הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיונים חודשיים: אוגוסט 2018

2004 – In My Father's Den

מומלץ 2004 – In My Father's Den  סודות וצללים  – Brad McGann

 

 

זהי דרמה עם מרכיבים של סרט מתח המתרחש באזור חקלאי בניו-זילנד. הסרט הוא בעקבות ספרו של מוריס גי באותו השם משנת 1972 . הסיפור לוקח אותנו ביחד עם פול – צלם מלחמות – אל ניו זילנד בעקבות מות אביו. פול ברח מהבית בגיל צעיר, ועכשיו בלית ברירה חוזר. הסיפור לוקח אתנו אל העבר ואל ההווה ומפגיש את פול עם עברו ועם מה שהתפתח, עם משפחתו – יש לו אח, עם הבית, ומקום המסתור של אביו – בקתה קטנה מלאה בספרים ותקליטים אליה האבא היה הולך להתאוורר מאשתו, וגם פול היה שבוי בקסמי הבקתה. התסבוכת האנושית הנפרמת מולנו מפתיעה כל פעם מחדש ומכה מתחת לחגורה מדי פעם. הסרט עשוי באווירת מסתורין עם אלמנטים גותיים – וכך הוא מטפל בסיפור המתח המתגולל מולנו. לא – זהו לא סרט מסע לגילוי עצמי, זהו סרט פגישת מחזור מבעיתה, שהגיבור נמנע ממנה כבר הרבה שנים, שממנה מתפתח משהו יפה אך על גבול האסור שנקטע באלימות עקב חוסר ההבנה, חוסר ההקשבה – ואנחנו יושבים על קצה הכורסא, חלקינו כוססים ציפורניים ודבוקים למסך מבלי יכולת לזוז. הצילומים של הסרט עם כל המסתורין תופסים אותך בגרון ולא מרפים. זהו סרטו הראשון של הבמאי, אשר גם כתב את התסריט בעקבות הספר וביצע את המלאכה בצורה מזהירה. כמה חבל שזהו גם סרטו האחרון – הוא מת כעבור שלוש שנים מסרטן.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=49PBcjtKijU

מודעות פרסומת

2004 – Crash

מומלץ 2004 – Crash התרסקותPaul Haggis

 

 

התרסקות עוקב אחר חיים ואפיזודות של אנשים, כביכול לא קשורים האחד לשני, ב-36 שעות בלוס אנג'לס. הסיפורים שכביכול לא קשורים, אך מתנגשים האחד בשני ויכולים להעלות בזכרון  את ספרות זולה המדהים – אולי בגלל אינטנסיביות של סיפורים, הנרטיב התזזיתי ומשחק מעולה עם קצב מסחרר – אך הם שונים, שני הסרטים האלו. הסרט האחר שנזכרתי בו הוא 11:14 – סרט שגם הוא מורכב מאפיזודות, אשר בהתחלה לא מובן מה הקשר ביניהם, אך אח"כ הקשר נרקם. אך גם הסרטים האלו לא דומים. בהתנגשות יש יותר מדי אפיזודות ודמויות עם הסיפורים שלהם, והקשר ביניהם הוא לא הסיפורים עצמם אלא התנגשות בלתי פוסקת בין הדמויות והסיפורים, כשכולם למעשה פרי יצירה של המלחין הנצחי – גזענות, ואחותו הקטנה – דעות קדומות. כולם כאן קורבנות של ראיה גזענית – הבחורים השחורים, במאי הסרטים הכושי ואישתו, השוטרים הלבנים, ההיספני, הפרסי (שהגזענות אפילו מעוורת פני הגזען שחושב שמולו ערבי), הקוריאני…וכולם גם שונאים האחד את השני ומקרבנים עם דעות קדומות – הכושים שונאים, השוטרים הלבנים שונאים, הפרסי שונא, הנתקפת ע"י הכושים שונאת את הלטיני שמחליף לה מנעול וחושבת שהוא שייך לחבורה של עבריינים, וכו' וכו'. וכך כולם מתנגשים בכולם או באופן פיזי (תאונות דרכים) או באופן של מהלך החיים ולא רואים האחד את השני, אלא רק את הסטראוטיפים שיש להם. וכך חוסר ההבנה של האחר, חוסר ההקשבה ודחיית השונה כה עמוקים אצל האנשים האלו – שהם אנשים רגילים, אשר כמובן בכל בית משפט אפשר להאשימם בגזענות – אך אם זה יהיה, צריך יהיה לשים מאחורי סורג ובריח את כל האנשים כולם …. ואולי אנחנו כבר חיים בכלא הזה שדעות קדומות הם הסורגים והגזענות היא השפה שמדברים בכלא? וכך יחסי הגומלין בכלא הזה יוצרים את הניכור – אנחנו כולם ביחד אך לגמרי בודדים. ניסיתי לחשוב האם כאן בישראל אנחנו חיים בסיטואציה דומה – הרי יש כאן יהודים מול ערבים, וגם בתוך היהודים יש עדות המזרח מול אשכנז, ואם לא מספיק אז יש מרוקאים ויש פרסים, יש יקים ויש פולנים, כבר לא לדבר על רוסים ואף חרדים וגם אתיופים… אך לא, זה לא השוואה נכונה – אין לנו את הגיוון של גזעים ולאומים כמו באמריקה, יש לנו הרבה משותף תרבותי ולהם רק הצהרתי, לא – הסיטואציות לא דומות, וקשה לתפוס לנו מה זה הגזענות הזאת. אז לכו לראות את הסרט – סרט הסוחף מבחינה רגשית, סרט עם משחק מעולה, עם הרבה אלימות והתנגשויות בין הסיפורים. חלק לא ייצאו משם בחיים, חלק יחיו. ואלו שיחיו יהיו עם חוויות עמוקות יותר – אפשר אפילו להגיד טובים יותר – גזעניים כמובן, אך האינטראקציה בין האנשים עושה לנו משהו ומכריחה לפעמים לראות האחד את השני.. גם בכלא של דעות קדומות פוקחים עיניים. סרט חזק.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=durNwe9pL0E

