2011 – Monsieur Lazhar

 

שווה ❻ 2011 – Monsieur Lazhar אדון לז'אר– Philippe Falardeau

אדון לזר הוא מורה מחליף בבית ספר במונטריאול. בית הספר הוא מאוד פוליטיקלי קורקט, ואדון לזר הוא מהגר אלג'יראי. המפגש הזה הבין תרבויות הוא כל כך מסקרן ואנושי שקשה להתנתק מהמסך. הצרפתית שונה, המנהגים שונים, האנושיות אסורה ומה שמותר – זה רק על פי הספר. מצב זה מפגיש כמה מישורים של מציאות – מציאות הפוליטיקלי קורקט, מציאות של אדון לזר, מציאות שבפועל ומציאות של דרמה אישית. שווה צפיה.

2010 – In a better world

שווה ❻ 2010 – Havnen  In a better world  בעולם טוב יותר – Susanne Bier

זהו סרט מעניין. יש כאן מפגש מקוטב. דנמרק. אפריקה. הקוטביות עוברת לאורך כל הסרט. רופא דני ממוצא שוודי מחלק את זמנו בין דנמרק ומשפחתו המתנדנדת לבין אפריקה בה הוא משמש רופא באחד המחנות. בדנמרק הוא פוגש אלימות. באפריקה הוא פוגש נשים הסובלות מאלימות ברוטאלית. כל הסרט הוא על מפגש של האכזריות עם טוב לב, ועם הדילמה המוסרית ההכרחית במפגש מסוג זה. הסרט גם מנפץ כדרך אגב את התפיסה שדנמרק היא מקום אידילי, ושבכלל, יש מקומות אידאליים. מקומות כאלו קיימים בעולם טוב יותר. כאמור, מעניין.

2010 – Flipped

שווה ❻ 2010 – Flipped הפוכים – Rob Reiner

זה לא אני והחברה הנהדר של רוב ריינר. לא, זה לא. אך עם זאת, זהו גם כן סרט על התבגרות, העשוי היטב ומסופר בצורה טובה. הפעם מדובר בילד וילדה, היא מאוהבת בו, הוא מנסה להתחמק. וכך זה נמשך הרבה זמן עד שבכיתה האחרונה של התיכון, המצב מתהפך, היא מאבדת כל עניין בו והוא פתאום מפתח רגשות. זהו סיפור על אנשים החיים הרבה זמן ביחד אך לא מכירים האחד את השני על אמת. והרבה הזמן הזה יוצר אינטימיות לא רצונית המגשרת על הניגודים ומאפשרת היכרות מחדש. הסרט לגמרי מכניס אותך פנימה , מערב, מרגש ואוהד. כאמור, לא, זה לא אני והחברה. אך שווה בכל זאת

2007 – Elizabeth the Golden Age

שווה ❻ 2007 – Elizabeth the Golden Age אליזבת: תור הזהב – Shekhar Kapur

זהו המשך לסרט קודם "אליזבת". הפעם על תקופה מאוחרת של המלכה אליזבת. יש לציין שמבחינה היסטורית הסרט לקח על עצמו חירות לא מבוטלת לשנות דמויות, להוסיף דמויות, להזיז תאריכים ומה לא. למשל בזמן המאורעות בסרט המלכה אליזבת הייתה צריכה להיות בת 52. אך עם זאת, היא חוזרה במרץ ע"י בני מלוכה של אירופה ע"מ לאחד כוחות ולהוליד ילדים. מה עוד, שבסרט נרמז בצורה לא משתמעת לשתי פנים על יחסים או לפחות רגשות רומנטיים בינה לבין סר ריילי – מה שמאוד לא סביר. וכו' וכדומה. קייט בלנשט אמרה שהיא מזועזעת מהילדים שלנו החושבים שסרט הוא ההיסטוריה, כשלמעשה זו בדייה. אך הבמאי מחזיק בדעה של היסטוריה שהיא היא בדיה ועניין של השקפה וצדדים יריבים בהיסטוריה יזכרו אותה באופן שונה (הוא רמז לבסיס של הסרט – המאבק בין פרוטסטנטים וקתוליים).

