הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיונים חודשיים: פברואר 2015

…from "The book of disquiet", 192…

נולדתי בתקופה שבה מרבית הצעירים איבדו את האמונה באלוהים, מאותה הסיבה שהאמונה הייתה קיימת אצל המבוגרים מהם – בלי לדעת מדוע. ואז, היות שהרוח האנושית נוטה באופן טבעי למתוח ביקורת מכוח העובדה שהיא חשה ולא מכוח העובדה שהיא חושבת, רוב אותם הצעירים בחרו באנושות כיורשת של אלוהים. אך אני שייך לאותו סוג של בני-אדם הנמצאים תמיד בשולי מה שהם שייכים לו, ואין הם רואים רק את ההמון שהם חלק ממנו, אלא גם את החללים הגדול שיש בצד. לכן לא עזבתי את האלוהים באופן כה סוחף כפי שעשו הם, ומעולם גם לא קיבלתי עלי את האנושות. סברתי שאלוהים, בהיותו בלתי סביר, יכול להיות; ומכאן ייתכן שיש לסגוד לו; אך סברתי שהאנושות, בהיותה בסך-הכול מושג ביולוגי, שמשמעותו איננה יותר מאשר בעלי-החיים מן המין האנושי, לא היתה ראויה לסגידה יותר מאשר כל מין אחר של בעלי-חיים. פולחן זה של האנושות, עם טקסי השיוויון והאחווה שלו, נראה לי תמיד שיבה לחיים של הפולחנים העתיקים, שבהם בעלי-החיים היו כאלים, או שלאלים היו ראשים של בעלי חיים.

  כך, בלי לדעת להאמין באלוהים, ובלי להיות מסוגל להאמין בהצבר של בעלי-חיים, נותרתי, כמו אחרים באותו גל של אנשים, באותו מרחק מהכול שבדרך-כלל מכנים דקדנס. הדקדנס הוא האובדן המוחלט של אי-התודעה, כי אי-התודעה היא בסיסם של החיים. הלב, אילו היה מסוגל לחשוב, היה נעצר.

למי שכך, כמוני, חי ואינו מסוגל שיהיה לו חיים, מה נותר לו, ולמעטים הדומים לו, פרט לוויתור כאופן ולהתבוננות כגורל? כיוון שאיננו יודעים מה הם החיים הדתיים, ואיננו מסוגלים לדעת מה הם, כי לאדם אין אמונה מכוח ההיגיון; וכיוון שלא יכולה להיות לנו אמונה במופשטות האדם, וגם איננו יודעים אפילו מה לעשות בה ביחס אלינו, נותרה לנו ההתבוננות האסתטית בחיים כסיבה לכך שיש לנו נשמה. וכך, זרים להוד של כל העולמות, אדישים לאלוהי ובזים לאנושי, התמסרנו ללא תועלת לתחושה חסרת המטרה, המטופחת באפיקוריזם מעודן, כפי שהדבר מתאים לעצבינו המוחיים.

לאחר שנטלנו מן המדע רק את המושג המרכזי שלו, שהכול כפוף לחוקים פטאליים, שנגדם אין מגיבים באופן עצמאי, כי תגובה כזו משמעה שהם גרמו לנו להגיב; ולאחר שווידאנו כיצד מושג זה מתאים עצמו לאחר, עתיק ממנו, מושג הפטאליות  האלוהית של הדברים, ויתרנו על המאמץ כפי שחלשים מוותרים על איצון אתלטי, ונרכנו על ספר התחושות בקפידה גדולה של מלומדות מוחשת.

מאחר שאיננו לוקחים דבר ברצינות, ומאחר שאנו מאמינים שלא ניתנה לנו מציאות אמיתית פרט לתחושתינו, אנו מוצאים בהן מחסה, ואנו חוקרים אותן כפי שחוקרים ארצות גדולות ולא מוכרות. ואם אנו שוקדים כל כך במסירות רבה, לא רק בהתבוננות האסתטית, אלא גם בביטוי של אופניה ותוצאותיה, הרי שהפרוזה או השירה שאנו כותבים, בהיותן נעדרות רצון לשכנע את ההבנה הזרה או להניע את הרצון הזר, הן בסך-הכול כדיבור בקול רם של מי שקורא, הנעשה כדי לתת אובייקטיביות מלאה להנאה הסובייקטיבית מן הקריאה.

