הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיונים חודשיים: אוקטובר 2013

…from "The book of disquiet", 50…

… לעתים, כשאני חולף ברחוב, אני שומע קטעים מתוך שיחות אינטימיות, וכמעט כולם עוסקים באישה אחרת, בדבר אחר, בבחור של המדאם או במאהבת של ההוא, (…)

רק מכך שאני שומע את הצלליות הללו של השיחה האנושית, שהיא בסופו של דבר כל מה שמעסיק את החיים שבהכרה, אני נושא בקרבי מועקה של גועל, ייאוש של גלות בין עכבישים והכרה פתאומית של התכווצותי בקרב אנשים הקיימים במציאות; אני נושא את העובדה שנידונתי להיות שכן שווה מעמד, מול האדונים והמקום, של הדיירים האחרים בהקבץ, בעודי מתבונן בגועל, מבעד לסככות האחוריות של המחסן בקומת המרתף, באשפה הזרה הנערמת עם הגשם ברחבת הכניסה שהיא חיי.

פרננדו פסואה ספר האי-נחת מתוך 50

מודעות פרסומת

2007 – P.S. I love you

שווה 2007 – P.S. I love you נ.ב. אני אוהב אותךRichard LaGravenese

קשה להגיד שזאת קומדיה רומנטית, קומדיה בכלל או רומנטית בפרט. סתיו שלי לבטח הייתה קובעת בנחרצות שזהו סרט בנות. בכל אופן, הרעיון הוא זה שמעניין כאן – לאחר שהבעל נפתר בפתאומיות, אשתו מתחילה לקבל מסרים ממנו החתומים תמיד נ.ב. אני אוהב אותך. המסרים לעומת מה שהיינו חושבים אולי, לא מנסים לקבע ולקשור את האישה אל הנפטר האהוב, אלא להפך – לשלוח אותה לדרכה מהאבל בו היא נמצאת.

2007 – No country for old men

שווה ❼ 2007 – No Country for Old Men  ארץ קשוחה  – Ethan and Joel Coen

זהו אחד הסרטים המייצגים ביותר של האחים כהן – וגם בשל כך אחד העדים המרכזיים של התביעה הציבורית נגדם. ז"א נגד סרטיהם. הסרט הוא לא סתם אלים – זהו שולחן המנתחים בו פורנוגרפית האלימות משתוללת במשך כשעתיים – יש שיגידו שעתיים יותר מדי. להגנתם האחים כהן יגידו שזהו עיבוד נאמן למקור – הספר של קורמאק מק'רתי מ-2005, וכמו כן שלאלימות כאן יש תפקיד חשוב של העולם בו אנו חיים – שהוא אין ספק אלים. טוב, תירוצים כולנו מכירים איך מרכיבים עוד מימי בית ספר. האחים כהן עוסקים באלימות ובעליבות המוסרית של החברה האמריקאית לא מהיום. אה, כן – כמובן – אלימות וגם כסף – הרי הכל בסרט מתרחש בגלל 2 מיליון הדולר שמישהו החליט לנכס. טוב – אז הנה התרומה האמריקאית לתרבות העולם – כסף ואלימות. אז למה לראות? כי זה אקשן טוב? לשם אלימות עצמה? או אולי בגלל נפתלי העלילה? ובכן – שווה לראות (רק לא לעדיני נפש) כי אלו אחים כהן – והם יודעים לעשות סרטים. הסרט עשוי מעולה, ויש בו משחק מצוין של טומי לי ג'ונס וחביאר ברדם.  

…from "The book of disquiet", 46…

הייתה שעת צהריים, וכבר ביציאה לארוחה, העיקה תקווה רעה באטמוספירה שהחווירה. סחבות עננים קרועים השחירו בקדמתה. … היתה שמש, אך לא התעורר רצון ליהנות ממנה.

פרננדו פסואה ספר האי-נחת מתוך 46

2007 – Michael Clayton

שווה ❼ 2007 – Michael Clayton מייקל קלייטוןTony Gilroy

 ג'ורג' קלוני וסידני פולאק פשוט נהדרים ועושים את הסרט אפילו עוד יותר חכם ממה שהוא. הסרט ספוג באווירה עצובה, מתוחה, מאיימת – כמו במוזיקה הפסיכדלית הרקע הוא שנותן אווירה ומשמעות גם כאן הרקע אפור בלי תקווה ואנו מוצאים את עצמנו במציאות דחוסה ומעיקה של תאגידים גדולים ואיך הם מנהלים את העניינים. הסיפור הוא מעניין ואף מותח כראוי לסרט זה – אך כאן הדרך יותר חשובה מהמטרה ובזה קלוני, פולאק ואחרים במשחקם מרימים את הסרט רמה אחת מעל. לאחר שכתבתי את זה – עושה חשק לראות אותו שוב.