2003 – Oldboy

מומלץ 2003 – Oldeuboi Oldboy שבעה צעדיםChan-wook Park

 

 

שבעה צעדים זהו סרט דרום קוריאני. אם נלך לפי סטראוטיפים, עוד לפני שצפינו בסרט עצמו, אזי מחכה לנו סרט מקורי ומעניין, ומצד שני מחכה לנו סרט אלים עם גרפיקה לא פשוטה שיש לעכל אותה על בטן ריקה. כל זה ארוז בהצגה חזותית איכותית מופלאה. אני מוכרח להגיד, שסרט זה הוא התגלמות הסטראוטיפים על קולנוע דרום קוריאני, כך שמי שסולד מאלימות על המסך יתקשה ליהנות ממנו. אך מצד שני, מי שיכול לעכל את זה – מחכה לו סרט חזק עם חוויה אנושית עמוקה ושורשית המגרדת מתחת לנשמה ומעירה רבדים של התנסות אנושית המכה מתחת לחגורה.

מדובר בסרט השני בטרילוגיה של פארק על נושא של נקמה (סרטו הראשון בנושא – שלום לנוקם מ-2002 – פתח את הסדרה בפורנוגרפיה של אלימות על המסך שזעזע בעוצמתו והעלה את נושא הנקמה על שולחן המנתחים כשאור הזרקורים מדגיש כל חתך של סכין ואנחנו היינו הצופים, וסרטו השלישי בנושא – שלום לנוקמת – יבוא לסכם את הנקמה ב-2005). הנקמה כאן היא אישית. אך לעומת הסרטים ההוליוודיים הרגילים, מלאי האקשן ולהט רגשות נקמה, שלא ברור מאיפה הוא התלקח, המסתובבים סביב מניע פשוט המובן לכולם, ואז מה שנשאר זה לשתות את מעשה הנקמה, להגיד תודה על המשקה, לנגב השפתיים ולשכוח מכל הסיפור – כאן מדובר בסיפור מורכב עד מאוד, כשהנקמה היא לא ברורה בצדקתה בסופו של יום, ויש כאן ערבוביה חכמה של צדק, כך שאין כאן חד צדדיות של הנקמה. ובנוסף כל זה הבמאי הכניס אלמנטים של מחזה יווני קלאסי כשהביא תסביך אדיפוס בצורה ישירה לסרט.

