הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיונים חודשיים: ספטמבר 2014

1999 – Sweet and Lowdown

מומלץ 1999 – Sweet and Lowdown מתוק ומרושע – Woody Allen

Sweet & Lowdown boxDVD out

ג'ז ו-וודי אלן. אין זה סוד שזאת אהבה ארוכת שנים – וודי הוא קלרניסט ג'ז ואוהב שרוף של המוזיקה הזאת. וודי אלן נולד בשם אלן סטיוארט קוניגסברג. הוא לקח את השם "וודי" לכבודו של קלרניסט ג'ז בשם וודי הרמן. וודי אלן הוא מוזיקאי פעיל ועל הבמה כבר משנות השישים. פסי הקול של הסרטים משופעים בקטעי המוזיקה שהוא מבצע, יש לו להקת ג'ז שהייתה מופיעה בקביעות פעם בשבוע שנים על גבי שנים, הוא הופיע במספר פסטיבלי ג'ז, פס הקול של בננות הוא בביצוע הלהקה שלו – בקיצור וודי אלן בזמנו הפנוי מהמוזיקה היה מביים ומשחק בסרטים. זאת רק שאלה של זמן, אם כן, עד שג'ז כנושא היה מזדחל לסרט שלו. והנה הוא כאן – מתוק ומרושע זהו סיפור על גיטריסט ג'ז השני הטוב ביותר בעולם – כמובן המקום הראשון שמור ל ג'נגו ריינהרט – גיטריסט ענק ששלט ביחד עם הלהקה שהקים עם סטפן גרפלי בפריז במשך יותר מעשור באמצע המאה העשרים – ואשר המציא סגנון נגינה המזכיר נגינה צוענית – הוא היה גאון מוזיקה, ונחשב לאחד מגיטריסטי הג'ז הטובים אי פעם – וזאת למרות שהיה למעשה משותק בשתי אצבעות ידו השמאלית. בחזרה לסרט – גיבורנו הגיטריסט העריץ עמוקות את ג'נגו ורק בגלל זה השתחצן שהוא הגיטריסט הטוב השני בעולם. הסרט עוקב אחריו – שהיה אלוהי במוזיקה ועל הבמה – אך בחייו לא היה מוצלח במיוחד ולא מפותח די רגשית. וכך הוא מנהל אהבת חייו עם כובסת אילמת שהיא אהבת חייו, אך הוא לא בוגר מספיק לזהות את זה בזמנו. ככה זה – אתה לא יודע מה יש לך אלא רק אחרי שאיבדת את זה. וכך רק בסוף הסרט הוא מודה לעצמו "טעיתי!". בקווים כללים סיפור מזכיר באופן עמום את לה סטרדה של פליני – שגם שם הגיבור הבין שאהבת חייו נמצאת איתו – אלא רק לאחר שאיבד אותה. הסרט עשוי באופן מסקרן ומעניין כאשר הוא מוצג במעין סקירה דוקומנטרית של חיי הגיטריסט – וודי אלן אהב לשחק בסגנון כזה ויש לו עוד סרט שהוא משתמש בסגנון – עם ראיונות כביכול על דמות הגיבור השזורים בתוך הסרט עצמו. אך לטעמי מה שעשה את הסרט זה באמת האהבה למוזיקה ששופעת לאורך כל אורכו, והמשחק המשובח של שון פן וסמנתה מורטון (שהאפילה על אומה טורמן שגם היא שיחקה כאן). משחק כל כך משובח שמרתק אותך למסך ומעביר אליך את מסך הרגשי האופף את הסרט הנושם מוזיקה והוויה אנושית.

מי שרוצה להתענג על המוזיקה של גיטריסט מס' אחד בעולם – הנה קטע בשם דפני בביצועו

https://www.youtube.com/watch?v=4E0cYWv9hp4&list=AL94UKMTqg-9CCRkdF43UvRavGxavw8j7V&index=10

…from "The book of disqueit", 140…

משום שאני בגודל של מה שאני רואה

ולאו דווקא בגודל של גובה קומתי

פרננדו פסואה ספר האי-נחת מתוך 140 (וגם מתוך כל חלומות העולם)

