הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיונים חודשיים: דצמבר 2015

2010 – Inception

מומלץ 2010 – Inception התחלה  – Christopher Nolan

Star 9

 

 

Inception 1

"מהו הטפיל החסין ביותר? רעיון. רעיון יחיד ממוח אנושי יכול להקים ערים. רעיון יכול לשנות עולם ולשכתב חוקים."

אחד הסרטים המקוריים שיש. הוא כל כך מקורי, שאתה חייב לראות אותו לפחות פעמיים על מנת לפענח אותו. וגם אחרי צפייה שניה אתה תוהה לגבי לא מעט דברים, וכמובן לגבי הסיום. וכל זאת כאשר כריסטופר נולן במשך איזה שני שליש מהסרט הולך ומסביר מה יהיה, ומה אנחנו נראה. וכך, גם אחרי הסבר בגוף הסרט ולאחר צפייה שנייה אתה עדיין עם פה פעור. רק עובדה זו כבר מצביעה שהסרט חכם ואינטלגנטי. אני אגיד יותר – הסרט הוא רכבת הרים בתוך האינטלגנציה שלנו – כל כך מהירה שאנו מאמצים כל תא אפור על מנת לא להישאר מאחור. וגם אז זה לא עוזר. מדהים. הדבר הוא בזכות לא רק עיצוב הסרט (שהוא סיפור מדהים בפני עצמו), ולא רק משחק מצויין של לאונרדו דה קפריו, מריאן קורילאר, מייקל קיין ואחרים (וזה לא פשוט בסרטי אקשן מדע בדיוני בכלל – הרי כל העסק כל כך מפוצץ את המוח ומהיר שמי בכלל ישים לב למשחק מעולה? ובכן – כאן הם שיחקו טוב מאוד). כאן, כמו באווטאר אני חושב שהסרט הוא טוב כי הוא מהווה פרוייקט אישי של הבמאי – כריסטופר נולן הוא זה שכתב את התסריט במשך איזה 10 שנים, והשקיע את כל כולו בסרט. לכריסטופר נולן יש מסורת מפוארת של לייצר סרטים מעולים – וכאן הוא לא בייש את הפירמה של עצמו. וכך, הפרפקציוניזם המבורך של נולן מביא לנו סיפור, וסיפור מסובך ומעניין. הסיפור הוא על חלומות. מה יקרה אפשר אפשר לשתף חלום? גיבורנו עוסק בדיוק בזה וגונב רעיונות מתת מודע של האנשים. אך הוא נשכר למשימה הפוכה – הוא אמור לשתול רעיון, לשתול אותו במוחו של אדם שיחשוב שהרעיון הוא שלו. אם היה אפשר לעשות דבר כזה – כמה קל היה לנווט את המציאות. חישבו – לכמה רעיונות התנגדנו, כי הם לא שלנו, וכך ביזבזנו אנרגיה יקרה על להתנגד להם. וכאן, יש שיטה איך עושים את זה. בצורה גאונית. בצורה של חלום בתוך חלום בתוך חלום, עד שאנחנו לא בטוחים כבר האם זה מציאות או חלום. הטשטוש בזיהוי הוא לא לחינם. פעם פילוסוף אנגלי ברטלד ראסל אמר

" אינני סבור שאני חולם עכשיו, אבל איני יכול להוכיח שאינני חולם ".

מדובר במציאות מהי. האם חלום זה לא מציאות? או אולי כשאנחנו מתעוררים וחושבים שהבוקר בא לבשר מציאות אמיתית,  הרי זה בעצם חלום (שאלה זאת שאל דקארט, שהחליט לפקפק בכל דבר עד שימצא משפט שלא ניתן לפקפק בו – ומכאן, מהספק הזה, העומד בבסיס המדע המודרני, בא המשפט "אני חושב משמע אני קיים" שהוא משפט שדקארט מצא שהוא אמיתי). האם המאורעות בתוך חלום הם פחות מציאותיים עבורנו? אני אישית לא התברכתי בלזכור חלומות ולעתים רחוקות אני זוכר מה ראיתי. אך אני זוכר שכאשר אני רואה חלום, הרי משהו חשוב מתרחש שם, וכולי נמצא שם, וכאשר צריך לקום פתאום, אני סוגר עיניים חזק ומקווה שההפרעה הזו תחלוף ואוכל להמשיך את החיים שלי.. סליחה – בחלום שלי כי משהו טוב ומרגש קורה שם…ואופס, זהו, פקחתי את עיניי וכבר לא זוכר מה היה שם. מעניין כמה מעט אנחנו יודעים על החלומות.

לא החלומות מטורפים, המציאות מטורפת, ולו בשל העקשנות שבה היא נאחזת ברצף האירועים. ויסלבה שימבורסקה מתוך "מציאות", בשבח החלומות.

