הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: 2011

2011 – Tower Heist

שווה 2011 – Tower Heist מיליארד סיבות לשודBrett Ratner

יש כמובן הרבה סרטים על שוד, ויש טובים יותר מזה. אז למה הוא שווה? ובכן – יש כמה סיבות – הוא סרט שנותן בידור טוב ועשוי היטב. יש כאן נקמה על כך שהפנסיה שלנו נלקחת מאתנו. יש כאן שוד של טייקון שדופק את כולם. יש כאן מגדל בניו יורק ששודדים אותו. יש כאן בן סטילר (בתפקיד קצת לא אופייני עבורו) ואדי מרפי שחזר להקסים אותנו, ויותר מכל יש כאן פרארי מזהב היורדת מקומה עליונה של גורד שחקים. כיף אבסורדי ולא נורמלי. זה למה.

2011 – The Source

 

שווה 2011 – La Source Des Femmes The Source מים ואהבהRadu Mihaileanu

כפר קטן. אפריקה? המזרח התיכון? בכל אופן איסלמי וערבי לגמרי. המעיין נמצא בקצה השביל ההררי המסוכן במעלה ההר ונשים הן אלו הדואגות להביא מים. רבות מהן הפילו את עוברן בגלל הדרך הקשה. והגברים? במקום לבנות צינור המביא את המים מההר אל הכפר הם יושבים ללא עבודה, שותים תה וקוראים קוראן. ואז קורה משהו מיוחד ומצחיק וטוטאלי – הנשים מכריזות על שביתה. שביתה מסקס. אין סקס, זהו. עד שהגברים יפתרו את בעיית המים. הסרט אמנם על בעיות האסלם וניצול הנשים – אך הוא מביא את הסיפור בצורה קומית עם צילומים נהדרים.

 

2011 – The Snows of Kilimanjaro

שווה 2011 – Les neiges du Kilimandjaro  The Snows of Kilimanjaro   שלגי הקילימנג'רו  – Robert Guédiguian

זהו סיפור בהשראת אחד השירים של ויקטור הוגו –  Les pauvres gens. אם לא הייתי יודע את זה, הייתי אומר שהסרט הוא הצגה מוסרית של השמאל, כפי שהוא בוודאי היה רוצה להיראות. מדובר בזוג מבוגר במרסיי, כשהבעל, חבר וועד העובדים במספנות, כשהיה צריך לפטר 20 אנשים, מגריל שמות ולהפתעת כולם גם שמו בין המפוטרים שיצאו בהגרלה. החברים נותנים להם מתנה – כסף וכרטיסים לטיול שכל כך רצו – לטנזניה לראות קילימג'רו. אך לא כך רצה הגורל, והזוג נשדד בברוטליות בביתם, מה שיוביל אותם לשינוי בחיים והצגת חמלה שאפשר לקרוא לה נוצרית, או שמאלנית מובהקת מבחינה מוסרית. סרט חם ואוהב עם משחק טוב של הדמויות הראשיות.

2011 – My Way

שווה 2011 – Mai wei My Way בדרך שליJe-kyu Kang

סיפור לא יאומן כי יסופר על בחור קוריאני, שמגויס בכפייה לצבא היפני ונלחם ברוסים במלחמת העולם השנייה, נשבה ע"י הרוסים ומגויס לצבא האדום הפעם נלחם בגרמנים, נשבה ע"י הגרמנים והפעם מגויס לצבא הווארמאכט ונלחם נגד כוחות הברית בפלישה לנורמנדי, ונשבה ע"י האמריקאים. הבחור נלחם בשלוש צבאות הנלחמים האחד מול השני באותה המלחמה עצמה! הסרט הוא בעכבות מיקרה שלא ברור אם אמתי או מיתוס. יש בו סצנות אפיות של קרבות, וסיפור מסקרן ומעניין.

2011 – 50/50

שווה2011 – 50/50 – Jonathan Levine

זהו סיפור על סרטן, המסופר בסגנון מריר-מתוק. הסיפור הוא בעקבות סיפורו האמתי של התסריטאי של הסרט. אם לדייק – הסרט הוא לא על הסרטן – מחלה נוראית של המאה העשרים. הוא על התמודדות הקרובים לחולה בסרטן. ויש כמובן עם מה להתמודד. אני חושב שבסרט מוצגים ההתמודדויות יחסית קלות – בחיים ההתמודדות היא קשה הרבה יותר. אולי הסגנון הקומי של הסרט עוזר ליצור אווירה כזו, או אולי התסריטאי לא רצה לדכא אותנו, הצופים – מי יודע. בכל אופן, לכו עליו – יש סיכוי של יותר מ-50% שתאהבו אותו.

