הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: 2010

2010 – Trust

שווה 2010 – Trust  אמוןDavid Schwimmer

זהו סרט על נושא עדכני – ניצול נערות דרך רשתות חברתיות. ובכן, עקרונית זה לא שונה נגיד מניצול לפני הטלפון (אל תלכי בלילה לבד, אל תדברי עם אנשים לא מוכרים), ניצול בעידן הטלפון כשאי אפשר היה לדעת מי מעבר לקו השני, ועכשיו, ניצול ברחבי הרשת. רק שהפעם מדובר על חשיפה הרבה יותר רחבה. נערה מקבלת לפטופ ליום הולדת ה-14, ומנהלת צ'אטים עם נער בגיל 16, שאח"כ מקפיץ את גילו ל-20, ואח"כ ל-25, וכשהוא סוף סוף משכנע אותה להיפגש, הוא כבר בשנות השלושים. והנערה נשבית בקסמיו ונאנסת. אך זה לא כל הסיפור. היא ממשיכה להאמין בקשר ביניהם והמערכה האמתית היא המערכה שמתנהלת מסביב – איך החברה מתמודדת עם זה. והעניין הוא שאין לחברה כלים ומנגנונים איך להתמודד עם המצב. זאת אומרת – יש כמובן. למשל להשיג פיקוח מקסימלי על ערוצי התקשורת של הילדים (ריגול טוטאלי). למשל להזהיר לפני כן – כמו תמיד כמו בעידנים שקדמו. למשל לחנך לחשדנות בריאה וסלקציה של בחירות ברשת. וכו'. ז"א – אין ממש כלים. הרשת פתוחה כל הזמן והילדים ממש גרים ברשת – אז מה כבר המבוגרים שלא מבינים יודעים על החיים שלנו ומה הם כבר יעצו לנו? כאמור – עדכני מאוד.

2010 – Six Degrees of Celebration

שווה 2010 – Yolki  Six Degrees of Celebration – Timur Bekmambetov, Yaroslav Chevazhevskiy, Ignas Jonynas, Dmitry Kiselyov, Aleksandr Voytinskiy

זהו סרט ראשון בסדרה שלמה של המשכים שבאו אחריו. יולקי – זהו שם של עצים שהרוסים נוהגים לכרות ולקשט לכבוד ראש השנה (נובי גוד) שלהם. עץ האשוח. מסורת מאוד דומה לקישוט חג המולד. זהו סרט במסורת סרטים רוסיים על נובי גוד שבד"כ יוצאים בדצמבר (גם מסורת זאת דומה למסורת סרטי חג המולד בהוליווד לקראת חג המולד) יש כמה סרטי קאלט מסוג זה שהרוסים נוהגים לצפות בהם פעם אחר פעם בנובי גוד (ואם כבר בהשוואות מדובר – אזי יש דבר דומה גם בהוליווד עם כמה סרטים קלאסיים – אך אני מסופק להשוואת עצימות הקאלט כאן – לדעתי ברוסיה הסרטים הגיעו לדרגת הקאלט, כאשר במערב הסרטים הם בגדר המסורת) יולקי לעומת זאת זהו סרט שהרוסים נוהגים לצפות בהמשכים שלו שיוצאים מדי שנה. הסרט משתמש בנוסחה נחמדה של ניהול העלילה במקומות שונים ברוסיה לקראת נובי גוד, עם תאוריית שכל אחד יכול להגיע לכל אחד אחר דרך שרשרת עד שישה אנשים שמכירים האחד את השני. במיקרה שלנו מדובר בבית יתומים שבו ילדה אחת ממציאה סיפור שהיא ביתו של פוטין על מנת שיפסיקו להציק לה. הילדים האחרים מבטיחים להפסיק, אם בנאום המסורתי לקראת נובי גוד הנשיא יזכיר איזה מסר סודי שהם יוכלו לזהות וכך ישתכנעו שהיא באמת ביתו. אז איך עושים את כל זה? מיותר מלציין שהמזימה מצליחה – תוך כדי סיפורים קצרים מכל רחבי רוסיה – שכולם יש לציים אופטימיים כמיטב המסורת על נובי גוד יש שם לא מעט דמויות וחלקם אף משעשעות במידה רבה (אני התענגתי על וויכוח בין שני בחורים די דביליים מי יותר טוב הגולש בסקי או סנואובורד ועושים תחרות בבניין רב קומות בחדר המדרגות). סרט חמוד מאוד. לטעמי הטוב ביותר בסידרה של סירטי יולקי.