צ'ואנג-טסו (פילוסוף סיני, אבי הטאואיזם, מאה שלישית) כתב כך: :"חלמתי כי אני פרפר המרחף בכה וכה והשמח בחלקו. הקיצותי והנה אני שוב צ'ואנג-טסו. מי אני באמת ובתמים? פרפר החולם על היותו צ'ואנג-טסו, או צ'ואנג-טסו החולם על היותו פרפר?".

פעם הכנתי הרצאה קטנה לגבי חלומות – והעבודה הזו הייתה מרתקת ומרחיבה אופקים וסקרנות. גיליתי שעוד ביוון העתיקה הייתה תופעה של מדגרה שלInception 2 חלומות במקדשים קדושים, בהם עודדו אנשים לבוא אל המקדש ולחלום, כאשר בחלומותיהם ראו נבואות. אמנם העיקר היה יצירת צינור בלתי אמצעי בין האלים לבני האדם בעזרת החלומות, אך אני שם לב לדבר אחר כאן – זו התייחסות ראשונה כמדומני לחלום משותף המאורגן ומסודר ע"י אנשים. גם כריסטופר נולן לוקח את הרעיון של חלום משותף ומפתח אותו לידי הסיפור המדהים הזה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=66TuSJo4dZM

מודעות פרסומת

2010 – The Ghost Writer

מומלץ 2010 – The Ghost Writer  סופר הצלליםRoman Polanski

Star 9

 

 

The Ghost Writer 1

האם טוני בלייר היה סופר הצללים של בוש או להיפך? שיפטו בעצמכם לאחר שתראו את הסרט.

זהו מותחן פוליטי ופסיכולוגי אפל. פולנסקי עוד זוכר את המלאכה, ויצר סרט מתח מסוגנן, בסגנון היצ'קוקי. מדובר על סופר צללים, אשר מגוייס לסיים מלאכה של סופר צללים אחר לכתוב את הביוגרפיה של ראש ממשלת אנגליה. הסופר נכנס למלאכה, ומנסה להשלים את הסיפור. אך עם כל צעד שלו הוא נתקל בחידות ומסתורין ויותר שאלות מאשר תשובות. כאשר הוא מחליט לבדוק את הקצוות הלא סגורים, הוא נכנס עמוק יותר לנתיב התנגשות שממנו קשה לחזור. הסגנון המיוחד בו עשוי הסרט, ובניית מתח בהדרגה, על רקע של סביבה שמצלצלת כמוכרת (הסרט נעשה בעקבות ספרו של רוברט האריס מ-2007 בשם Ghost. רוברט האריס היה עיתונאי ופרשן פוליטי, ולאחר התפטרותו של בלייר ב-2007 החליט לכתוב את הספר, ולהוציא אותו לאור לפני שבלייר יפרסם את זכרונותיו. יש דימיון רב ברקע של ראש ממשלת אנגליה לשעבר בסרט שמשוחק ע"י פירס ברוסנן, לבין טוני בלייר ושיתופו ההדוק עם ארה"ב בזירה הבינלאומית) – יוצרים שדה מגנטי חזק ביני לבין המסך – אני לא מסב את המבט עד לסוףThe Ghost Writer 2 של הסרט, מהופנט ע"י תככים שצפים על פני השטח מתוך המעמקים, שמשאירים אותך עם פה פעור ורצון עז לגלות את הקונספירציה או מה שלא יהיה בסרט זה. אגב קונספירציה, בשנת 2010, לאחר שהסרט יצא, רומן פולנסקי נעצר ע"י משטרת שוויץ עפ"י בקשת הרשויות האמריקאיות להסגירו בגין תיק קיום יחסים עם קטינה עוד משנת 1977. נשאלת השאלה – למה דווקא עכשיו? האם האמריקאים לא אהבו את מה שראו בסרט והחליטו להוריד אבק מתיק ישן שפולנסקי כבר הגיע לכדי פשרה עליו? טוב, חובבי  הקונספירציה מוזמנים לפתח את הנושא. הסרט עצמו עשוי ביד אומן גדול.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=L_AerBW0EcI

2009 – Up in the Air

מומלץ 2009 – Up in the Air תלוי באווירJason Reitman

Star 9

 

 

Up in the Air

בשלב הבא כבר יפטרו אותך בהודעת ווטסאפ. החיים הלא יפים של תאגידים ומה זה עושה לאנשים, גם למקצוענים שביננו.

