…from "The book of disquiet", 27…

נפשי היא תזמורת נסתרת; איני יודע באילו כלים היא מקישה ופורטת, מיתרים ונבלים, צימבלים ותופים, כולם בתוכי. אני מכיר את עצמי רק כסימפוניה.

פרננדו פסואה ספר האי-נחת, מתוך 27

2005 – The child

❼שווה 2005 – L'enfant The Child הילד – Jean-Pierre Dardenne, Luc Dardenne

מילת אזהרה – סרט לא קל, מקומם, מכעיס. מדובר בסיפור על בחור חסר אחריות אך כנראה באמת ובתמים לא מודע שהוא כזה ושהוא עושה מעשי נבלה. כנראה שבאמת הוא לא מבחין בין טוב לרע. החברה האנושית בימינו (במערב לפחות) די סובלנית לאנשים כאלו – הרי רוב רובו של המערך לעזרה סוציאלית מוקם ע"מ לתמוך ולעזור לאנשים שכמותו. וחוץ מזה יש גם כללים משפטיים לחבותו של איש שכזה. מה שמקומם עוד יותר. אדם לא יכול לעמוד למשפט אם הוא לא מבחין בין טוב לרע. אבל אף אחד לא מבצע את הבחינה הזו ככרטיס כניסה לחיים הבוגרים. וכך אנחנו מאפשרים להם להסתובב ביננו ולגרום לנזקים ולהרוס לנו את החיים. וגם לטפל בהם מבחינה סוציאלית. על חשבון משלם המסים. כמו שציינתי – מקומם.

2005 – Kinky boots

שווה ❻ 2005 – Kinky Boots מגפיים מוזרות – Julian Jarrold

לולה, הדראג קווין. והמגפיים האדומות שלה. ובית חרושת שלם לנעליים שלולה מצילה. היא הסיבה לצפות בסרט – הופעה כל כך רעננה וחביבה בקומדיה קלילה. דרך אגב, מבוסס על סיפור אמיתי (מדהים!).

…from "The book of disquiet", 24…

בסופו של יום זה נותר מה שנותר אתמול ומה שייוותר מחר: הכמיהה הבלתי ניתנת לסיפוק וחסרת המידות להיות תמיד אותו אדם וגם אחר.