מדובר בבחור, שהיה שתוי ביום הולדת של ביתו, נחטף ונכלא ל-15 שנה בחדר עם טלוויזיה ושירותים ואוכל שמוכנס לו יום יום, ולפעמים גם גז מרדים שאחריו היה מתעורר בדירה שסידרו וניקו אותה והוא עם תספורת חדשה, ומהטלוויזיה הוא לומד שאשתו נרצחה והוא החשוד המרכזי, וביתו הועברה לאימוץ למשפחה בשוודיה. אין לו מושג למה הוא נכלא ומי כלא אותו. אך הנה הגיע הרגע בו הוא שוחרר לחופשי, וכאן הוא מתחיל בחיפוש אחר כולאו על מנת לנקום, לנקום קשה על מה שעוללו לו. בדרך הוא פוגש בשפית של מסעדת סושי – והאהבה ניצתת. אך החיפוש הזה אחר הנקמה מגלה שהסיפור לא נגמר עבורו, והדברים לא פשוטים אלא מתגלגלים ומגלים שכבות, שכבות של מניעים ויוצרים סיטואציות בלתי נתפסות, שהדרך היחידה לעבור אותם זה למחוק זיכרון על עצם קיומם. הכל קשור בהכל.

מה אוכל להפיק מהסיפור? אני מתכוון חוץ מהחוויה וניתוח אדיפוס של הנקמה. זה שכל צעד שלנו יכול להשפיע, כפו אפקט הפרפר, ואנחנו סה"כ חיים תוצאות הצעדים האלו, יהיו מפתיעים ככל שיהיו? שאם נחשוב על המציאות שזה משהו שאלוהים יוצר ובורא עבורנו, אז אנחנו הוא האלוהים? ושאם אנחנו נבחר בנקמה, פעולה בסיסית, כל כך אנושית, כל כך מחייבת, שאנחנו כמעט התמצית שלה – אזי זה יראה כמו שזה נראה בסרט (למעשה בשלושת הסרטים על נקמה של פארק)? האם הנקמה היא חסרת תכלית למעשה, או שהיא המעצבת את מי שאנחנו?  סרט עם הרבה עצמה ומפתיע בעומק חקירת הדמויות ומשחק מדהים של צוות השחקנים – ראו הוזהרתם.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=2HkjrJ6IK5E

2003 – The Barbarian Invasions

מומלץ 2003 – Les Invasions barbares  The Barbarian Invasions  פלישות הברבריםDenys Arcand

 

 

זהו סרט קנדי מקסים על איש אחד שמת ממחלת הסרטן. אפשר להתקומם על ההגדרה – איך ייתכן שמוות מסרטן יכול להיות מקסים? מה זה אם לא יריקה לפרצופם של כל הסובלים ממחלה ארורה זו? ובכן, זה לא יריקה, זה אכן סרט מקסים. זהו סרט חכם למבוגרים, זה לא קומדיה רומנטית וגם לא מערבולת של שטויות על מנת לרצות את ההמונים. לא, זאת אגדה למבוגרים העוטפת הילה של שמחה מסביב למוות. הדתות עשו את זה עידנים בהעניקם תקווה והזדמנות לגאולה בעולם הבא. הסרט הזה מפוקח מדיי על מנת להתעסק בעולם הבא, והוא מביא את העולם הבא לעולם הזה – המוות יכול להיות לא כל כך נוראי. כך שאפשר לראות בטריק עתיק יומין זה כמשהו שמושך קהל על מנת לספר לו סיפור.

וגם הסיפור הוא לא משהו מקורי – מדובר על פרופסור להיסטוריה במונטריאול שהתגרש מזמן, וחבריו כבר רחוקים ממנו, ובנו הוא איש עסקים מצליח בבריטניה והם כמעט ולא מדברים – הפרופסור, אתם מבינים, בז לערכי הקפיטליזם – הוא כמובן שמאלני סוציאל-דמוקרטי. והנה הוא גוסס מסרטן בבית חולים במונטריאול בתוך מערכת הבריאות הקנדית הגוססת בעצמה מבלגן תקציבי ואנדרלמוסיה תפעולית. אז איך הסיפור הזה מעניין? ובכן, מכיוון שהסרט מביא את העולם הבא לכאן, אזי באה גאולה לפרופסור ובנו מוזעק מלונדון ע"י אשתו לשעבר, ופתאום הוא מוקף בחבריו לשעבר ומאהבותיו ומנהל שיחות ערות ומלהיבות כמו שפעם כשהיה צעיר. אז אפשר ללכת מעולם הזה גם בשמחה. כן, אגדה למבוגרים, כבר אמרתי.