 היטב אנו יודעים שכל יצירה חייבת להיות בלתי מושלמת, ושהפחות בטוחה מבין ההתבוננויות האסתטיות שלנו תהיה זו של מה שאנו כותבים. אך הכל בלתי מושלם, ואין שקיעה כה יפה שלא תוכל להיות יפה יותר, או רוח קלילה שתביא עלינו תרדמה שלא תוכל להביא עלינו תרדמה שלווה עוד יותר. וכך, מתבוננים זהים בהרים ובפסלים, נהנים מן הימים כמו מן הספרים, חולמים הכול, מעל לכול כדי להפוך את הדברים לחומר הפנימי שלנו, נתווה גם תיאורים ונבצע ניתוחים, אשר לאחר שייעשו, יהיו דברים זרים, שנוכל ליהנות מהם כאילו באו בשעות אחר-הצהריים.

איו זו תפיסתם של הפסימיסטים, כמו תפיסתו של ויניי, שמבחינתו החיים הם כלא, שבו הוא קולע בקש כדי להסיח את דעתו. להיות פסימיסט משמעו לקבל דבר כלשהו כטרגי, וגישה כזו היא הפרזה ואין היא נוחה. נכון הוא שאין לנו מושג בעל ערך להחילו על היצירה שאנו יוצרים. נכון הוא שאנו יוצרים אותה כדי להסיח את דעתנו, אך לא כמו האסיר הסורג בקש כדי להסיח את דעתו מן הגורל, אלא כמו הילדה הרוקמת כריות כדי להסיח את דעתה ותו-לא.

אני מחשיב את החיים לפונדק שעלי להתעכב בו עד שתגיע כרכרת התהום. אינני יודע לאן היא תיקח אותי, כי אינני יודע דבר. הייתי יכול להחשיב פונדק זה לכלא, כי אני חייב להמתין בו; הייתי יכול להחשיב אותו למקום חברתי, כי כאן אני פוגש בני-אדם אחרים. אך אינני חסר סבלנות וגם לא המוני. אני מניח למי שהם כאלה להסתגר בחדר, זרוקים חלושים על המיטה שבה הם ממתינים ללא שינה; אני מניח להם שישוחחו באולמות, שמהם המוסיקה והקולות מגיעים אלי בנוחות. אני מתיישב בדלת ומשכר את עיני ואת אוזני בצבעים ובקולות של הנוף, ואני שר לאטי, רק לי, שירים בלתי ברורים שאני מחבר בעודי ממתין.

על כולנו יירד הלילה ולכולנו תגיע הכרכרה. אני נהנה מן הרוח הקלה שנותנים לי ומהנשמה שנתנו לי כדי להינות ממנה, ואיני שואל מעבר לכך ואיני מחפש. אם מה שאותיר כתוב בספר הנוסעים יוכל, כאשר יקראו בו בני-אדם אחרים באחד הימים, לשעשע אותם במעבר, טוב יהיה הדבר. אם לא יקראו בדברים, או לא ישתעשעו, גם אז יהיה הדבר טוב.

(29.3.1930)

פרננדו פסואה, ספר האי-נחת, 192

מודעות פרסומת

2007 – The Big Bang Theory

מומלץ 2007 – The Big Bang Theory  המפץ הגדול

Star 8

 

סדרת טלוויזיה על חנונים רציניים אשר מפילה אותי לרצפה בצחוקים לא נשלטים כבר הרבה שנים

