1979 – Alien

מומלץ❾1979 – Alien הנוסע השמיני  – Ridley Scott

 סדרות טלוויזיה זהו סוג של יצירה מתמשכת אשר די מצליחה אצל הצופים. סוד ההצלחה הוא בדמויות, בסגנון, ביצירת מסגרת שבה אתה שוהה לזמן קצוב, וחוזר אליה שוב – כך שזה יוצר נאמנות, כמעט תרבותית. אין הרבה סדרות שלא מצליחות – מה שמצביע על מתכון מנצח. אך בכל זאת ישנן סדרות איכותיות וישנן… איכותיות פחות. סדרות היו גם בספרים כמובן, וגם ישנן בסרטים. הנוסע השמיני זאת למעשה סדרה שכזו. ישנן מספר סרטים-סדרות כאלו שאני מחבב – שליחות קטלנית, הטורף, מלחמת הכוכבים, מטריקס וכו’. וכן – גם הסדרה של הנוסע השמיני נמנית עם סדרות שאני אוהב ולא אפספס סרט – אפילו אם הוא לא נזר הבריאה. הסדרה הזו  התחילה בסרט גאוני הנוסע השמיני, המשיכה באקשן מסחרר בשובו של הנוסע השמיני, אח"כ בא הנוסע השמיני 3 שסיפק עיצוב וויזואלי הדוק ולוחץ, אח"כ באה הנפילה היחסית עם הנוסע השמיני 4: התחייה, ואז הסידרה שוב מתרוממת לגובה הנכון עם פרומתאוס והמשיכה עם קובננט – כרגע האחרון. מה שמעניין עוד יותר עם הנוסע השמיני, הוא שנוצרה סדרת משנה המכליאה בין הסדרה של הנוסע השמיני והטורף – וכך יש גם שני סרטים שם – הנוסע השמיני נגד הטורף, והנוסע השמיני נגד הטורף 2. שגם אותם אני לא פספסתי.

להלן תקציר העלילה – מי שלא ראה, מוזמן לעבור לפסקה הבאה. ב-הנוסע השמיני, ספינת החלל "נוסטרומו" נוחתת על כוכב לכת נידח ומוצאת שם סימני חיים. הסימנים האלו מתגלים כמכונת הרג בלתי נלאית אשר לא ניתן להכניעה. דרך פעולתה היא לתקוף יצור, להפוך אותו לפונדקאי בעודו חי, ואז לפרוץ מתוכו.. בספינת החלל היו 7 אנשי צוות – ומכאן מובן גם שם הסרט בעברית – המפלצת היא הנוסע השמיני. היא מצליחה לחסל את הצוות אחד אחד, למעט קצינה זוטרה של הספינה – אלן ריפלי, אשר מצליחה לחסל את המפלצת למרות ניסיונות האנדרואיד שעל הספינה להגן על המפלצת ולהביאה לארץ אל התאגיד שאליו משתייכת הספינה. ב-שובו של הנוסע השמיני, לאחר שריפלי חוזרת לארץ (המסע בחלל מלווה בשינה והקפאה של הצוות למשך שנים ארוכות שדרושות ע"מ לגמוע מרחקים עצומים של היקום), מתברר שכוכב לכת שממנו חזרה הפך להיות למושבה קטנה. לאחר דיווחה, הוחלט להטיס לשם צוות מבצעי ביחד עם ריפלי בתור מומחית למפלצות. המושבה עצמה כבר חוסלה ע"י המפלצות, למעט שורדת אחת – ילדה קטנה, וגם הכוח המבצעי מחוסל בניסיונו לברוח מהמפלצות, רק ריפלי והילדה הקטנה, אחד מהכוח המבצעי ואנדרואיד מצליחים לנוס ברכב חלל. ב-הנוסע השמיני 3, ספינת המילוט של ריפלי מתרסקת על כוכב לכת נידח שמשמש כמושבה של אסירים – למעשה זהו בית סובר. רק ריפלי שורדת – אך מגלה שהיא פונדקאית ל-הנוסע השמיני. וחוץ מזה יש עוד מפלצות שהתגנבו לספינת המילוט. ועכשיו הן צדות את האסירים על כוכב הלכת. ריפלי מחליטה לשים קץ לחייה ע"מ לעצור את המפלצות. ב-הנוסע השמיני: התחייה ריפלי – שמתה בסרט הקודם – שובטה מחדש וכמו כן גם כמה מפלצות ע"מ לחקור אותן. ספינת פירטים צדה אנשים עבור המחקר ע"מ שישמשו פונדקאים. אך גם כאן הכל משתבש – כי . המפלצות הן חכמות – וריפלי שוב מוצאת את עצמה במנוסה ביחד עם שודדי החלל מתחנת מחקר בה משתוללים המפלצות. בזה נגמרים קורותיה של ריפלי – אך הנוסע השמיני עוד חי ובועט. כאן באו 2 סרטי מיזוג על הנוסע השמיני והטורף, ואז יצא פרומתאוס – סרט שכרונולוגית נמצא לפני הנוסע בשמיני. ספינת החלל פרומתאוס נמצאת בחיפוש אחר מוצא האדם בעכבות מפות עתיקות ונוחת על כוכב מסויים, שבו הם חוקרים בסיס עתיק שנראה כנטוש ומגלים סכנה ברורה ומיידית לאנושות. וכן, גם כאן ישנו הנוסע השמיני. הסרט מעלה סוגיות דתיות ומביא פאראפרזה לניטשה – "האדם הרג את אלוהים" – כשבסרט זה האלוהים המנסה להרוג את האדם. סרט המשך לפרומתאוס הוא קובננט. קובננט היא שם של ספינת מתיישבים שבדרך לכוכב רחוק כשהיא  פוגשת בדרך בכוכב שפרומתאוס נחתה עליו. שיחזור נושא כמו בשובו של הנוסע השמיני מדגיש היותו של קובננט המשך ישיר לפרומתאוס, כשנושא מאבק המינים – הנוסע השמיני, האדם והאדם המלאכותי – מובא מחדש בסרט – אך הפעם האדם המלאכותי ידו על העליונה.

