEDkM

2009 – Law Abiding citizen

מומלץ 2009 – Law Abiding citizen  אזרח שומר חוקF. Gary Gray

Star 8

 

 

Law Abiding citizen

הנה סרט ששם דילמה על השולחן – לקיחת חוק לידיים. מהנדס חווה אונס ורצח של אישתו וביתו. הרוצחים נתפסים, אך התובע עושה עיסקה עם אחד מהם, וכך רק אחד מהנאשמים מורשע. הגיבור שלנו מתנגד בכל תוקף – הוא מעוניין לראות את הצדק מנצח – אך זה לא עזר לו. הרוצח האמיתי שעשה עיסקה עם תובע משוחרר ובכלא נשאר הפושע השני שעזר לראשון. גיבורנו חוזר לתמונה לאחר 10 שנים עם מסע נקמה בפושעים שגמרו למשפחתו את החיים, וגם במערכת המשפטית המושחתת. הסרט מעביר את הצופה ממצב הזדהות עם הנוקם עד להבנה שהוא פושע המערער את החיים שלנו, ויהיו חיינו מושחתים ככל שיהיו. הוא, הלוקח את החוק לידיו, בסופו של דבר, פושע. זו המסקנה של הסרט כמובן. המסקנה מבוססת על אקסטרפולציה של המצב – אם כל אחד היה לוקח את החוק לידים וגם מפרש אותו כרצונו – הרי נחייה באנרכיה מהולה בדם. ז"א לא המיקרה של היחיד חשוב כאן, אלא הגנה על הסביבה כולה. עקב כך חייבים להכריז על הבודד המערער את סדר הדין של החברה כפושע. אני אישית לא השתכנעתי מתפנית ומניפולציה זו – האיש לחם מלחמת צדק שהמערכת סירבה להילחם. אני תמיד חיבבתי את הובס יותר מאשר לוק בנושא של ארגון ומדינה – יש לך הזכות המוסרית להתנגד למערכת אם היא יוצאת נגדך. אם המערכת לא מגינה עליך – היא לא עושה את תפקידה ולך יש הזכות לתקן איוולת. אך הסרט לוקח בפירוש את הכיוון של לוק. אך זהו כמובן לא הטיעון היחיד בסרט – למעשה המניפולציה המשכנעת היא מהות הגיבור עצמו, שבמעשי הנקמה שלו הופך להיות דומה לברברי ופושע בעצמו. הגיבור שלנו לא יכול היה להתנגד למערכת, שהיא גדולה ממנו – וכך בסרט ניתנו לו משאבים בלתי נדלים וחוכמה ופיקחות אין סופית שמשאירה אותו תמיד צעד אחד לפני הרשויות. זה יוצר סרט מתח חכם עם הנאה צרופה (בתור אזהרה – יש גם כמה קטעים גרפיים שלא ינעימו לעין עדינה)

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=p6hT_uY-jSM

2009 – Avatar

מומלץ 2009 – Avatar  אוואטאר James Cameron

Star 9

 

 

avatar 1

אוואטאר היה אירוע קולנוע עם ציפיות גבוהות. לא תמיד יוצא סרט בתקציב של רבע מיליארד דולר (שגם לא הבנתי כמה לבסוף הושקעו בו – כנראה כולל שיווק ופירסום קרוב ל-400 מיליון דולר). הציפיות היה לפחות בגובה של מלחמת הכוכבים, עם הבטחות שדבר כזה עוד לא ראינו, ושהסרט הולך לשנות איך הקולנוע צריך להיות. אני לא חסיד גדול של הבטחות מסוג זה, הם מפתחות ציפיה וכמיהה גדולה, אך ההצלחה של האמירות האלו היא גם הכישלון שלהם – הרי אם פיתחתי ציפיות מאוד גבוהות, אזי לא משנה כמה טוב יהיה המוצר, לאחר שאקבל אותו, תהיה לי אכזבה. וכך אני מרגיש שכל פירסום עושה מניפולציה על האנשים, אך לא מיטיב עם המוצר עצמו. במיקרה שלי, הייתי מוותר על כל הפירסום ותקציב השיווק האסטרונומי של הסרט – הייתי הולך לראותו אותו גם אם לא היה שום פירסום – מספיק שהייתי יודע שמדובר בסרט של ג'יימס קמרון ושהוא מדע בדיוני ופנטסיה. זה היה קונה אותי. אך מכיוון שנחשפתי לשיווק אגרסיבי, חוויתי לאחר הסרט אכזבה קלה. שונא פירסום ופירסומות – הם מקלקלים את החוויה. אך מאז כמובן שהספקתי לראות את הסרט עוד הפעם ונהניתי יותר.

כדור הארץ מבצע כריית מינרלים נחוצים בכוכב לכת פנדורה. פנדורה הוא כוכב עשיר ומיושב ע"י ילידים – "נאווי" – יצורים אנושיים בצבע כחול בגובה 3 מטרים. אנשי כדור הארץ הם בעלי טכנולוגיה מתקדמת, ונאווי חיים בשלום וסימביוזה מלאה עם הטבע של עולם הפנדורה, אשר דרך אגב מאוד רעילה עבור בני אדם. האנשים מתקשרים עם הנאווי באמצעות "אוואטאר"-ים – גוף של נאווי שמיוצר ביולוגית ע"י האנשים, ושליטה על הגוף בעזרת מוח של בן אדם. זו הסביבה בה מתפתח הסיפור של הסרט, שכמובן אני לא הולך לספר. רק אומר שמדובר בהתנגשות בלתי נמנעת של האנשים בנאווים, רומנטיקה בן גזעית, אקשן מסחרר ומאבק בין האור והחושך..