2011 – Hugo

מומלץ 2011 – Hugo הוגו Martin Scorsese

 

 

או, איזה סרט מקסים. מי לא אוהב את פריס?

מי לא אוהב את שנות העשרים המאוחרות ושלושים המוקדמות של המאה העשרים? רומנטיקה, נוסטלגיה, פיסת היסטוריה, הרפתקה קסומה. וזה בדיוק סרט זה. קשה להגדיר אותו אחרת. הסיפור הוא בעקבות ספרו של בריאן סלזניק מ-2007 The Invention of Hugo Cabret. מדובר בילד הגדל לבד בתחנת הרכבת של מונפרנס בפריס. פעם התאכסנתי בסביבת תחנת רכבת זו במלון שקט ונחמד וטיילתי רבות ברובע המונפרנס – והסרט העלה בי גלים של נוסטלגיה. הסרט עצמו הוא נוסטלגיה אחת גדולה, אך עם זאת שמדובר בסרט עלילתי ואף סרט הרפתקאות, באופן מפתיע (לטוב לגמרי, אך לא ציפיתי מסקורסזה לפחות מזה) הוא שומר על אמינות היסטורית. בגדול, זהו סרט הוקרה לג'ורג' מלייה, שמתואר בסרט בתקופה לא זוהרת של חייו. מיהו אותו ג'ורג' מלייה אתם שואלים שמרטין סקורסזה, הבמאי המוערך, וידוע בעיקר בסרטיו האלימים, אך גם אחרים יוצר סרט עליו, שמריח יותר כמו סרט ילדים? ובכן, לא לחינם. מלייה היה דמות ססגונית בסוף המאה התשע עשרה והיה אחד מחלוצי הקולנוע. הוא היה איש משכיל, בן למשפחה שהתעשרה, אהב קוסמות והמציא לא מעט קסמים בעצמו, צייר, שיחק, ביים, כתב תסריטים, עיצב תפאורות, היה בעל אחד התאטראות המפורסמים (הוא קנה אותו בכסף מחלקו בבית החרושת של אביו שמכר לאחים שלו ומנדוניה של אשתו. התאטרון נהרס על מנת לבנות את שדרות האוסמן המפורסמות בפריז – גם אליהם יש לי נוסטלגיה. טוב – איך אי אפשר שלא יהיה נוסטלגיה לפריס?) שבו הוא היה מציג בנוסף לתכנית הרגילה גם מופעי קסמים, ומאוחר יותר, כשקנה מקרן קולנוע (ששיפר אותו ולאחר מכן החליף למודלים חדשים יותר) גם סרטים. בזמנו הסרטים היו אילמים ובני דקה או שניים. הוא החל לביים ולככב בסרטים משלו, בנה סטודיו בפאתי פריס, עסק באפקטים מיוחדים ושיכלל טכניקות צילום. הבחור היה פורה ביותר ויצר מאות רבות של סרטים – ביניהם סרט מדע בדיוני ראשון (המסע אל הירח באורך כ-14 דקות שהושפע מג'ול וורן). לאחר שפשט רגל, הוא התפרנס מחנות צעצועים שהייתה בבעלות המאהבת ולאחר מכן אשתו, ששכנה בתחנת הרכבת של מונפרנס. וזו התקופה בה אנחנו פוגשים אותו. סקורסזה לא חסך בשחזור התקופה ובפרטים, ואפשר לזהות בסרט לא רק את העבודות של מלייה, אלא לא מעט פרטים אחרים של התקופה. למשל בסרט יש סצנה בה רכבת נוסעים נכנסת אל תחנת הרכבת של מונפרנס ומתנגשת בה – סצנה זו היא כנראה שחזור של תאונת הרכבת שהייתה ב-1895 (אקספרס גרנוויל-פריס הייתה מאחרת ונהג הקטר הגביר את המהירות, ולא הצליח לבלום בתחנה). עוד סצנה נהדרת היא כשהילד נאחז במחוג השעון הענק התלוי גבוה – שיחזור סצנה מפורסמת מסרט בטיחות אחרונה לכל מ-1923 שבו הרולד לויד (קומיקאי סרטים אילמים מפורסם דאז) מצא את עצמו באותו המצב. כמו כן, אחד הנושאים בסרט הוא אוטומט – מכונות מכניות אשר  מבצעות משימות מסוימות באופן אוטומטי. אפשר להגיד שאלו מחשבים. מכונות כאלו תמיד היו במרכז תשומת הלב של הקהל (אפילו בימי תנ"ך מדובר שלמלך שלמה היה כס מלכות – אוטומט לכל דבר ועניין, והחיות המעוטרות מסביב לכס היו עוזרות למלך כשהיה עולה עליו) ובסוף המאה התשע עשרה היה תור הזהב של האוטומט – שהיו מייצרים כל מיני בתי מלאכה של שענים שוויצריים וצרפתיים – אגב מלייה עבד באחד מהם, והיה לו גם אוסף של אוטומטים. לא מדובר באוטומטים – זיופים, כגון אוטומט השח (מכונה עם שולחן גדול, לוח שח ודמות של טורקי שהיה משחק שחמט והיה מוצג בהזדמנויות שונות ברחבי אירופה – בתוך השולחן הסתתר איש שהיה משחק שחמט ומתפעל את הבובה – כך שזה לא באמת אוטומט אלא תרמית), לא, מדובר ממש ביצירות מדהימות, כמו למשל האוטומט של הנרי מלרבה – שען שוויצרי – היה מתוכנת לכתוב מספר פואמות באנגלית וצרפתית ואף לצייר מספר ציורים – הוא הציג את האוטומט במספר תערוכות באנגליה ואירופה – כיום המכונה נמצאת במכון פרנקלין בפילדלפיה. כפי שאתם שמים לב, הסרט הזה ממש אוצר, וריח הנפטלין ממש לא מורגש. אהבתי מאוד.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=qjSNBP4P9RU