הסדרה העלתה לגדולה את סיגורני וויבר ששיחקה את אלן ריפלי, קצינה בדרגת סגן בספינת החלל "נוסטרומו", אשר בכל הסדרה נמצאת במאבק המתמיד עם הנוסע השמיני – חייזר אימתני ששום דבר לא עומד בפניו. אמנם סיגורני וויבר שיחקה בסרטים נוספים לאחר מכן, אפילו לא רעים בכלל (למשל סופת קרח של אנג לי), אך היא תהיה תמיד מזוהה וזכורה כאלן ריפלי מהנוסע השמיני. גם התפקיד הגדול שלה לאחרונה ב-אווטאר (וכנראה גם בהמשך המתממש ובא – אווטאר 2) אפשר לראות כשרשרת הנמתחת מהנוסע השמיני – גם מדע בדיוני, גם חייזרים וגם הבמאי ג'יימס קמרון – שגם כמה לא מפתיע ביים את סיגורני וויבר ב-שובו של הנוסע השמיני.  קמרון גם ביים את שליחות קטלנית ו-שליחות קטלנית 2 יום הדין – וכך גם ההשוואה הבלתי נמנעת אך המפתיעה לארנולד שוורצנגר. שתי הסדרות מצליחות מאוד. ב-שליחות קטלנית שוורצנגר הוא המאצ'ו האולטימטיבי המועלה לדרגה של מכונה – הוא למעשה רובוט קטלני. ב-הנוסע השמיני סיגורני וויבר היא אישה נחושה שלא בוחלת בפוזות של שוורצנגר וקוטלת את מפלצות המתועבות השורצות לאורך הסצנות של הנוסע השמיני. שוורצנגר גם שיחק את הגיבור הראשי ב-הטורף הראשון. כאמור, ישנה גם תת סדרה של הטורף נגד הנוסע השמיני (בלי סיגורני וויבר ובלי ארנולד שוורצנגר). כמה ש-הכל קשור הכל ב-הכל. אך כאן הדמיון מסתיים. אמנם שניהם שיחקו גיבורים קשוחים, ושניהם עשו וחיברו בקסמם את הסדרות שלהם, שתי הסדרות זכו לפופולריות ואף לביקורות אוהדות – אך סיגורני וויבר קיבלה עבור תפקידיה בסדרה 30 אלף דולר מצחיקים עבור הראשון,קפצה ל-1 מיליון $ המכובד בשני, פותתה ב- 5 מיליון $ עבור השתתפותה בשלישי ולוהקה במשכורת אסטרונומית של 11 מיליון $ ברביעי – סה"כ סכום מאוד רציני של יותר מ-17 מיליון $! אך לעומת זאת ארנולד שוורצנגר עבור תפקידיו בשליחות קטלנית (הוא שיחק בחמישה מתוך ששת הסרטים) קיבל 75 אלף $ סבירים עבור הראשון, כבר 15 מיליון $ עבור השני והכפיל ל-30 מיליון דולר עבור השלישי. ז"א יותר מ-45 מיליון $. בערך פי שלוש מסיגורני וויבר. כן – האפליה נגד הנשים בשכר היא לא רק נחלתנו – גם הוליווד היא שוביניסטית. עם זאת – סיגורני וויבר היא בלי ספק הסטלון והשוורצנגר של המין הנשי בסרטי המדע בדיוני.

הסדרה עברה ידיים בין במאים ידועי שם כיום – מ-רידלי סקוט בראשון (הוא גם חזר וביים את פרומתאוס וקובננט) אל ג'יימס קמרון בשני, דייוויד פינצ'ר (שמאוחר יותר יביים סרטים נחשבים כמו שבעה חטאים, מועדון הקרב, נערה עם קעקוע דרקון ואחרים) בשלישי וז'אן-פייר ז'אנה (עיר הילדים האבודים, אמילי) ברביעי – כך שלא פלא שהאווירה והדמויות והמכלול הכולל של הסדרה היא על הצד האיכותי הגבוה ביותר.

הקרדיט על המפלצת וגם על האווירה העיצובית של הסרט הראשון מגיע לאמן שווייצרי בשם הנס רודולף גייגר, אשר ציורו "נקרונום IV " היווה השראה לדמותו של הנוסע השמיני – דמות גרוטסקית של מפלצת המאגדת פחדים רבים שלא ארחיב בהם בשם הצנזורה (הפנימית), יצור טורף וקטלני ומפחיד ביותר. גייגר היה פליט מפרויקט שאפתני אחר – חודורובסקי ניסה לביים את חולית בשנות השבעים ועמל קשה לאסוף מסביבו אנשים מוכשרים כשדים. הפרויקט לא יצא לפועל לצערו של חודורובסקי ולצערם של כל חובבי מדע בדיוני, וכמה מפליטי החבורה הזו השפיעו בין בעקיפין ובין במישרין על מלחמת הכוכבים וגם כאן, על הנוסע השמיני. חוץ מגייגר מהחבורה היו כאן גם האומן מוביוס שתרם לסרט בסטוריבורד והתסריטאי דן או'באנון.   – .

הנוסע השמיני הוא בראש ובראשונה סרט אימה מדע בדיוני. אני זוכר שכשראיתי אותו בפעם הראשונה בבית קולנוע בחיפה – האולם היה מלא מפה לפה (אז האולמות עוד היו גדולים) ואז, ברגע מפחיד אחד, לערך במחצית הסרט, כשהמפלצת מגלה את עצמו, האולם לפתע צעק כולו כאיש אחד מרוב פחד, כשהאנשים התכופפו ונרתעו מהמסך. זאת הייתה חוויה בלתי רגילה.