2010 – The Kids are All right

שווה2010 – The Kids are All right הילדים בסדרLisa Cholodenko

זאת קומדיה חביבה וחכמה על נישואין ובגידה וגידול ילדים. אך לא קונבנציונלית – מדובר בנישואין לסביים, וגידול ילדים מתורם זרע. והילדים באיזשהו שלב רוצים לפגוש את אביהם, שנכנס לתמונה של הנישואין האלו. משחק נהדר של אנט בנינג וג'וליאן מור.

2010 – Womb

מומלץ 2010 Womb  הרחם  – Benedek Fliegauf  

 

 

סרט מדהים, אבל לא כל אחד יאהב אותו. בגלל הסגנון ובגלל הנושא. לטעמי יש בסרט כמה מגרעות, אך לא בסגנון ולא בנושא. הסגנון הוא מאוד איטי עם מעט מאוד דמויות והכל מתפתח לאט – כמעט כמו בסרטים היפניים הישנים בהם ממד התנועה והזמן היו זניחים לעומת התפתחות הדמויות. הזירה היא אי, עם צבעים קרים, ים, גשם, חול, מרחבים פתוחים ורחבים. הצילומים – פשוט מ-ד-ה-י-מ-י-ם – משתמשים בעומק שדה קטן ופוקוס מדויק – ממש צילומים רומנטיים בסביבה קרה המשרים אווירה של עצב עמוק.

הנושא –אהבה. האם אפשר להמשיך איתה גם לאחר המוות. והאם זו אותה האהבה. כאמור רומנטיקה המתכתבת עם הסגנון. אך כפי שהסגנון  גם מכתיב – זה נגמר בעצב. זה למעשה גם חי בעצב. עצב אסתטי, רומנטי  אך עצב שגורלו נגזר.  הפגם לטעמי הוא בגורל שנגזר – אנחנו אוהבים לצחוק על סרטים הוליוודיים שהסיום הוא כמעט תמיד אופטימי בלי קשר להגיון שבכך, אך בסרטים האירופאיים הם נוקטים בגישה הפוכה, מבלי קשר אם אפשר היה להתאמץ ולהגיע לסיומת אחרת. הפגם הוא בפוליטיות התרבותית של הסיום. לבד מכך זה היה יכול להיות סרט מושלם.

יש גם היבטים פילוסופיים מעניינים שאם מתעכבים עליהם – עולם שלם של הגות נפתח לפנינו. האם אפשר לשחזר אהבה? האם אפשר לחיות את אותו הדבר פעמיים? אמנם אנו יודעים שאם מפרידים תאומים זהים – הם עשויים לגדול כשני אנשים שונים – ז"א הסביבה תעצב את ההתנהגות (או הפוך, עפ"י דרווין – הגנטיקה תתאים את עצמה לסביבה על מנת לשרוד). אך מה יקרה אם ננסה לבטל את משתנה הסביבה במשוואה זו ונשים את התאומים באותה הסביבה – האם אז התאומים הזהים יגדלו להיות אותו בן אדם או יהיו שונים? האם האהבה בסביבה דומה תהיה אותה האהבה, או שתשנה את מהותה? האם אפשר לקרוא לתסביך אדיפוס אהבה?

סרט עדין, עצוב, יפהפה, מגרה מחשבתית, סרט שנשאר אתך ברגעים השקטים וצף למעלה כגלגל הצלה. משחק מהפנט של אווה גרין. מומלץ בחום.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=0M-pN2PDfT8

2010 – Under the Hawthorn Tree

מומלץ  2010 – Shan zha shu zhi lian  Under the Hawthorn Tree   כשתקראי בשמך  – Yimou Zhang

 

 