ג'ורג' קלוני משחק בחור, שלפרנסתו הוא מפטר אנשים. הוא נקרא לעשות זאת לחברות שלא מעוניינות לעשות את זה בעצמם באופו אישי. הוא, מה שאפשר לקרוא לו, מקצוען. עקב עבודתו הוא מבלה הרבה זמן בטיסות. חלומו הוא לזכות במיליון מייליים בכרטיס הנוסע המתמיד שלו עם אמריקן איירליינס. יש לו גם פילוסופיית חיים מענינת, שהוא נוהג להרצות עליה מדי פעם. וכך אני עוקב אחר הסרט, קצת מוקסם מהגיבור הראשי למרות עיסוקו (לא לחינם בחרו את קלוני לגלם את התפקיד). הדברים הקלים מעצבים את חייו – אך עבור קלוני זה לא דברים קטנים, אלו דברים שהושקעה מחשבה עמוקה לגביהם – וכך אני מזדהה לגמרי איתו כשהוא מציג את מקצוענותו לקולגה צעירה ומסביר איך סוג המזוודה, אריזה טובה ותכנון נכון של צעדיו חוסכים לו זמן בשדה תעופה. אני מזדהה עם זה כי ביליתי זמן רב בשדות תעופה ובמטוסים, ואחרי כמה טיסות אתה כבר לא בקטע ההתרגשות מהטיסה, אלא בקטע של לארגן אותה טוב יותר, לדעת לארוז למטרות שלך (לא לוקח לי יותר מחצי שעה להיות מסודר מא' עד ת' לטיסה), לדעת באיזה שעה בדיוק להתייצב לצ'ק אין (פעם אפילו עברתי כל גבולות התיכנון הזהיר כאשר התייצבתי חצי שעה לפני הטיסה לדלפק הצ'ק אין – מיותר לציין שלא עליתי על טיסה באותו יום), אני יודע הבדל בין מחלקת תיירים ומחלקת עסקים, ואף לדעת להעדיף חברת תעופה זו על פני אחרות וגם למנות את הסיבות – אני לגמרי עם ג'ורג' קלוני בקטע זה. פעם הייתי מחפש את הדרך איך לישון בטיסה, הייתי שותה ג'ין וטוניק ע"מ להירדם, אח"כ נהיה לי קצת קשה להירדם, ועברתי לתצפיות על דיילות ונוסעים אחרים. אני מעולם לא לוקח מושב בשורה הראשונה במחלקת תיירים – כי שם אני אמצא את עצמי לצד תינוקות בוכים, אני לוקח מקום תמיד במעבר, ועדיף קרוב ליציאה כך שאוכל לצאת מהר. אני התחלתי לצמצם שתיית משקאות במטוסים ושותה רק מיים. הבגדים שלי נוחים וקרוקס היו לי לידיד אמת בשעת טיסה. האוזניות שלי הם חוסמי רעשים כך שאני מסוגל להנות משקט ואיכות שמע בטיסות שלי. כמו כן הבנתי שטיסה זהו זמן יקר לאין שעור עבורי  – זהו אחד מרגעי הפרטיות (כמה מוזר שאני חושב כך בהתחשב ב-100-500 נוסעים אחרים שנמצאים איתי כלואים בסיגר ארוך בגובה 10 ק"מ מעל פני האדמה) המעטים שיש לי – כמה שעות שהטלפון לא יצלצל, לא יבקשו ממך לעשות משהו או לתת את דעתך וליבך למה שקורה – זאת הפסקה אולטימטיבית מהחיים. פעם הייתי מוצא את המחשב הנייד ועובד – כיום אני לא מסוגל לזה – זה יהיה חילול הקודש. זהו זמן שלי, רק שלי. ואני מתרווח בכיסא הלא נוח וקורא, או רואה סרטים או סדרות בטאבלט שלי, או מקשיב למוסיקה ושוקע בהירהורים. במובן מסויים זאת חזרה לילדות, ללא דאגות, כשיכולתי לטפס על עץ, לפתוח את הספר ולשכוח את הכל לשלוש שעות, עד שאימא שלי הייתה קוראת לי לרדת מהעץ ולאכול משהו. לא – טיסה זה זמן שיש להתייחס אליו ברצינות – בגלל זה נכנעתי לגמרי לסרט שבו לראשונה פגשתי דמות, שהתייחסה ברצינות גמורה לטיסות שלו.