2007 – Katyn

שווה ❼ 2007 – Katyn קאטיןAndjei Waida

הסרט הוא על טבח קאטין. הטבח בוצע ב-1940 ע"י הרוסים ביותר מ-20,000 פולנים – כ-8,000 קצינים שלקחו בשבי ב-1939 ע"י הרוסים, והאחרים היו שוטרים ואינטליגנציה פולנית. למעשה גם הקצונה הפולנית היוו את האינטליגנציה הפולנית – הקצונה בפולין לא היו חיילים מקצועיים אלא מגויסים ומערך המילויים של החוגים המשכילים – פרופסורים, מורים, חוקרים, מדענים, מהנדסים. וכך חוסלה לה כל השכבה המשכילה הפולנית ע"י הרוסים. אביו של אנדג'יי ווידה היה ביניהם – וכך ווידה סגר מעגל.

באוגוסט 1939 נחתם הסכם ריבנטרופ-מולוטוב על אי תקיפה הדדית בין גרמניה לבריה"מ. לגרמנים זה נתן חופש פעולה בכיבוש אירופה, לרוסים זה נתן ניתוק בין גרמנים ויפנים ואפשרות להתרכז ביפן כאויב מיידי יותר מגרמניה. דבר נוסף בהסכם היה חלוקת ה"השפעה" בין גרמניה ורוסיה בפולין, רומניה, פינלנד, ארצות בלטיות – וכך למעשה גורלן נחרץ .ב-1 לספטמבר הנאצים פלשו לפולין וכך החלה מלחמת העולם השנייה. הרוסים חיכו שבועיים ופלשו מצדם לפולין ב-17 לספטמבר. ההסכם הופר ב-22 ליוני 1941 כשגרמניה פלשה לברה"מ.

הרוסים לקחו בשבי לא 20,000 פולנים – אלא מספרים גדולים בהרבה – הערכות שונות מדברות בין 100,000 ליותר מ-1,000,000. בין הרוסים והנאצים היו אפילו חילופי שבויים פולניים. התקופה האפלה הזו ראתה את סטאלין ובריה בשיא מפלצתם וכך הוצאו להורג יותר מ-20,000 אנשי האינטליגנציה. הסיבה האמתית היא כנראה ראיה לעתיד של פולין כמדינה עצמאית שעוד פעם גובלת ברוסיה – וכך סטאלין לא התגבר על הדחף לסרס את השכנה העתידית מהאינטליגנציה שלה (הוא כבר התמחה במחיקת אינטליגנציה בארצו שלו). ד"א במניין המוצאים להורג היו גם כ-8% יהודים – שגם הם היוו באופן טבעי חלק מהאינטליגנציה הפולנית.

הרוסים הסתירו את המעשה, והנאצים הם אלו שלמעשה גילו שהיה הטבח – לאחר שפלשו לבריה"מ. הדבר נחשב כתעמולה נאצית נגד בריה"מ, ולאחר ניצחון הרוסים במלחמה – הרוסים האשימו את הגרמנים בטבח. הפולנים ידעו אך הדבר הושתק מהאג'נדה הפומבית עקב היותה פולין תחת השפעה קומוניסטית וגרורה של ברה"מ. רק בזמן פרסטרוייקה הרוסים הודו בצורה צולעת בטבח. ההודעה לא הייתה שלמה ולמעשה לא היו צעדים לבירור האחריות המשפטית. כשהסרט יצא, העיתונות הרוסית – כבר לאומנית – ניסתה להציל קצת את הכבוד הרוסי ע"י הטלת ספק בכמה עובדות או במספרים. ב-2009 סין החרימה את הקרנת הסרט כי היו בו מסרים אנטי קומוניסטיים. ב-2010 הסרט הוקרן לראשונה ברוסיה לקראת אירוע רוסי-פולני משותף לזכר טבח קאטין, שבוע מאוחר יותר המטוס עם לך קאצ'ינסקי ראש ממשלת פולין, ופמליה שלטונית וצבאית פולנית התרסק ליד קאטין. ופולין נשארה שוב ללא הנהגה.

…from "The book of disquiet", 44…

אלה החולמים חלומות גדולים, או שהם מטורפים ומאמינים במה שהם חולמים ואז הם מאושרים, או שהם משוטטים פשוטים, שבשבילם השיטוט הוא מוסיקה של הנפש, מוסיקה אשר מערסלת אותם בלי לומר להם דבר. אך מי שחולם את האפשרי, יש לו אפשרות ממשית לאכזבה אמיתית. העובדה שחדלתי להיות קיסר רומאי לא יכולה להכביד עליי ביותר, אך העובדה שאפילו לא דיברתי עם התופרת, שסמוך לשעה תשע נוהגת תמיד לפנות בפינה שמימין, עלולה לכאוב לי. … לכן אני אוהב את הנופים הבלתי אפשריים ואת השטחים השוממים הגדולים של המישורים שלעולם לא אהיה בהם. התקופות ההיסטוריות שחלפו הן מחוזות פלאים של ממש, שכן מובן מאליו שאיני יכול להניח שהן תתממשנה אתי. אני ישן בעודי חולם את מה שאינו קיים; אני עתיד להתעורר בעודי חולם את מה  שעשוי להיות