הסיפור הוא נהדר ומזכיר במקצת הרפתקאות של ג'ון קרטר, התפאורה פנטסטית, הצילומים ועבודת המחשב היא יוצאת מהכלל (ברור לי שבעוד 50 שנה זה ייראה כמשחק ילדים, אך בזמן הסרט, את עבודות המחשב ביצעה חוות שרתים מיוחדת שבנתה מיקרוסופט ונתנה לה, כמובן ברוח הסרט, את השם "גאיה", ובחווה היו 4,000 מחשבים), וגם חוויית התלת-מימד – למי שרואה את הסרט בתלת מימד – היא מיוחדת.

 הסרט ראוי לכל שבח. אני אנסה להבין – מדוע.

קודם כל מדובר בסרט עם כמה וכמה שכבות – הוא לא פשוט. מצד אחד מדובר בסרט הרפתקאות מעולה, המצית את הדמיון, ומשאיר מעט מאוד אוויר לנשימה לצופה בו מרוב הדברים שקורים על המסך וממהירות התפתחות הדברים. אני בכלל לא הרגשתי שעברו קרוב לשעתיים וחצי. וההתרפתקאות הנ"ל מתרחשים בסביבה ותפאורה פנטסטית, שממש הומצאה בפרטי פרטים לסרט זה. אני מתכוון שהסרט עשיר מאוד בפרטים של עולם הפנדורה, על עולם הצומח והחי, על התרבות והמנהגים. אך מצד שני מדובר על סרט עם מסר – המסר הוא בעד הירוקים ונגד הקפיטליזם והאימפריאליזם. המסר הוא מאוד חד, עד כדי כך שאפשר לראות בו גם כמסר אנטי-אמריקאי (הדמיון של כיבוש אמריקה ע"י איש לבן מהילידים האינדיאנים הוא די שקוף, ואפשר להרחיב ולטעון שהוא גם נגד המלחמה שארה"ב ניהלה בעירק) – ולמרות שהבמאי טען שלא כך הדברים, הרי לכל צופה בר דעת זה ברור ונהיר. אך בכל זאת יש בו משהו אמריקאי הן על פני השטח והן מתחתיו. על פני השטח הטובים מנצחים (אפילו שהאמריקאים מפסידים – טוב, אמרנו שהסרט הוא אנטי אמריקאי – אך הוא עשוי עם כל המסורת האמריקאית), אך מתחת לפני השטח הוא די גזעני ומאוד פטרוני (צריך איש לבן שינהיג את הילידים – הם בעצמם לא מהווים כוח שקול ולא מסוגלים להתארגן להצלחה אמיתית) – וגם זה במסורת האמריקאית המזלזלת בכל התרבויות שקיימות.

אך לדעתי מה שעשה את הסרט גדול באמת הוא הדרך אל עשיית הסרט. ג'יימס קמרון רצה לעשות את הסרט כבר ב-1994 כשכתב תסריט ראשון. לדבריו,avatar 2 הסרט הושפע מכל ספרי מדע הבדיוני שקמרון קרא בילדותו (וכך לא פעם הוא גם הואשם בגניבות ספרותיות בסרט זה) , והוא החליט לברוא עולם שלם – פנדורה –עם העומק המתבקש רק עבור הסרט הזה. הסרט לא יצא הרבה זמן לפועל מכיוון שלדעתו של קמרון עדיין לא הייתה לנו הטכנולוגיה לייצר את מה שהוא מתכוון. בינתיים הוא עבד על עומק הגיבורים, הכנת השפה הנאווית (כן, עבור נאווים המאכלסים את פנדורה המציאו שפה תיקנית לגמרי בעזרת בלשן מקצועי פול פרומר, והיא בעלת 1,000-2,000 מילים). קמרון לא חסך בעיצוב הסרט, ולבסוף היו לו אפילו שתי קבוצות נפרדות ששקדו על העיצוב – האחת על עולם פנדורה עצמו, והשנייה על עיצוב הסביבה האנושית, קמרון השקיע גם בצוותו והפגיש אותו עם אנשי אקדמיה, הוא אפילו שלח את השחקנים ל-האווי להתנסות ביער הגשם עם הרבה צמחייה לפני שצילומי הסרט החלו. כל העבודה אל ומסביב לסרט מצביעים על השקעה גדולה בהכנות, השקעה בדרך שאולי הייתה חשובה לקמרון לפחות כמו המטרה, בחדוות העשייה עצמה וברצינות ועומק ההכנות. כל זה בסופו של יום רואה תוצאה ברוכה בסרט, שלכאורה אמור להיות רק סרט הרפתקאת, אך הוא גרף יותר משני מיליארד דולר בצפיות. מגיע לו.

אגב, מי שתוהה לגבי השם אוואטאר, הרי זהו שם שלקוח מהמיתולוגיה ההודית – בה האלים לפעמים היו מופיעים ומתגשמים באופן זמני כאנשים פשוטים מן המניין – תופעת ההתגשמות נקראת אוואטאר.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=5PSNL1qE6VY