The Big Bang Theory

פעם המליצו לי לראות את הסדרה. אז (וגם כיום) אני לא הייתי חובב סדרות – הרי למה למשוך את הגומי, הרי הדברים העיקריים אפשר למצות בכמה שעות. ובשביל לצפות בסדרה אתה צריך דמויות או סיטואציות שימשכו אותך פנימה ושתרצה לבלות איתם לאורך זמן. כך שסתם לראות סדרות בשבילי זה לפרוט את עצמך לפרוטות. הסדרה צריכה להיות משהו-משהו על מנת שתקדיש כל כך הרבה שעות לשהות עם הגיבורים שלה. אז אמרו לי – כן, היא משהו משהו. יש בה חבורת חנונים מנותקים מהעולם האמיתי, ילדי כפות, שמדברים פיזיקה קוונטית, ויש בחורה פשוטה שמורידה אותם כל הזמן אל הקרקע – משהו שמזכיר במתכונת שלושה בדירה אחת, אך עם טוויסטים של צחוק המפיל מהרגליים. הסתקרנתי, הסתכלתי ונפגעתי. אכן – הטיפוסים מדהימים, הסיטואציות ההזויות והרגילות הן מצחיקות עד דמעות, והדמויות הן של פני הנורמלית היחידה, החולמת להיות שחקנית אך בינתיים ממלצרת, של האוורד מהנדס החלל היהודי הסקס מניאק שחי עם אמו ומתחתן עם ברנדט שהיא גם בדמות אימו, רג'יש האסטרופיסיקאי הנאלם דום מול בחורות, לאונרד הפיסיקאי הכי קרוב ל"נורמלי", ברנדט מיקרוביולוגית ואשתו לעתיד של האוורד, סטוארט בעל חנות הקומיקס הדיכאוני באופן פתטי, איימי הנוירוביולוגית (ד"א משוחקת ע"י מים ביאליק, בעצמה בעלת תואר דוקטור בחקר מערכת העצבית) היוצאת עם שלדון אפלטונית עידנים, וכמובן שלדון קופר, הגאון של החבורה, הפיזיקאי, אשר כמעט כל שורה שהוא מוציא מפיו מפילה אותך לקרשים. כן – זו אכן סידרה ראויה שמלווה אותי מ-2007 או 2008, כבר לא זוכר, והיום אנחנו כבר בעונה השמינית, ולא התעייפתי.

2007 – Lust, Caution

מומלץ 2007 – Se jie  Lust, Caution  תשוקה, זהירותAng Lee

Star 8

 

Lust, Cautionבין שתי נקודות עובר קו ישר אחד. בין הונג קונג לבין שנחאי עובר קו רומנטי עם גורל אכזר עם מטה הרי סינית נגד הכיבוש היפני. סרט מתח וריגול עם תפאורה אותנטית.

זהו לא אחד הטובים של אנג לי – אך אם כך נראה לא אחד הטובים, אז זהו במאי גדול. זאת דרמה ריגול. התפאורה היא ימי מלחמת סין-יפן השנייה. זהו סרט על מטה הרי הסינית, אשר מנסה ללכוד ברשת שלה סוכן מיוחד של ממשלת הבובות הסינית. אך הציד מתגלה כרחוב דו-סיטרי – מי נלכד ברשת –  הניצוד או הצייד? אמנם זו שאלה פילוסופית שבכיף אפשר לפתח אותה, עם דוגמאות, טיעונים בעד ונגד, אך כאן בסרט המשמעות היא לא פילוסופית אלא רומנטית, והרת אסון הגוזרת גורלות. הסצנות בסרט נעות בין הונג קונג ב-1938 לשנחאי הכבושה ב-1942. הצילומים כל כך יפים שיש שיגידו יפים מדי.

