2012 – The Hunt

מומלץ ❾2012 – Jagten The Hunt ניצוד – Thomas Vinterberg

 

 

לכאורה, סרט על הטרדה מינית בין מבוגר לילדים. הפעם – הקרבן הוא המבוגר, שחווה עלילת דם שנרקמה נגדו. הוא חף מפשע. בית המשפט משחרר אותו בגלל חוסר הוכחות, אך בקהילה הוא אשם. עד לכדי חרם כללי. בסרט אין כמעט נציגי חוק, אין זעם של נקמה מחלחל, אין גם מלודרמטיות עם לחלוחית בזווית העין. גם אין מוסיקה צובטת נשמה. לא – הכל מתנהל ברוגע, בשקט, בלי כותרות בעיתון או צרחות הסירנות. בלי צעקות קורעות לב ובלי מרדפים עוצרי נשימה. הכל באיפוק סקנדינבי קודר. ואז אתה קולט שהסרט הוא לא על הטרדה מינית. לא – הסרט הוא על אנשים, על עצמנו, על חברות. העלילה מתנהלת בכפר סקנדינבי קטן, שבו כל האנשים מאוד מנומסים, מאוד מסבירי פנים, מתורבתים, משתפים – הייתי כמעט אומר האידאל השמאלני, לאיך שאנשים צריכים לחיות. בשיתוף, בנועם, בשקט, בחברות, בקהילה, בעיירות קטנות (טוב, זה לא בדיוק שמאלנים כבר, אבל ירוקים). ויש כאן חברות עמוקה בין גברים – מפגשים, השתטויות כמו קפיצה בעירום לנהר קפוא, צייד, ערבי שתייה ביחד. ויש כאן עוד משהו ממאפייני העולם המערבי השמאלני – האמונה שהילדים הקטנים לא משקרים. ושהחלש תמיד צודק במה שהוא אומר. גם אם הוא אומר שהחבר שלך הוא פדופיל. וגם אם אח"כ הילד אומר שהוא ממציא את הכל – אז משום מה אנחנו פתאום לא מאמינים לו – זה בסדר מתוק, זה קשה לך, אתה בשלב ההכחשה… ואז כל החברה בבד אחת הופכים להיות חבורה של חיות אכזריות וברבריות ואלימות ומנסות לגרש את החבר הטועה מהשבט… והחבר הטוב ביותר כבר לא מוכן אפילו להקשיב לך. גם כן חבר. גם כן שכנים. גם כן קהילה. אם זאת – אלו אנחנו – אלו אנשים מתורבתים מהעולם המערבי, אנחנו לא רוצים פדופילים ביננו, אנחנו לא מעניין אותנו אם הוא חבר או לא, אנחנו לא מעניין אותנו מה השופטים אמרו, אנחנו מאמינים לילדה קטנה שלא יכולה לשקר, שלא תמציא דבר שכזה. חברים עלק. אך מה שמפחיד עוד יותר – זה כשהגלגל מתהפך ולבסוף מקבלים אותך בחזרה כי כנראה בכל זאת הילדה שיקרה – אז הכל חוזר לקדמותו, כאילו כלום לא קרה – רק אתמול זרקתי אותך בכוח מהמכולת שלי, אך היום אני לוחץ לך יד ומחבק… זה משאיר תחושה של זיוף הקהילה והאנושיות, ניכור של היחסים האנושיים, של מסכות שיורדות ועולות מהר, של כמעט גועל נפש מעורבב עם זעם שקט. הזיוף של היחסים האנושיים והתרבות כמסכה שיש לשים או להוריד בהתאם לצורך – זה אנחנו? הסרט הוא הראי? מי קובע מתי להוריד את המסכות ולאחוז בסכין? מה מבדיל אותנו מהחיות או מהציידים? רק הרובה שאוחזים? והכדור שבקנה והעמידה בצד הנכון של הרובה? סרט מצמרר בעומקו. משחק מעולה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=9Umv4CyxTdg

 

2012 – Cloud Atlas

❾2012 – Cloud Atlas ענן אטלס – Tom Tykwer, Andy Wachowski, Lana Wachowski

 

 

זהו סרט אמיץ. יש בו 6 סיפורים. הם מתרחשים בין אמצע המאה התשע עשרה למאה העשרים וארבע. משחקים בהם אותם השחקנים. הסיפורים כביכול מנותקים האחד מן השני הן בזמן הן במקום והן בעלילה – אך בבירור יש קשר ביניהם. הוא חמקמק. עכשיו – אחרי שהצלחתי לבלבל אתכם, אתם מצפים שאכניס קצת סדר והסבר מלומד. מצפה לכם אכזבה. לא אצליח וגם לא אנסה. ניסיתי על עצמי, אך זו משימה אבודה. זה פחות או יותר כמו להסביר את החיים. הרי האחד יסביר בכיוון שהשני ישלול לגמרי בהסברו הוא. הדבר היחיד שניתן לשים כמחנה משותף רוחני בין הסיפורים הוא השאיפה של האנשים לחופש ויהיו כבולים ככל שכבולים בנבכי הזמן וההיסטוריה. נשמע בומבסטי, לא? הסרט, למרות שקשה עד בלתי אפשרי להסביר אותו, ניתן להרבה מאוד פירושים. אך גם הפירושים, לאור היריעה הרחבה והסיפורים הכביכול לא קשורים, גם הפירושים יהיו מאולצים לטעמי. אפשר לדבר על הנושאים – אך מכיוון שכל סיפור הוא סיפור רציני ובעצמו יכול לשמש כסרט עצמאי אם ירחיבו אותו – הרי הדבר יהיה דומה לדבר על שישה סרטים בפוסט אחד – מה שנשמע די כבד ובצדק. אז מה אפשר אם כן לאמר על הסרט? האם אפשר לדבר על תובנות? למשל כמו שנאמר בסרט

למה אתה עושה את זה? הרי זה טיפה באוקיינוס. ומהו אוקיינוס אם לא המון טיפות?

או שעוד תובנה ממנו –

חיים שלנו הם לא שלנו. מלידה עד לקבר אנחנו מוקפים באנשים. החיים שלנו הם שלהם.

אני אבוד. אז אולי זה סרט סתם? נפילה לא מעניינת? לא ולא! זהו סרט גדול! אך נסו להסביר ולמצוא עלילה בספר של פרננדו פסואה – ספר האי נחת. לעולם לא תצליחו. אך זהו ספר ענק, שאין לו נושא, אין לו מוסר השכל, אין לו עלילה וכל מה שיש בו – אלו מילים המצטלצלות ונערמות על פיסקה ועוד פיסקה, בין דפים ודפים עד שאין שם לא סוף, לא התחלה ומתברר גם לא אמצע אלא אתה ספוג בהוויה אנושית של עצב אין סופי ומאבד את זהותך ביופי הנרקם מסביבך. וגם כאן כל מה שאתה יכול לתפוס זה השובל של רוח האדם העוברת בשזירה עדינה בין סיפור אחד למשנהו. ובכן – מספיק לדבר על הסרט מבלי לאמר עליו מילה. לכו לראות, תשפטו בעצמכם ותתחבטו בינכם לבינכם מה בעצם ראיתם כאן. אני מוכרח להתוודות שגם אחרי צפיה שלישית הוא משאיר אותי במסתורין. בוודאי ארצה לצפות בו עוד פעם בעוד כמה שנים. אפרופו ספרים – מבוסס על ספר מעת דיוויד מיטשל מ-2004. להפוך ספר כזה לסרט באמת דורש אומץ.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=hWnAqFyaQ5s