2010 – It's kind of a funny story

שווה ❻2010 – It's kind of a funny story זה סיפור קצת מצחיק – Anna Boden, Ryan Fleck

זהו עיבוד לרומן של נד וויזיני מ-2006, וכל כולו מתרחש בין קוטלי מוסד סגור. בחור בן 16 חושב להתאבד, משנה את דעתו ומחליט לחפש עזרה פסיכיאטרית (דבר שאותי היה מפתיע – אני לא חושב שבחורים צעירים מנתחים את המצב בצורה כזו ומחליטים החלטות כאלו). בעזרת רופא פסיכיאטר הוא נכנס לשבוע למוסד סגור. וכאן במוסד נוצרים קשרים בין הדמויות המאכלסות אותו לבין הבחור, שרואה את כל החולים לא בתור משוגעים, אלא אנשים כמוהו, שלא ידעו להתמודד עם הלחץ, ועכשיו חיים בסביבה מבוקרת וקטנה יותר, עם השאיפות שלהם וחיי היום יום. מה שיוצא מזה, זהו סרט קטן, אמיץ ונחמד בטעם מתוק מריר עם המסר של בלי מסר – אני מי שאני, אנחנו הם מה שאנחנו, והעולם הוא כמו העולם (וככה זה).

2010 – How to train your dragon

שווה ❻2010 – How to train your dragon  הדרקון הראשון שלי  – Dean DeBlois, Chris Sanders

אפשר לדבר על דברים שמפריעים בסרט. למשל על כך שהגיבור הוא בערך בן עשר, ונבון וחכם יותר מהמבוגרים. ניסיון שקוף לפנות לקבוצות גיל מוגדרות מאוד. למשל העלילה עצמה, שמהלכה הוא קצת באמת אינפנטילי, ומהותה הוא… נו, נאיבי לכל היותר. (כן, אני מבין שזה סרט לילדים. אך אני מבוגר, וצופה בו. מותר לי להסביר מה מפריע לי בסרטי ילדים). והאם כל זה הוא בעל מסר חינוכי חיובי? ועוד בסביבה מצ'ואית של וויקינגים קצת דוחים הייתי אומר? נו, שויין. כנראה שלא. אך לא בגלל זה הסרט ראוי לצפייה כמובן (אלא אם כן, אתה ילד בן עשר, חנון מצוי החולם על גיבורים ועל הנמר שחי בשלום עם הכבשה).הסרט שווה כי הוא סרט אנימציה מעולה. קרבות האוויר שבו עם הדרקונים הזכירו לי קרבות אוויר של מטוסים במלחמת העולם השנייה. אך כאן זה בא בקלוז-אפ, עם כל הצבעים ופרצות האש כהבל פיו של הדרקון. תענוג.

2010 – Four Lions

שווה ❻2010 – Four Lions ארבעה אריות – Christopher Morris

קומדיה שחורה על ג'יהדיסטים באנגליה. פקיסטנים מוסלמים רדיקאליים וצעירים חולמים להיות טרוריסטים ולבצע פיגוע. אך מה לעשות, הם קצת שלומיאלים, קצת דבילים, קצת צעירים – בקיצור ברור שזה לא יילך להם. אך הם בכל זאת מנסים, מתאמנים, מתכוננים, בוחרים מטרה ולבסוף  גם יוצאים לדרך. בסה"כ קומדיה על נושא שנוי במחלוקת. אך לי הפריע משהו. קשה היה לשים אצבע. אך עכשיו, כשאני כותב, אני פתאום שם לב מה זה שמפריע לי – הטרוריסטים צוירו באור קצת דבילי, קצת מצחיק… בקיצור, באנושיות, באופן שזה יכול להיות השכן ממול, הילדים ההם הזרוקים על הדשא ומשתעשעים. כשחשבתי על זה עוד, התחלתי להבין שזאת המציאות בה חיים באנגליה ובאירופה – הילדים שממול אכן יכולים להיות טרוריסטים – וזה לא שהבמאי ניסה לצייר אותם באור אוהד בכוונה – לא הייתה לו שום דרך אחרת לצייר אותם!! הוא חי בסביבה כזאת, עם שכנים כאלו. אצלנו יש גדר המפרידה, יש מחסומים, יש את ההם והאנחנו – אך אצלהם זה רק אנחנו… נהיה לי רע עוד יותר – יותר טוב שהייתי מגלה שהבמאי הוא אוהד טרוריסטים בעצמו. קומדיה עצובה.

