2012 – God's Neighbors

שווה ❼ 2012 – Hamashgihim  – God's Neighbors  המשגיחים – Meni Yaish

יש לו לא מעט עם אפס ביחסי אנוש (או שאולי הפוך, הרי הוא נעשה קודם לסרטה של טליה לביא). דמויות סטראוטיפיות אך כאלו שכולנו מכירים, קולאז' בת-ימי בן זמננו. הדמויות של חבדניקים עם המוזיקה ממש כאן – זה לא סרט, זו הצצה מהחלון.

וההצצה הזאת מציגה כמה חבדניקים שמשליטים את הכבוד לדת, כבוד למסורת, צניעות ומסירות לשבת בכוח הזרוע ואם צריך גם עם נשק. שבת שלום וברוכים הבאים לבת ים הדתייה ומי שלא מוצא חן בעיניו – שיזהר. אך הפושטקים האלו הם לא סתם עבריינים צעירים בסגנון התפוז המכני – יש להם מטרה, והמטרה קדושה. שבת שלום.

ומכיוון שכך, יש להם סיכוי לגאולה, והיא אכן לא מתמהמהת ובאה. משחק מלהיב ומצויין, שווה כל דקה.

שבת שלום.

2011 – The Ledge

שווה ❻ 2011 – The Ledge  על הקצה – Matthew Chapman

זה מתחיל כמו מותחן משטרתי. שוטר נקרא לטפל במיקרה של בחור המאיים לקפוץ מהבניין. לכאורה, לא מקורי, אמנם עצוב ופורט על מיתרי הנשמה בהפיקם שיר רחום, אך די מהר הסיפור מתחיל להיות ללא מוצא – הבחור רוצה לקפוץ על מנת להציל חייו של אדם אחר, אתם מבינים. ואז הדרמה המותחת לובשת גלימת וויכוח דתי-אתאיסטי עם חשיפה הדדית בין כל הדמויות. מסקרן.

2011 – Monsieur Lazhar

 

שווה ❻ 2011 – Monsieur Lazhar אדון לז'אר– Philippe Falardeau

אדון לזר הוא מורה מחליף בבית ספר במונטריאול. בית הספר הוא מאוד פוליטיקלי קורקט, ואדון לזר הוא מהגר אלג'יראי. המפגש הזה הבין תרבויות הוא כל כך מסקרן ואנושי שקשה להתנתק מהמסך. הצרפתית שונה, המנהגים שונים, האנושיות אסורה ומה שמותר – זה רק על פי הספר. מצב זה מפגיש כמה מישורים של מציאות – מציאות הפוליטיקלי קורקט, מציאות של אדון לזר, מציאות שבפועל ומציאות של דרמה אישית. שווה צפיה.

2010 – Waste Land

שווה ❼ 2010 – Waste Land אמנות בזבל– Lucy Walker, Karen Harley, João Jardim

אתם בוודאי מכירים את המושג ללקט. כן – בימי קדם הגברים היו צדים חיות, והנשים היו מלקטות. כך הם השיגו מזון, בעבודה קשה, על פני שטח גדול, מעץ לשיח, עם ניסיונות הרי גורל מה אכיל ומה לא. עכשיו תסתכלו על הסרט. מזבלה ענקית. פאתי ריו דה ג'אניירו. חבורה של אנשים נוברים בזבל ומחפשים סחורה עוברת לסוחר – פלסטיק, מתכת – כל דבר שניתן למחזר. זאת הפרנסה שלהם. מזה הם חיים. הסרט הוא על אמן ויק מוניז – שבסופו של דבר נהיה צלם – והסרט התיעודי הזה עוקב אחר עבודתו הצילומית באתר הזבל של ריו. סרט מסקרן, על אדם המוכן לראות יופי בזבל, על סיפורי המלקטים – אחת מעבודות התיעוד המעניינות שראיתי.