מי שלא מכיר את התפאורה – מלחמת סין-יפן השנייה הייתה די מקבילה למלחמת העולם השנייה – היא הייתה בין 1937 ל-1945. ביפן לא כינו זאת מלחמה – אלא סידרת תקריות. זו המדיניות הרשמית של יפן עוד ממלחמת סין-יפן הראשונה. אצל הסינים המלחמה נקראת מלחמת ההתנגדות. יפן האימפריאליסטית ראתה את סין כקרקע פוריה לפלישות וניהלה מדיניות של הפרד ומשול בסין המשוסעת (האינטרס של יפן בסין הוא כלכלי – סין משופעת באוצרות טבע לעומת יפן התלויה בכלכלתה במסחר חיצוני) וכך לאורך כל המאה העשרים ליפן היו "תקריות" עם סין בהם היא המליכה ממשלות בובות ושלטה בערים ומחוזות של סין. סין, למרות גודלה, לא הייתה ערוכה למלחמה נגד יפן המתועשת, סין הייתה מפוררת מבפנים, חסרה את התעשייה והטכנולוגיה וכמו כן הייתה מנהלת מלחמות נוספות לזו עם יפן. אך במלחמת ההתנגדות, זו פעם ראשונה שסין שינתה את האסטרטגיה ונכנסה לסדרה של קרבות ישירים מול יפנים, אשר זעמו על כך שהסינים פתאום התחילו להתנגד ולהילחם כאריות – וכך זה הוביל לגל פשעי מלחמה אכזריים של היפנים בסיניים (מדיניות שלושת ה"הכל" הנודעת לשמצה – "הרוג הכל, בזוז הכל, הרוס הכל"). וכך כבר ב-1937 היה הטבח המפורסם של ננג'ינג – אז בירת סין שנכבשה ע"י היפנים. היפנים, לאחר הכיבוש, טבחו במי שנשאר בעיר ואנסו את הנשים. הערכות נעות בין 40,000 ל-300,000 הרוגים סיניים. זה מעניין שסיפרי הלימוד ההיסטוריה של היפנים ממעיטים בתפקידם ואכזריותם של היפנים, וברוב בתי הספר שם פשוט לא מלמדים את זה. כמו בגרמניה של ימינו השואה זה לא משהו שמלמדים בבתי הספר. שיכתוב ההיסטוריה, ועם זה גם שיכתוב התודעה הלאומית הם עיסוק מתמיד של ההיסטוריונים והעיתונאים המגוייסים בכל העולם, לצערנו. גם בסין עצמה, לאחר שמלחמת סין-יפן השנייה נגמרה תודות לפלישה רוסית למנצ'וריה לאחר שהם הביסו את הנאצים, והפלת שתי פצצות אטום של האמריקאים על הירושימה ונגסקי (על אוכלוסייה אזרחית אם מישהו עדיין לא הבין – פצצות אטם. לא סיכול ממוכד. לא חיסול מנהרות. לא חיסול משגרי הרקטות. פצצות אטום על עיר. האמריקאים, לא הנאצים.) – הרי בסין מיד התלקחה מלחמת האזרחים בין הקומוניסטים של מאו דזה טונג לבין מפלגת הלאומניים. הקומוניסטים ניצחו, הלאומניים נמצאים מאז בטיאוון. והקומוניסטים טוענים שזה הם שלחמו ביפנים, ורק לאחרונה נתנו קצת כבוד ללאומניים. וזאת כאשר יש לא מעט מחקרים המראים שקומוניסטים כמעט ולא נלחמו ושמרו את הכוחות למלחמת האזרחים, כאשר צבאות הלאומניים הם אלו שהשתתפו בקרבות נגד היפנים. יפן ד"א איבדה בין 1 ל-2 מיליון אנשים במלחמה הזו. הסינים – תלוי במקורות, בין 7 לבין 20 מיליון. זאת הייתה מלחמה העקובה מדם, ובעלת משמעות היסטורית ומשקעים מתמשכים עד היום. זאת מלחמת העולם השנייה של המזרח הרחוק.

זאת התפאורה של הסרט. לאחר כל זאת ההבנה של מה שקורה בעלילה, והרגשות הסותרים הקורעים את הגיבורים נעשים מובנים הרבה יותר. הסרט נעשה על פי ספרה של איילין צ'אנג מ-1979. סיפור חייה של איילין צ'אנג הוא בעצמו יכול להוות תסריט לסרט. היא הכירה היטב גם את הונג קונג וגם את שנחאי מהתקופה המדוברת. היא הייתה נשואה לסופר סיני שהיה משתף פעולה עם היפנים. כך שאפשר להגיד היא הכירה את התפאורה 360 מעלות.

…from "The book of disquiet", 190…

תמיד כאשר אני מסיים דבר-מה אני נתקף פליאה. אני נתקף פליאה ומועקה גדולה. אינסטינקט השלמות שלי היה אמור לעצור בעדי מלסיים; הוא היה אמור אפילו לעצור בעדי מלהתחיל. אך דעתי מוסחת ואני עושה. מה שאני משיג הוא, בתוכי, תוצאה לא של הפעלת הרצון אלא של נסיגתו. אני מתחיל כי אין לי כוח לחשוב; אני מסיים כי אין לי לב להפסיק. ספר זה הוא מוגות-הלב שלי.

פרננדו פסואה, ספר האי-נחת, מתוך 190

2007 – I Am Legend

מומלץ 2007 – I Am Legend אני האגדהFrancis Lawrence

Star 8

 

I Am Legendהאיש האחרון עלי אדמות – לא לבד.