2010 – Conviction

שווה ❻2010 – Conviction הפרקליטה  – Tony Goldwyn

הסרט הוא בעקבות מיקרה אמיתי שקרה. זהו מאבק של אחות למען אחיה, אשר נכלא על לא עוול בכפיו על רצח אישה. אני לא יכול לכנות את הסרט כסרט המראה שקשר משפחתי הוא הקשר החזק ביותר – וזה מכיוון שהאחות, בניסיון אובססיבי להוציא את אחיה מהכלא, גם עובדת משרה מלאה, גם לומדת משפטים, גם אם וגם רעיה  – אך האובססיביות שלה מפרקת את משפחתה ובעלה נפרד ממנה. בהמשך גם ילדיה יעברו לגור עם אביהם. פשוט הקשר שלה עם אחיה הוא חזק יותר מזה – הם באו ממשפחה מפורקת, גדלו במשפחות אומנות, והם הדבר היחיד האחד לשני שמזכיר מאיפה באת ולאן אתה הולך. הדרמה של בתי משפט עשויה היטב, עם משחק טוב.

2010 – Biutiful

שווה ❼2010 – Biutiful ביותיפול – Alejandro Gonzalez Inarritu

חוויאר ברדם במשחק מהמם בסרטו של הבמאי המוכשר אינריטו. אפשר לראות את זה כסיפור איוב. הבחור מתפרנס בדרכי פשע – ייצור והפצה של זיופים למותגים, מנסה לגדל שני ילדיו, לא יכול לסמוך על אישתו שיש לה בעיות, ואם זה לא מספיק – אזי הוא גם מקבל הודעה מרופא שיש לו סרטן ומספר חדשים לחיות. עכשיו – זה לא שהוא איש רע – הוא מנסה לעשות מעשים טובים, אך יום אחד מתברר שהביטוי הדרך לגיהנום סלולה בכוונות טובות נאמר בדיוק עליו. כל העולם קורס מסביבו, והוא, בידיעה שהוא כאן על זמן שאול, מתייסר מחייו, מבין את תוצאות מעשיו ומנסה בכל זאת לעשות משהו טוב. אצל איוב זה היה טיפה שונה – הוא לא היה פושע, כל סביבתו נהרסה, אך הוא בעצמו זכה להזדמנות שניה וחי לו באושר ועושר. אך אינריטו לא דוגל בסוף הוליוודי שכזה – וכך יש לנו סרט מדכא ומדפרס באופן מלנכולי, אך עם הופעה גדולה של ברדם.

2010 – Black Swan

שווה ❻2010 – Black Swan ברבור שחור – Darren Aronofsky

דרמה פסיכולוגית דחוסה ולוחצת של ארונופסקי עם נטלי פורטמן. פורטמן היא בלרינה, שחיה עם אימה, גם היא בלרינה לשעבר. היא נאבקת על תפקיד הברבור השחור בבלט של צ'ייקובסקי אגם הברבורים. היא נהדרת בתור ברבור לבן – אך האם יש לה את התשוקה, הרוע, המעוף ואי השפיות הדרושים להיות ברבור שחור? הסרט עוקב אחר השאיפות של פורטמן לשלמות אמנותית, ללא גבולות של מחיר או השלכות, התמסרות טוטאלית לשאיפה והאיבוד העצמי לדעת בתור אדם. המאבק הנצחי של האמן נגד עצמו. הופעה טוטלית של פורטמן.