2010 – In a better world

שווה ❻ 2010 – Havnen  In a better world  בעולם טוב יותר – Susanne Bier

זהו סרט מעניין. יש כאן מפגש מקוטב. דנמרק. אפריקה. הקוטביות עוברת לאורך כל הסרט. רופא דני ממוצא שוודי מחלק את זמנו בין דנמרק ומשפחתו המתנדנדת לבין אפריקה בה הוא משמש רופא באחד המחנות. בדנמרק הוא פוגש אלימות. באפריקה הוא פוגש נשים הסובלות מאלימות ברוטאלית. כל הסרט הוא על מפגש של האכזריות עם טוב לב, ועם הדילמה המוסרית ההכרחית במפגש מסוג זה. הסרט גם מנפץ כדרך אגב את התפיסה שדנמרק היא מקום אידילי, ושבכלל, יש מקומות אידאליים. מקומות כאלו קיימים בעולם טוב יותר. כאמור, מעניין.

2010 – Flipped

שווה ❻ 2010 – Flipped הפוכים – Rob Reiner

זה לא אני והחברה הנהדר של רוב ריינר. לא, זה לא. אך עם זאת, זהו גם כן סרט על התבגרות, העשוי היטב ומסופר בצורה טובה. הפעם מדובר בילד וילדה, היא מאוהבת בו, הוא מנסה להתחמק. וכך זה נמשך הרבה זמן עד שבכיתה האחרונה של התיכון, המצב מתהפך, היא מאבדת כל עניין בו והוא פתאום מפתח רגשות. זהו סיפור על אנשים החיים הרבה זמן ביחד אך לא מכירים האחד את השני על אמת. והרבה הזמן הזה יוצר אינטימיות לא רצונית המגשרת על הניגודים ומאפשרת היכרות מחדש. הסרט לגמרי מכניס אותך פנימה , מערב, מרגש ואוהד. כאמור, לא, זה לא אני והחברה. אך שווה בכל זאת

2009 – Lie to me

שווה ❻ 2009-2011 – Lie to me  שקר לי

סידרה מאוד מסקרנת עם קונספט נהדר על גבול הפסאדו-מדעי. אם בעבר היו סדרות בהם פסיכולוגים היו בשירות המשטרה, רואי עתידות למיניהם, מדענים (הכול שואב מהבלש הפרטי העוזר לאנשי החוק – כן, שרלוק הולמס). כאן מדובר בד"ר קאל לייטמן, פוליגרף אנושי מהלך, היודע לקרוא אנשים ע"י שפת גוף ומיקרו-הבעות – הוא הקים חברה, ומשכיר את שרותיו. הוא נותן הרצאות ויעוץ הן למשטרה והן למגזר הפרטי. כמו שפעם אינספקטור במשטרה באחד הסרטים אמר – כולם אשמים, תפקידנו למצוא במה, הרי כאן הנחת היסוד היא שכולנו משקרים. אז אם כולנו משקרים – מה זה מעניין הפילוגרף? אה… כולנו משקרים, אבל מה שמעניין הוא למה אנחנו משקרים. וכאן בא לעזרתנו טים רות, שמשחק באופן משכנע את קאל לייטמן.  כל פרק הוא עצמאי לגמרי ונע  באותה מתכונת מנצחת – פיענוח מוצלח של מיקרה המוצג. אז באיזשהו מקום זה די חוזר על עצמו והדמויות לא מתפתחות יותר מדי – כך שלדעתי אפשר לראות עונה ראשונה, ולהמשיך (לעונה השנייה והשלישית) רק אם מתמכרים.