אך גדולתו לא הייתה דרגת הפחד שהוא הקרין. לא. גדולתו הייתה אמינותו. ז'אנר המדע בדיוני היה נחלת סרטי סוג ב' (למעט מספר קטן של סרטי איכות), עם אפקטים יחסית זולים – עד להופעת כוכב שביט בשם מלחמת הכוכבים אשר שם את מדע בדיוני על המפה וסלל דרך לכל הסרטים הטובים בתחום – אז כבר החלו להתייחס ברצינות אליהם. והנוסע השמיני קבע סטנדרטים של אמינות שלא ראיתי עד אז, והאמת שגם קשה לראות אותם גם כיום. קודם כל הדמויות – הדמויות היו רגילות לגמרי, אנשים די מבוגרים (סיגורני וויבר הייתה הצעירה ביניהם בגיל 29 – האחרים היו בשנות שלושים מאוחרות ושנות הארבעים) יחסית למקובל בסרטים מסוג זה, לא הרפתקנים ולא בוקרי חלל – אלא עובדים פשוטים המחזירים את ספינת החלל המלאה במטען של כרייה אל הארץ – לא לוחמים, לא מכשפים ולא גיבורי על. שנית, הסרט במחציתו הראשונה היה סביב פרוצדורות קטנות של היום-יום של האנשים, אשר הוצגו בדקדקנות ואותנטיות אשר הכניסה אותי לשגרה – לשגרה על ספינת החלל! שלישית – הספינה – ספינת חלל יש לומר, עוצבה כאילו שהיא ספינת חלל ישנה, משופשפת, כמעט לואו-טק, ולא היי-טק שהיינו מצפים לראות בתור עיצוב לספינת חלל. למעשה ההרגשה היא של מוסך ולא של בית מרקחת – והרי כולנו מכירים מקרוב את המוסך, את הגריז, את הלכלוך, את כל העבודה של המכונאים, את הזעה, את העבודה המאומצת. ורביעית – האווירה העניינית, הדחוסה, התכליתית, האפלה מעט ודיכאונית במקצת – זאת אווירה של מציאות לחוצה של חיינו, לא אסקפיזם של סרטים או ספרים או של טלוויזיה. וכך, אחרי שרידלי סקוט הפשיט מאיתנו את האשליה שבאנו לראות סרט רגיל וליהנות, והלביש אותנו בבגדי עבודה ושכנע אותנו שאנחנו לא חוזים בקאובוי בחלל נוסח מלחמת הכוכבים, אלא חוזים במציאות של אנשים קשי יום אשר רק במקרה נמצאים על ספינת החלל – אחרי זה במחצית הסרט הוא מוריד עלינו פטיש חמש הקילו ולא מפסיק להלום בו – הסרט שינה כיוון והפך לשדה קרב של חתול ועכבר – אך אמין לגמרי. ובחזרה לאולם הקולנוע בחיפה – הסצנה שמתחילה את האימה היא הסצנה של הנוסע השמיני הפורץ מתוך אחד מחברי צוות הספינה. השחקנים כמובן ידעו מה הולך להיות. אך הם לא תיארו איך זה הולך להיות. ליתר דיוק – הם לא תיארו לעצמם את הדם שמתלווה לפריצת הנוסע השמיני (זה לא היה מקובל עד אז – הסצנות אמורות להיות נקיות, לא?) – וכך חלקם נכנסו ממש להיסטריה בסצנה המצולמת כשהדם וחלקי גוף עפו עליהם – הסצנה הזאת צולמה פעם אחת בלבד, וההיסטריה היא היסטריה אמתית, לא משחק. אמינות. והאימה ומתח עובדים בשירת העיצוב הפנטסטי של הנוסע השמיני עצמו, ולעובדה שלא רואים את הדמות אף פעם בשלמותה – רק חלקים ממנו פה ושם – כך שהדמיון שלנו עובד שעות נוספות בפיקודו של הפחד. אני רואה בסרט הזה כ-הסרט המדע בדיוני הרציני הראשון אשר זכה לקרדיט שכזה. כמובן שהיו רציניים אחרים לפניו –למשל סולאריס ו-סטאלקר של טרקובסקי, פרנהייט 451 של טריפו – אך אלו היו באמת רציניים, ועקב כך לא נחשבו ממש למדע בדיוני אצל המבקרים. הנוסע השמיני בהתחלה לא הרשים את המבקרים במיוחד ששפכו עליו מים צוננים לרוב. אך ההצלחה ההיסטרית של אצל הקהל גרמה למבקרים להרהר שנית, והביקורות השתפרו. וכך הנוסע השמיני הביא את המושג "רצינות" ו"אמינות" אל הקהל והדביק את זה לז'אנר שלם שנחשב עד כה נחות בעיני המבקרים – מדע בדיוני. עוד ראיה ליושרה של מבקרי הקולנוע – או, בלשון אחרת, ראיה תומכת לניצחונה של הגמישות המחשבתית על השכל הישר.

אפשר להגיד ששלושה סרטים עשו מהפכה תודעתית למדע בדיוני – מלחמת הכוכבים שם אותו על המפה, הנוסע השמיני שכנע אותנו ברצינות ובאמינות, ובלייד ראנר (גם הוא של רידלי סקוט) נתן את החזון והפילוסופיה החזותית כאשר הביא את הפילם נואר אל המדע בדיוני – וכך הז'אנר כיום הוא ז'אנר לגיטימי ושווה בין שווים.

…from "The book of disquiet", 115…

היום, כאילו העיקה על תחושת גופי אותה מועקה עתיקה שלעתים עולה על גדותיה, לא אכלתי היטב וגם לא שתיתי כהרגלי במסעדה, או במזנון, שבקומת הביניים שלה אני מבסס את המשך קיומי. והיות שבצאתי הבחין המלצר שבקבוק היין נותר מלא עד חציו, הוא פנה אליי ואמר: "להתראות, מר סוארש, אני מאחל לך שתרגיש יותר טוב".

עם הצטלצלות משפט פשוט זה באה הקלה על נפשי, כאילו בשמים מלאי עננים התרחקה לה לפתע הרוח. ואז זיהיתי את מה שמעולם לא זיהיתי קודם לכן בבירור, שבמלצרים הללו של בתי-קפה ומסעדות, בספרים, בסבלים שבפינה, אני מוצא סימפטיה ספונטנית וטבעית שאיני יכול להתגאות שאני זוכה לה מצד אלו הבאים אתי במגע שיש בו אינטימיות רבה יותר, סימפטיה שנאמרת באופן בלתי ראוי…

לאחווה יש דקויות.

אחדים מושלים בעולם, אחרים הם העולם. בין המיליונר האמריקאי, שיש לו נכסים באנגליה או בשוויץ, למנהיג הסוציאליסטי של הכפר – אין הבדל של איכות אלא רק של כמות. מתחתם (…) אנו, חסרי הצורה, המחזאי המבולבל ויליאם שייקספיר, מורה בית-הספר ג'ון מילטון, הנווד דנטה אליגיירי, הסבל שביצע בשבילי שליחות אתמול, או הספר שמספר לי אנקדוטות, המלצר שביטא כלפי הרגע אחווה בכך שאיחל לי שארגיש טוב יותר, מפני שלא שתיתי אלא את מחצית היין.