ג'אנג יימו ידע לעשות גם סרטים רומנטיים ודרמות אנושיות על רקע נופי ההיסטוריה הסינית (ראו הדרך הביתה הנפלא) ולא רק סרטים  הגדולים מהחיים כגון גיבור ומחול הפגיונות. הוא ידע לעשות גם סרטים עדינים, ולא רק דרמות צבעוניות ומטלטלות כגון הפנסים האדומים. כשתקראי בשמך – כך תורגם הסרט, התרגום המילולי הוא תחת עץ העוּזרָד, והוא עיבוד של יימו ג'אנג לספרה של אי מי עץ העוּזרָד לתמיד המבוסס על מיקרה אמתי; עץ העוּזרָד בסרט הוא עץ בכפר שבו נמצאים גיבורי הסרט, שכביכול הושקה בדם סינים שהוצאו להורג ע"י היפנים במלחמת העולם השנייה כשתקראי בשמך הוא סרט שכזה, עדין, רומנטי, דרמה סוחטת דמעות שיימו מביים לאחר פרויקט מגלומני שלו של אולימפיאדת בייג'ין. אנחנו חוזרים לתקופה של חינוך מחדש שהיה נהוג בסין העממית בזמן מאו טצה טונג. כשבברית המועצות אנשים לא ראויים פוליטית היו מוגלים לפלכים נידחים של ברית המועצות במקרה הטוב ולגולאגים במקרה הרע, בסין היו נוהגים גם כן לשלוח את האי יציבים מבחינה פוליטית לאזורים נידחים להתחנך בעבודות הקרובות לעם (אי יציבים פוליטית זה לא מתנגדי המשטר, שאתם הפתרון היה אחר ואלים הרבה יותר, אלה הילדים או הקרובים של אותם המתנגדים, או החשודים בהתנגדות. ההסבר בדקויות הוא עבור האנשים שלא בקיעים במנהגים בעולם הקומוניסטי, שבו גם טרוצקי – אחד ממובילי המהפכה הקומוניסטית הרוסית, לאחר כמה שנים כבר הוטבל כמתנגד המשטר ומחוסל במקסיקו הרחוקה. גורלו כגורל הרבה וותיקי המהפכה שנס חינם בעיני השלטון). בתקופה הזו גם הגיבורים של הסרט מוצאים את עצמם בכפר מרוחק, ומתאהבים. היא תלמידת תיכון והוא בחור בוגר. הם מתאהבים באהבה טהורה, בהסתר, באופן כובש את ליבנו כמו שרק יימו ג'אנג יודע להיכנס אל מסתורי הרגשות על קצות הבהונות כך שלא נשמע, ואז הוא לופת את גרוננו ואנחנו כבר שבויים במה שקורה על המסך, וגם דמעה קטנה כבר לא נראית לנו משהו זר. שפו למסטר הסיני – סרט קטן, שקט ופסטלי אך גדול ברגש, כובש את הנשמה וגם מלטף הנפש, ובעיקר אנושי.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=88nn6fn5c04

2010 – Another Year

מומלץ 2010 – Another Year עוד שנהMike Leigh

 

 

אם אתם רוצים לצפות בסרט אנושי, בלי אקשן, ללא כוכבים זוהרים ,בלי דרמות קורעות, בלי אלימות, בלי פשע, בלי עוני, בלי מאבקים חברתיים, בלי פוליטיקה, ללא חידושים טכנולוגיים, בלי פירוטכניקה על המסך וללא ממחטות לאף ועיניים – אז אתם עלולים לחשוב שמשהו לא בסדר כאן, וחוץ מזה מאיפה תיקחו סרט כזה? הרי זה מריח סרט על החיים, עלינו, על החברים שלנו.