גם במה שהוא עסק מצא קירבה מפתיעה לסביבת העבודה שלי. הוא פיטר אנשים כאשר החברה לא רצתה לעשות את זה כי לא היה לה נעים. גם אני עובד בתאגיד – ובתאגיד אתה עובר כל כך הרבה מנהלים והם עוברים כל כך הרבה עובדים שאין שום טעם לפתח מערכת חברתית אישית בין המנהלים ולעובדים. העובדים הם מספרים, הם "משאבים", הם "כלים" להשיג מטרות. וכן, צריך גם לפטר פה ושם. בסרט הלכו רחוק כאשר היו שולחים את ג'ורג' קלוני לעשות את זה במקומם – כי התאגיד בורח מהיחס האישי. ומאוחר יותר בסרט הייתה גם יוזמה לפטר מרחוק, דרך שיחת ווידיאו ( בסרט עצמו, אחת הגיבורות גם מסיימת מערכת יחסים אישית ע"י אס.אמ.אס.). וזה ע"מ לצמצם הוצאות על טיסות של אנשים שהיו צריכים לפטר. גם זה מוכר לי – קבלת אי-מייל על הכרזת כוונות, על שינויים אירגוניים, וכו'. וגם התארגנויות שונות ומשונות ע"מ לחסוך כסף לחברה, אפילו אם הן גובלות בחוסר מוסריות גמור – הרי זה חוסך כסף לחברה, לא? אצלי בעבודה למשל, החברה הייתה מעודדת חזרה מטיסות עסקים בסופי שבוע למשל, ע"מ שזה לא יהיה על חשבון זמן העבודה של העובד. גם טיסות לילה זהו מצרך נפוץ כי זה אומר שלמחרת העובד אמור להתייצב לעבודה. כאשר אנשים היו מספרים שהם מקנאים בעובדי היי-טק כי יש להם רכב חברה, והם טסים לחו"ל כל כך הרבה, הייתי מגחך וחושב האם הקנאים האלו היו שורדים את העבודה הקשה, את תנאי הנסיעות והבעייתיות של מושג "בית" בחייהם התעסוקתיים. וכן, גם כאן בסרט, כמו הד מדוייק, לג'ורג' קלוני למעשה אין "בית" – מה שיש לו, אי אפשר לקרוא בית. ביתו הוא עבודתו, שדות תעופה ומטוסים.

סרט מצויין זה נעשה בעקבות סיפרו של וולטר קירן מ-2001 באותו השם.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=rTL1FmvVCuA

2009 – Sherlock Holmes

מומלץ  2009 – Sherlock Holmes שרלוק הולמסGuy Ritchie

Star 8

 

 

Sherlock Holmes

בצעירותי אהבתי מאוד את כתביו של סר ארתור קונן דויל, כשמקום מיוחד בכתביו היו הסיפורים על שרלוק הולמס. שרלוק הולמס היה חוקר פרטי, בעל שכל ברמה נשגבת, שהיה פותר מיקרים מסובכים אשר הוטלו עליו בד"כ ע"י אנשי החברה הגבוהה. לא פעם דרכיו היו מצטלבות עם אנשי הסקוטלנד יארד בגלל טבעם הפליליים של נושאי חקירתו, מה שיצר את המתח והקנאה אצל סקוטלנד יארד. שרלוק הולמס היה מתגורר ברחוב בייקר 221 ב'. היו לו מוזרויות כמו נגינה על כינור ומשיכה אל אופיום. להרפתקאותיו הרבים, שקראתי בצמא, היה שותף – ד"ר ווטסון, שכמובן לא היווה תחרות שיכלית אל שרלוק הולמס ולמעשה ייצג אותנו, הקוראים, האנשים הרגילים, שבעזרתו יכולנו להעריך ולהוקיר את שיטות ההיקש של שרלוק הולמס בעלילותיו. לימים יצא גם תרגום עיברי עדכני בשני כרכים אשר מחמם מקום על מדף הסיפרייה שלי. היו סרטים וסדרות רבים על סיפורי שרלוק הולמס – מי טובים יותר ומי פחות. סרט זה הוא לא על סיפורי שרלוק הולמס. הוא מבוסס על דמויות ותקופה ואווירה של סיפורי שרלוק הולמס – אך לא מספר את אחד מסיפורי קונן דויל. ואולי טוב שכך. תיכף אסביר. מה שאהבתי בסיפורים זה באמת את צורת ההיקש של שרלוק הולמס ואת האווירה רווית ערפל וטיפטוף קריר של לונדון אשר הסיפורים היו ספוגים בהם. כאן, בסרט זה, מתבלט מימד נוסף, שאמנם היה גם בסיפורים, אך לא בקידמת הבמה, לפחות לא אצלי – וזהו האקשן במיטב הסגנון המודרני. שרלוק הולמס גם תפס כיוון עם קריצה של חיוך (אני נזכר בקפטן ג'ק בשודדי הקאריביים). וכך גיבור הילדות שלי, הבלש המהולל, עשה הסבה לקריירה של גיבור-על בסרט מהנה מאוד. בידור ברמה גבוהה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=J7nJksXDBWc

2009 – Mary and Max

מומלץ 2009 – Mary and Max מרי ומקסAdam Elliot

Star 8

 

 

Mary and Max

אפשר לקרוא לסרט הזה פילם נואר של אנימציה. הצורה שבה הוא עשוי תומכת באופן מופלא בעלילה וברוח הדברים של הסרט – שחור לבן ואפור פלוס ספיה. זהו סיפור ידידות בין ילדה קטנה לבין מבוגר משני קצוות העולם – אוסטרליה ואמריקה – לאורך שנים המתנהל בעיקר בעזרת מכתבים. מדובר על היקף לא קטן של נושאים, בעיקר שליליים – ילדות מוזנחת, אלכוהוליזם, חרדה, מחלות נפש, השמנת יתר, אובססיה לשוקולד  ולאוספים, דיכאון, הזנחה – לא נושאים מרננים. גם הדמויות עשויות עם נטייה קלה להיראות דוחות. למרות זאת באופן פרדוקסלי הסרט מתגבש לכדי שירה קולנועית של ממש – כמו שיש שירה הצומחת מאהבה, מתעלה מתוך קרבות ודם, רוקמת עור וכאבים מתוך אהבה נכזבת, משתעשעת בפיזוז מתוך סיטואציות מצחיקות – הרי כאן היא קמה מהאשפתאות, מתוך נושאים שבד"כ מרכיבים דרמה משתקת או מרגשת, אך לא סרט אנימציה עם תמימות ואנושיות פועמת מתוך עטיפות הזבל ומסך אפור המסתיר פריחה.