פרננדו פסואה, ספר האי-נחת, 115

1979 – Being there

מומלץ❽1979 -Being There להיות שם – Hal Ashby

להיות שם הוא עיבוד של ספרו של יז'י קושיסקי מ-1970. הסיפור הוא מאוד מסקרן. גנן החי בבית אדוניו במשך עידנים, פתאום מוצא את עצמו יוצא מהבית בעקבות מות האדון. וכך, מאובזר בבגדיו היקרים של אדון, מזוודה ושלט רחוק – הגנן עוזב את בית אדוניו לראשונה בחייו, אשר בילה בו בתחזוקת הגינה וצפייה בטלוויזיה. כך כשכל ידיעותיו על העולם החיצון והכשרתו לחיים בכלל נלקחו מתוכיות הטלוויזיה, הוא מוצא את עצמו בסיטואציות מצחיקות ומסקרנות עד כדי מעורבות פוליטית ברמות הגבוהות ביותר. בהתחלת הסרט אני לא תפסתי שזו קומדיה – המשחק היה מאופק, לא צחקו בסרט והכל התנהל כמקסימום סטירה אינטליגנטית. אך תפסתי שזו קומדיה לאחר שבצפייה הראשונה בסרט כשהייתי בחור צעיר (כן – כמובן שראיתי את הסרט מספר פעמים) – אח שלי רמי הפנה את תשומת לבי לכך שבסצנה שפרחחים עומדים מולו, כאשר הגנן חש שלא בנוח, הוא לוחץ על שלט הרחוק – ורמי אומר לי – תראה, הוא מנסה להעביר ערוץ. אז כבר הבנתי סוף סוף שיש לפניי סרט גדול. פיטר סלרס שיחק בלא מעט תפקידים קומיים (זכור מאוד למשל תפקידו כמפקח קלוזו בהפנתר הוורוד והמשכיו), אך כאן משחקו הוא מיוחד – כל כך מאופק, כל כך מוקפד – שהתחושה היא שזו הצגה של איש אחד. לא שאין שחקנים אחרים כאן – יש ויש, אפילו שירלי מקליין הגדולה כאן – אך פיטר סלרס מעל לכולם נותן את משחק חייו (שנה מאוחר יותר הוא ימצא את מותו בהתקף לב).

המשמעות של הסיפור מצד אחד די ברורה ככתובת על הקיר, אך מצד שני חמקמקה משהו. הסיפור הוא די קומי ופשוט. אך המשמעות.. הגנן נראה לנו כאיש שקצת, איך לאמר, מאותגר שכלית. לא בצורה קשה, די קלה אפילו – אך אפשר לשים לב. ובכל זאת, הוא שובה את ליבו של ממליך הפוליטיקאים, ואפילו עולה למעלה לצמרת הפוליטית. זה כמובן קצת סטירה על הפוליטיקה והחברה האמריקאית – שאפילו מטומטם, המדבר דברים פשוטים, אך בשכנוע פנימי – יהיה נשיא ארה"ב. ד"א שימו לב לשנה של הספר והסרט. הנשיאים שהדמוקרטים בארה"ב ייחסו להם מידה של טמטום עוד יבואו (זוכרים איך דיברו על ריגן? וחס ושלום על בוש הבן?). ממש נבואי, נכון?

הפרשנות השנייה שאפשר אולי לתת לסרט נסובה על הטלוויזיה (והמדיה) שכל כך משפיעה על חיינו, הן הפרטיים והן הציבוריים, עד כדי המלכת סלבריטאים פוליטיים ותקשורתיים קצת מטומטמים. גם כאן כמובן שתסכימו שמדובר בנבואה אמתית. אני אישית למשל כבר די לא צופה בטלוויזיה ולא מעורה בכל התכניות – לי אישית נמאס מפסטיבל הטמטום ומצעד האיוולת המוצגים מעל המרקע.

אך הפרשנות המעניינת ביותר אפשר לייחס לדבר הבא. הגנן למעשה לא מטומטם ולא מפגר, אלא איש רגיל לגמרי. ההתנהגות שלו היא כזו, מכיוון שלא היה לו מגע עם העולם החיצון, והוא למד עליו מתכניות הטלוויזיה. הוא גם מגיב אל העולם כמו שהוא ראה בטלוויזיה. למעשה אין לו כמעט שום דבר משלו – הכל התניה טלוויזיונית וניסיונו כגנן. עם ראיה כזו צרה, ללא שום אישיות או דעות משלו, הבחור מצליח בעולמנו. וזה מטריד. זה קצת ראי מולנו – הרי אנחנו מותנים בהתנהגותנו בדיוק כמוהו, על פי מה שמראים לנו, מה שאומרים לנו, – אך לא על פי מה שאנחנו חושבים. לא כן? האם הדעות שלנו סתם הושתלו או הונחו שם ע"י ספרים, טלוויזיה, פייסבוק, הורים, חברים? מתי פעם באמת חשבנו על הדעות שלנו, מתי שכללנו את עקרונות ההוויה שלנו? לאחר שגדלנו וכבר לא צעירים, אנו אומרים "התבגרנו" ומייחסים למילה הזו אבדן האידאלים, אבדן העקרונות בעקבות הפגישה עם החיים עצמם. הרי הבון טון נחשב שהאמת היא תמיד איפה שהוא באמצע, שהצדק גם כאן וגם שם – ז"א שום דבר לא החלטי, וצריך להיות מאוזן, במרכז, חס וחלילה לא קיצוני. זה די מזכיר את הגנן, לא? המחסור  של חשיבה עצמאית – אף שהדבר לא מטריד אותו. הפילוסופיה שלו מסתכמת במילותיו לשירלי מקליין :"אני אוהב לצפות".

1979 – Apocalypse Now

מומלץ❾1979 -Apocalypse Now אפוקליפסה עכשיו – Francis Ford Coppola

אני אוהב ריח של נפאלם על הבוקר.