פרננדו פסואה ספר האי-נחת, מתוך 24

2004 – What the bleep do we know

שווה ❻ 2004 – What the bleep do we know בליפ – William Arntz

זהו קולו של הניו-אייג' במיטבו. הרי מה אנחנו יודעים בכלל? אפילו מכניקה קוונטית מניחה שאין מציאות אחת ויש רק הסתברויות – אז אנחנו יוצרים את המציאות ע"י תודעה. במילים אחרות – אנחנו נחשוב, וכך תהיה המציאות. "ויהי אור". לא מאמינים? אז רק בשבילכם, הנה סרט זה. הוא מגדיר דת, או, למעשה, כת, כת הניו אייג' שכל כך פופולרית היום עם כל הבולשיט שלה על גבול השרלטניות הפלילית. אז למה בכלל שווה לצפות בסרט? אני מודה, יש לי חולשה לכל הניסיונות הפתטיים ומנופחי החשיבות העצמית וחדורי אמונה יוקדת להסביר למה כל הידע, כל השכל, כל הלוגיקה הם לא שווים וסתם אפר למרגלות האמונה הזכה ולהתגלות האלוהית של קירבה קוסמית או קירבת קברי הצדיקים או – תבחרו אתם. דווקא בגלל השטויות במיץ – שכל מגיני הניו-אייג' יגנו – מה פתאום שטויות? – כדאי לצפות. דווקא בגלל שמערבבים בצורה מסוכנת עובדות ויוצרים מזה סלט ואח"כ משקרים שזה סטייק – דווקא בגלל הסיכון להיות מורעל בכל כך הרבה דביליות פסודו מדעית… וכמובן שחובבי הניו-אייג' (או נכון יותר להגיד – אנשים שאין להם הבנה בסיסית במדע. או בגלל מוגבלותם האינטלקטואלית, או בגלל שהם גדלו להיות דור ה-איקס. ומדע כידוע דורש דרך ארוכה עד להבנה ולא מתאים אם כך לדור ה-איקס שעסוק כולו בטיפוח הדחפים האינפנטיליים של סיפוק מיידי המאפיין אותו) – ינסו תמיד להגיד – באמת? שטויות? בוא תראה איך, בוא תגיד למה זה שטויות, בוא תוכיח לנו שזה שטויות. והאמת שאפשר, באמת אפשר. אפשר להוכיח כל דבר שנאמר שם כשטות מוחלטת. אך תחשבו על זה – האם כל זבל צריך לעבור בדיקה מולקולרית לפני שהוא מסווג כזבל? האם כל פושע צריך לעבור משפט לפני שנדע שהוא קרימינל? האם כל שקרן צריך לעבור פוליגרף לפני שנגיד בפעם המאה – זהו הפעם המאה ששיקרת? התשובה הרשמית יכולה להיות – כן, צריך. על מנת שנוכל להגיד בפרהסיה שזה ככה. אך האמת היא פשוטה יותר – אין צורך במומחה לזבל על מנת שנקבל אישור שזהו זבל, וגם אין צורך בהוכחות בית המשפט לפני שנחליט לא להסתבך עם המאפיה. ע"מ לקבל אישור סופי – כן צריך. אך הזבל מסריח גם ללא אישור. כמה שלא יסבירו לי שערוץ 2 ותכניות הראליטי הם סה"כ השתקפות של החברה שלנו וראי נהדר למציאות בה הסלב הוא המלך – אני עדיין מריח את הסירחון והריקבון ורץ לסתום את האף (מעביר ערוץ), ולא יעזרו ליטרים של שאנל 5 להסתיר את העובדה הזאת. אך צריך לראות פעם במה מדובר, ע"מ לדעת איך מריח הזבל.  סרט נהדר להמחשה. ואם לא הרחתם, אז תבדקו את הסינוסים שלכם, אולי יש לכם אף סתום.

2004 – The life aquatic with Steve Zissou

שווה ❻ 2004 – The Life Aquatic with Steve Zissou עמוק במים – Wes Anderson

אני די עוקב אחר הסרטים של ווס אנדרסון – יש ביניהם גדולים, יש ביניהם פחות (כמו זה) – אך כולם מעניינים, בכולם יש חבורה משונה, בעייתית ומסקרנת של דמויות וכולם עוסקים באיזה מן הרפתקאה על גבול המציאות. כאן מדובר בזיסו – ביל מוריי ואישתו לשעבר של זיסו – אנג'ליקה יוסטון – ד"א שחקני הבית אצל ווס אנדרסון, בעלה – ג'ף גולדבלום, ובחור שטוען שהוא הבן של זיסו – אוון ווילסון, ועוד כמה נספחים ביניהם קייט בלנשט. ההרפתקאה כאן מזכירה במקצת את מובי דיק – זיסו דמות אקסצנטרית – חוקר ימים ויוצר סרטים דוקומנטריים באוקיינוסים (הדמות של זיסו עוצבה לא מעט אחר הדמות של ז'אק-איוו קוסטו – חוקר ימים מפורסם, יוצר סרטים דוקמנטריים, כותב ספרות ימית, שתרם המון לחקר הימים).במסע האחרון של זיסו כריש ענק אכל את שותפו. אז זיסו מגייס מסע נקמה בו הוא מתכוון לתפוס את הכריש הענק הזה ולתעד את זה. וכל החבורה הזו נמצאת עם זיסו במרדף אחר הכריש הענק. סרט עם יופי תת ימי

…from "The book of disquiet" 23…

… אני, לשמחתי או שלא לשמחתי, נעדר כל אישיות. ממה שאני בשעה מסוימת, אני מתרחק בשעה שלאחריה; ממה שהייתי ביום מסוים, שכחתי את עצמי ביום  שלאחריו.