2007 – Elizabeth the Golden Age

שווה ❻ 2007 – Elizabeth the Golden Age אליזבת: תור הזהב – Shekhar Kapur

זהו המשך לסרט קודם "אליזבת". הפעם על תקופה מאוחרת של המלכה אליזבת. יש לציין שמבחינה היסטורית הסרט לקח על עצמו חירות לא מבוטלת לשנות דמויות, להוסיף דמויות, להזיז תאריכים ומה לא. למשל בזמן המאורעות בסרט המלכה אליזבת הייתה צריכה להיות בת 52. אך עם זאת, היא חוזרה במרץ ע"י בני מלוכה של אירופה ע"מ לאחד כוחות ולהוליד ילדים. מה עוד, שבסרט נרמז בצורה לא משתמעת לשתי פנים על יחסים או לפחות רגשות רומנטיים בינה לבין סר ריילי – מה שמאוד לא סביר. וכו' וכדומה. קייט בלנשט אמרה שהיא מזועזעת מהילדים שלנו החושבים שסרט הוא ההיסטוריה, כשלמעשה זו בדייה. אך הבמאי מחזיק בדעה של היסטוריה שהיא היא בדיה ועניין של השקפה וצדדים יריבים בהיסטוריה יזכרו אותה באופן שונה (הוא רמז לבסיס של הסרט – המאבק בין פרוטסטנטים וקתוליים).

אני לא שותף לדעות הבמאי שנותן חירות למעשה לשנות את ההיסטוריה על פי משב הרוח התקופתי (למשל מה שכיום הפולנים מנסים לעשות על חלקם בשואה). אז למה בכל זאת אני מזכיר את הסרט כשווה צפייה? טוב, ראשית הוא מלא בצבע ותפאורה נהדרת תקופתית – ואני אוהב סרטים היסטוריים ופרטנות בתיאורים. ושנית, והסיבה החשובה באמת – זאת קייט בלנשט הנהדרת עם תצוגת משחק משובחת. תענוג.

2005 – The Squid and the Whale

שווה ❻ 2005 – The Squid and the Whale חיים בין השורות – Noah Baumbach

דרמה על משפחה מתפרקת בברוקלין, ניו-יורק. נוח באומבך כתב וביים בהשפעת חוויותיו כילד, כשההורים שלו התגרשו. דרך אגב, ווס אנדרסון – עוד במאי שמשפחות מתפרקות מהווה נושא מרכזי ביצירתו – הפיק את הסרט. הסרט מביא את החוויות של משפחה מתפרקת אל המסך בצורה בלתי אמצעית, ללא המסנן השופט של נקיטת צד זה או אחר – אלא מעביר אותנו בתוך רכבת תיירים הצופים מן החלונות אל תוך הבתים שחלונותיהם פתוחים לראווה.  כן, יש משהו בסגנון כזה בסידני, גם בפריז אפשר לטייל כך – אך זה קצר וכאן זה נמשך באורך הסרט.  כן – רואים הכל, אין פירוש המסביר מה טוב ומה לא טוב, אתה מרכיב את התמונה.

2005 – The Prize Winner of Defiance, Ohio

שווה ❼ 2005 – The Prize Winner of Defiance, Ohio זוכת הפרסים מדיפיאנס, אוהיו – Jane Anderson

זהו שיר הילל לעקרות הבית של אמריקה של שנות החמישים והשישים, עקרות בית בעיירות קטנות, עקרות הבית המגדלות עשר ילדים, מחזיקות את הבית, ומנסות להביא קצת יותר כסף ע"י הכשרון שיש להן, עקרות הבית שתקועות במצב שכיום קיים אולי רק בבני ברק, וממשיכות לסחוב את כולם בכבוד, יושר ואהבה, עקרות הבית שלא נותנים להן מדליה כי מה הן כבר עשו? גידלו כמה ילדים? עקרות הבית שבלעדיהן ובלי הנחישות האין סופית שלהם הכל היה מתפרק, עקרות הבית ששמות בכיס הקטן את כל המנהלים באיך לנהל צוות וכ"א, עקרות הבית שבא לך להגיד להן תודה, תודה שאתן כאלו, תודה שאתן נתתן לאנושות להתקיים, תודה שאתן סובלות אותנו הגברים הדביליים, תודה לכן על הכל. כפי ששמתם לב, אהבתי את הסרט. שווה.