2009 – Everybody's Fine

שווה ❼2009 – Everybody's Fine כולם בסדר – Kirk Jones

זהו רי-מייק לסרט של ג'וזפה טרנטינו מ-1990 עם מרצ'לו מסטרויאני. כאן, ברי-מייק האמריקאי, משחק רוברט דה-נירו. הוא אמנם לא מסטרויאני, אך שחקן ברמתו, דה-נירו מצליח בכל זאת לזהור לאורך הסרט. ביקורות לא חיבבו את הסרט – הוא היה יותר מדי מלודרמטי, עם רגשות יתר על המידה. אני מניח שגם הצופה המודרני עלול לחוש כך, לאחר שנים של אימון הטעם המערבי המחוספס הדוגל בשביל הזהב ואיזון. לדעתי זו צביעות תרבותית – את הסרט האיטלקי אהבו, כולל הרגשות שהיו בו (שכמובן, מבחינת הסגנון הסרט היה קקפוניה של צבעים ורגשות עם אירוניה נלוות בניצוחו של מסטרויאני – מה שמבדיל את המקור מסרט זה – מכיוון שדה-נירו לא בנוי להתפרצות ריגשית כזו). אולי הם חשבו – טוב, לאיטלקים מותר מלודרמות כאלו.. בזה אני חושב שהצביעות באה לידי ביטוי. לגבי הסרט עצמו – כאן, כמו גם במקור – אהבתי את הנושא – משפחה, הורים וילדים, ואיך שחיים ממשיכים. אב, לאחר שמתאלמן מאישתו, מזמין את ילדיו לביקור. ברגע האחרון כל אחד מילדיו דופק ברז, והאב מחליט לעשות ביקור בעצמו. הילדים פזורים בארה"ב ורוברט דה-נירו מכסה את היבשת ברכבות ומטוסים. מי שהיה דומיננטי במשפחה זו האישה, ועכשיו האב מחפש את הקירבה. וכך הוא מגלה את ילדיו מחדש, ועל הדרך גם את עצמו. הכינו את הממחטות.

2008 – Quantum of Solace

שווה ❼2008 – Quantum of Solace  קוואנטום של נחמה – Marc Forster

 

דניאל קרייג בסרטו השני כג'יימס בונד לאחר קזינו רויאל, ובהמשך ישיר אליו. זהו הסרט ה-22 של ג'יימס בונד ואחד שלוקח את הקונספט עד הקצה, שאחריו ג'יימס בונד יפסיק להיות ג'יימס בונד. זהו הסרט האלים ביותר של ג'יימס בונד. זהו גם סרט פעולה יותר מאשר סרט ג'יימס בונד. גם העלילה לא מדברת על להציל את העולם מטרוריסטים, או מאירגון המשתלט על העולם, ולא מכוחות הרשע של כוכב המוות (טוב, זה כבר ממלחמת הכוכבים) – אלא מלחמתו היא נקמה בעיקר, וגם נגד מישהו שמנסה להשתלט על מקורות המים של בוליביה… יותר מדי מציאותי כל העסק, יותר מדי סרט אקשן מן השורה ופחות מדי ג'יימס בונד האמיתי. על זה דיברתי כשאמרתי שהסרט הזה מותח את גבולות הג'יימס בונד. אבל אני מקווה שזה לא מבלבל אתכם – אני חושב שזהו עדיין ג'יימס בונד טוב ושווה, עשוי באופן משכנע, מהיר ומודרני ואמנם מוריד את ג'יימס בונד ממחוזות הפנטזיה אל תעשיית הפעולה, אך עדיין משאיר אחריו שובל של תהילה שאי אפשר להכחיש – ג'יימס בונד, 007 עם רישיון להרוג. בוא נגיד שזהו גיימס בונד שלקח חופשה אל מחוזות שכנים.

