1974 – The Return of The Tall Blond Man with One Black Shoe

שווה ❻1974 – Le Retour du grand blond  The Return of The Tall Blond Man with One Black Shoe שובו של הבלונדיני עם הנעל השחורה – Yves Robert

זהו המשך ישיר להבלונדיני עם הנעל השחורה. גם כאן, כמו בסרט הראשון, מדובר על אותה מתכונת של טעות בזיהוי של איש רגיל, קצת נאורוטי, בתור מרגל-על אשר מצליח במשימות שלו ע"י טריקים פשוטים של שלומיאליות גאונית. פייר רישאר כל כך מתאים לתפקיד שאין לו ברירה והוא נשאר הבחור הפשוט והקונילמל בקומדיות צרפתיות. המצבים האבסורדיים עם טימטום טבול ברוטב צ'ילי המביא דמעות ועוויתות צחוק בלתי נשלטות עושה פלאים ואתה יוצא מהסרט כמו לאחר טיפול מסז' טוב. זה אמנם קצת שונה מסרטי לואי דה פינס – אך ההרגשה דומה. הנאה צרופה.

1969 – Liberation

שווה ❼1969 – Osvobozhdenie  Liberation – Yuriy Ozerov

אפוס קולנועי רוסי בסגנון דוקומנטרי-דרמטי ב-5 חלקים. כל חלק מביא סיפור של מערכה שונה במאבק הרוסים נגד הנאצים במלחמת העולם השנייה החל מ-1943 עם קרב הטאנקים הגדול ביותר ליד קורסק ועד למערכה על ברלין. הסגנון הוא מאוד מעניין – הסיפור והעלילה מלווים בכאילו צילומים דוקומנטריים בשחור לבן, לעומת העלילה שצולמה בצבע, מה שמקנה אוטנטיות עמוקה. אחד מהדברים הזכורים הם הסיפור סביב בנו של סטאלין שהיה שבוי בידי הגרמנים. כשהייתה הצעה להחליף אותו בפילד-מארשל פאולוס הגרמני, סטאלין אמר שהוא לא מחליף חייל פשוט בפילד-מארשל. יש לא מעט דברים קטנים כגדולים כאלו בסרט שמשאירים רושם עז. זהי יצירה מרשימה שמפתיעה בדיוקה ההיסטורי. הדרך של העשייה לא פחות מעניינת מהסרט עצמו – עד אמצע שנות השישים מלחמת העולם השנייה הוצגה בסרטים במערב כנצחון המערב על הנאצים – מה שכמובן עיצבן לגמרי את הרוסים. ברז'נייב בעצמו נתן ברכה ליצור סרט רוסי שיראה את התרומה המשמעותית של הרוסים בנצחון על הנאצים, וכך לסרט לא היה חסר שום תקציב ושום עזרה. כמובן שזה גם נתן כיוון פוליטי ברור עם פרופוגנדה והאדרת מיטוס המלחמה וההקרבה האישית, ואף החזיר את דמותו של סטאלין מנפטאלין בו היה מאוחסן מאז ימי חרושצ'וב – לסדר היום באור חיובי והחזרת עטרה ליושנה של שמש העמים. זה עשה שני דברים לסרט – הראייה האידאולוגית של ניצחון הרוסים עיוותו במעט את האובייקטיביות, הנכונות ההיסטורית לפעמים ספגה אי דיוקים (גם המשפט המפורסם של סטאלין על בנו כנראה לא התרחש במציאות – לדברי נכדתו של סטאלין), חלקים שלמים של מלחמה בה הרוסים ספגו מהלומות וכשלונות לא נכנסו לסרט, וכדו'. אך מצד שני הסרט מאוד מדוייק לגבי הפן ההיסטורי הרוסי של המלחמה בכל המישורים ועד לסצנות הקרבות הנהדרות, וההשקעה האדירה בהכנות הסרט ניכרת בהיקף הצגת המלחמה. במערב יצאה גם גירסה מקוצרת לסרט באורך שעתיים בשם  The great Battle . הפוסט הזה מתייחס לגירסה המקורית של 7.5 שעות. שווה בהחלט.

1968 – The Thomas Crown Affair

שווה ❻1968 – The Thomas Crown Affair  השוד המושלם– Norman Jewison

סטיב מק'ווין ופיי דאנווי בסרט פשע עם עלילה מעניינת. מה יותר חשוב – החובה והג'וב והמחוייבות או נטיית ליבך הרומנטית? בחור עשיר מבצע פשע להנאתו וחוקרת מביטוח מנסה להוכיח שזה הוא העומד מאחורי הפשע המתוחכם. המשחק של חתול ועכבר עם התפתחות הרומנטיקה בין השניים מציתים עניין על המסך.