פחד ממדע, משבר אמון עם הרפואה, וואמפירים, גיבור, להציל את האנושות – כל כך הרבה דחוס כאן לסרט פוסט-אפוקליפטי זה. וכמובן שכיאה לסרט מהסגנון הזה – חייבות להיות בו סצנות עוצרות נשימה. התרשמתי במיוחד מסצנת פינוי ניו-יורק על גשר ברוקלין, וגם מהרחובות ומקומות שוממים של ניו-יורק. בעיר הזו הרחובות ריקים – מחזה שלא מזדמן לראות אף פעם – ניו יורק עיר תוססת, דינמית והדבר האחרון שניתן להעלות על הדעת בעיר הזו – זה רחובות ריקים. אין צורך לבדוק את הלוגיקה מאחורי כל דבר בסרט – בטוח שיש חורים. העיקר זה ש-וויל סמית עושה עבודה טובה במותחן אימה מדע בדיוני זה.  

2007 – La Vie En Rose

מומלץ 2007 – La môme ) La Vie En Rose) אדית פיאף – החיים בורודOlivier Dahan

Star 9

 

La Vie En Rose 1אדית פיאף. כל המילים מיותרות.

זהו תענוג של סרט. על אדית פיאף. ביוגרפיה. לאנשים שלא מכירים אותה זהו עולם ומלואו – הסרט ייקח אותם לתחנות החיים של אדית מהתחלה ועד לסוף. עם זאת, אני חושב שהם יקבלו סחרחורת קלה – הסרט עשוי פלאשסקים, ואנשים שינסו לבנות איזשהו רצף כרונולוגי, במיוחד לגבי מי היה הבעל של פיאף ובאיזה תקופה – יתבלבלו – פעם היא נראית עם אחד, לאחר דקה עם אחר וכך הלאה. אך לא צריך להתייאש – זהו חלק מהפזל שקוראים לו אדית פיאף – ציפור דרור קטנה. פיאף בצרפתית – דרור, והכינוי של פיאף בצרפת היה  "קטנה" – La Môme – היא הייתה קטנה, מטר ושייבה כמו שאשתי ורד נוהגת לאמר, בגובה פחות ממטר וחצי – אך כולה חתיכת אנרגיה חשופה שהכל מסתובב סביבה – כמו גם כל הגברים בחייה.

אך גם למי שמכיר את הביוגרפיה של פיאף, או שלא מתעניין במיוחד בקורות חיים של סלבים מהעבר או מההווה וגם לא מן העתיד, הסרט יהי לו בכל זאת תענוג צרוף. קודם כל הצילומים הנהדרים, הוויזואליות הכובשת,La Vie En Rose 2 שיחזור תקופה שהייתה ואיננה, אך קרובה מספיק לתקופתנו על מנת שנחוש נוסטלגיה. דבר שני – השירים! אוי, השירים! זה כובש. אדית פיאף הייתה פרפורמרית ענקית, וזמרת מופלאה! אין אדם האדיש לשיריה! והביצועים הנהדרים כובשים וממכרים. אך מעל לכל, אם לבחור בסיבה אחת עבורה היה צריך להמליץ על הסרט, מעל לכל הדברים האחרים זהו המשחק של מריאן קוטילאר. מריאן היא שחקנית מחוננת וזה תענוג גדול לראות אותה משחקת בכל הסרטים. אך כאן היא נתנה הופעה מחשמלת ומדבקת ברמות משחק מעולה שבמעולים. היא נכנסה לדמות של אדית פיאף באופן מושלם, והטוטליות שבה היא שיחקה את פיאף משאירה חשש להתמוטטות עצבים – היא הייתה פיאף בסרט הזה – אם אדית הייתה בחיים היא הייתה משפשפת את עיניה בוודאי – כל כך חזק נכנסה מריאן לדמותה.

סרט נפלא

טריילר לסרט – https://www.youtube.com/watch?v=xujvIs0DhJU

אני לא יכול להתאפק – הנה היא הגדולה מכולן – https://www.youtube.com/watch?v=2UlEJXkxnSc

2007 – Cassandra’s Dream

מומלץ 2007 – Cassandra’s Dream חלומה של קסנדרהWoody Allen

Star 8

 

Cassandra’s Dream

כמעט בכל סרט של וודי אלן יש דילמות מוסריות. כאן היא במרכז, בתוך המשפחה, בין שני אחים.