זה מה שאומר סגן קילגור מטייסת ההליקופטרים. וזה גם מסכם בצורה קולעת את הסרט עצמו – תופת מתמשכת, מלחמה שהיא זוועה אחת גדולה, ומה זה עושה לאנשים, והאם הם עדיין אנשים. זהו אחד מסרטי המלחמה הטובים ביותר, ובפרט – סרט על מלחמת וויטנאם. פעם שאלו את קופולה על מה הסרט. קופולוה ענה – זהו לא סרט על וויטנאם – זאת וויטנאם. אני לא יודע אם קופולה התכוון לכך שהעצמה של הסרט היא מעבר למה שבד"כ הסרט אמור לשדר, או שהוא היה גאה בסרטו עד כדי כך שהוא השווה אותו למציאות עצמה – בכל אופן הוא צדק בשני המקרים – הסרט הוא באמת מעבר לסרט. אין לו סיום שכולם יבינו, אין בו התחלה שכולם מבינים, וגם מה שהולך בו אמנם ברור בכל סצנה וסצנה – אבל למה זה קורה ומתי אפשר לרדת מהנסיעה המכאיבה הזו – לא ברור. כמו במציאות של המלחמה עצמה. קצין הכוחות המיוחדים של ארה"ב נשלח להרוג אלוף-משנה שהשתגע והשתקע בקמבודיה כמלך בג'ונגל. המסע הוא דרך כל זוועות המלחמה. זה כולל גם סצנת קרב בלתי נשכחת ואחת הגדולות ביותר בקולנוע של תקיפת טייסת המסוקים כפר וויטנאמי בפאתי הג'ונגל על חוף הים לצלילי וואגנר (קילגור עושה את זה ע"מ לגלוש על הגלים ליד החוף של הכפר – סיפרו לא שיש שם תנאי גלישה מצוינים). אפרופו צלילים – הסרט נפתח ומסתיים לצלילי The end  – יצירה מצמררת ומדכאת  של הדלתות עם הקול המהפנט של ג'ים מוריסון המשרה אווירה פיוטית לסרט. הקולנוע האמריקאי קידש אלימות עד לדרגת פיוט – ובאפוקליפסה עכשיו זה בא לידי ביטוי בצורה חזקה ביותר. התסריט של הסרט נעשה בהשראת ספרו של ג'וזף קונראד – לב המאפליה (Heart of Darkness) מ-1902. הספר עבר טרנספר מהרפתקאות בקונגו אל מלחמת וויטנאם – אך גם שם היו דמויות דומות, כולל הדמות של תת אלוף קורץ מאפוקליפסה עכשיו שחי כמו אל בג'ונגלים של קולומביה, שהוא הגלגול של קורץ של לב המאפיליה – אדם שהשתגע והשתקע באפריקה כמנהיג כפר קניבלים. שניהם סיימו את החיים במילים האחרונות: "הזוועה! הזוועה!". המשורר ט.ס. אליוט גם התייחס בהקדשה לשירו המפורסם "הגברים החלולים" ל-קורץ של לב המאפיליה. השיר הוא שיר יפיפה אפשר לראותו גם כאנטי מלחמתי (הוא נכתב ישר אחר מלחמת העולם הראשונה) – וקורץ של אפקופליסה עכשיו – מרלן ברנדו באחד התפקידים הגדולים שלו – מקריא את השיר במהלך הסרט. להלן הלינק בו מרלן ברנדו מקריא בצורה מצמררת את השיר בסרט.

http://www.youtube.com/watch?v=gKuA3iee4-c&feature=player_embedded#t=16

ולהלן קישור למילות השיר The end של ג'ים מוריסון http://www.sing365.com/music/lyric.nsf/The-End-lyrics-The-Doors/84F23926D0B3B1414825689700344491

וגם הקישור לשיר עצמוhttps://www.youtube.com/watch?v=aGmAmJFUvzM

הסרט לא לחלשי לב, אחדים עלולים לחוש בחילה חזקה מהאלימות והזוועות – ראו הוזהרתם – אך זהו סרט כנראה חשוב, המעביר את תחושת הזוועה בצורה קולנועית מדהימה.

לבסוף הנה השיר של טי אס אליוט בהתחלה באנגלית ואח"כ בעברית:

The Hollow Men | T. S. Eliot
Mistah Kurtz-he dead

A penny for the Old Guy
I

We are the hollow men
We are the stuffed men
Leaning together
Headpiece filled with straw. Alas!
Our dried voices, when
We whisper together Are quiet and meaningless
As wind in dry grass
Or rats’ feet over broken glass
In our dry cellar

Shape without form, shade without colour,
Paralysed force, gesture without motion;

Those who have crossed
With direct eyes, to death’s other Kingdom
Remember us—if at all—not as lost
Violent souls, but only
As the hollow men
The stuffed men.

II
Eyes I dare not meet in dreams
In death’s dream kingdom
These do not appear:
There, the eyes are
Sunlight on a broken column
There, is a tree swinging
And voices are
In the wind’s singing
More distant and more solemn
Than a fading star.

Let me be no nearer
In death’s dream kingdom
Let me also wear
Such deliberate disguises
Rat’s coat, crowskin, crossed staves
In a field
Behaving as the wind behaves
No nearer-

Not that final meeting
In the twilight kingdom

III
This is the dead land
This is cactus land
Here the stone images
Are raised, here they receive
The supplication of a dead man’s hand
Under the twinkle of a fading star.

Is it like this
In death’s other kingdom
Waking alone
At the hour when we are
Trembling with tenderness
Lips that would kiss
Form prayers to broken stone.

IV
The eyes are not here
There are no eyes here
In this valley of dying stars
In this hollow valley
This broken jaw of our lost kingdomsv
In this last of meeting places
We grope togetherv And avoid speech
Gathered on this beach of the tumid river

Sightless, unless
The eyes reappear
As the perpetual star
Multifoliate rose
Of death’s twilight kingdom
The hope only
Of empty men.

V
Here we go round the prickly pear
Prickly pear prickly pear
Here we go round the prickly pear
At five o’clock in the morning.

Between the idea
And the reality
Between the motion
And the act
Falls the Shadow

For Thine is the Kingdom

Between the conception
And the creation
Between the emotion
And the response
Falls the Shadow

Life is very long

Between the desire
And the spasm
Between the potency
And the existence
Between the essence
And the descent
Falls the Shadow

For Thine is the Kingdom

For Thine is
Life is
For Thine is the

This is the way the world ends
This is the way the world ends
This is the way the world ends
Not with a bang but a whimper.