1999 – The Color of Paradise

מומלץ 1999 – Rang-e khoda  The Color of Paradise צבע גן העדןMajid Majidi

the color of paradise 1

בתרגום מילולי שם הסרט הוא הצבע של אלוהים. ואכן, אם לשים משקפיים מתאימות, האלוהים נמצא בסרט – אך לא בגלוי, במוסתר. כמובן שאפשר לראות את הסרט בלי ליווי של אלוהים – וכך גם אני ראיתי אותו, אך צריך לזכור שהבמאי האיראני הידוע הוא איש מאמין אדוק, כך שהוא עשה את הסרט עם המשקפיים שלו. מדובר בעקדת יצחק מעוותת – מוחמד הוא ילד עיוור, שלומד בבי"ס מיוחד בטהרן, כאשר אביו האלמן גר בכפר ומנסה למצוא כלה, וכך האב, ע"מ להגדיל את סיכוייו להינשא, מנסה להצניע את העובדה שיש לו בן עיוור, שהוא מאמין עלול להניע נשים מנישואין אליו. וכך שהוא מקריב את בנו (בצורה מטפורית) אך לא למען אלוהיו, אלא מטעמים אגואיסטיים. וכך מסתובב הסרט סביב חוסר האהבה של האב, המתייסר בגלל שהוא מרגיש כך, והסביבה. העיוורון של הילד מעצים באופן מיסטי כמעט את פס הקול של הסרט שבו אנו חשופים לקולות של הטבע מסביב למוחמד עם הרוח השורק, המים המצטלצלים, עם ציוץ הציפורים, עם אוושת העלים, עד שבאיזשהו שלב כבר נדמה לנו שאנו רואים את הקול בתור צבע. הצילומים מוסיפים לחוויה המיסטית הזו בצבעים אמתיים. החיפוש של מוחמד אחר הצבע של האלוהים דרך אוזניו הוא מול עיננו, על המסך עצמו, והוא לא רואה – אך הוא כן מרגיש, הוא מרגיש את חוסר האהבה של האב, הוא מרגיש איך גוזל נופל מהכן, והוא, עיוור, מוצא אותו, מטפס על העץ ומחזיר אותו לביתו, הוא מרגיש את האוויר כשהוא רץ עם אחיותיו בשמחת גן עדן בשדות פרחי הבר – הוא חי ורואה אולי יותר מאביו. זאת דרמה נוגעת ללב ואף לעתים אף קשה רגשית של הקולנוע האיראני– ורדידות ערכית של תרבות הצריכה המערבית ניכרת כאן מאוד (ז"א אין זכר לה בסרט וטוב שכך) – משב רוח מרענן בנוף התרבותי של הקולנוע בימינו

the color of paradise 2

1998 – The Truman show

מומלץ 1998 – The Truman Show המופע של טרומןPeter Weir

truman 1

המופע של טרומן מתכתב ממש באון ליין עם פלזנטוויל (שניהם נעשו באותה שנה). וזאת לא מכיוון שהם דומים, אלא מכיוון שהם שונים כל כך, למעט הרעיון המרכזי שהיחיד יכול לחולל שינוי, ולעובדה ששניהם מדברים על גיבורים החיים בתכנית הטלוויזיה. כאן הדמיון נפסק.

למי שעדיין לא ראה, אני מציע להפסיק לקרוא כאן ופשוט לרוץ ולראות. לקרוא אפשר אח"כ.

המופע של טרומן מעביר ביקורת נגד תכניות הראליטי. מעביר ביקורת? האמת היא שהוא מנבא אותם. האח הגדול יצא רק שנה מאוחר יותר באמריקה. הסרט לא מעביר ביקורת על קהל הצופים – הוא דווקא מראה את הקהל באור אוהד של אנשים פשוטים קשי יום שתכנית הראליטי מכניסה להם עניין וריגושים לחיים (מה שלדעתי, כמובן, זו התחנפות וסימון מטרה להיות רב מכר – כך שחוסר הביקורת על צרכני הריאליטי הוא מגמתי בלשון המעטה) – אלא מתמקד בביקורת על המדיה ועל הכוח שיש למי שעומד בראש הפירמידה – אמנם זו ביקורת מאוד נכונה, אך גם כאן זו התחנפות לקהל – הרי מה אופנתי יותר מאשר לתקוף את התקשורת ומי שעומד בראשה. לפי דיברי הבמאי: "תמיד הייתה השאלה הזאת – האם הקהל נעשה מטומטם יותר? או אנחנו, עושי הסרטים, מתנשאים עליו? האם זה מה שהם רוצים? או האם זה הוא מה שאנחנו נותנים להם? אך הציבור נהר לסרט שלי בהמוניו. וזה מוכרח להיות מעודד." אני אישית לא הבנתי מה זה בדיוק מעודד – האם הבמאי מבין שזה מה שהקהל רוצה? אך זה לא פותר את הסוגיה עליה דיבר הבמאי – טמטום הקהל והגישה הפטרונית של עושי דעת הקהל… הייתכן שדיברי הבמאי הם  התנשאות מתוחכמת הבאה להתחנף לאותו הקהל שברוב טמטומו מפרנס אותו? טוב, זה ציני מידי, אך האם?