אין ספק שגם העובדה שנערה קטנה מתכתבת עם גבר (שהוא יהודי ניו-יורקי דכאוני ואוטיסטי ושמן בנוסף לכל) מעלה שאלות. ז"א לחלק מהצופים זה לא מעלה שום שאלה – הרי מדובר בתופעה מסוכנת שיש לחסלה מיידית. מבחינתם אנו צופים בסרט חולני עם נושא פדופילי בפוטנציה. כן, כולם מכירים את האנשים האלו שבזכותם אין רומנים סוערים במקומות העבודה (בגלל שיש מניאקים המנצלים את זה), ובתי ספר הפכו להיות בתי גידול לערכים מעוותים ומוסריות כפולה (נכון, אמנם אפס סבלנות לאלימות – אך זהו, קמפיין שלילי, ההופך אלימות להיות חבויה ומתפרצת ללא מידתיות, אתה בסדר כל עוד לא נתפסת, עיוות ערך ה"טוב": "טוב" הוא כי זה החוק, לא שהחוק הוא כזה כי "טוב" – כל הבילבול הזה הקם מהאיסורים הכפייתיים המסיט את הקרקע מהערכים האמיתיים), ויש כבוד לכולם ולהכל (כן, הפוליטיקלי הקורקט הזה – אין טרור איסלמי, יש פשע שנאה של יחידים, אין אנשים מטומטמים אלא רק "מתקשים" וכו'). כן – הידידות בין ילדה במצוקה וגבר בעייתי לא באה בחשבון (הרי הם לא יהיו רק ידידים אלא שוודי אלן הזה אנס את ביתו המאומצת ועוד הכריח אותה להינשא לו – לא נכון?). או שמא? או שמא אנחנו לוקים בסינדרום הכימותרפיה שבו ביחד עם תאים סרטניים אנחנו הורגים גם את התאים הטובים? הרי אפילו אברהם קם לסנגר על סדום והפציר באלוהים לא להרוס אותה אם יש שם צדיקים מספר. ומה אנחנו? אלוהים?

סרט מצויין. אה – זה סרט למבוגרים אם לא הבנתם

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=MgRjB8PEDkM

2009 – Law Abiding citizen

מומלץ 2009 – Law Abiding citizen  אזרח שומר חוקF. Gary Gray

Star 8

 

 

Law Abiding citizen

הנה סרט ששם דילמה על השולחן – לקיחת חוק לידיים. מהנדס חווה אונס ורצח של אישתו וביתו. הרוצחים נתפסים, אך התובע עושה עיסקה עם אחד מהם, וכך רק אחד מהנאשמים מורשע. הגיבור שלנו מתנגד בכל תוקף – הוא מעוניין לראות את הצדק מנצח – אך זה לא עזר לו. הרוצח האמיתי שעשה עיסקה עם תובע משוחרר ובכלא נשאר הפושע השני שעזר לראשון. גיבורנו חוזר לתמונה לאחר 10 שנים עם מסע נקמה בפושעים שגמרו למשפחתו את החיים, וגם במערכת המשפטית המושחתת. הסרט מעביר את הצופה ממצב הזדהות עם הנוקם עד להבנה שהוא פושע המערער את החיים שלנו, ויהיו חיינו מושחתים ככל שיהיו. הוא, הלוקח את החוק לידיו, בסופו של דבר, פושע. זו המסקנה של הסרט כמובן. המסקנה מבוססת על אקסטרפולציה של המצב – אם כל אחד היה לוקח את החוק לידים וגם מפרש אותו כרצונו – הרי נחייה באנרכיה מהולה בדם. ז"א לא המיקרה של היחיד חשוב כאן, אלא הגנה על הסביבה כולה. עקב כך חייבים להכריז על הבודד המערער את סדר הדין של החברה כפושע. אני אישית לא השתכנעתי מתפנית ומניפולציה זו – האיש לחם מלחמת צדק שהמערכת סירבה להילחם. אני תמיד חיבבתי את הובס יותר מאשר לוק בנושא של ארגון ומדינה – יש לך הזכות המוסרית להתנגד למערכת אם היא יוצאת נגדך. אם המערכת לא מגינה עליך – היא לא עושה את תפקידה ולך יש הזכות לתקן איוולת. אך הסרט לוקח בפירוש את הכיוון של לוק. אך זהו כמובן לא הטיעון היחיד בסרט – למעשה המניפולציה המשכנעת היא מהות הגיבור עצמו, שבמעשי הנקמה שלו הופך להיות דומה לברברי ופושע בעצמו. הגיבור שלנו לא יכול היה להתנגד למערכת, שהיא גדולה ממנו – וכך בסרט ניתנו לו משאבים בלתי נדלים וחוכמה ופיקחות אין סופית שמשאירה אותו תמיד צעד אחד לפני הרשויות. זה יוצר סרט מתח חכם עם הנאה צרופה (בתור אזהרה – יש גם כמה קטעים גרפיים שלא ינעימו לעין עדינה)