מייק לי בוודאי חשב עליכם כשיצר פנינה אמפטית זו. המשחק הכה משובח של הצוות מיד מכניס אותנו לאווירה אמינה של פרוור לונדוני אל תוך ביתו של זוג מבוגר, אינטליגנטי ועדיין אוהב ומנהל חיים נורמליים. כן, יש חיה כזו, ויש אנשים כאלו, בוודאי חלק מכם גם יזהו כמה שכנים, או אם אתם ממוזלים, גם את עצמכם. וסביבם ישנם אנשים … רגילים, סיטואציות מביכות, סצנות מחיי היום יום. כל זה במשך שנה אחת עם העונות המתחלפות – קיץ, סתיו, חורף ואביב. וישנו כמובן גם נושא – נושא אנשים נזקקים, אנשים ששונאים את עצמם, אנשים ש.. "לא מסתדר" להם בחיים, כאילו שיש דבר כזה. אין תוכחה, אין סדרת חינוך בסרט,  אלא מציגים את הדברים כמו שהם.  אתם לבטח מכירים נוער וצעירים החושבים שהם יודעים יותר טוב מההורים, מהמורים ומאנשים מבוגרים. אמנם חשיבה עצמאית מבורכת בגיל זה ומהווה חלק מהתבגרותנו כאנשים בוגרים, אך העקשנות לדבוק בגישה זו היא כמובן יהירות לשמה, אפילו שהנימוק הוא שאנשים מבוגרים לא מכירים את עולם הצעירים עקב כך אין להם מה לתרום. היהירות הזו לפעמים (התחלתי לחשוד שלעיתים קרובות דווקא) לא עוברת והאנשים הצעירים, ויותר מאוחר, גם בהיותם מבוגרים ואף בגיל מתקדם, חושבים שהם יודעים הכל, ושהסובבים אשמים שלא מתנהגים לפי הציפיות שלהם, והחיים מתאכזרים אליהם, ושסתם אין להם מזל. הם לא מודעים שהבעיה אצלם, ואם מודעים, אז לא ממש, לא באמת. זה המתכון של אנשים נזקקים. יש להם נראות של אנשים עם רחמים עצמיים, או של אנשים בסדר גמור, אפילו בקדמת החיים. אך הם לא. בכלל לא. פגשנו אנשים כאלו בסרט. אמנם צר לנו עליהם – אך מה נוכל לעשות? וכך הזוג שלנו, המאושר בהתנהלות חייהם, הוא לא רק התקווה, אלא גם האוגן של האנשים שמסביבם. ויש להם חברים, כן, אנשים נזקקים כאלו. אתם לבטח מכירים אותם, מדובר בזה, וגם בזו, אתם יודעים אותם וחלקם אפילו חברים שלכם. סרט על החיים, על האמפטיה, על האנושיות, על הנזקקות. נפלא.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=ilv0aVRJPps

2010 – The way

שווה 2010 – The way המסע האחרוןEmilio Estevez

זהו סרט מסע. מסע לאורך קמינו דה סנטיאגו – דרך של כ-1000 ק"מ מדרום צרפת דרך נופים עוצרי נשימה של פירינאיים אל קתדרלה של סנטיאגו דה קמפוסטלה שבגליציה במערב ספרד ליד האוקיינוס האטלנטי. כמו כל סרט מסע, הוא מדמה את מסענו בחיים, אך משמיט את הפרטים הרבים של החיים אשר מסבכים את המיקוד, מפשיט מכל הסביבה ומשאיר אותנו עם המסע הפנימי של הגיבורים, אשר צועדים כל אחד עם סיבותיו הוא, ומה שמלכד אותם זה המסע עצמו, או אלגורית – החיים עצמם. עקב כך יש כאן זיקה לנגיעות "רוחניות" – מה עוד שמדובר בדרך ששימשה דרך עלייה לרגל בימי הביניים לנוצרים (ביחד עם הדרך לרומא ולירושליים הם היו הדרכים המפורסמות של העולם הנוצרי. הדרך הזו איבדה מהפופולריות שלה לאחר מגפת המוות השחור באירופה וזעזועים רפורמיים בעולם הנוצרי שהתפרק לכמה כיוונים אמוניים) – עפ"י האמונה אחד משניים עשר השליחים של ישוג'יימס הקדוש – קבור בקתדרלה זו. האמת – לאחר שראיתי את הסרט גם בי התעורר הרצון לצעוד בחלקים של דרך זו – ואולי גם אעשה זאת.

העלילה היא פשוטה – בנו של רופא עיניים, שהיה לו חילוקי דעות קשים עם אביו על דרך חיים, כמו לכולנו, יוצא למסע לקמינו דה סנטיאגו, אך נהרג בתאונה בתחילת הדרך. האב טס להביא את הגופה הביתה לארה"ב, אך נשאר ומחליט לעבור את הדרך בעצמו לזכרו של בנו. שם הוא חובר ל-3 חברים למסע של כל אחד יש את הסיבה שלו לעשות את הדרך – האחת שהוא מספר לאחרים ואחת פנימית משלו, בדיוק כמו לרופא העיניים, בדיוק כמו לכל אחד מאיתנו.

נקודה מסקרנת בסרט היא המגע המשפחתי שבו – מרטין שיין משחק את האב, אמיליו אסטבז הבמאי משחק את בנו, והוא גם בנו של מרטין שיין בחיים, והוא גם כתב את התסריט, שקיבל השראה ממסע בדרך דה סנטיאגו שבנו שלו – הנכד של מרטין שיין – עשה. גם אחותו וביתו של מרטין שיין – רנה אסטבז מופיעות בסרט.