פרננדו פסואה ספר האי-נחת מתוך 44

2007 – He was a quiet man

שווה 2007 – He Was a Quiet Man הוא היה איש שקטFrank Cappello

למרות האלימות הכל כך רבה בסרטים אמריקאים, וקבלה אינטימית שלה ע"י האנשים – הסרט בכל זאת מצליח להפתיע, ואף לא פעם אחת. הדחף שנבנה בצורה אטית עד שאין ברירה ואתה לכוד בפינה – הדחף הזה של לבוא לעבודה ולרסס שם הכל ואת כולם –  כבר טופל בסרטים, וכנראה גם מתבסס במידה על הזדהות של הקהל עם הדחף הזה – אך כאן הוא מקבל טיפול מפתיע.

2007 – Father

שווה ❼ 2007 – Ivan Solovov – Otets Father

זהו סיפור אנושי, סיפור אפשר לאמר של רוסיה עצמה.

עפ"י סיפור קצר של אנדריי פלטונוב "חזרה הביתה". מדובר על רוסיה לאחר מלחמת העולם השנייה. החיילים חוזרים למה שהיה פעם ביתם לאחר שנים של לחימה. וכך גם גיבור הסרט – קפטן אלקסיי איבנוב. על רציף רכבת בדרך לביתו הוא פוגש חיילת שגם היא חוזרת לביתה. היא חוזרת עם חששות לדודות שלה – כי הוריה נהרגו – ולא יודעת איף יקבלו אותה כי היא בהריון. אלכסיי מוצא את עצמו מזדהה יותר ויותר עמה – כי גם הוא חוזר עם חששות. ארבע שנים זה לא בדיחה. בדחף של רגע אלכסיי נוסע עמה לדודות שלה ומציג את עצמו כבעלה ואבא לילד שייוולד. לאחר יומיים אלכסיי מחליט לחזור לדרכו הביתה. אך כאן בפרידה ממנה הוא לוחש "אילו הייתי פוגש אותך קודם…". כן , אילו. המלחמה הארוכה שינתה את הכל כולל את האנשים עצמם. לחזור למה שהיה זהו דבר שמצד אחד טבעי אך מצד שני… כבר אין מה שהיה קודם, צריך להתחיל מחדש, משהו אחר.. אילו. אלכסיי חוזר הביתה אך מרגיש זר בביתו. בנו בן ה-12 מנהל את משק הבית כמו מבוגר, ביתו לא הכירה אותו, ואשתו, כפי שהסתבר לו לאחר זמן מה, מנהלת מערכת יחסים עם מישהו אחר. וכך גיבור (של הסרט וגם של המלחמה) מחליט לעזוב את מה שכבר לא שלו ולנסוע לבחורה שהכיר ולממש את ה"אילו..".

אך הסיפור לא פשוט כל כך. האישה שכביכול בגדה – האם אפשר לקרוא לזה בגידה? בעלה לא בבית ארבע שנים. המצב הכלכלי מסביב גרוע. היא עובדת שני משמרות. מגדלת ילדים קטנים. בעורף ללא תקווה. שנים. נמקה מבפנים. מסתיידת רגשית. מחפשת צוהר, אוויר לנשימה, מגע מחייה נפשות, עוד נפש לידה. זה לא שהיא לא יודעת שהיא בגדה, אלא זאת האפשרות הקיומית היחידה והאנושית שקיימת. וכך היא שרדה וגידלה וניהלה את ביתה. היא למעשה הגיבורה האמתית, הגיבורה שהחזיקה את הבית, הגיבורה שניהלה הכל בעצמה – לא היו לה גנרלים שמתווים לה אסטרטגיות, לא היה לה קוו הספקה שהיה מביא בגדים ואוכל, לא היו לה מפקדים שהיו אומרים לה מה לעשות, לא היו לה מטרות לכבוש ומולדת להגן – לא. היא ניהלה את היום. כל יום מחדש. בעצמה. מטרתה היה לעבור את היום ואח"כ את היום הבא, ואח"כ את היום הבא. כמה כוח צריך ע"מ לשרוד את המלחמה היום יומית הזאת ללא מפקדים וללא אויבים הנראים לעין.

הסרט נגמר ע"י ניצחון רגש החובה. הילדים רצים אחרי הרכבת בה מחליט אלכסיי לנסוע, ואלכסיי שם לב לזה ומחליט לקפוץ מהרכבת ולחזור. שני גיבורים – אחד של מלחמה ואחרת של החיים – אוחדו מחדש ע"י יצירתם המשותפת – הילדים.

…from "The book of disquiet", 43…

…הדבר הבזוי ביותר בחלומות הוא שהכול חולמים.

פרננדו פסואה ספר האי-נחת מתוך 43