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=p6hT_uY-jSM

2009 – Avatar

מומלץ 2009 – Avatar  אוואטאר James Cameron

Star 9

 

 

avatar 1

אוואטאר היה אירוע קולנוע עם ציפיות גבוהות. לא תמיד יוצא סרט בתקציב של רבע מיליארד דולר (שגם לא הבנתי כמה לבסוף הושקעו בו – כנראה כולל שיווק ופירסום קרוב ל-400 מיליון דולר). הציפיות היה לפחות בגובה של מלחמת הכוכבים, עם הבטחות שדבר כזה עוד לא ראינו, ושהסרט הולך לשנות איך הקולנוע צריך להיות. אני לא חסיד גדול של הבטחות מסוג זה, הם מפתחות ציפיה וכמיהה גדולה, אך ההצלחה של האמירות האלו היא גם הכישלון שלהם – הרי אם פיתחתי ציפיות מאוד גבוהות, אזי לא משנה כמה טוב יהיה המוצר, לאחר שאקבל אותו, תהיה לי אכזבה. וכך אני מרגיש שכל פירסום עושה מניפולציה על האנשים, אך לא מיטיב עם המוצר עצמו. במיקרה שלי, הייתי מוותר על כל הפירסום ותקציב השיווק האסטרונומי של הסרט – הייתי הולך לראותו אותו גם אם לא היה שום פירסום – מספיק שהייתי יודע שמדובר בסרט של ג'יימס קמרון ושהוא מדע בדיוני ופנטסיה. זה היה קונה אותי. אך מכיוון שנחשפתי לשיווק אגרסיבי, חוויתי לאחר הסרט אכזבה קלה. שונא פירסום ופירסומות – הם מקלקלים את החוויה. אך מאז כמובן שהספקתי לראות את הסרט עוד הפעם ונהניתי יותר.

כדור הארץ מבצע כריית מינרלים נחוצים בכוכב לכת פנדורה. פנדורה הוא כוכב עשיר ומיושב ע"י ילידים – "נאווי" – יצורים אנושיים בצבע כחול בגובה 3 מטרים. אנשי כדור הארץ הם בעלי טכנולוגיה מתקדמת, ונאווי חיים בשלום וסימביוזה מלאה עם הטבע של עולם הפנדורה, אשר דרך אגב מאוד רעילה עבור בני אדם. האנשים מתקשרים עם הנאווי באמצעות "אוואטאר"-ים – גוף של נאווי שמיוצר ביולוגית ע"י האנשים, ושליטה על הגוף בעזרת מוח של בן אדם. זו הסביבה בה מתפתח הסיפור של הסרט, שכמובן אני לא הולך לספר. רק אומר שמדובר בהתנגשות בלתי נמנעת של האנשים בנאווים, רומנטיקה בן גזעית, אקשן מסחרר ומאבק בין האור והחושך..

הסיפור הוא נהדר ומזכיר במקצת הרפתקאות של ג'ון קרטר, התפאורה פנטסטית, הצילומים ועבודת המחשב היא יוצאת מהכלל (ברור לי שבעוד 50 שנה זה ייראה כמשחק ילדים, אך בזמן הסרט, את עבודות המחשב ביצעה חוות שרתים מיוחדת שבנתה מיקרוסופט ונתנה לה, כמובן ברוח הסרט, את השם "גאיה", ובחווה היו 4,000 מחשבים), וגם חוויית התלת-מימד – למי שרואה את הסרט בתלת מימד – היא מיוחדת.

 הסרט ראוי לכל שבח. אני אנסה להבין – מדוע.