2010 – The troll hunter

שווה 2010 – Trolljegeren The troll hunter – André Øvredal

הסרט עשוי בצורה מעניינת – מדובר בסרט כמו דוקומנטרי שבו מראים את קלטות הווידאו שהקליטו אנשים המתחקים אחר הנושא – מי הורג דובים בנורווגיה. וזה לוקח אותם אל הריאיון עם הורג הדובים ומסתבר שהוא מחפש טרולים. בתור תכנית נורווגית סודית התרה אחריהם. טרולים הגרים באזורים נידחים של נורווגיה. טרולים המריחים ריח של נוצרים ומחפשים אחריהם. וכך הקלטות מראות איך הקבוצה מחפשת את הטרולים האלו עד שפוגשת באחד מהם. טראמפ וודאי היה אומר על זה – פייק ניוז. וזה נכון כמובן. משעשע מצד אחד ומעניין בצורתו ומבנהו של הסרט מצד שני.

2010 – The Next Three Days

שווה 2010 – The Next Three Days  שלושת הימים הבאיםPaul Haggis

מדובר במרצה בקולג', שאשתו נזרקת מאחורי הסורגים בגין רצח. המרצה עובר טרנספורמציה רדיקלית ורוקם תכנית להוציא את אשתו מהכלא, לאחר שכל הפניות והמסגרות המשפטיות לא עזרו. זהו לא סרט על טרנספורמציה מבחור רגיל למכונת אקשן משומנת (טוב, זה כמעט אמין, הרי מדובר בראסל קרואו) – לא, זהו מותחן מהנה ומבדר, עשוי נהדר – מותחן שאפשר להעביר אתו בכיף את הערב.

2010 – The Conspirator

שווה 2010 – The Conspirator הקונספירטור – Robert Redford

זאת דרמה היסטורית רצינית. אני מתכוון שמדובר בתוצר מחקר מעמיק ומוצג כראוי של פיסת היסטוריה אמריקאית, מבלי להיכנס יותר מדי לנושאים אישיים אלא מיקוד תשומת הלב של הסרט בעיקר של הנושא. מדובר בהתנקשות על חייו של הנשיא אברהם לינקולן לאחר ניצחון הצפון על דרום ב-1865. בהתנקשות זו הנשיא מת, ומרי סוראט נמצאה אשמה בקשירת קשר והוצאה להורג בתלייה. הסרט נסוב סביב ניסיון להגן על מרי סוראט בבית משפט צבאי. מאז המקרה, נאסר לשפוט אזרחים ע"י בתי משפט צבאיים וכמו במשפט זה ע"י הליך של משפט שדה. הרדיפה באמוק אחר האשמים, הרצון להעניש מידית את האשמים ושריפת כל מה שחשוד כאשם באש הצדק היוקדת למען יראו ויראו ומניעים נוספים מעוררת בי בחילה פיזית של ממש. אני זוכר בימי רצח יצחק רבין עצרו אפילו ספר שמישהו התלונן שהביע דעות מנוגדות ל"מורשת רבין". גם בימינו אני רואה מיקרים בהם מאבטח מכוון אקדח אל ילדה ערבייה בת 13 עם מספריים העומדת על מדרכה ומנופפת מולו במספריים ולא יודעת אנא לברוח ימינה או שמאלה – והמאבטח יורה בשם הגנה נגד מחבלים (במקום להשתלט עליה, לתת לה סתירה ולקחת ממנה המספריים). והמשטרה בעת פינוי בתים לא חוקיים בישוב בדואי בעישון הליל יורה במורה הנמצא ברכב ואח"כ ממציאה סיפור על כך שהוא ניסה לדרוס (הוא אכן דרס שוטר – אחרי שלא שלט ברכבו והיה פצוע מהירי) והיה למעשה מחבל דע"ש…. כל זה כמובן בצל הגנת החוק, בצל הצדק ש"לצדך", ממניעים "נכונים" כמובן. אך כל זה מריח מזיעה מסריחה של המון משולהב המבצע לינץ' – זה מה שאני מריח במקרים אלו ועקב כך מקבל גועל נפש. מרי סוראט נמצאה אשמה כי סומנה ככזאת, והמכונה המשומנת של משפט צבאי דרסה אותה – כי השלטון רצה לינץ'. סרט חכם וחשוב.