אני לא שותף לדעות הבמאי שנותן חירות למעשה לשנות את ההיסטוריה על פי משב הרוח התקופתי (למשל מה שכיום הפולנים מנסים לעשות על חלקם בשואה). אז למה בכל זאת אני מזכיר את הסרט כשווה צפייה? טוב, ראשית הוא מלא בצבע ותפאורה נהדרת תקופתית – ואני אוהב סרטים היסטוריים ופרטנות בתיאורים. ושנית, והסיבה החשובה באמת – זאת קייט בלנשט הנהדרת עם תצוגת משחק משובחת. תענוג.

2005 – The Squid and the Whale

שווה ❻ 2005 – The Squid and the Whale חיים בין השורות – Noah Baumbach

דרמה על משפחה מתפרקת בברוקלין, ניו-יורק. נוח באומבך כתב וביים בהשפעת חוויותיו כילד, כשההורים שלו התגרשו. דרך אגב, ווס אנדרסון – עוד במאי שמשפחות מתפרקות מהווה נושא מרכזי ביצירתו – הפיק את הסרט. הסרט מביא את החוויות של משפחה מתפרקת אל המסך בצורה בלתי אמצעית, ללא המסנן השופט של נקיטת צד זה או אחר – אלא מעביר אותנו בתוך רכבת תיירים הצופים מן החלונות אל תוך הבתים שחלונותיהם פתוחים לראווה.  כן, יש משהו בסגנון כזה בסידני, גם בפריז אפשר לטייל כך – אך זה קצר וכאן זה נמשך באורך הסרט.  כן – רואים הכל, אין פירוש המסביר מה טוב ומה לא טוב, אתה מרכיב את התמונה.

2005 – The Prize Winner of Defiance, Ohio

שווה ❼ 2005 – The Prize Winner of Defiance, Ohio זוכת הפרסים מדיפיאנס, אוהיו – Jane Anderson

זהו שיר הילל לעקרות הבית של אמריקה של שנות החמישים והשישים, עקרות בית בעיירות קטנות, עקרות הבית המגדלות עשר ילדים, מחזיקות את הבית, ומנסות להביא קצת יותר כסף ע"י הכשרון שיש להן, עקרות הבית שתקועות במצב שכיום קיים אולי רק בבני ברק, וממשיכות לסחוב את כולם בכבוד, יושר ואהבה, עקרות הבית שלא נותנים להן מדליה כי מה הן כבר עשו? גידלו כמה ילדים? עקרות הבית שבלעדיהן ובלי הנחישות האין סופית שלהם הכל היה מתפרק, עקרות הבית ששמות בכיס הקטן את כל המנהלים באיך לנהל צוות וכ"א, עקרות הבית שבא לך להגיד להן תודה, תודה שאתן כאלו, תודה שאתן נתתן לאנושות להתקיים, תודה שאתן סובלות אותנו הגברים הדביליים, תודה לכן על הכל. כפי ששמתם לב, אהבתי את הסרט. שווה.

2005 – A History of Violence

שווה ❻ 2005 – A History of Violence היסטוריה של אלימות – David Cronenberg

זה נכון, האלימות חוגגת כאן – אני ספרתי 12 גופות. אך לדעתי הסרט הוא לא לשם האלימות או קטעי הפעולה שבו. הוא גם לא מנסה לשקף ולהקצין את האלימות של החברה האמריקאית (ראה אחים כהן) ולשמש ראי חברתי. כאן לטעמי נבחנת השאלה של הדואליות של קיומנו וערכינו – פעם אתה גיבור ופעם אתה כבר פושע שנוא – אז מי אתה? הגיבור של הסרט בחר להפריד את הדואליות בזמן – אז הייתי כזה, היום אני אחר. אך הדואליות חוזרת ולא נותנת לו להפריד בקלות – אין סביבה תומכת – האם זה יד המקרה שמזמן את השניות לדו-שיח או שאין להימלט ממנה? האם החברה (האמריקאית כאן) תיתן לדואליות לחיות או שחייבים לקטב כרגיל? המלבושים החברתיים האלו נושרים לקראת הסוף, ובהכנעה וצער הדואליות תופסת מקום של כבוד ליד שולחן הסועדים.

כמובן שניתן לקחת את הסרט למחוזות השייכים יותר לאחים כהן – למשל האלימות ככלי אבולוציוני המבטיח שרידות של המותאמים, וכו' וכו' – הכל הולך. אני, כאמור, אהבתי את הדואליות. שווה.