אני חוויתי סיטואציה דומה לא מזמן עם חברי מימי האוניברסיטה העליזים, אלכס, שגסס בבית החולים של מערכת הבריאות שלנו. לא היה שום דבר מצחיק או מהולל כאן. אמנם הייתה אגדה למבוגרים גם ביננו – אלכס האמין בכל מאודו שהנה, אחרי פרוצדורה תורנית המצב ישתפר, אך זהו, שלא. אמנם דיברנו דיבורים אינטליגנטיים, סרקסטיים, טון הדיבור היה ענייני, אך כשהיינו לבד יומיים לפני שהלך הוא הסתכל לי בעיניים ואמר "המצב חרא. זהו, נגמר". על קיברו שפכנו בקבוק של קוניאק צרפתי. לא, אין דבר משמח במוות. אך שקיעה של החיים נותנת הזדמנות להתרפק בזיכרונות טובים ונלהבים על העבר המפואר, שהולך ומתרחק. ובסרט החברים ביחד עם הגוסס הם אנשים חכמים, כך שאנו חווים למעשה חוויה אינטלקטואלית מרנינה. אהבתי.

פלישת הברברים בתור שם לסרט ובתור נושא הוא על כך שאחד החברים התפלסף שנפילת התאומים מבחינה היסטורית לא מהווה אירוע רציני כשלעצמו – ולאמר דבר כזה בסרט מערבי היה אמיץ מאוד בתקופה שאמריקה ומערב היו שרויים בהלם מהאירוע.  אך הוא אולי מסמל את פלישת הברברים. זה דורש קצת מחשבה – פלישת הברברים בפיו של איש מלומד מצביע כמובן על הצד השני של האמירה הזו – שקיעתה של הציביליזציה המערבית. שמשול למוות תרבותי. וזה מכיוון שהדובר רואה את עצמו כחלק מאותה התרבות, כחלק מהאליטות, שפלישת הברברים מוחקת אותו. למי שלא זוכר שיעורי ההיסטוריה, ע"י פלישת הברברים מתכוונים לפלישת השבטים הברבריים לאימפריה הרומית שהחלו במאה הרביעית ונמשכו קרוב למאתיים שנה עד למחיקתה של האימפריה הרומית המערבית (האימפריה הרומית המשיכה להתקיים בתור האימפריה הרומית המזרחית – הפעם תחת האמונה הנוצרית עם בירתה קונסטנטינופול – איסטנבול של ימינו). הדבר סיים את התקופה העתיקה והכניס את אירופה ישירות אל ימי הביניים החשוכים. ולמה החשוכים? ובכן, לא אכנס לסגה ארוכה של תיאור המעלות של האימפריה הרומית. רק אומר שהיא הייתה הפסגה של הציביליזציה והתרבות האנושית בכל המובנים ומישורים – תרבות שהתבססה על ערס התרבות המערבית – יוון האלוהית, והתפתחה ופיתחה את כל היבטי האנושות החל מההנדסי ועד לתרבותי והפוליטי. השגשוג העולמי שרר תחת כנפיה הרבים של האימפריה – היא דיכאה את כל המרידות (כולל מרד בר כוכבא שטרד באופן רציני ביותר את הרומאים) והשליטה את שלטון קיסרים לא על שושלת של דם וקירבה משפחתית, אלא ע"י בחירת הקיסר הממשיך ע"י קודמו וכך גם לא היו מלחמות על השלטון. אז אם היה כל כך טוב, אז למה היא נפלה ונכנעה לפלישת הברברים, תשאלו?