קודם כל מדובר בסרט עם כמה וכמה שכבות – הוא לא פשוט. מצד אחד מדובר בסרט הרפתקאות מעולה, המצית את הדמיון, ומשאיר מעט מאוד אוויר לנשימה לצופה בו מרוב הדברים שקורים על המסך וממהירות התפתחות הדברים. אני בכלל לא הרגשתי שעברו קרוב לשעתיים וחצי. וההתרפתקאות הנ"ל מתרחשים בסביבה ותפאורה פנטסטית, שממש הומצאה בפרטי פרטים לסרט זה. אני מתכוון שהסרט עשיר מאוד בפרטים של עולם הפנדורה, על עולם הצומח והחי, על התרבות והמנהגים. אך מצד שני מדובר על סרט עם מסר – המסר הוא בעד הירוקים ונגד הקפיטליזם והאימפריאליזם. המסר הוא מאוד חד, עד כדי כך שאפשר לראות בו גם כמסר אנטי-אמריקאי (הדמיון של כיבוש אמריקה ע"י איש לבן מהילידים האינדיאנים הוא די שקוף, ואפשר להרחיב ולטעון שהוא גם נגד המלחמה שארה"ב ניהלה בעירק) – ולמרות שהבמאי טען שלא כך הדברים, הרי לכל צופה בר דעת זה ברור ונהיר. אך בכל זאת יש בו משהו אמריקאי הן על פני השטח והן מתחתיו. על פני השטח הטובים מנצחים (אפילו שהאמריקאים מפסידים – טוב, אמרנו שהסרט הוא אנטי אמריקאי – אך הוא עשוי עם כל המסורת האמריקאית), אך מתחת לפני השטח הוא די גזעני ומאוד פטרוני (צריך איש לבן שינהיג את הילידים – הם בעצמם לא מהווים כוח שקול ולא מסוגלים להתארגן להצלחה אמיתית) – וגם זה במסורת האמריקאית המזלזלת בכל התרבויות שקיימות.

אך לדעתי מה שעשה את הסרט גדול באמת הוא הדרך אל עשיית הסרט. ג'יימס קמרון רצה לעשות את הסרט כבר ב-1994 כשכתב תסריט ראשון. לדבריו,avatar 2 הסרט הושפע מכל ספרי מדע הבדיוני שקמרון קרא בילדותו (וכך לא פעם הוא גם הואשם בגניבות ספרותיות בסרט זה) , והוא החליט לברוא עולם שלם – פנדורה –עם העומק המתבקש רק עבור הסרט הזה. הסרט לא יצא הרבה זמן לפועל מכיוון שלדעתו של קמרון עדיין לא הייתה לנו הטכנולוגיה לייצר את מה שהוא מתכוון. בינתיים הוא עבד על עומק הגיבורים, הכנת השפה הנאווית (כן, עבור נאווים המאכלסים את פנדורה המציאו שפה תיקנית לגמרי בעזרת בלשן מקצועי פול פרומר, והיא בעלת 1,000-2,000 מילים). קמרון לא חסך בעיצוב הסרט, ולבסוף היו לו אפילו שתי קבוצות נפרדות ששקדו על העיצוב – האחת על עולם פנדורה עצמו, והשנייה על עיצוב הסביבה האנושית, קמרון השקיע גם בצוותו והפגיש אותו עם אנשי אקדמיה, הוא אפילו שלח את השחקנים ל-האווי להתנסות ביער הגשם עם הרבה צמחייה לפני שצילומי הסרט החלו. כל העבודה אל ומסביב לסרט מצביעים על השקעה גדולה בהכנות, השקעה בדרך שאולי הייתה חשובה לקמרון לפחות כמו המטרה, בחדוות העשייה עצמה וברצינות ועומק ההכנות. כל זה בסופו של יום רואה תוצאה ברוכה בסרט, שלכאורה אמור להיות רק סרט הרפתקאת, אך הוא גרף יותר משני מיליארד דולר בצפיות. מגיע לו.

אגב, מי שתוהה לגבי השם אוואטאר, הרי זהו שם שלקוח מהמיתולוגיה ההודית – בה האלים לפעמים היו מופיעים ומתגשמים באופן זמני כאנשים פשוטים מן המניין – תופעת ההתגשמות נקראת אוואטאר.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=5PSNL1qE6VY

2009 – The Secret in their Eyes

מומלץ 2009 – El secreto de sus ojos  The Secret in their Eyes   הסוד שבעינייםJuan José Campanella

Star 8

 

 

The Secret in their Eyesחוקר בדימוס מחליט לכתוב ספר על מיקרה שלא פוענח עד הסוף שאירע בעבר באחת החקירות, ובא להתיעץ עם שופטת כיום, ומפקדו דאז. וכך אנחנו מוכנסים פנימה, בעזרת זיכרונות, אל תוך העלילה המשטרתית בארגנטינה עם המשטר הדורס, מערכות מושחתות ואנשים טובים שמנסים לשרוד את היום ולעשות תוך כדי כך את העבודה. הסיפור עצמו מותח ומעניין מאוד. אך מה שעושה את הסרט זו התוספת המבורכת של סיפור האנשים עצמם, סיפור מרות, סיפור ידידות וגם סיפור אהבה שמציץ מתחת לפני העלילה ולא מרים את הראש – אך אין ספק שהוא שם. אין הרבה סרטים אנושיים כאלו, וכיום מתרכזים או בוויזואליות, או בסיפור או במתח ומטען ריגשי – והרבה פחות באנושיות ובמשחק משובח. סרט זה הוא תזכורת מבורכת על איך הסרטים צריכים להיות.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=EFF8wXGF9Yw

והנה קטע על תשוקה – למי שעוד לא השתכנע שכדאי לו לראות את הסרט https://www.youtube.com/watch?v=Zq_bKjgaKEo

2008 – Revolutionary Road

מומלץ 2008 – Revolutionary Road  חלון פנורמיSam Mendes

Star 9

 

 

Revolutionary Roadהטרגדיה של מלכודת דבש.