הסיפור הוא לא פחות ממדהים – תאגיד תקשורת מאמץ ילד, ובונה לו עולם משלו, בו הוא גדל, ו-5,000 מצלמות עוקבות אחרי כל מה שהוא עושה – וכך יש תכנית ראליטי אולטימטיבית, בו הגיבור הראשי לא משחק, אלא חי, ואף לא חושד שהוא חי בתכנית טלוויזיה, וכל העולם עוקב אחריו. על התכנית הזדונית מנצח היוזם – קריסטוף. וכך הוא בנה גן עדן קטן, בו הוא מנסה לעשות רק אושר ל-טרומן (משחק נהדר של ג'ים קארי, שמראה שהוא גדול לא רק בקומדיות) עם רווחים נכבדים כמובן. כל הסביבה מלאהtruman 2 בשחקנים, בסצנות מבויימות – כמעט שום דבר לא מושאר ללא השגחה, וכל מה שקריסטוף מצפה מטרומן – שהוא יחיה את חייו, שיראה אמוציות ויהיה מאושר. וטרומן – בחור חביב – אכן עושה את מה שמצופה. אך כמצופה מאיתנו, לא לאורך זמן – הוא מתחיל לחשוד שמשהו לא בסדר ומתמרד.

כמובן שאפשר לחפש חורים בכל הסיפור (למשל – מדוע זה לקח לטרומן 30 שנה להתחיל לחשוד שמשהו לא בסדר? למשל – למה טרומן בכלל חושד, הרי אין לו מציאות להשוואה, איך הוא בכלל מסוגל לתפוס את ה"לא בסדר"? למשל – אז מה אם משהו חשוד? הרי רוב חיינו אנו נתקלים במשהו חשוד בסביבה – אך זה לא גורם לנו להתמרד, וכו') – אך זה היה הורס את הסיפור הנהדר הזה (התסריט הוא של אנדריו ניקול, שכתב לפני כן את הסרט הנהדר מה קרה בגאטקה ועוד יכתוב סרט טוב אחר עולם הזמן).

אגב, האהדה היא כמובן עם טרומן על ההתמרדות, אך גם עם קריסטוף במידה מסוימת – אמנם הוא מצטייר כמפלצת שמשחקת ככה עם גורל האנשים – אך הוא זה שבנה את כל עולמו של טרומן וטרומן היה במידה מסוימת יציר כפיו – והוא היה האלוהים של עולמו של טרומן. וכך, מרד האדם באלוהיו משאיר את האלוהים  ללא האדם, בודד, נשלל מהעולם שהוא ברא. זה נותן עוד כיוון מחשבה –  איך זה שאנשים מאמינים לא מתמרדים נגד האלוהים? איך זה שהם מסוגלים לסבול שהם הונדסו לחיות במין מופע של טרומן הפרטי שלהם? השאלה הזו הטרידה אותי כשהייתי צעיר, ולפעמים מתעוררת מחדש כשאני צופה בסרטים כמו זה.

סרט מעורר מחשבה. ולא רק. ב-2008 כבר היה ידוע על כמה עשרות מיקרים פסיכיאטריים שבהם האנשים האמינו שהם חיים בתוך תכנית ריאליטי. המחלה הסכיזופרנית הזו כונתה בשם חיבה – סנדרום טרומן.

…from "The book of disqueit", 132…

בשבילנו, החיים הם מה שאנו קולטים מתוכם. בשביל הכפרי, ששדהו הוא לו הכל, השדה הזה הוא אימפריה. בשביל הקיסר, שהאימפריה שלו עדיין אינה מספיקה לו, האימפריה הזו אינה אלא שדה. לדל יש אימפריה; לגדול יש שדה. לאמיתו של דבר, אין לנו משלנו אלא תחושתינו. עליהן, ולא על מה שהן רואות, אנו צריכים לבסס את מציאות חיינו.

