הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיונים חודשיים: מאי 2018

1994 – The Shawshank Redemption

מומלץ 1994 – The Shawshank Redemption חומות של תקווהFrank Daraboun

 

 

איש צווארון לבן נכנס לכלא למאסר עולם על רצח אשתו ומאהבה. הוא לא ביצע את הרצח. עד כאן זה מבשר על דרמת בית סוהר. ובכן, אכן יש כאן דרמת בית סוהר, אך לא במובן הרגיל. במפתיע, הסרט מתפתח להיות אחד הסרטים המצוינים שתראו.  אין כאן יותר מדי אלימות גרפית (הכל יחסי כמובן). אין כאן הרבה אקשן. מדובר בסרט אנושי. על הידידות המתפתחת בין איש הצווארון הלבן לבין אסיר עולם נוסף – ידידות הנמשכת עשרות שנים. מדובר כאן על סרט על נחישות האדם, בתנאים קשים, לשרוד ולהתגבר על איוולות התנאים. מדובר כאן על לא לאבד תקווה – תקווה למה, אפשר לשאול. האם תקווה לצאת לחופשי? ובכן גם זה, אך לא בדיוק (אחד האסירים משוחרר אחרי עשרות שנים בגיל מבוגר, ומכיוון שהעולם בחוץ הוא זר לו והוא לא מוצא את עצמו בו, לעומת כותלי בית הסוהר בהם הייתה לו תעסוקה ותכלית, ודווקא בעולם החופשי הוא שם קץ לחייו). אז תקווה למה? תקווה לכבוד עצמי, להערכה עצמית. גם בתוך מסגרת השוללת ממך את הכל, החופש, הגנה פיזית, הגנה נפשית וגם את הכבוד העצמי. אני לא יודע מה עובד בסרט עבור אנשים רבים שרואים בו סרט נהדר, אני בכל אופן רואה את גדולתו בניסיון של רוח האדם לנהל חיים אנושיים במסגרת מאתגרת זו. הסרט הוא סרט ביכורים של הבמאי (שאפו) והוא עיבוד לנובלה של סטפן קינג מ-1982 בשם Rita Hayworth and Shawshank Redemption . ריטה היוורט (כוכבת ענקית ופם פטל אולטימטיבית  של סרט גילדה שהוקרן בבית הכלא) כיכבה על הפוסטר התלוי על הקיר – ופוסטר זה הסתיר את התעלה שחפר האסיר ע"מ לברוח מהכלא. כמה סמלי – אנחנו נמלטים מהכלא בו אנחנו חיים אל החופש דרך הקולנוע. כל אחד כאן זוכה לגאולה אישית משלו – האסיר של הצווארון הלבן דרך נחישותו לא לאבד את האנושיות שהחזיקה אותו מעל השקיעה אל הבהמיות ומאבק לשרוד בלבד (באחד משיאי הסרט הוא מחליט להשמיע במערכת הכריזה קטע מתוך האופרה נישואי פיגארו מאת מוצארט) ובנתה אותו בתור דמות אנושית, אשר שימשה את החבר שלו כגאולה דרך הידידות ביניהם. ובכן, הדרך אל החופש רצופה בעבודה קשה, עבודה תמידית, טיפוח האנושיות, אי השלמה עם הרוע וחברות אמת. לפחות עפ"י הסרט הזה. אני יודע, קצת סופרלטיבים – אז אם לא ראיתם – לכו על הסרט ותודו לי אח"כ.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=6hB3S9bIaco

מודעות פרסומת

1993 – Much Ado about nothing

מומלץ 1993 – Much Ado about nothing מהומה רבה על לא דברKenneth Branagh

 

 

קומדיה מקסימה, רעננה, רבת יופי חיוכים ואהבה.