1968 – The bride wore Black

שווה ❼1968 – La Mariée était en noir The bride wore Black – הכלה לבשה שחור  – Francois Truffaut

ז'אן מורו בסרט של טריפו שנועד להיות הומאז' להיצ'קוק. מדובר בסרט נקמה – אישה נהיית אלמנה על מדרגות הכנסייה, ומחליטה לנקום אישית בחמשת הגברים שהיו מעורבים במות בעלה. כל סיפור נקמה הוא מיוחד, ואמנם זה לא היצ'קוק, אך זה כן ג'אן מורו. מעניין שטרנטינו טען שלא ראה את הסרט – ולמרות זאת קיל ביל נושא דמיון רב בעלילת הנקמה. הסיפר בכוונה מטשטש את הצדק שבנקמה ומשאיר אותו בחדר חשוך כאשר מבחינים רק בצללית – לא ברור האם אכן החמישה רצחו את בעלה, והאם מגיע לכולם למות או רק לאחד, ומה קורה לאחר שהנקמה הושגה – כל הדברים האלו מתגמדים מול הדיבוק שבתוך הנקמה עצמה. רק לחשוב כמה דברים קורים בתוך אינרציה כשאנו מאמינים שאנו צודקים וככה צריך להיות, אך למעשה? והאם ההצדקה חשובה? ולמי? בטח לא לנו, כשאנחנו באמצע הדיבוק. המכניקה של "נעשה ונשמע" מופיעה בתחפושות מעניינות בחיינו. גם כאן, ה"נשמע" חרישי ויש רק "נעשה". משחק טוב מאוד של כל הצוות.

1960 – BUtterfield 8

שווה ❻ 1960 – BUtterfield 8 – Daniel Mann

עיבוד לספרו של ג'ון או'הרה מ-1934 בכיכובה של אליזבת טיילור. הסיפור נסוב על נערת ליווי (לא ברור לחלוטין איך הדברים עבדו בזמנו – בכל אופן מדובר בסוג של זונה) עם מטען מהעבר, החיה עם אימה, ומבלה ערבים ולילות בחברת גברים, וגם מתאהבת באחד הלקוחות. למרבה הפלא, גם הוא מתאהב בה. אך הסיפור לא נגמר ב-והם חיו בעושר ואושר – זה היה התפקיד של אישה יפה והוליווד המודרנית. הוליווד דאז הצליחה ליצור מספר מפתיע של סרטי דרמה עצובים דווקא. זהו אחד מהם. שווה בגלל אליזבת טיילור וסיפור מעניין.

1957 – Throne of Blood

שווה ❼1957 – Kumonosu jo Throne of Blood כס הדמים – Akira Kurasawa

איזה שלושים שנה מאוחר יותר, קורסאווה ייצור יצירת מופת – ראן – עיבוד מלא דם שלו למלך ליר של שייקספיר, הממוקם ביפן הפאודלית. כאן זהו ניסיון ראשון של קורוסאווה לעיבוד של שייקספיר ביפן הפאודלית – הפעם מדובר במקבת. מאוד נהניתי מאיך שקורוסאווה מספר וממחיש את הסיפור  שהוא כמובן מדהים בפני עצמו. משחק טוב, פיתוח דמויות מצוין, צילומים יפים, סיפור מושך – מה בן אדם צריך יותר?

1956 – The Man Who Knew Too Much

שווה ❼ 1956 – The Man Who Knew Too Much האיש שידע יותר מידי – Alfred Hitchcock

מדובר על מזימת חיסול של אישיות בכירה בלונדון, וזוג אנגלים (ג'יימס סטיוארט ודוריס דיי) שנקלע בלי כל כוונה ללב המאורעות. מה שמסקרן הוא שזה רי-מייק של היצ'קוק לסרט שהוא בעצמו עשה כבר ב-1934. כשפרנסואה טריפו אמר לו בראיון שערך עימו שהוא אוהב את הרי-מייק יותר, היצ'קוק ענה לו שאת הראשון עשה חובב כישרוני, ואת השני – מקצוען. ובכן לא ראיתי את זה מ-1934 אז אין לי למה להשוות. ולגבי הגירסה של 1956 – הוא אכן שווה. העלילה מותחת ותופסת תאוצה לקראת סוף הסרט. אחת הסצנות המרתקות הן באולם הקונצרטים ברואיל אלברט הול. הסרט קצת איטי לסטנדרטים של היום, אך המתח שהיצ'קוק יוצר עדיין עובד.