פרננדו פסואה ספר האי-נחת, מתוך 132

1998 – Pleasantville

מומלץ 1998 – Pleasantville פלזנטוויל – Garry Ross

pleasantville 1

תארו לכם עולם בו אבא תמיד יודע מה נכון, אימא היא האחראית הבלעדית על המטבח, ארוחת הערב תמיד באותה השעה וכל המשפחה סביבה, יום יום. כולם עובדים, כולם נחמדים לכולם, והעבודה של מכבי אש היא להוריד חתול מהעץ. אין קללות, אין פשע, אף אחד לא חותך אותך בכביש, מזג האוויר תמיד אידאלי, וכן, אף אחד לא משתמש בשירותים, והמיטות הן נפרדות. ברוכים הבאים לפלזנטוויל, סיטקום אמריקאי משנות חמישים, על האידאל של החיים האמריקניים בפרוורים, כפי שמשתקף במסך הטלוויזיה. בשחור לבן. האידיליה הזו, אשר עומדת כאנטיתזה לחיינו המודרניים והדקדנטיים, ומהווה מושא געגועים נוסטלגיים של כל אלו המרגישים בזמנינו הקשים שחיתות מוסרית ואיבוד ערכי, האידיליה הזו עומדת להתערער כאשר 2 בני טיפש עשרה משנות התשעים פתאום מוצאים את עצמם בתוך הסדרה.

הרעיון של חציית הקווים בין המסך למציאות, בו האנשים יכולים פתאום להיכנס את המסך, או לצאת ממנו אל המציאות – הוא רעיון לא חדש –Pleasantville 2 הוא כבר נוסה בשושנת קהיר הסגולה ע"י לא אחר מאשר וודי אלן. כמו כן הווריאציה על נושא של מציאות מהי גם כן זכה לעיבוד מדהים באותה השנה בדמות סרט עיר אפלה. החיים בתוך סרט גם זכה באותה השנה לעוד סרט נהדר – המופע של טרומן. אך כאן הוא זוכה לטיפול נהדר – הן בסגנון והן בביקורת חברתית. הסגנון באמת שבה את עיני ולבי – השימוש בשחור לבן מול הצבע, הקוטביות שבה משחקים בסרט היא כל כך פשוטה, אך כל כך גאונית שזה תענוג לצפות בסרט. לגבי ביקורת של עולם הנוסטלגיה עם הערכים שלו – ובכן, אפשר כמובן להתחיל ולבדוק ולפרק את זה לנושא נושא (למשל אולי האנשים נחמדים כי הם לא התמודדו על אמת עם אתגרים, למשל הגזענות של אמריקה הלבנה, ועוד ועוד) – אך ביטא את זה בצורה קולעת הבמאי גרי רוס בעצמו: "הסרט הוא על כך איך ההדחקה העצמית סוללת את הדרך לדיכוי פוליטי… כאשר אנחנו פוחדים מדברים מסוימים בעצמנו או אנחנו פוחדים מהשינוי, אנחנו מעבירים את הפחדים לדברים אחרים, והמון מצבים חברתיים מכוערים יכולים להתפתח". הסרט הוא לא נגטיבי, נהפוך הוא – הוא מאמין שהיחיד מסוגל לחולל שינוי, זהו סרט שעושה הרגשה טובה. חכם, מעניין, מרגש, וסה"כ מראה שהכל בסדר בעולם Pleasantville 3שלנו, ושהנוסטלגיה אל העבר אולי נובעת גם מחוסר יכולתנו להכיל את השינוי המתחולל. סרט גדול.