2011 – The Skin I live in

מומלץ 2011 – La piel que habito  The Skin I live in   העור בו אני חי  – Pedro Almodovar

 

 

אלמודובר קובל השראתו לסרט מספרו של Thierry Jonquet בשם Mygale משנת 1984, שפורסם בארצות דוברות אנגלית בשם Tarantula ואח"כ בהעור בו אני חי, בעקבות סרטו של אלמודובר עצמו. העלילה של הסרט מפותלת ומסובכת, וצריך ממש להתאמץ ע"מ לעקוב אחריה ולהבין מי נגד מי ולמה. בנוסף, כמו בכל סרטיו של אלמודובר, העלילה כוללת נושאים במחלוקת, מיניות פרוורטית וכדו'. כאן זה יהיה אונס, כפייה, התאבדות, רצח, יחסים מחרידים במשפחה, יד הגורל הצוחק, שינוי מין, דיבוק – כל זה בעטיפת סרט מתח ואימה עם אלמנטים של מדע בדיוני. כאן מדובר ברופא עילוי, שאיבד את אשתו בתאונת דרכים ועושה ניסויים בעור עמיד באש על אנשים.  לא כל אחד אוהב את מה שאלמודובר עושה בסרטיו – בעיקר בגלל הנושאים שהוא מביא אל הסיפור, כמו שלא כל אחד אוהב מה שהאחים כוהן עושים בקולנוע האמריקאי עם כל האלימות מעל ומתחת לשטח של החברה האמריקאית. לא פשוט לצפות בסרטים שלהם. יצא לי לשמוע התרשמות של מישהי שראתה את הסרט ודיברתי איתה למחרת – היא הייתה מזועזעת, אמרה שזה סרט מחריד וחולני. כששאלתי אותה למה היא לא יצאה באמצע – היא אמרה – איך אני יכולה? זה אלמודובר בכל זאת. וזה אמר הכל. הסרט נעשה ביד אומן בוגר, עם סגנון שאי אפשר לטעות בו, עם איכויות גם בצבע, גם בתמונות, גם בעיצוב – שלא ניתן להפסיק לראות באמצע. הוא שובה אותנו הצופים, כמו שהוא שובה דמויות על המסך – ואנחנו מאבדים כל אחיזה באופי שלנו ונשארים לראות עוד. המשחק שאלמודובר מוציא משחקניו הוא ברמה הגבוהה ביותר. הוא גם משאיר בעלילה דברים קטנים שאתה תוהה עליהם ולא יכול להחליט את מה זה משרת – אך הפואנטה היא שאתה תוהה. למשל, כשברוב הסרטים לגיבור הראשי ברור הכל, אם בהתחלה או אם בסוף – הרי כאן הרופא שלנו לא יהיה מודע למספר התפתחויות מפתח – למשל קשריו המשפחתיים עם חלק מציוותו ומאחרים. אפשר לא לשים לב לזה, אך בתת מודע זה מגרד לך את התודעה – משהו לא בסדר. אפשר להגיד על הסרט שהוא לא עבור כל אחד, אך ניצבת לפנינו עבודה של אומן גדול.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=EolQSTTTpI4