חלומה של קסנדרה זהו שם של יאכטה אשר האחים, גיבורי הסרט, קונים במחיר מציאה – על מנת להגשים את חלומם. כנראה שלגיבורים לא היה מושג במיטולוגיה היוונית – אחרת היו מכנים את היאכטה בשם אחר. ובכן, על מה הסרט? הסרט הוא על סוגיות מוסריות ויחסי משפחה. בין שני אחים. בינם לבין הדוד. האם מותר לבקש מבן משפחה לבצע עבורך פשע חמור? ומה תהיה התוצאה? הסרט נותן תשובה לשאלה הזו, ומראה איך הפשע מערער את יסודות המשפחה. או אלי הם היו מעורערים קודם לכן והפשע רק נתן דחיפה קלה? האמת שזה לא משנה – מה שמשנה הוא שאינדיווידואליזם, פשע ומשפחה לא הולכים ביחד כנראה. הסרט לא נחשב כסרט טוב של וודי אלן, ואפילו קצת יבש. הוא גם לא קומדיה. ובארה"ב הוא היה כשלון מסחרי כאשר מכר בפחות ממיליון דולר. אך אני אוהב אותו. בעצם, אני משוחד, ואוהב במידות משתנות את כל סרטי וודי אלן. לטעמי, מגע היד של גאון מפיחה חיים משלו בכל סרט וסרט, אלו הנחשבים יותר ואלו הנחשבים פחות.

2007 – The Band's Visit

מומלץ 2007 – ביקור התזמורת ערן קולירין

Star 8

 

 

the bands visitדרמה קומית על תזמורת משטרה מיצרית המגיעה לעיירה שכוחת אל בנגב.

אין כאן תרבות ערבית. אין כאן תרבות ישראלית. אין כאן תרבות בכלל. זאת התשובה של בעלת קיוסק (רונית אלקבץ) בעיירה מדברית שכוחת אל (בליבי חלף זכרון קל מ-קפה בגדד אך התנדף – קפה בגדד היה קפה הרבה יותר עשיר ומפותח לעומת הקפה שלנו כאן. התשובה היא על השאלה שג'נטלמן (ששון גבאי) שאל איפה כאן בית התרבות הערבי החדש. הג'נטלמן הוא ראש התזמורת המשטרה המיצרית שאמורה לנגן בטכס הפתיחה של בית התרבות הערבי החדש בפתח תקווה, אך בטעות לוקחת את האוטובוס הלא נכון מגיעה לעיירה קטנטונת בנגב. זאת פתיחה שיכולה להוביל לקומדית בורקס, אך במקום זאת לוקחת כיוון לסרט קטן, המלא עדינות, מלא בגילויים אנושיים הדדיים עם סצנות קומיות – מפגש תרבויות זרות החושף את המשותף – המאווים, הטרגדיות האישיות, הבדידות. סרט אנושי, שרובו מדבר באנגלית או בשפת גוף. משחק מעולה.

…from "The book of disquiet", 189…

לעתים אני חושב, בעונג עצוב, שאם באחד הימים, בעתיד שכבר לא אשתייך אליו, המשפטים האלו שאני כותב ישרדו ושבח בצדם, יהיו לי סוף סוף אנשים ש"יבינו" אותי, אנשים משלי, משפחה אמיתית להיוולד בה ולהיות אהוב בה. אך הרחק מן האפשרות להיוולד בה, כבר אהיה מת מזה זמן רב. יבינו אותי רק כקלסתר, כאשר החיבה כבר לא תפצה את המת על חוסר החיבה, שרק היא הייתה לו בחייו.

באחד הימים אולי יבינו שמילאתי, כפי שלא עשה זאת איש, את חובתי המולדת להיות פרשן של חלק מן המאה שלנו; וכאשר יבינו זאת, יכתבו שבתקופתי לא הייתי מובן, שלמרבה הצער חייתי בין חוסר חיבה לגילויים של קור, ושחבל שכך קרה לי. ומי שיכתוב כך יהיה, בתקופה שיכתוב זאת, בלתי מבין את האדם המקביל לי באותו זמן עתיד, ממש כמו אלה המקיפים אותי. כי בני-האדם מבינים רק לתועלתם של אבות-סביהם, שכב מתו. רק את המתים יודעים אנו ללמד את כללי החיים האמיתיים.