פרננדו פסואה ספר האי-נחת, מתוך 23

2009 – District 13: Ultimatum

שווה ❻ 2009 – Banlieue 13 Ultimatum District 13: Ultimatum פרבר 13: אולטימטום – Patrick Alessandrin

  רובע ה-13 בפריז, לאחר שלוש שנים בו נגמר הסרט הראשון. הכאוס משתולל וחבורות טרור נלחמות על שליטת הרובע. כוחות הבטחון המושחטים מביימים פרובוקציה על מנת למחוק את הרובע לטובת עסקת נדל"ן מניבה. טוב, עוד הפעם, כמו בסרט הראשון, העלילה אמנם מסקרנת אך הסיבה לצפות – כן, אקשן. אמנם לא רענן כמו בסרט הראשון, אך המשך זה לא מבייש את הפירמה ומחולות המרדפים ללא אפקטים של מחשב, אלא אמיתיים לגמרי מסחררים את הצופה ומשאירים אותנו עם פה פעור. וואלה, כל הכבוד. השחקנים של הסרט הראשון מופיעים גם כאן, וכמובן לוק בסון כתב והפיק

2004 – District B13

שווה ❼ 2004 – Banlieue 13 District B13 פרבר 13 – Pierre Morel

פריז. רובע 13 הנודע לשמצה. מוקף חומה. אין יוצא ואין בא. גנגסטרים שולטים ברובע שכולו פשע ואלימות. פצצת ניטרון ואיום להפציץ את פריז. כאן באים שוטר ויוצא הרובע היושב בכלא להציל את המצב. אמנם העלילה מסקרנת, אך זו לא הסיבה לצפות בסרט. זהו סרט אקשן, רווי פעלולים מהממים, מחולות של קרבות ומרדפים בסגנון סרטי הקרבות הסיניים והמטריקס – אך ללא עזרת המחשב – הכל אמיתי! מדובר בסגנון תנועה מרהיב שבו הדמות נמצאת בריחוף – והממציא של אותה התנועה הוא גם השחקן הראשי בסרט – דיוויד בל – שיצר סגנון זה כשאימץ טכניקות אימון של אביו. לא תאמינו לפני שתראו בעצמכם. אם אתם נהנים מאקשן טוב – שווה ועוד איך. לוק בסון כתב והפיק.

2004 – Modigliani

שווה ❼ 2004 – Modigliani מודיליאני – Mike Davies

אני אוהב סרטים שמתרחשים בפאריז – למעשה אם כבר – אני אוהב את פאריז. וכאן זו תקופה זוהרת של פריז עם האומנים כמו פיקאסו, חיים סוטין, דיאגו ריביירה, אוטרילו – וכמובן, מודיליאני. כולם דמויות צבעוניות ובוהמיאניות. הסרט מראה את התקופה האחרונה בחייו של מודיליאני בפאריז בצורה חצי ביוגרפית – וכאן אני מתוודה שאני אוהב גם סרטים ביוגרפיים.

מודיליאני היה דמות ססגונית, משפיעה ודומיננטית בסצנת האומנות המודרנית – בעיקר בפאריז בתחילת המאה העשרים. יהודי ספרדי ממשפחה עמידה ומשכילה מליבורנו, מודיליאני זהר בשמי האומנות המודרנית ככוכב שביט מהיר החוצה את הרקיע במהירות התאבדותית. אפשר אולי להשוותו לווינסנט וון גוך באופן ההשפעה שלו. הבחור היה חולה בשחפת, השתמש בסמים ושתה הרבה – למעשה הוא היה בולט בין הבוהמיאנים של פאריז ואפילו בעיניהם נחשב כקיצוני באורך חייו. הוא רדף נשים (תקופה מסויימת אף גר עם המשוררת אנה אחמטובה – כשהיא היתה נשואה לאחר) ולקראת סוף חייו התחתן עם ג'ין הבוטרן. כשמת מסיבוכי שחפת כמעט בזרועות אישתו ההרה שנית – ג'יין לא יכלה לסבול את היגון והתאבדה למחרת בקפיצה מחלון בקומה חמישית. ילדתם היחידה – גם שמה ג'יין – אומצה ע"י אחותו של מודיליאני בפירנצה. סיפור טרגי על אמן בכל רמ"ח איבריו שמת לפני שהגיע ל-40 ללא פרוטה על התחת, ושתמונותיו נסחרות כיום בעשרות מיליונים.