2011 – The Descendants

מומלץ 2011 – The Descendants היורשיםAlexander Payne

 

 

הסרט הוא על קבלת החלטות קשות. טוב, זה משפט קצת סתום. מה הכוונה בהחלטות קשות? כאן מדובר בסיפור על משפחה בהוואי. ג'ורג' קלוני משחק עו"ד. הוא בא ממשפחה המחזיקות אדמות רבות בהוואי והוא גם מנהל הקרן המחזיקה באדמות האלו. יש הזדמנות למכור כמה עשרות אלפי דונמים באי קאואי לפיתוח תיירות ומלונאות – וכל הבני דודים בעד העסקה הזו. וג'ורג' קלוני צריך להחליט. כמובן שיש גם לחצים נוספים – למשל לחץ משפטי לגבי בעלות על האדמה, באם לא תימכר. לכאורה החלטה לא פשוטה, אם כי די ברורה ללא מעט אנשים. אך לא לקלוני, שנקלע תוך כדי הסרט לדרמה משפחתית שהוא מנסה לנהל גם כן, אך היא הולכת ומסתבכת. וכך הוא נמצא בכמה דילמות בו זמנית. טוב, אם אמשיך הלאה בתיאור – זה כבר יהיה ספוילרים רציניים. אוכל רק להגיד, שלבסוף קלוני מגיע לפתרון פרטי משלו לכל הדילמות בהחלטה אחת. מתיאור שלי אפשר לחשוב שמדובר בסרט מתח – אך הוא לא – זהו סרט דרמה עם משחק מעולה של קלוני שמשאיר אותנו מעורבים בסיפור אמין הנגלה לפנינו, שבו הערכים הקפיטליסטיים לבסוף מרכינים ראש בפני ערכים אנושיים ומשפחתיים ומורשת. הסרט הוא בעקבות ספרה של קאוי הארט המינגס משנת 2007 באותו השם. סרט אנושי, חם וחכם. מומלץ ביותר.

קדימון:  https://www.youtube.com/watch?v=-OBvd5MgPYA

2011 – The Artist

מומלץ 2011 – The Artist ארטיסטMichel Hazanavicius

 

 

זהו סרט מיוחד, נוסטלגיה רומנטית, מעשייה קסומה. הסיפור הוא על שקיעתו של כוכב קולנוע אילם בזמן המעבר לראינוע ועלייתה של כוכבת על חדשה וצעירה, שכוכב שלנו גילה בזמן קולנוע אילם, והיחסים ביניהם. הזיכרון שמתפרץ לדלת פתוחה הוא כמובן על שדרות סנסט הנהדר של בילי ווילדר – גם שם דובר על כוכבת סרטים אילמים שנשכחה. אך זהו סרט שונה לחלוטין. אם בשדרות סנסט האווירה השלטת היא פסימית  עם קורטוב של רחמים, הרי כאן יש לנו אופטימיות מהולה עם רומנטיקה – זה נכון שהצעירים צריכים להחליף את הזקנים. וזה נכון שצריך להיות פג"ז (פתוח, גמיש וזריז) – או בלשון "זקנה" יותר להיות האיש הנכון בזמן הנכון ולא לסרב להזדמנויות. וזה נכון שרחמים עצמיים לא הביאו אף אחד להצלחה. אך מצד שני, יש בעולם גם טוב לב, יש בעולם גם חיוך וגם, כן, רומנטיקה. הפסימיים יגידו שזו המצאה של אופטימיסטים ללא תקנה, והאופטימיסט יפטיר שיש שני סוגי אנשים בעולם – ראליים אשר חיים במציאות, ואופטימיסטים לא ראליים אשר יוצרים אותה. אך סרט זה לא בא לריב, לא בא לברר עמדות. הוא בא ממקום טוב, למתוח את שפתינו בחיוך, להרחיב את הלב ובעיקר לערבב אותנו טוב טוב באופטימיות זעירה. אה, כן, שכחתי לספר – הסרט הוא .. אילם, ובשחור לבן! ובכלל, הכל, אבל הכל, כולל הכתיב, הכותרות, המוסיקה וסגנון הצילומים הוא בסגנון של פעם. וכמובן, החיוך של ג'אן דוג'רדה (המשחק את כוכב של סרטים אילמים) הוא כובש ללא תקנה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=O8K9AZcSQJE