1953 – Pickup on South Street

שווה ❼ 1953 – Pickup on South Street – Samuel Fuller

סרט אפל, המערב גם גל אנטי-קומוניסטי. מרגל רוסי מעביר חומר ריגול עם הבלדרית – הבחורה שלו – אך היא נשדדת ע"י גנב. סוכני אפ.בי.איי. מעורבים גם כן, כשהם עוקבים אחרי כל הסיפור, ע"מ לנסות להגיע למי שמפעיל את המרגל. מעניין שהסרט עורר דווקא התנגדויות שונות – צנזורת הוליווד בהתחלה פסלה אותו כי יש לו סצנות אלימות קשות נגד נשים, אדגר הובר (מייסד וראש האפ.בי.איי.) לא אהב איך שסוכני האפ.בי.אי. מוצגים שם ובצרפת בתירגום הורידו כל ההתייחסויות לריגול רוסי והפכו אותו לסרט אנטי סמים (כי לא רצו להרגיז מדינה בה פעילות קומוניסטית היתה לגיטימית ונרחבת). זהו סרט שכיף לראות אותו עם הצילומים כיאה לפילם נואר.אך לדעתי מה שגונב את כל ההצגה זאת ג'ין פיטרס ששיחקה את הגיבורה הראשית. היה בה שילוב מאוד מעניין של פם פטל וחתולת רחוב וכשהיא הייתה על המסך, היא הייתה מרכז העניינים שלא יכולת להוריד עיניים ממנה. ג'ין פיטרס היא דמות מעניינת מאוד – למרות היותה שחקנית, היא לא אהבה חיי זוהר ופירסום. עם זאת הייתה אהובה על כולם. מרלין מנרו הייתה חברה שלה, והבמאי העדיף את פיטרס על פני מנרו לסרט זה. פיטרס לא אהבה את הניסיון להפוך אותה לסמל מין, וסירבה לתפקידים המציגים אותה באור זה. היא ראתה במשחק מקצוע והתייחסה אליו ברצינות. היא טענה שהיא לא יכולה לשחק טוב תפקידים שהיא לא מבינה אותם, ומעדיפה לשחק דמויות ארציות, נשים רגילות ולא סמלי מין מפזזות בבגדי ים – הרי היא אדם. מאוחר יותר היא גם פרשה ממשחק אחרי שהתחתנה עם הוורד היוז (דמות סופר מעניינת בפני עצמה – סקורסזה עשה עליו סרט הטייס עם לאונרדו דיקפריו).

1950 – The Munekata Sisters

שווה ❻1950 – Munekata kyoudai The Munekata Sisters – Yasujiro Ozu

שתי אחיות בקיוטו, בירה קדומה של יפן, לאחר מלחמת העולם השניה, בחברה המפגישה באלימות תרבותית ערכים מסורתיים עם המודרנה המערבית. המבוגרת יותר נשואה נישואין כושלים וכואבים לבעל מובטל ושתיין, אביהם עומד למות בתוך שנה, והאחות הקטנה מנסה להחיות יחסים רומנטיים שהיו פעם לאחותה הגדולה עם בחיר ליבה מן העבר. אוזו עושה סרט לטעמי די אופייני לו, עם כאב, צער ועצב שמלווים תדירות את סרטיו, אך כנראה לא כך נראה למבקרים – סרט זה לא מוזכר הרבה. סרט מעניין, שדי קשה להשיג אותו.

1948 – Sorry, Wrong Number

שווה ❻1948 – Sorry, Wrong Number סליחה, טעות במספר – Anatole Litvak

ברברה סטנוויק וברט לנקסטר בסרט מתח אפל. אישה נחשפת לקטע שיחת טלפון (בזמנו זה לא היה נדיר שאנשים היו פתאום שומעים שיחות של אחרים – הטכנולוגיה של היום השכיחה תופעה מעניינת זו) בין שני גברים מדברים על רצח של מישהי בשעה 11:15 בערב כאשר תעבור רכבת והרעש שלה יפריע לשמוע את הצעקות. האישה מסתקרנת ומנסה לחשוף מה קורה כאן. חקירתה מובילה אותה לכיוונים מפתיעים ומאיימים עד לגילוי שמדובר ברצח שלה. אך עם חקירתה, שבהתחלה היא מצטיירת כאישה שיש לרחם עליה (יש לה בעיות לב והיא די מרותקת למיטתה) עד שטבעה מתגלה עם הדקות החולפות של הסרט עד שלבסוף לא ברור לנו האם אנחנו רוצים שהיא תנצל או לאו. מטמורפוזה כזו אצל הקהל יכלה לבצע שחקנית גדולה – וברברה סטנוויק מתאימה בדיוק לתפקיד כזה (אני מאוד אוהב את משחקה). מעניין שהסרט בא בעקבות תכנית רדיו (הרי בזמנו לא הייתה טלוויזיה והימים היו ימי רדיו, כאשר האנשים היו שומעים תסכיטים ותכניות מרותקים למקלט) עם שחקנית אחת בלבד