סיציליה. הימים ימי רנסנס (כנראה). העלילה היא קומדיה של מעשי קונדס ושובבות סביב זוגות אוהבים – פעם המעשים מפרידים אותם ופעם מחזירים האחד לחיקה של השנייה. הקומדיה נושמת כולה רעננות, טריות וחיוניות – עדיין בימינו אנו. ומדובר בעיבוד לקולנוע של מחזה של שייקספיר שכתב אותו ב-1599. קנת ברנה, שגם משחק בסרט, ביים את המחזה בצורה נגישה, מבדרת ומושכת. התגייסו למלאכה הזו הרבה כוכבים – אמה תומפסון – אשתו של ברנה דאז, דנזל וושינגטון, קיאנו ריבס, קיית בקינסייל ועוד. אני נהניתי מאוד מהחיבור הבוער של ברנה ואמה תומפסון (שבעיניי היא שחקנית נהדרת) על המסך ומכל נפתולי העלילה. ניסיתי לחשוב מה הדבר הרציני שאפשר להסיק מהקומדיה הזו. אמנם אני לא אוהב לקלקל את ההנאה מדברים חביבים ומצחיקים, אך נרתמתי למשימה של עצמי והדבר היחיד שאוכל לחשוב עליו הוא התדמית של האישה של תקופת שייקספיר. הוא מצייר את הגברים כאנשים הנאמנים לאהבתם שלוקחים אותה ברצינות, ואת הנשים כקלות דעת שיבגדו בהזדמנות הראשונה. הרי על זה נסובה עלילת הסרט. דבר מעניין נוסף שקראתי הוא שיש משחק מילים מרובה בשם המחזה. בימיו של שייקספיר nothing היו מבטאים בדיוק כמו noting אשר אכן פירושה היה "שום דבר", "כלום". אך בנוסף פירושה היה "לציין". וכמו כן לרשום תווים (תווי מוסיקה). אך יש עוד פירוש – no-thing או O-thing– בסלנג של תקופת שייקספיר כך כונה הפות. וכך מהומה רבה על… מקבלת טוויסט חדש, שאכן גם מתאים לנושא של הקומדיה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=bYj-2vFLbtc

1991 – The Double Life of Veronique

מומלץ 1991 – La Double vie de Véronique  The Double Life of Veronique   חייה הכפולים של ורוניק  – Krzysztof Kieslowski

 

 

שירה קולנועית מהפנטת

האם יש לי נפש תאומה? או, יותר נכון, האם אני הוא היחיד או יש עוד אני? נושא מסתורין זה זוכה כביכול לעיבוד קולנועי כאן – ורוניקה מוורשה וורוניק מפריס מרגישות אחת את השנייה, הן חולקות את אותו עולם הרגש, הן נראות אותו הדבר (משחק משובח של אירן ג'קוב), הן חוות את העולם במישורים מקביליים. מצד אחד – מדובר בנושא מתחום הפנטסיה. אך אצל קישלובסקי העלילה או הפירוש המידי והמתבקש הם לא במרכז תשומת ליבו. למעשה הוא גם לא מסביר לנו כלום בנידון, ונותן לנו לחוש, לחוות. ובחזרה לשאלה המקורית והנועזת – האם יש עוד אני? שאני לא מודע לו, או מודע בעדינות, בקווים כלליים של הרגשות? אני חושב שלקישלובסקי הייתה לזה תשובה – והאם זה משנה? הרי כולנו אני, כולנו מקושרים ברגשות. השפות שונות. המינים שונים. הלבוש שונה. הדת שונה. הפוליטיקה שונה. אך הרגשות – הם אותם הרגשות. אצל כולם. תמיד יש לנו לפעמים הרגשה של דז'ה וו במקומות שאנחנו לא היינו, אך הם מצלצלים איפשהו בפעמוני הזיכרון העמום. תמיד יש לנו מישהו שיש לנו תחושה מוזרה שכבר פגשנו אותו. ויש לפעמים הרגשה פנימית שאנחנו גם שם וגם כאן. וכך, אם נשיל מאתנו את מלבושי ההבדלים של דת גזע מין גיל ותרבות, ואם רק נפתח את הקולטים ונגביר את הווליום – נתחיל לקלוט כמה אנחנו דומים האחד לשני, כמה אנחנו זה אנחנו אי שם – בוורשה או בפריס… וכך העלילה הופכת להיות פחות רלוונטית, והחוויה של לחוש ולחיות ולחוות תופשת את קידמת הבמה תחת ניצוחו המדהים של קז'ישטוף קישלובסקי. אם היה במאי שידע לעשות קסם בקולנוע – אז זה הוא. זהו לא קולנוע שמח, גם לא קורה שם הרבה, הייתי אומר שהוא גם עצוב ומלנכולי. אך הוא נוגע, הוא חודר מתחת לעור ומתחת לעצמות למרחב שמי יודע איפה שוכן בנפשנו. הוא גאון ויוצר קולנוע יפהפה. הוא גם עבד עם אותם האנשים לרוב – גם השחקנים, גם תסריטאי החצר שלו – קז'ישטוף פיזיביץ' שיצר אתו את כל הסרטים הגדולים, גם מלחין הבית שלו – זביגנייב פרסנר שהלחין מוסיקה לכל הסרטים הגדולים שלו. גם השחקנית אירן ג'קוב המשיכה לעבוד אתו בשלושת הצבעים: אדום הנהדר שלו. קישלובסקי יצר כאן סרט יפה להפליא, מעין קסם קולנועי.