והנה השיר בעברית בתרגומו של דוד אבידן:

1.
אֲנַחְנוּ הָאֲנָשִׁים הַחֲלוּלִים
אֲנַחְנוּ הָאֲנָשִׁים הַדַּחְלִילִים
שְׁעוּנִים בְּיַחַד
גֻּלְגֹּלֶת מְלֵאַת תֶּבֶן. הָהּ!
קוֹלוֹתֵינוּ הַנִּחָרִים, כַּאֲשֶׁר
אָנוּ לוֹחֲשִׁים בְּיַחַד,
חֲרִישִׁיִּים וְחַסְרֵי-מוּבָן
כְּמוֹ רוּחַ בְּעֵשֶׂב יָבֵשׁ
אוֹ פְּסִיעוֹת עַכְבְּרוֹשִׁים עַל שִׁבְרֵי זְכוּכִית
בְּמַרְתְּפֵנוּ הַצָּחִיחַ

דְּמוּת לְלֹא צוּרָה, צֵל לְלֹא צֶבַע,
עָצְמָה מְשֻׁתֶּקֶת, נִיעַ לְלֹא זִיעַ.

אֵלֶּה אֲשֶׁר חָצוּ
יִשְׁרֵי-מַבָּט אֶל מַלְכוּת-הַמָּוֶת-הָאַחֶרֶת
זוֹכְרִים אוֹתָנוּ – אִם בִּכְלָל – לֹא כִּנְשָׁמוֹת
אוֹבְדוֹת וְנוֹאָשׁוֹת, אֶלָּא רַק
כָּאֲנָשִׁים הַחֲלוּלִים
כָּאֲנָשִׁים הַדַּחְלִילִים.

2.
עֵינַיִם שֶׁאֵינִי מֵעֵז לִפְגֹּש
שֶׁאֵינִי מֵעֵז לִפְגֹּש בַּחֲלוֹם
בְּמַלְכוּת-חֲלוֹם-הַמָּוֶת
אֵלֶּה אֵינָן מוֹפִיעוֹת:
שָׁם – הָעֵינַיִם הֵן
אוֹר-שֶׁמֶשׁ עַל גֶּדַע-עַמּוּד
שָׁם – הָעֵץ יָחוּג
וְהַקּוֹלוֹת
שָׁרִים בְּתוֹךְ הָרוּחַ
רְחוֹקִים וַחֲגִיגִיִּים יוֹתֵר
מִכּוֹכָב דּוֹעֵךְ.

אַל אֶקְרַב יוֹתֵר
בְּמַלְכוּת-חֲלוֹם-הַמָּוֶת
אֶעֱטֶה לִי גַּם אֲנִי
מִן הַמַּסֵּכוֹת הַשְּׁקוּלוֹת
פַּרְוַת עַכְבְּרוֹשׁ, עוֹר עוֹרֵב, כְּסוּת
כְּלוֹנָס בַּשָּׂדֶה
לִנְהֹג כִּנְהֹג הָרוּחַ
לֹא קָרוֹב יוֹתֵר –

לֹא הַמִּפְגָּשׁ הַסּוֹפִי
בְּמַלְכוּת-הַדִּמְדּוּמִים

3.
זוֹהִי אֶרֶץ הַקֵּץ
זוֹהִי אֶרֶץ הַקּוֹץ
כָּאן דְּמֻיּוֹת-הָאֶבֶן
תָּקָמְנָה, כָּאן תַּעָתֵרְנָה
לִתְחִנַּת-יָדוֹ שֶׁל מֵת
תַּחַת נִצְנוּץ כּוֹכָב דּוֹעֵךְ.

הַאִם כָּךְ הוּא זֶה
בְּמַלְכוּת-חֲלוֹם-הַמָּוֶת
לְהָקִיץ לְבַד
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּהּ אָנוּ
רוֹטְטִים מֵרֹב עֶדְנָה
שְׂפָתַיִם אֲשֶׁר תְּנַשֵּׁקְנָה
צָקוֹת תְּפִלָּה אֶל אֶבֶן שְׁבוּרָה.

4.
הָעֵינַיִם אֵינָן כָּאן
אֵין עֵינַיִם כָּאן
בְּעֵמֶק זֶה שֶׁל כּוֹכָבִים גּוֹוְעִים
בְּעֵמֶק חָלוּל זֶה
שֶׁבֶר-לֶסֶת זֶה שֶׁל מַלְכֻיּוֹתֵינוּ הָאֲבוּדוֹת

בִּמְקוֹם-מִפְגָּשׁ אַחֲרוֹן זֶה
אָנוּ מְגַשְּׁשִׁים בְּיַחַד
מְנוּעֵי-מִלִּים
כְּנוּסִים עַל גָּדָה זוֹ שֶׁל הַנָּהָר הַגּוֹאֶה

סוּמִים, אֶלָּא אִם
תַּחֲזֹרְנָה הָעֵינַיִם
כַּכּוֹכָב הַנִּצְחִי
כְּתִפְרַחַת הַוֶּרֶד
מִמַּלְכוּת-דִּמְדּוּמֵי-הַמָּוֶת
זוֹהִי תִּקְוַת
הָאֲנָשִׁים הָרֵיקָנִים.

5.
בּוֹאוּ נִרְקֹד מִסָּבִיב לַבַּרְקָן
מִסָּבִיב לַבַּרְקָן מִסָּבִיב לַבַּרְקָן
בּוֹאוּ נִרְקֹד מִסָּבִיב לַבַּרְקָן
בְּשָׁעָה חָמֵשׁ לִפְנוֹת בֹּקֶר.

בֵּין הָרַעְיוֹן
לְבֵין הַמְּצִיאוּת
בֵּין הַתְּנוּעָה
לְבֵין הַפְּעֻלָּה
נוֹפֵל הַצֵּל

כִּי לְךָ הַמַּלְכוּת

בֵּין הַהַשָּׂגָה
לְבֵין הַיְצִירָה
בֵּין הַתְּחוּשָׁה
לְבֵין הַתְּגוּבָה
נוֹפֵל הַצֵּל

אֲרֻכִּים הֵם הַחַיִּים

בֵּין הַתְּשׁוּקָה
לְבֵין הָעֲוִית
בֵּין הַיְכֹלֶת
לְבֵין הַקִּיּוּם
בֵּין הַהֲוָיָה
לְבֵין הַנְּשִׁיָּה
נוֹפֵל הַצֵּל

כִּי לְךָ הַמַּלְכוּת

כִּי לְךָ הֵם
הַחַיִּים כִּי
לְךָ הַ

כָּךְ בָּא קֵץ הָעוֹלָם
כָּךְ בָּא קֵץ הָעוֹלָם
כָּךְ בָּא קֵץ הָעוֹלָם
לֹא בִּתְרוּעָה, בְּיֶלֶל.