פרננדו פסואה, ספר האי-נחת,מתוך 189

2006 – United 93

מומלץ 2006 – United 93 טיסה 93Paul Greengrass

Star 8

 

האחד עשר בספטמבר אלפיים ואחד עשרה. מטוס אחד נכנס במגדל התאומים. מטוס שני נכנס במגדל השני. מטוס שלישי מתרסק על פנטגון. ורק מטוס רביעי – טיסת יונייטד 93 מניו-ארק לסן פרנסיסקו לא נכנס למטרתו המיועדת – גבעת הקפיטול. זהו סרט הומאז', לנוסעי טיסה 93.

united 93

אחד עשרה לספטמבר 2001 היה אחד הימים המדהימים והעצובים. אנחנו היינו אמורים לטוס למחרת לאוסטרליה. והנה על מרקע הטלוויזיה פתאום ישנה תמונה עם התאומים כאשר אחד מהם בוער. בהתחלה לא שמנו לב במיוחד אך התמונות המשיכו לעמעם ברקע את ההכרה שמשהו קורה. ואז רואים מטוס נכנס למגדל השני. וואו!! לא יאומן!!  קצת המומים, עדיין חושבים בתקווה שזהו איזה סרט כמו דוקומנטרי המציג דרמה דמיונית. ואכן זה מה שהיה – רק על אמת. אז הווליום הוגבה ופשוט התיישבנו לא מסוגלים להאמין – מטוס לתוך בניין ראשון, מטוס לתוך בניין שני, המגדלים נופלים, מטוס מתרסק אל הפנטגון, ומאוחר יותר מטוס מתרסק בשדה בפנסילווניה כ-200 ק"מ מוושינגטון. זה היה סיוט אמיתי בשידור חי. לא הבנו אם נמריא מחר או לא, לא הבנו מה יהיה מחר עם העולם – אך הבנו שאמריקה ספגה מכה וטעמה את מה שאנחנו אכלנו במשך שנים – את הטרור המוסלמי.

אנחנו הצלחנו להמריא למחרת, העולם השתנה, ואמריקה באה חשבון עם אוסמה בן לאדן רק לאחרונה. "ניין אילוון" הוא ציון דרך בהיסטוריה האנושית ואבן דרך בג'יהד של איסלם נגד מערב. כנראה שהעולם המוסלמי מעולם לא התאושש מאיבוד של אנדלוז לכופרים הנוצריים והג'יהד מתנהל מאז בעוצמות משתנות. אוסאמה בן לאדן הגביר את ההילוך, ובאחד עשרה לספטמבר הוציא לפועל אחד המבצעים הטרוריסטיים המתוכננים והנועזים ביותר – חטיפת 4 מטוסים וריסוקם על סמלי התרבות המערביים – הסמל הכלכלי (התאומים), הצבאי (הפנטגון) והמדיני (בניין הקאפיטול בוושינגטון).

 המטרה המדינית לא הושגה, והמטוס לא הגיע לוושינגטון. הנוסעים התמרדו ותוך כדי מאבק המחבלים ריסקו את המטוס בשדה פתוח.

זהו סרט על הטיסה הזו, שלא התרסקה כמתוכנן על בניין הקאפיטול. הסרט מראה שני דברים – את הבלבול העצום ששרר בבוקר האחד עשרה לספטמבר – ואת הדרמה שהתרחשה על הטיסה. הסרט עשוי בסגנון דוקומנטרי ומנסה עד כמה שניתן להיצמד ולהתבסס על עובדות ועדויות. דוקומנטרי לא בסגנון תיאורי נסיבתי וקיום ראיונות – לא, דוקומנטרי מהכיוון שהוא מכניס את הצופה ישר לאירועים ומוביל אותו דרכם, מבלי לספר את הרקע, מבלי לפתח דמויות או סיפורם אישיים – לא, זה לא סרט בסגנון פרל הרבור – פה מסופר הסיפור עצמו מבלי לחשוף את הפן האישי של גיבורי הסרט, אלא מתרכז בעובדות ומעשים שאכן היו – כמו תיעוד היסטורי נקי. ובזה הוא מצליח – הסרט עובד ומעביר חלחלה – אתה ממש מרגיש בתוך האירועים שקורים. שאפו להומאז' לנוסעי טיסה 93 מניו-ארק לסן פרנציסקו.