הבריחה אל הפרברים עם החלום לבית משלך ויציאה מחוץ לגטו הסוגר של העיר יצרה מלכודת דבש בדמות גטו פרברי עם אותם הבתים, אותם הרחובות, אותה פיסת דשא מכוסחת מקדימה ופינת ברביקיו מאחורה, כולם עם חלון פנורמי – עד שזה נראה כבית סוהר אחד גדול וחונק, בו יש לך בית משלך. זהו החלום האמריקאי ושיברו.

ברית הנישואין בין נפש עדינה ובוטחת,  המפרשת את הנישואין כהתמסרות טוטלית וקבלת החלטות משותפת, ודמות רעבה ומקופחת המבקשת להרחיב את טריטוריית המחייה שלו, אפילו על חשבון הרעיה הבוטחת, וכך גם רואה את הנישואין כמפגש אינטרסים וניצול השותף לטובת האינטרס האישי. זה אמנם לא נראה כך לנפשות המעורבות – אך זה אף פעם לא נראה כך למי שנמצא בתוך הסיטואציה. פעם קראתי שאתה צריך לצאת מתוך המעגל ולהעיף מבט לאחור על מנת לדעת שהיית בתוך מעגל. כשאתה בפנים אתה לא תמיד יודע בתוך מה אתה נמצא. וכאן הבפנים הן הנישואין – נישואין מאושרים בעיני הבריות, אך חונקים, בדיוק כמו הסביבה עצמה – הפרברים של שנות החמישים.

כמובן שאפשר להגיד מה פתאום? הרי זו הסביבה החונקת של הפרברים – היא זו שדחפה את פרנק ואפריל – גיבורי הסרט – לחיי אומללות – הם חשבו לברוח מהכל ולממש את האהבה שלהם – רק שזה קרה בכלא פרברים, ועכשיו כל אחד מנסה לברוח מכאן:  אפריל לפריס ופרנק לקבור את עצמו בעבודה ומשרה טובה יותר, כך שההתנגשות ביניהם הייתה בלתי נמנעת. וכמו בכל התנגשות, יש חזקים יותר ויש חלשים יותר, ומוסר ההשכל אסור לו שיהיה שצריך לברוח מהתנגשויות ומבירור עמדות (תראו לאן ה"פוליטיקלי קורקט" הוביל את העולם – הרי זה האח התאום של השפה הכפולה של ג'ורג' אורוול מ-1984). וזו דרך החיים, ואין שם משהו אישי נגד העומד מולך, אלא זעקת חנק של כל אחד. כן, אפשר לראות גם ככה. אך אני הרגשתי צביטה חזקה בלב כשראיתי את אפריל תופסת שדלתות הכלא סוגרים עליה מכל הכיוונים כשחלום על פריס נארז, נעטף ונזרק הרחק מכאן ע"י לא אחר מאשר פרנק, בעלה, אבי ילדיה.

ויש כמובן את הקטע של שאיפות פרטיות שכלואות בכלא החיים ובועטות החוצה – הרי כל אחד רוצה הגשמה עצמית – רק זה לא ברור איפה היא, אותה ההגשמה.

אני חושב שאילו זה היה מבחן אמריקאי, הייתי מסמן שכל התשובות נכונות. אני גם חושב שרק אנשים עדיני נפש יבחינה בכולן– רוב האנשים יראו את העמדה השנייה והשלישית בה לכל אחד מבני הזוג היו שאיפות ומה לעשות, לא כל השאיפות מתממשות, אך הראשונה (ניצול בחיי הנישואין) תחמוק מהם כמשהו קיצוני ולא נכון.

וכך אני מגיע למסקנה, שלא כל האנשים יבחינו במעגל, אפילו כאשר הם ייצאו ממנו ויסתכלו טוב טוב לאחור על מנת להבין מה זה היה לעזעזל.

לאונרדו דה קפריו וקייט ווינסלט נותנים כאן הופעה מרשימה בשיכנועה – לעתים רחוקות אפשר לראות אוטנטיות ומשחק כה טובים. הסרט נעשה בעקבות ספר הביכורין של ריצ'רד ייטס משנת 1951. בראיון משנת 1999, יטס אמר:

אם בעבודה שלי יש נושא, הרי אני חושד שהוא פשוט: שכל בני אנוש לא יכולים לברוח מבדידותם, ובכך טמונה הטרגדיה שלהם.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=qADM67ZgYxM