מומלץ ❾1998 – Dark City עיר אפלה – Alex Proyas
עיר אפלה זהו לא סתם סרט מדע בדיוני, זהו ארוע תרבותי. אפשר לכתוב עליו מכל מיני כיוונים, לפרש משלל זוויות, להתמקד מתוך מגוון נושאים – וזה מכיוון שהסרט מושפע מכל כך הרבה חומרים, מכיל בתוכו עושר רעיוני, וגם מהווה מקור השפעה לא קטן. אפשר להגיד שהוא סרט מדע בדיוני אפל, כמו בלייד ראנר ומושפע גם ממטרופולים. אפשר להגיד עליו שהוא סרט מסוגנן מאוד, ושווה לצפות בו רק עבור העיצוב. אפשר להגיד שהוא סרט על עיר כמו בלייד ראנר או האלמנט החמישי ניסו לשרטט – רק שהוא הלך רחוק יותר מהם ומבחינה עיצובית יצר אחת הערים הבלתי נשכחות בקולנוע – עיר שהיא לא אירופאית ולא אמריקאית, עיר שהארכיטקטורה שלה שרויה באפלה תמידית – כי אין קרן אור שמש אחת החודרת או מאירה את המדרכה, עיר שמוארת תמיד בתאורה מלאכותית – עיר עם קסם אפל ותחושת ניכור, עיר שהיא בית ושהיא גם זרה לנו, עיר שהיא הפכה לכמעט הגיבור המשני של הסרט, ולא רק מופיעה בו כסתם תפאורה. ייתכן שהיא מושפעת מתפיסת האור בציורים של אדוורד הופר, המעבירה את הבדידות של הביחד כמו ביצירתו הגדולה ציפורי הלילה.
אפשר להגיד עליו שהוא גם סרט מדע בדיוני לא רע בכלל, עם השפעות ביזאריות כמו מ-ברזיל של יוצא חבורת מונטי פייטון. אפשר להגיד שיש השפעה קפקאית כבדה של רדיפת האדם כשהוא לא מבין על מה ולמה ומתח בלשי בסגנון היצ'קוקי כשהגיבור נמלט מהרודפים אותו לאורך כל הסרט על מנת להוכיח את חפותו. אפשר להגיד שהסרט מתעסק בשאלת הזכרון ותפקידו בעיצובנו כבני אדם – גם ממנטו המצויין בדק את השאלה מזווית אחרת של אדם שיש לו רק זכרון לתווך קצר בלבד, אך עיר אפלה הולך רחוק יותר ומעניק זיכרונות חדשים לבני אדם כל יום בחצות (איזה חצות? הרי בעיר לילה תמידי…). "כל מה שאת זוכרת, כל מה שאני חושב שאני זוכר – לא קיים באמת". אפשר גם לטעון שהסרט עוסק בשאלת זהותנו – איך אנחנו מי שאנחנו, אם משחקים בזכרונות שלנו, אם המציאות שלנו היא לא מציאות, אם אנחנו עכברי מעבדה של מישהו אחר.
כל הרעיונות האלו מעניינים ומגרים – לכו לראות את הסרט על מנת לחוות.
אך הרעיון המרכזי של הסרט הוא שאלת המציאות – וזה שנה קודם להופעתו של מטריקס, עיר אפלה נמצא ברשימה מכובדת של סרטים אשר מטילים ספק במציאות הנראת לעין או לתחושות ומגלה מציאות אחרת בתוך או מעל לעולם כפי שנתפס על ידינו. זה שונה מערעור המציאות – האם זה אמיתי או לא? או מציאות בתוך מציאות כמו של כנס העתידנים או הקומה השלוש-עשרה או התחלה המעולה. זה גם לגמרי לא בכיוון של מציאות סובייקטיבית מקבילית של שאטר איילנד. לא – זה אובייקטיבי הפעם. לגמרי כמו מטריקס – העולם כקונספירציה.
ההסבר המעניין ביותר לסרט לטעמי הוא מכיוון של משל המערה של אפלטון. שמספר על השיחה בין גלאוקון – אחיו הגדול של אפלטון, וסוקרטס, מורהו הרוחני. המשל הולך כך. במערה חיים אנשים שאזוקים, אשר פניהם מופנים תמיד כלפי אחד מקירות המערה. מאחוריהם ישנה מדורה. האסירים האלו רואים רק צללים של אנשים וחפצים החולפים מאחרויהם. הם לא מודעים שיש אנשים ההולכים – אלא מודעים רק לצל על הקיר. הם גם שומעים רק הד המוחזר מהקיר. וכך הם מיחסים את ההדים לצללים. מכיוון שזה הדבר היחיד שהם ראו מעולם, עבורם זאת המציאות. זה לא צל, השתקפות או הד – אלא המציאות בכבודה ובעצמה. הם גם מעסיקים את עצמם בלעקוב אחר הצללים, מעניקים להם שמות, משמעויות, רואים גם ההשתקפות הזעירה ביותר. ואז, מספר סוקרטס לגלאוקון, תאר לך שמשחררים את אחד האנשים ומוציאים אותו החוצה. הרי הוא מרוב הכאב בעיניים מאורה המסנוור של השמש יחזור במהרה למערה אל העולם שהוא מכיר. אם מתעקשים ומוציאים אותו בכוח, הוא יהיה מסונוור מאור השמש, בהתחלה יראה רק צללים, אח"כ השתקפויות במים ולבסוף גם את המציאות עצמה, את האנשים, החפצים, הנוף, הוא גם ישמע את קול שכשוך המים, את השירה, את ציוץ הציפורים. רק לאחר כל זאת הוא יתחיל לפקפק במציאות שהכיר קודם לכן ויבין שזו לא הייתה המציאות, אלא הוא היה אסיר במערה. ועכשיו, אומר סוקרטס, תאר לך שמחזירים אותו בחזרה. הרי עיניו כבר לא רגילות לעלטה, הוא מבין שמה שיש על הקיר זה רק צלליות, ואין שום משמעות לשמות או משמעויות שהאסירים מעניקים להם. האנשים, החיים במערה, לעומת זאת, ירחמו על האיש אשר ראייתו התערערה בחוץ – הרי הוא לא מבחין כמוהם במה שרואות עיניהם, ודעתו השתבשה – הרי הוא לא מבין שלצל זה קוראים פלוני ולצל ההוא – אלמוני. וכך הם יפחדו לצאת החוצה גם אם ישוחררו, כי אולי ראייתם ודעתם תשתבש עקב כך כמו שלמסכן הזה. ואף יותר מזה, מהסיפורים שהאיש ישמיע, הם יבינו שהוא מערער להם את המציאות ומשבש להם את שלוות הווייתם וכך יימצא אחד שישתיק אותו לנצח. אפלטון סבר, שהאיש שראה את האור, מחובתו לרדת למערת החושך ולהיות בין האסירים וללמדם אור מהו ומציאות מהי, למרות הסכנה הנשקפת לו מהבורים.
משל יפיפה זה, שהופיע ברפובליקה של אפלטון, ושהיווה משמעות לחינוך מול בורות, מראה את יחסי הגומלין בין מציאות ושבי בקונספציות על מציאות.
הפסקה 
תגובות אחרונות