תמונות וצלילים מהסרט: https://www.youtube.com/watch?v=Hbe4FMGmDug

קטע מהפנט של מופע מריונטות מהסרט: https://www.youtube.com/watch?v=TEVlDb43v-4

1991 – Raise the Red Lantern

מומלץ 1991 – Da hong deng long gao gao gua  Raise the Red Lantern   הפנסים האדומים  Yimou Zhang

 

 

 

יפהיפה.

סין. בין 2 מלחמות העולם. שנות העשרים של המאה העשרים. כבר לא קיסרות, אך עדיין לא רפובליקה. תקופה של אנדרלמוסיה פוליטית וצבאית. תקופה של אנשים חזקים ועשירים. הם העוגן, לטוב ולרע. בחורה צעירה, שהספיקה ללמוד קצת לימודים גבוהים, פתאום מוצאת את עצמה נישאת (נמכרת) לאיש שכזה. ולא, היא לא ה-אישה. יש לאיש כבר אישה ועוד 2 מאהבות, הגרות באותו הבית, כשלכל אחת יש את האגף שלה. והנערה שלנו מצטרפת בתור האישה הרביעית, המאהבת השלישית, או הפילגש הרביעית. כי גם האישה הראשונה היא למעשה פילגש. האדון מחליט אל מי יבוא הלילה, ואז הפילגש הזו זוכה ליחס מועדף באותו היום, עיסוי רגליים, תפריט לארוחה, קנאה מהפילגשים האחרות, ולקראת הערב מדליקים את הפנסים האדומים ברוב טכס בפתח האגף של הפילגש. וכך יש תחרות סמויה וגם פתוחה בין הפילגשים על תשומת לב האדון. כך נקלעת הבחורה שלנו לתככים ואינטריגות בין כל נשות הבית, כולל המשרתת האישית שלה. יחסי ידידות מתפתחים ליחסי עוינות (יש לה פנים של בודה ולב של עכביש – מגדירה הפילגש הרביעית את הפילגש האחרת), והמעבדה הקטנה הזו לבניית יחסי אנוש במסגרת החוקים והמסורות מצליחה לסגור על הסחורה בקירות הכלא המעיק של החיים עד לסיום הטרגי. אפשר לראות את הסרט במסננת הפמיניסטית של ביקורת על החברה הסינית נגד נשים (האישה היא רק בגד של האדון, שפעם לובש אותו ופעם משליך אותו – אומרת הפילגש הרביעית), ואפשר גם לראות את הסרט כסיפור דרמה אישית המסופר להפליא, או אפילו לראות אותו כבחינת הנפש האנושית בתנאי מעבדה (הצטרפות למרוץ החיים והרצון לנצח, המתחלף במיאוס מהמרוץ וההכרה הכואבת באיך שהמרוץ שינה אותנו, עד לאיבוד עצמך לדעת מטראומת החיים האכזריים) . לא משנה איזה כיוון הצופה יבחר, ילווה אותו היופי המדהים של הסרט, הצבעים העזים והחושניות הנשית המלטפת את הסרט לאורך כל הזמן. הדרמה האישית, המסגרת הנוקשה של החוקים עם היופי המדהים לא ישאירו אף צופה אדיש למתרחש על המסך. הסרט בא בעקבות ספרו של סו טונג "נשים ופילגשים" מ-1990. מאוחר יותר, הסרט גם עובד לבלט ע"י הבלט הלאומי של סין, אף הוא בבימוי של הבמאי. בראבו, מאסטרו ימו ז'אן.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=x8kwb4qFrT4