…from "The book of disquiet", 114…

… היו לי שאיפות גדולות וחלומות רחבי יריעה – אך כאלו היו גם לסבל או לתופרת, כי לכל בני-האדם יש חלומות: מה שמבדיל בינינו הוא הכוח לממשם או הגורל שהם יתממשו לנו. …

פרננדו פסואה, ספר האי-נחת, מתוך 114

1977 – Star Wars: Episode IV – A New Hope

מומלץ❽1977 – Star Wars: Episode IV – A New Hope מלחמת הכוכבים- תקווה חדשה– George Lucas

אחד הסרטים המשפעים ביותר. האפקטים שבהם הוא גדוש הציבו רף חדש לכל תעשיית הקולנוע. סצנת הפתיחה הייתה מהממת ובמקום לקחת אותנו לאט אל הסיפור מהתחלה, אנו קוראים כתוביות זזות על המסך לצלילים רבי הוד של פתיחה ולמדים להפתעתנו שלא נראה את ההתחלה אלא סרט זה הוא הרביעי בסאגה של 9 סרטים, כאשר שלושה הסרטים הקודמים עדיין לא יצאו. איזה תעוזה! לוקאס לא נותן לנו להתאושש ומלמעלה פתאום מופיעה חללית שלא נגמרת ואנו נכנסים ישר למרדף, והסאונד ההיקפי היה כל כך מהדהד שממש הרגשת את החללית עוברת מעליך. אני זוכר שהלכתי לסרט הזה עם אחותי בקולנוע "חן" בתל-אביב על כיכר דיזינגוף – וכל האולם ממש שמט את הפה בסצנת הפתיחה. אין מה לדבר לוקאס – אתה יודע לדפוק כניסה.

כמובן שההשפעה של סרט זה לא נגמרה רק באפקטים פירוטכניים – הוא פתח דלת לז'אנרים המערבבים אגדה עם עתיד, מיסטיקה עם מדע ויצר שאיפה לסרטים הבאים לעבור את הרף הגדול מהחיים שהציב. זהו הסרט עם ההכנסות השלישי מאז ועד היום – 775,000,000$ שבמושגים של ימינו מהווה משהו כמו שתיים וחצי מיליארד דולר..

 זה לא סרט עמוק או רציני – יש שיגידו שהוא לקח אופרת סבון ושם אותה ישר ובלי חכמות בחלל. אך בזה הוא גם קיסמו – הדמויות הלא עמוקות בו הן חביבות ונשארו עם התרבות המערבית מאז – שמות כמו לוק סקייווקר, סולו האן, ג'די, אובי וואן קנובי, דארת ויידר, אר-טו-די-טו – רק לשמוע אותם ואתה כבר בתוך הסרט, יושב לך בחללית קטנה הבורחת מנחיל שחור של חלליות של דארת ויידר וצולל לתוך תעלה של כוכב המוות – סצנות שהושפעו מסצנות קרבות אוויר של סרטי מלחמת העולם השנייה..

הסרט הוא גם לא הטוב מכל הסאגה – לטעמי האימפריה מכה שנית לוקח אותו בהליכה – אך זהו הסרט הראשון שראינו, ועוד ב1977 – שפתח את הדלת באופן שאף אחד כבר לא הביט לאחור. סרט שעשה מהפכה ממש.

לוקאס עבד תקופה ארוכה על תסריט הסרט ושינה כמה וכמה גרסאות. חדי העיו יבחינו השפעות רבות – מפלאש גורדון, מהסרטים של אקירה קוראסאווה יוג'ימבו והמבצר הנעלם, מחולית של פרנק הרברט (דיוויד לינץ' שעשה את חולית ב-1984 התלונן פעם שמלחמת הכוכבים לקח יותר מדי רעיונות מחולית) ואפילו מהקוסם מארץ עוץ.

כשצולם, האווירה בצוות הייתה שזה סרט לא רציני, מיועד לילדים ולא צפו לו הצלחה גדולה. אפילו לוקאס חשש מכשלון הסרט וחשב למשל שמפגשים מהסוג השלישי של ידידו ספילברג שנעשה באותו זמן הוא סרט הרבה יותר טוב. בהצגה מוקדמת לסרטו ביפן כאשר הקהל נשאר שקט לאחר הקרנת הסרט, לוקאס נעשה ממש מודאג – עד שהסבירו לו שבתרבות היפנית זהו הכבוד הגדול ביותר שסרט יכול לאחל לו. כל החששות התבדו והסרט היה הצלחה אדירה – גם בקופות וגם בתודעה. ג'יימס קמרון לאחר שראה את הסרט עזב את עיסוקו בתור נהג משאית ופנה לעולם הקולנוע – וכך יש לנו את אווטאר. במאים גדולים אחרים הושפעו גם-כן עמוקות ממלחמת הכוכבים – כמן כריסטופר נולן שאמר שהסרט היווה לו השראה להתחלה, ורידלי סקוט אשר התרשם מאוד מסגנון החלליות של לוקאס (במלחמת הכוכבים היה חידוש לאותה תקופה – החלליות נראו כמשומשות, ולא חדשות) וכך יצר סגנון ראליסטי של מדע בדיוני בהנוסע השמיני ובלייד ראנר.

ראיתי את הסרט מספר פעמים (כמובן) – והוא עדיין מהלך קסמים עליי.

1977 – Special Day

מומלץ❾1977 –Una giornata particolare  Special Day יום מיוחד – Ettore Scola

אטורה סקולה מביים את מרצ'לו מסטרויאני וסופיה לורן. זהו זוג מהאגדות כשמדובר עליהם על מסך אחד. אני מת להסתכל עליהם ביחד – יש שם כימיה נפלאה. הם נכנסים לדמויות, הם מפתחים אותם, הם גם מפרים האחד את השני. לראותם זהו תענוג צרוף.