2008 – Valkyrie

שווה ❼2008 – Valkyrie  מבצע ואלקירי – Bryan Singer

מבצע ואלקרי היה תכנית נאצית לגיוס מילואים והגנה על ברלין במיקרה של פלישה של כוחות הברית או הצבא האדום לברלין. בתכנית להפיכה נגד היטלר והנאצים ע"י קציני הצבא הגרמני ב-1944 (הפתעה – היה גם דבר כזה), היה ניסיון להשתמש בתכנית ואלקרי לסגור הרמטית את ברלין, לעשות הפיכה נגד האס.אס. ובמקביל להתנקש בהיטלר. התכנית כמעט הצליחה ב-20 ליולי 1944. הייתה התנקשות, תכנית ואלקרי הופעלה. הבעיה הקטנה הייתה שהיטלר לא חוסל, אלא רק נפצע. הבעיה הגדולה הייתה, שהיטלר הילך קסמים על הגרמנים, ואחרי שהם שמעו שהיטלר חי, כל מהלך מבצע ואלקרי השתבש, ותכנית ההפיכה נכשלה. זהו סיפור של מניח הפצצה בהתנקשות על היטלר, ואחד ממניהיגי ההפיכה, הרוזן קלאוס מריה פון שטאופנברג, אלוף משנה בצבא הוורמאכט, גיבור מלחמה, קטוע יד, ללא עין ומספר אצבעות על היד הנותרת אחרי פציעה במערכה בטוניס. טום קרוז משחק את פון שטאופנברג. הסרט נאמן לסיפור האמיתי ומציג דרמה היסטורית. אפשר רק לתהות מה היה קורה אילו ההתנקשות הייתה מצליחה. זה אמנם לא בסרט, אך מעלה תהיות. פון שטאופנברג לא היה חסיד גדול של הנאצים ושל היטלר, וזה לא מכיוון שהוא סבר שהם טועים בתורת הגזע או בשיטת השילטון לאומנית סוציאליסטית (שמקובל לכנותה נאצית) – הוא חשב שהם מגזימים – הן בקטע של הפתרון הסופי ליהודים (בעלי הברית לא הפציצו את פסי הרכבת המובילים למחנות השמדה למרות שידעו על קיומם – אך הם, הגרמנים, כן היו מפסיקים את הרכבות, אילו ההפכיה היתה מצליחה) והן בכך שהם ממשיכים בתכנית המלחמה למרות שברור שגרמניה כבר הפסידה לאחר פלישות כוחות הברית בנורמנדי. הוא היה בעד כיבוש פולין כחזרה לשטחים בהם שלטו האבירים הטאוטוניים, הוא היה בעד כיבוש חלקים של אירופה – הוא היה פטריוט גרמני עם שורשים של אצילים. ההבדל בינו לבין נאצים (הוא מעולם לא הצטרף למפלגה)  היא מידתיות – הוא סבר לאורך כל הדרך שהשלטון מגזים. ובכן מה היה קורה אם ההפיכה הייתה מצליחה? ללא ספק, חברי ההפיכה היו חותרים להפסקת המלחמה. הפתרון הסופי היה נעצר ויהודים רבים היו ניצלים. חיי גרמנים, אמריקאים, בריטים ורוסים רבים היו ניצלים (עד לכניעת גרמניה  באביב 1945 נותרו 9 חדשי לחימה פראית). ללא ספק. אך באיזה תנאים? האם הם היו פשוט נכנעים ומאפשרים פלישה של כוחות הברית לגרמניה? או שהיו מציבים תנאים לשלום כמו אחזקת מספר שטחים כבושים? או שהיו מביאים להסכם עם כוחות הברית המערביים וממשיכים במלחמה במזרח נגד החזית הרוסית, עם אמריקאיים או בלעדיהם? אין ספק, זאת חידה היסטורית מסקרנת אשר תהיה פתרונה אשר יהיה, זה היה משנה את פני אירופה, וייתכן גם את מאזן הכוחות בין בריה"מ – ארה"ב.

2008 – Milk

שווה ❼2008 – Milk מילק – Gus Van Sant

מדובר על סיפור, אמיתי לגמרי, של הרווי מילק, גבר הומוסקסואל הראשון שנבחר למשרה ציבורית בקליפורניה. הוא היה חבר במועצת העיר סן פרנציסקו, היה הרוח החיה בסצנת ההומואים בסן פרנציסקו, בעל חנות צילום ברחוב קסטרו אשר הפך למקום התכנסות חיי הקהילה ההומואית, הוא היה מלך הלא מעורער של רחוב קסטרו – שכונה הומו-לסבית ראשונה בארה"ב ומרכז החיים ההומו-לסביים גם כיום. הרווי מילק נרצח, ביחד עם ראש העיר סן פרנציסקו, ע"י חבר מועצת העיר לשעבר קליב ג'ונס. הוא לא נרצח על היותו הומוסקסואל, אלא בעקבות יריבות שהייתה לו עם ג'ונס, גם בנושאים חברתיים הומוסקסואליים, אך לא רק.

מה שזיעזע אותי (ולא אמור היה, על סמך המציאות שבה אנו חיים) הוא שבית המשפט בארה"ב לא הרשיע את ג'ונס ברצח אלא בהריגה ושלח אותו לכלא ל-7 שנים. הוא השתחרר אחרי 5, והתאבד אחרי שנתיים משיחרורו. מה זה הטיעון הזה לאי-שפיות זמנית עקב דכאון? מה זה החארתה הזה עוד הפעם? מה זה – לפני שעה הייתי בסדר, ואחרי שאני בדיכאון, אני יכול לקבל הנחה על העונש ויכול לרצוח ולקבל רק הריגה, אח"כ להבריא ולהיות עוד הפעם בסדר? זה מזכיר קצת את הקונספט של חזרה תשובה, בעיקר בנצרות – אני חוטא, אח"כ מתוודה לכומר, וחטאיי נסלחו.