 

2011 – A Separation

מומלץ 2011 – Jodaeiye Nader az Simin  A Separation   פרידה  – Asghar Farhadi

 

 

במקור הסרט נקרא – הפרידה של נאזר וסימין. נאזר וסימין הם זוג בורגני בטהרן עם בת אחת. סימין רוצה להגר מאיראן ע"מ לאפשר לבת שלה עתיד אחר, אך נאדר מהסס ולבסוף מחליט שלא, וזה מכיוון שאביו שגר אתם הוא חולה אלצהיימר והוא מבקש לסעוד אותו. עקב כך סימין מבקשת להתגרש. כך מתחיל הסרט בטהרן המודרנית. העלילה הולכת ונעשית מסובכת יותר כשעוד אנשים נכנסים למעגל החיים שלהם ואפילו תופסת כיוון של סרט מתח, אך לא במובן המסורתי של המילה. לא אגלה כמובן את העלילה – את זה תצטרכו לגלות בעצמכם  כדאי לכם. חוקי הדת שולטים באיראן בחיים של האנשים ובחיים הרשמיים. אנחנו מורשים להיכנס אל החברה הפרסית המודרנית ולראות מסמך אנושי נדיר, שלא חשבנו שנראה ממדינה זו, אשר מצטיירת לנו כמדינה חשוכה, דתית עם חוקים של ימי הביניים. הבמאי מזכה אותנו בהצצה באנושיות הקיימת בחברה זו – הרי גם בימי הביניים היו אנשים, והדת קיימת עבור בני אנוש מלפני ימימה. וכך, דרך הרגשות הוא מכניס אותנו דרך סמטה צדדית בדלת האחורית אל תוך טהראן. כשאני מהרהר בזה שוב, הרי הסרט יכל היה להיות על כמעט כל חברה בכל זמן – הוא די אוניברסלי, אך בכל זאת מיקומו ומיצובו באסלם הפרסי נותן לסרט סולם לטפס מעלה ומציב אותו בין הסרטים הטובים שראיתי. אין כאן אנשים טובים או רעים במובן המערבי. כולם מנסים להיות הגונים, הגונים עד כאב לפעמים, אפילו לרעתם. ובתוך ההגינות הכלל אנושית הזאת יש לנו דרמה מתפתחת המלמדת שאין אמת אחת. יש הרבה אמיתות. יש הרבה הבנות. וגם אנשים טובים יתנהגו לא טוב בסיטואציות מסוימות. יש הרבה אמפתיה שאנו נחוש בסרט. ואגב, זהו לא סרט תעמולה פרסי – הבמאי לא נתמך ע"י משרד התרבות ואפילו לא נחשב במאי המקורב לשלטון, נהפוך הוא. ובכל זאת הוא מצליח העלות סרט אוהב, סרט אוהד, סרט אנושי, שאם כל הסלידה שייתכן שאנו חשים לחוקים דרקוניים ושלטון הדתי הדיקטטורי, לא נוכל שלא לראות שהאנושיות חיה ובועטת ואף מנהלת חיים נורמליים עד כמה שניתן במציאות לא פשוטה זו. תעודת כבוד לקולנוע האיראני.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=B2Sswx_vrWk