הבימה היא רומא 1938. היטלר בא לבקר אצל מוסוליני וכולם הולכים לראות את המצעד שמתקיים לכבוד המפגש. בניין המגורים – שהוא הסצנה המרכזית בו מתרחש הסרט – נשאר כמעט נטוש חוץ מעקרת הבית – לורן ועוד דייר – מסטרויאני – כולם כבר הלכו.  וכך לאט לאט פתאום מתחילה ההיכרות והם מדברים, משתפים. מתקשרים. לורן היא עקרת בית, לא משכילה, משועממת, עם דעות פשיסטיות – ומי לא היה באותה העת באיטליה? ומסטרויאני מתברר כשדרן רדיו שפוטר מעבודתו, לא מחבב נאצים ובנוסף לכל – הומוסקסואל. למרות חילוקי השקפת העולם והמחלוקות – משום מה הם מוצאים את עצמם ביחד, אולי בגלל הבדידות של כל אחד לחוד יש להם כמיה לביחד הזה, לאי האפשרי הזה אפילו עד כדי בלתי יאומן של יחסים אינטימיים. עד שבאים לעצור אותו. ואח"כ כולם כבר שבים מהמצעד. בעולם ותקופה כה מטורפת, בעולם בלתי אפשרי כשהיטלר בא למוסוליני, כשהטירוף בא אל הרנסנס – גם האינטימיות עם הומוסקסואל והקירבה אף לרגע לא נשמעים כבר דמיוניים ומטורפים.

סרט עם הרבה אנושיות ומשחק מעולה.

…from "The book of disquiet", 111…

ערפל או עשן? האם עלה מן הארץ או ירד מן השמים? זה לא היה ידוע: זה דמה יותר למחלה של האוויר מאשר לירידה או לנביעה.

…

היה אשר היה, אי-שקט עכור חלף בכל הנוף, אי-שקט שהיה עשוי שכחה והעלמה מרככת. זה היה כאילו השקט של השמש הרעה נטל לעצמו גוף בלתי מושלם. ניתן היה לומר שעמד להתרחש דבר-מה ושבכל מקום היתה אינטואיציה שבגללה התמסך הנראה-לעין. …

פרננדו פסואה, מתוך ספר האי שקט, 111

1975 – Three days of the Condor

מומלץ❽1975 – Three days of the Condor שלושת ימי הקונדור– Sydney Pollack

 

זהו עיבוד לספרו של ג'יימס גריידי מ-1974 באותו השם. מדובר במותחן ריגול פוליטי עשוי היטב, על קונספירציה בתוך סוכנות הביון האמריקאית. קבוצה שלמה של חוקרים לא מזיקים של סוכנות הביון מחוסלת בניו-יורק, למעט אחד – תחת שם כינוי קונדור – אשר בטעות נשאר בחיים. הסרט עוקב אחרי ניסיונות שלו להישאר בחיים. משתתפים רוברט רדפורד, פיי דאנאווי, מקס פון סידוב. זה לבד כבר סיבה כבדת משקל לצפות בסרט. אך מה שעושה אותו למומלץ זה הסגנון הראליסטי שיצר הבמאי סידני לומט בסרט הקונספירציה זה – ההקפדה על פרטים, השמירה על איפוק רגשי, האינטלגנטיות המושקעת בעלילה – כל זה יוצר תחושה אמינה לגמרי ואתה תוהה האם מיקרים דומים אכן קרו. היום, לאחר וויקיליקס, לאחר סנואדן, ולאחר קנוניות בתככי המטה במקרה של הרמטכ"ל אשכנזי – אתה כבר לא תוהה יותר. זה כבר לא נשמע כמו סיפור הקונספירציה. ולמעשה כבר אז, באותה תקופה בערך, בפרסום שערוריית ווטרגייט בארה"ב, הסיפור כבר נשמע אמין לגמרי. זה מה שעושה את הסרט – האמינות. כל כך מותח, מסקרן ואמין.

1975 – Dersu Uzala

מומלץ❾1975 – Dersu Uzala שומר היערות– Akira Kurasawa

זהו סרט לא רגיל של קורוסאווה. קודם כל זוהי הפקה סוביטית – יפנית. זהו גם סרט שלא דובר יפנית (רובו רוסי). ולבסוף זהו ניסיון יחיד שלו בצילום של סרט 70 מ"מ (למי שלא מודע – זהו צילום באיכות מאוד גבוהה למסך רחב. בגלל הטכנולוגיה היקרה, סרטים ספורים משתמשים בטכניקה זו – בעיקר למסך IMAX). זהו גם סרט ראשון לאחר ניסיון התאבדות כושל של קוראסאווה. מדובר על גרסה קולנועית לזכרונות של מגלה ארצות רוסי וולדימיר ארסיניב על מסעותיו בחבל ארץ אי שם במזרח הרחוק הרוסי, ועל איש מקומי בשם דרסו אוזלה. זהו סרט שניתן לכמה וכמה פירושים. אפשר לראותו כפשט גמור וליהנות מהסיפור האנושי, מאהבת הרעים המתפתחת בין דרסו אוזלה לבין ארסיניב, מהרפתקה גדולה של רוסיה בסיביר. אני אישית אכן כך ראיתי את הסרט ומבלי להעניק לו פירושים אחרים. אך בהחלט אפשר לראות את הסרט כעל סיפור הזדקנות כואב – דרסו אוזלה היה חי חיים מלאים ושלמים אם כי מסוכנים לטעמו הבורגני המודרני של יושב פרברי הערים, ואז, עם ההזדקנות, כבר קשה לקבל את העולם שדוהר קדימה כרכבת שלא ניתן לעצרה, ודרסו כבר זקן מדיי ע"מ לקפוץ על הרכבת הזו ונשאר כהפרעה על מסילה שבה החיים המודרניים פשוט דורסים אותו. ויש אף כאלו שלוקחים את הסרט לכיוון מניפסט של ירוקים – נושאים כמו הגנת הסביבה, כמו האלטרנטיבה מול הקדמה המודרנית הדורסנית – דרסו חי כמו דג במים בשיתוף עם הטבע והתמזג עם הטונדרה באופן מושלם – למעשה הוא היה חלק מהטבע עצמו. אך חיי השותפות הללו נרמסים ע"י רצון האדם לשלוט בטבע ולהכניעו למטרות לא ברורות של קידמה אנושית אשר תוצאותיה הרות אסון למושגים כמו שיתוף ומיזוג, והמקסימום שציביליזציה מוכנה לסבול זהו "שילוב" – כמובן בתנאים של הכיבוש האנושי. אני לא בטוח שקורוסאווה אכן חשב במושגים כאלו כאשר עשה את היצירה הזו. אבל אי אפשר להתעלם מהיופי המרהיב,מהעצמה של הטבע, מהגודל והרוחב של הטונדרה הרוסית  מול קומץ שברירי של אנשים – זהו כן שיר הילל להדר הטבע, לידידות שצמחה – וקשה להישאר אדיש מול השילוב העצמתי הזה