אין תשובה חד משמעית למה האימפריה הרומית נפלה, וכך גם אין מענה לשאלה האם האימפריה נפלה בגלל פלישת הברברים, או שהאימפריה נפלה וכך פלשו הברברים. בכל אופן, גולת הכותרת של ימי הביניים, לאחר הקמת ממלכות הברברים, הייתה השיטה הפאודלית. חסל סדר לשיטה של סנאט, של אריסטוקרטיה ומעמד העליון והפקידות המתורבתים, היודעים קרוא וכתוב ושולטים ברזי התרבות. לכאן שייך עצמו הגיבור של הסרט, הברברים באו תיגר על המעמד השלט, התרבותי והאליטיסטי. כמו שהמוות קורא תיגר על החיים. כמו שגוג ומגוג קורא תיגר על האור. ואכן, גוג ומגוג היו הפחד של התרבות מפני הפראיים שאלכסנדר מקדון, הוא אלכסנדר הגדול, הדף אל עבר הרי הקווקז. ואכן, ראו גם בכוזרים והמלכות שלהם שהחלה מהאזור ההוא (ארמניה, גרוזיה, רוסיה, אוקראינה) בהתחלה כברברים, אך לאחר מכן כוזרים הצטיירו כבר אחרת ושימשו מעוז הגנה ראשי מפלישה של ברברים חדשים – הערבים – והכוזרים אכן שמרו את המעבר לאירופה שעובר בקווקז מפני הערבים (מעניין לעשות הקבלה לישראל של היום אשר ניצבת כמעוז המערב נגד המוסלמים במזרח התיכון, והממלכה היהודית החזקה דאז – הכזר). תחת הכינוי "ברברים" מקובל לכנות את ההונים שהחלו את הפלישה לאימפריה הרומית, וגם את השבטים הגרמניים הרבים והמרובים שבאו מאירופה הצפונית, ובמידה מסוימת גם כל מיני עמים סלאביים שבאו בגלים מאוחרים יותר. אך בראש ובראשונה מקובל לכנות כברבריים את ההונים, כאמור. האימפריה ההונית (אכן זו גם כן הייתה אימפריה) השתרעה  על פני כל מזרח רוסיה ומונגוליה, אוקראינה, הבלקן וגרמניה – ושבטים גרמנים היו חלק ממנה. אך הם היו כה שונים בכל המובנים השלטוניים, התרבותיים, המנטליים וחזותיים שהשליטו מורא על כל אנשי התרבות שתיארו אותם באור שלילי ומבחיל. שאלה מעניינת מדוע הם תקפו בכלל את האימפריה הרומית ויש לכך הרבה תשובות. ז"א אין תשובה ניצחת. כנראה שהם היו חבורות, חבורות של בנדיטים שלחמו בהרחבת השליטה החמולית והשליטו את המאפיות כדוגמת מה שקורה כיום במזרח התיכון ללא שליט מרכזי. בכל מיקרה, הם הפילו את האימפריה הרומית שכה קרובה לליבם של המשכילים. אין ספק שליבי מתקמץ בחושבי שאלפי רוכבי סוסים מסריחים ומיוזעים עם ברק רצחני בעיניהם וחרבות שלופים ונוצצים מכתמי דם טרי כשמתחת לאוכפיהם חתיכות בשר מתרככות שהיו להם לארוחת ערב (אגב, מכאן בא סטייק הטרטר הראשון – האוכף לש אותו במשך היום והוא הבשיל וכמעט "התבשל" ונהיה רך – כך שהם אכלו אותו נא בערב) – הם אלו שפלשו ושרפו ורצחו ואנסו את פסגת ההישג התרבותי של האנושות. אני לא  סובל מעשי וונדליזם (אגב, וונדלים היו שבט גרמני ברברי, שפלש לחצי האי האיברי – ספרד כיום, ולצפון אפריקה), שריפת הספרייה באלכסנדריה (ע"י הנוצרים) מעלה לי דם לראש, שריפת הספרים ע"י הנאצים מזכירה לי תמיד שהם צאצאי הברברים שהרסו את האימפריה הרומית (אגב, צרצ'יל, שהוא בעצמו צאצא של שבט ברברי אנגלי משבטים גרמניים, כינה את הנאצים – הונים, ע"מ להזכיר שהם ברברים).