1998 – Dark city

מומלץ 1998 – Dark City עיר אפלהAlex Proyas

 dark city

עיר אפלה זהו לא סתם סרט מדע בדיוני, זהו ארוע תרבותי. אפשר לכתוב עליו מכל מיני כיוונים, לפרש משלל זוויות, להתמקד מתוך מגוון נושאים – וזה מכיוון שהסרט מושפע מכל כך הרבה חומרים, מכיל בתוכו עושר רעיוני, וגם מהווה מקור השפעה לא קטן. אפשר להגיד שהוא סרט מדע בדיוני אפל, כמו בלייד ראנר ומושפע גם ממטרופולים. אפשר להגיד עליו שהוא סרט מסוגנן מאוד, ושווה לצפות בו רק עבור העיצוב. אפשר להגיד שהוא סרט על עיר כמו בלייד ראנר או האלמנט החמישי ניסו לשרטט – רק שהוא הלך רחוק יותר מהם ומבחינה עיצובית יצר אחת הערים הבלתי נשכחות בקולנוע – עיר שהיא לא אירופאית ולא אמריקאית, עיר שהארכיטקטורה שלה שרויה באפלה תמידית – כי אין קרן אור שמש אחת החודרת או מאירה את המדרכה, עיר שמוארת תמיד בתאורה מלאכותית – עיר עם קסם אפל ותחושת ניכור, עיר שהיא בית ושהיא גם זרה לנו, עיר שהיא הפכה לכמעט הגיבור המשני של הסרט, ולא רק מופיעה בו כסתם תפאורה. ייתכן שהיא מושפעת מתפיסת האור בציורים של אדוורד הופר, המעבירה את הבדידות של הביחד כמו ביצירתו הגדולה ציפורי הלילה.nighthawks אפשר להגיד עליו שהוא גם סרט מדע בדיוני לא רע בכלל, עם השפעות ביזאריות כמו מ-ברזיל של יוצא חבורת מונטי פייטון. אפשר להגיד שיש השפעה קפקאית כבדה של רדיפת האדם כשהוא לא מבין על מה ולמה ומתח בלשי בסגנון היצ'קוקי כשהגיבור נמלט מהרודפים אותו לאורך כל הסרט על מנת להוכיח את חפותו. אפשר להגיד שהסרט מתעסק בשאלת הזכרון ותפקידו בעיצובנו כבני אדם – גם ממנטו המצויין בדק את השאלה מזווית אחרת של אדם שיש לו רק זכרון לתווך קצר בלבד, אך עיר אפלה הולך רחוק יותר ומעניק זיכרונות חדשים לבני אדם כל יום בחצות (איזה חצות? הרי בעיר לילה תמידי…). "כל מה שאת זוכרת, כל מה שאני חושב שאני זוכר – לא קיים באמת".  אפשר גם לטעון שהסרט עוסק בשאלת זהותנו – איך אנחנו מי שאנחנו, אם משחקים בזכרונות שלנו, אם המציאות שלנו היא לא מציאות, אם אנחנו עכברי מעבדה של מישהו אחר.

כל הרעיונות האלו מעניינים ומגרים – לכו לראות את הסרט על מנת לחוות.

אך הרעיון המרכזי של הסרט הוא שאלת המציאות – וזה שנה קודם להופעתו של מטריקס, עיר אפלה נמצא ברשימה מכובדת של סרטים אשר מטילים ספק במציאות הנראת לעין או לתחושות ומגלה מציאות אחרת בתוך או מעל לעולם כפי שנתפס על ידינו. זה שונה מערעור המציאות – האם זה אמיתי או לא? או מציאות בתוך מציאות כמו של כנס העתידנים או הקומה השלוש-עשרה או התחלה המעולה. זה גם לגמרי לא בכיוון של מציאות סובייקטיבית מקבילית של שאטר איילנד. לא – זה אובייקטיבי הפעם. לגמרי כמו מטריקס – העולם כקונספירציה.

ההסבר המעניין ביותר לסרט לטעמי הוא מכיוון של משל המערה של אפלטון. שמספר על השיחה בין גלאוקון – אחיו הגדול של אפלטון, וסוקרטס, מורהו הרוחני. המשל הולך כך. במערה חיים אנשים שאזוקים, אשר פניהם מופנים תמיד כלפי אחד מקירות המערה. מאחוריהם ישנה מדורה. האסירים האלו רואים רק צללים של אנשים וחפצים החולפים מאחרויהם. הם לא מודעים שיש אנשים ההולכים – אלא מודעים רק לצל על הקיר. הם גם שומעים רק הד המוחזר מהקיר. וכך הם מיחסים את ההדים לצללים. מכיוון שזה הדבר היחיד שהם ראו מעולם, עבורם זאת המציאות. זה לא צל, השתקפות או הד – אלא המציאות בכבודה ובעצמה. הם גם מעסיקים את עצמם בלעקוב אחר הצללים, מעניקים להם שמות, משמעויות, רואים גם ההשתקפות הזעירה ביותר. ואז, מספר סוקרטס לגלאוקון, תאר לך שמשחררים את אחד האנשים ומוציאים אותו החוצה. הרי הוא מרוב הכאב בעיניים מאורה המסנוור של השמש יחזור במהרה למערה אל העולם שהוא מכיר. אם מתעקשים ומוציאים אותו בכוח, הוא יהיה מסונוור מאור השמש, בהתחלה יראה רק צללים, אח"כ השתקפויות במים ולבסוף גם את המציאות עצמה, את האנשים, החפצים, הנוף, הוא גם ישמע את קול שכשוך המים, את השירה, את ציוץ הציפורים. רק לאחר כל זאת הוא יתחיל לפקפק במציאות שהכיר קודם לכן ויבין שזו לא הייתה המציאות, אלא הוא היה אסיר במערה. ועכשיו, אומר סוקרטס, תאר לך שמחזירים אותו בחזרה. הרי עיניו כבר לא רגילות לעלטה, הוא מבין שמה שיש על הקיר זה רק צלליות, ואין שום משמעות לשמות או משמעויות שהאסירים מעניקים להם. האנשים, החיים במערה, לעומת זאת, ירחמו על האיש אשר ראייתו התעררה בחוץ – הרי הוא לא מבחין כמוהם במה שרואות עיניהם, ודעתו השתבשה – הרי הוא לא מבין שלצל זה קוראים פלוני ולצל ההוא – אלמוני. וכך הם יפחדו לצאת החוצה גם אם ישוחררו, כי אולי ראייתם ודעתם תשתבש עקב כך כמו שלמסכן הזה. ואף יותר מזה, מהסיפורים שהאיש ישמיע, הם יבינו שהוא מערער להם את המציאות ומשבש להם את שלוות הווייתם וכך יימצא אחד שישתיק אותו לנצח. אפלטון סבר, שהאיש שראה את האור, מחובתו לרדת למערת החושך ולהיות בין האסירים וללמדם אור מהו ומציאות מהי, למרות הסכנה הנשקפת לו מהבורים.