2004 – The Chorus

שווה ❻ 2004 – Les Choristes  The Chorus כשהנערים שרים – Christophe Barratier

כשאתה צופה בסרט זה, תוקפת אותך תחושת הדג'ה וו – האם ראיתי את זה קודם? האם זה איזשהו רי-מייק? כי זה נראה מאוד מוכר. ולא לחינם – אמנם לא בטוח אם יש סרט עם תסריט זהה או דומה – אך אפשר להגיד שאת המתכונת אנחנו מכירים מלא מעט סרטים. בית ספר – פנימייה לנערים בעייתיים. משמעת קשוחה עם מלחמה תמידית בין הנערים לבין צוות הניהולי והפדגוגי. כאן מגיע מורה חדש ומגלה שיש לכמה נערים כשרון שירה – וכך הוא מארגן מקהלה של הבית ספר, שמשמשת לו ככלי פדגוגי מרכזי לחינוך הבנים, שהוא מנצל על מנת להתקרב אליהם ולהשפיע. נכון שראיתם סרט שניים המזכיר לכם סיטואציה זאת? סרט עשוי היטב, עם מוסיקת מקהלה שמיימית. שווה.

2000 – Blackboards

שווה ❻ 2000 – Takhté siah Blackboards הלוח  – Samira Makhmalbaf

דמיינו אזור הררי, מזרח תיכוני וקבוצה של אנשים הולכים בשבילי עזים בין ההרים, לוחות עץ של בית ספר קשורים להם לגבם והם הולכים איתם. אלו הם מורים, והם מחפשים תלמידים. מרכולתם – חינוך ובסל שלהם – לוח וגיר. זאת תמונה סוריאליסטית שפותחת את הסרט המעניין הזה. סמירה מחמלבף היא ביתו של במאי איראני ידוע מוחסן מחמלבף שהגה את הרעיון לסרט והיה אחד מכותבי התסריט. היא עשתה אותו בגיל 21 (וזה לא סרטה הראשון). בסרט לא משחקים שחקנים מקצועיים – אלא תושבי האזור הכורדי בו צילמה, הסרט מדבר כורדית ומתאר מציאות או מטפורה למציאות של השלכות מלחמת עירק-אירן שהייתה באזור. זה מה שסמירה אמרה בראיון לעיתון, בין היתר –

"…במצב זה, ההשלכות הרעות של המלחמה. הדור החדש הזה סובל ממנו, הדור הישן עדיין סובל ממנו, ודור האמצע מנסה ללמד את הדורות העבר והעתיד, אבל זה בלתי אפשרי, ולכן הם סובלים גם מתוצאות המלחמה. למה? כי אין זמן ללמוד. הילדים צריכים להבריח כל יום ממדינה למדינה אחרת כדי להישאר בחיים. הם רק רוצים להיות בחיים. בעיניהם הם מרגישים שחינוך חסר תועלת. עבור האנשים הזקנים הזמן עבורם ללמוד נגמר. הם רוצים לחזור לארצם ולמות במדינתם. כך שגם חינוך נראה חסר תועלת."

וכך החינוך הפך לסחורה בשוק של החיים כשהרוכלים צועקים לכל עבר חינוך, חינוך – ואין דורש ואין ביקוש.

1979 – Serie Noire

שווה ❻   – 1979 Serie noire – Alain Corneau

זהו עיבוד אפל, קודר, על גבול הפסיכוטי לסיפרו של ג'ים תומפסון. הסרט יכל להתרחש בכל מקום מערבי. כאן הוא בפרברי פריז מדכאים. הסרט מטריד ומדכא – וקרן האור היחידה הוא פטריק דוורה – שחקן בחסד בתפקיד אדיר של סוכן מדלת לדלת נאורוטי על גבול הפסיכוטי המתאהב בילדה-פרוצה, והמוצא היחיד שהוא מצא מהיאוש זהו רצח משולש (שם הסרט בצרפתית מיתרגם לעברית – כשלא הולך, אז לא הולך) פטריק דוורה שם קץ לחייו ולקריירה המבטיחה שלו בירייה שלוש שנים מאוחר יותר. אהבתי את המשחק. רק בזכותו.