 אך האם הזעזוע שלי הוא זעזוע אמיתי, או מניפולטיבי של הסיטואציה? הטיעונים לאי-שפיות, אי-שפיות זמנית, לחוסר אחריות בעקבות מצב נפשי וכדו' מושרשים כל כך חזק בתרבות המשפטית המערבית, שאנחנו לא מתעכבים על השאלה "למה?" ולוקחים את זה כמחיר שיש לשלם בעד חיינו בתרבות נאורה. אך השאלה "למה" היא לגיטימית. הרי אם לחפור עמוק עמוק, אזי בתרבות היהודית-נוצרית "אלוהים נתן, אלוהים לקח" ולהחליט לקחת חיי אדם היא לא החלטה של אדם, אלא של אלוהים. הרי אם אדם ייקח את תפקיד אלוהים – אזי הוא מעורער בנפשו – לא? וכך אפשר, בחפירה מתמדת להאשים כל רוצח או הורג או נוטל חיי אדם בנפש מעורערת. ד"א גם בעת מלחמה, גם בעת הגנה עצמית, גם בנקמה. אך מכיוון שאנחנו רוצים להצדיק נטילת חיים במצבים מסויימים, אנחנו נאלצנו לחפש את הגבול שמימינו האדם לא אחראי למעשיו ומשמאלו – כן אחראי. הגבול הזה הוא כביכול שביל הזהב של התרבות שלנו. כאן יש לשאול שאלה לגבי אותו שביל הזהב (למעשה אני מעודד לשאול שאלה דומה לגבי כל שביל זהב שהוא) האם שביל הזהב  בא באמת לחפש את האדם הלא אחראי, או להבדיל אותנו, או האידאל שבו אנו מאמינים, לבין מה שלא אנחנו? מכיוון שאין תרופה ולא אמצעי מניעה ממצב שבו כל אחד יכול למצוא את עצמו – מצב של חוסר אחריות בעקבות נגיד "אין ברירה" (הגנה עצמית), או "מילאתי אחר פקודות" (מלחמה), או אני השתגעתי באופן זמני, או הייתי בדכאון, או לא הבחנתי בין טוב לרע, וכל אחד יכול להיות במצב זה, הרי כולנו "אשמים" – אם בעבר, אם בעתיד, וכל הזמן בפוטנציאל. פעם עומר כיאם, באחד מאין ספור אמרותיו במרובעים (צורת שירה פרסית בת ארבע שורות) כתב כך (תרגום מאוד חופשי שלי שלא מתיימר, אלא בא להעביר רעיון)

גן עדן וגיהנום – בשמיים, קובע המתחסד

ואני, כשהצצתי בנשמתי, נוכחתי שזה שקר:

גן עדן וגיהנום הן לא ספירות בארמון הבריאה השמיימי

גן עדן וגיהנום אלו שני חצאי נשמתי

וכך, הגבול ושביל הזהב, אם כן, לא באו להפריד בין הטובים לבין הרעים, בין האנחנו וההם. הוא חוצה בנו עצמנו כסכין מולהטת, השורפת כל אבחנה ובינה, ומשאיר אותנו עם ריחה הצרוב של צדקנות ריקה  וכמו שג'וג'ו חלאסטרה היה אומר –

ותחשבו על זה.

הסרט עצמו הוא יצירה עדינה ואנושית, בעיקר בזכות משחק מעולה של שון פן. טוב, זו גם קצת צביעות, לא? כל פעם שיש נושא שנוי במחלוקת, או עימות חברתי, אנחנו אומרים – או, זו דרמה אנושית! כאילו לא כל דרמה היא אנושית. הרי בכל עימות, בכל קוטביות או ניגוד, בכל שביל בין השחור והלבן, אנחנו נדמיין הרבה אפור (כמעט כתבתי אלף גוונים של אפור) שאנו מכנים אנושיות. אך האם על מנת לגלות את התכונה, אתה לא צריך להרכיב ניסוי בו אתה מעמיד למבחן בתנאי קיצון את התכונה, על מנת לחקור אותה? אכן, כל דרמה היא אנושית – הרי בזה טמונה אנושיות. החוכמה האמיתית היא להבחין את זה לא בדרמות עם קונפליקטים (כמו למשל בסרט זה, או בכל יצירה שלאחריה המבקר יפסוק בסיפוק ריגשי – הרי לכם דרמה אנושית במיטבה), אלא בסיטואצית עם עוצמה הרבה יותר נמוכה. ויש לא מעט פנינות כאלו – צריך רק להעמיק מבט ולרחרח בנשמה. סרט זה, כאמור,  הוא לא אתגר לרגישותנו – הוא מגיש לנו את האנשויות והעדינות על צלחת הכסף.