משל יפיפה זה, שהופיע ברפובליקה של אפלטון, ושהיווה משמעות לחינוך מול בורות, מראה את יחסי הגומלין בין מציאות ושבי בקונספציות על מציאות.

…from "The book of disqueit", 131…

שקיעה של שמש היא תופעה אינטלקטואלית

פרננדו פסואה ספר האי-נחת מתוך 131

1999 – Snatch (Lock, Stock and 6 stolen diamonds)

מומלץ 1999 – Snatch (Lock, Stock and 6 stolen diamonds) סנאצ'Guy Ritchie

snatch

טוב – זאת חזרה על לוק, סטוק ושני קנים מעשנים. חזרה לא במובן של רי-מייק, או המשך – אלא במובן של נושאים וסגנון. מדובר עוד הפעם ברחובות הפשע של לונדון. מדובר באלימות מהולה בהומור שחור. מדובר בעלילה שאי אפשר להבין אותה בצפייה ראשונה. אך יש תוספות – ברד פיט בתור צועני שאי אפשר להבין אף מילה שלו. ויהלום שנגנב בסצנה הזויה עם כנופיית חרדים. הכל עשוי באותו סגנון עם קצב גבוה, עם כל כך הרבה תנועה והומור דק שלא משעמם אף לרגע. לאחר הסרט אתה תוהה אם הבנת מה בכלל היה שם – כל כך הרבה תהפוכות – אך אתה יוצא מרוצה. גאי ריצ'י עושה לנו טוב בסרט הזה, שהוא המשכו הרוחני של הקודם.

1998 – Lock, Stock and Two Smoking Barrels

מומלץ 1998 – Lock, Stock and Two Smoking Barrels לוק, סטוק ושני קנים מעשניםGuy Ritchie

lock stock 1

התפאורה של הסרט היא סצנת הפשע בלונדון. ההשפעות הן של טרנטינו כנראה. האלימות די קשה – אך למזלי לא לאורך כל הסרט. העלילה מהירה, מסובכת ומסתבכת – מי שמנסה לעקוב מה קורה כאן לעזאזל, עלול לקבל כאב ראש כבר באמצע הסרט. הדמויות לא מעוררות הזדהות ולפעמים התקשיתי להבין מי הוא מי ולמה זה יורה בההוא, וכו'. רגע – כל זה לא בדיוק סיבה לראות את הסרט! נכון – הסיבה היא אחרת. קודם כל הסרט משופע בהומור אנגלי שחור. ושנית – זהו סרט של סגנון. הבמאי גאי ריצ'י היה במאי פרסומות וזהו לו הסרט הראשון, בו ריצ'י תקע שלט המודיע הנה זה אני ברחובות הסואנים של הקולנוע המודרני. ואכן מאז זהו לו הסטייל המאפיין והוא מתוח כחבל הליכה מסרטו זה עד לסרטי שרלוק הולמס שהוא עשה. אין לי כוונה לפרט את מרכיבי הסגנון כמובן, רק אגיד שזהו סרט שכיף לראות. בעיקר בזכות הסגנון.