אך יש כאלו שרואים את הדבר קצת אחרת. בתרבות הגרמנית, למשל, לא קוראים לזה פלישת הברברים, אלא נדידת עמים. אירופה דאז מנתה כ-40 מיליון אנשים והברברים – פחות ממיליון, כך שזה יומרני לחשוב שמיליון אחד מוטט והחריב 40. אולי הלך מחשבה זה הוא שמרשה לברברים הישנים לתת מקלט לברברים החדשים (הפליטים ממזרח התיכון ומאפריקה השוטפים את מרחבי אירופה בהכשר וברכה גרמנית)– הם פשוט לא רואים את הדבר כפלישה, אלא כנדידה. גם אחרי שהאימפריה נחרבה (ויש שיגידו שהיא לא נחרבה, אלא עברה שינוי, שינוי טבעי) ולאחר שלטון ההונים עם אטילה ההוני, קמה האימפריה הקרולינגית בימי הביניים במאה התשיעית, שלימים תתפצל לצרפת וגרמניה ולמעשה היא גם הצילה את אירופה מהשקיעה. הדבר היה בעקבות ניצול הזדמנויות כלכליות וניהול רנסנס. איך זה קרה? החליפויות הערביות העריכו מאוד עבדים, בעיקר מהשכנים מצפון וכך התפתח סחר עבדים עצום, כשהמוני סלאבים שהיו נשבים ע"י באי האימפריה הקרולינגית במזרח אירופה, היו מובלים דרומה ונמכרים בכסף טוב לסוחרי העבדים המוסלמים. כך שמי שחושב שעבדות היא כתם שחור על תרבות אמריקאית, כנראה סוגר את עיניו למה שהיה באירופה בימי הביניים ומה שלמעשה הציל את המשטר האירופאי. הרנסנס כאן הוא לא תרבותי, כפי שצפוי עוד להיות באיטליה ושאר רחבי אירופה במאה החמש עשרה, אלא פקידותי – בזמן הזה החלו בלימוד והקניית השכלה לפקידות השלטונית החדשה וכך למעשה החיו חלק מהמסורת של האימפריה הרומית, אך גם בידלו אותה ממנה ולמעשה לראשונה החלו לדבר על ישות "אירופה" תוך כדי הזנחה וקבורה של כל הסממנים של פאר התרבות שגדלה על אגן הים התיכון. ברברים, כאנטי תזה למי שהם, אכן קיבלו על עצמם את מורשת האימפריה הקדומה והחלו ליצור את מה שאנחנו קוראים לו כיום אירופה הקלאסית והמתורבתת. וכיום הברברים החדשים מתדפקים על דלתות האימפריה המערבית ומבצעים התקפות נועזות על סמלי הציוויליזציה המערבית בניין אילבן (11.9 – למחרת הייתי צריך לטוס לאוסטרליה, ופתאום אני רואה בטלוויזיה מטוס נכנס לתאומים ואח"כ מטוס שני נכנס במגדל השני – ואז הם נופלים – בהתחלה חשתי שמדובר בתסריט טלוויזיה לא מוצלח במיוחד – כמו תסכית רדיו על מלחמת העולמות בעקבות ספרו של ה.ג.וולס שהיה באמריקה ויצר בהלה בתקופה טרום טלוויזיונית – ממש סירבתי להאמין למה שעיניי רואות – כה נועזת הייתה ההתקפה של הברברים החדשים) – על פנטגון, על הסנט (זה השתבש כי היה מרד של הנוסעים בטיסה של יונייטד החטופה – שעליו סרט נהדר יונייטד 93) ועל מרכז הסחר הכלכלי (הפלת התאומים). הם מחדירים אימה ע"י עריפת ראשים ע"י כנופיות דע"ש, שצאצאי הברברים מאירופה הצעירים מצטרפים אליהם גם כן, וכמו כן ב"נדידה" אל תוך אירופה ואח"כ אמריקה, ובינתיים צחצוח החרבות במזרח התיכון וניסיון להפיל את סמל התרבות העתיק – יהודים – שעליו מתבסס כל העולם המערבי הנוצרי, ושאותו העתיקו הברברים של אז אל הקוראן ושבשמו וברכתו פועלים כיום אותם הברברים, מחריבי התרבות …

כן, לכל זה התכוון הבחור מהסרט, שראה את עצמו משויך רוחנית לאימפריה הרומית, שיורשתה הרוחנית כיום היא התרבות המערבית. טוב – קצת נסחפתי בחפירות היסטוריות – אך ככה זה, לפעמים נושא שהידהודו העמום חודר יותר מסיפור הסרט, והוא קם אצלי מול העיניים, דורש להוריד אבק, לצחצח אותו ולראות נוכחה במראה שהוא מציב לפניי, בלי קשר לסרט כבר.

והסרט עצמו הוא פנינה חכמה ומשעשעת ואנושית – מומלץ מאוד.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=xaA2DYav-gI