1964 – A Shot in the Dark

מומלץ ❽1964 – A Shot in the Dark – Pink Panther 2  יריה באפילה – Blake Edwards

 

 

בידור כאוטי ומקסים עם קצת נפטלין

הפנתר הוורוד 2. זהו המשך ראוי להפנתר הוורוד המקורי. גם כאן יש לנו מפקח קלוזו גם כאן יש לנו את פיטר סלרס וגם כאן על המלאכה שוקד המנצח בלייק אדוורדס. מי שאוהב את הפנתר הוורוד המקורי בוודאי שלא יחמיץ סרט זה – קומדיה אנארכית עם הדמות המוכרת של קלוזו אשר נכנס לצרות בכל מצב אפשרי, אך לבסוף פותר את החידה הבלשית. הפעם מדובר במקרה רצח בבית של מיליונר, כאשר המשרתת חשודה ברצח נהג האחוזה. קלוזו מיד מתאהב במשרתת ומחליט שהיא חפה מפשע כנגד כל הראיות המצביעות עליה כרוצחת. מיקרה פשע אחד מתפתח למקרה רציחות מרובות. הפעם יש לנו שתי התפתחויות מבורכות – המשרת של קלוזו אשר אמור לתקוף את קלוזו בפתאומיות בכל מצב על מנת לחדד את הערנות של קלוזו (אני התגלגלתי מצחוק בסצנות התקפה הזויות אלו) והבוס של קלוזו – דרייפוס – אשר לא מרוצה ממנו עד כדי רצון להרוג את קלוזו וסיכון ממשי לבריאות הנפש של דרייפוס מרוב זה שקלוזו מוציא אותו מדעתו. אין מה לאמר – אני צחקתי והתענגתי – שרוף על הפנתר הוורוד.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=v8K1e2hxqs4

1963 – ½8

מומלץ ❿ 1963 –  Otto e Mezzo   8 ½    שמונה וחצי  – Federico Fellini

 

 

 

אומר כבר עכשיו – זהו סרט מופת. אומר עוד דבר – כיום לא יעשו סרט כזה. וגם לא כולם יאהבו אותו. למעשה – אני חושב שרק מעטים יאהבו אותו. זהו לא סרט פעולה, או סרט מתח. זהו גם לא סרט רומנטי. ומעל לכל זהו לא סרט של סיפוקים מידיים שאנו התרגלנו אליהם – בתוך שעתיים הכל ברור. כאן שום דבר לא ברור – זהו אחד הסרטים שאתה צופה בהם, לא מבין על מה כל הסיפור, וזה עדיין מחזיק אותך גם לאחר הסרט ומשדר הרגשה שצפית במשהו גדול, שצפית בהצצה אל נפש הבמאי וגם אל נפשך שלך. כל זה בניצוחו של גדול הבמאים ולצלילים המכשפים של נינו רוטי כשעל המסך גדול השחקנים – מרצ'לו מסטרויאני. מרצ'לו משחק במאי שעושה סרט אך נמצא במדבר יצירתי – כל הרעיונות יבשו, כל דחף היצירה והחיים נמסו ואינם, והוא עובד באינרציה ולא רוצה להיות בובה על חוט הגורל. מי לא חווה את זה? ואיך התגברנו על זה . זה במידה וכן התגברנו. הרבה אנשים שייכנעו את עצמם שהתגברו, אך עדיין זזים בתאטרון החיים בתפקידים שנכתבו להם, מדקלמים שורות שמצפים מהם וגם בלילות הכי חשוכים לא מודים לעצמם שאיבדו את עצמם בחיים האלו. אי אפשר להתעלם מהסצנה בה הבמאי מצעיד את השחקנים שלו במצעד גרנדיאוזי וברגע מסויים אף מחזיק בשוט כמו מאלף חיות בקרקס כשמסביבו מסתובבים כל אנשי סרטו במעגל וצוחקים וצוהלים. אי אפשר כמובן לא להבחין בין ההקבלה של הבמאי לאלוהים אשר מנצח את סימפוניית החיים. וכאן אלוהים איבד את ההשראה שלו, אם תרצו – את ההשגחה הפרטית. מרצ'לו מנסה להביא אל עצמו את ההשראה בדמות מוזה – האישה האידאלית. ובכלל, הוא גם חולם על ארמון שבו כל הנשים שלו, וכל אלו שהוא רצה בהן. החלום האולטימטיבי של כל גבר. אך החלום מתנפץ כשהנשים בארמון עושות קנוניה שנגדו ומתמרדות. בתוך הדמיון של הבמאי עצמו. גאוני! טוב – לא אתחיל לספר על כל סצנה וסצנה – רק אומר שיש הרבה כאלו, בנפש המחפשת את דלת היציאה אל האור. יש שיגידו שכל זה מבולבל ומבלבל (יש שירחיקו לכת יגידו שסרט זה ולה דולצ'ה וויטה סימלו את הנסיקה של פליני אל מחוזות מבולבלים לאחר הפסגות של לה סטרדה) – אך לא נראה לי – פליני אף פעם לא התבלבל וראה את הכל נכוחה. הכל אצלו מלא סמלים ואסוציאציות ודימויים. זה גם עושה את סרטיו לעשירים כל כך. סרט שאפשר לחזור ולראות כל שנה ולגלות עוד פן שלא חשבנו עליו. ברבו, מאסטרו.

אגב, למה שמונה וחצי? זה מכיוון שעד לסרט זה פליני עשה 6 סרטים, 2 אפיזודות ב-2 סרטים עם במאים נוספים, וסרט נוסף עם במאי אחר. שלושת הקטעים האחרונים אפשר להחשיב כ"חצי" סרטים, כך שעד לסרט שמונה וחצי יוצא שפליני עשה שבע וחצי סרטים.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=PTmiA-uNSD8

1961 – Yojimbo

מומלץ ❾1961 – Yojimbo  יוג'ימבו  – Akira Kurasawa

 

 

זוכרים בעבור חופן דולרים של סרג'יו לאונה? עם קלינט איסטווד בתור איש ללא שם? ובכן – יוג'ימבו הוא המקור. (בעבור חופן דולרים לא הסדיר זכויות היוצרים עם האולפן היפני, וזכה לתביעה מצדו, אשר דחתה יציאתו למסך הגדול). כן, אמנם בעבור חופן דולרים הוא מערבון, מערבון ספגטי, אך הוא לוקח את שורשיו מאמצע המאה ה-19 של יפן, סוף השוגון של טוקוגאווה, וגם סוף עידן הסמוראים. רונין (סמוראי ללא אדון לשרת אותו) משוטט ברחבי יפן, ללא הווה, ללא עתיד, ללא כסף, עם הכבוד של ימי עברו ומיומנות חרב. כאן הוא נקלע לעיירה, בה 2 מחנות יריבים מחזיקים אותה בפחד ואימה, ומתמודדים מחנה מול מחנה על השליטה. רונין שלנו מוצע להיות יוג'ימבו (שומר ראש) של מחנה אחד, ואח"כ המחנה השני. וכך הוא, בחוסר מוסריות בוטה, לוקח את העבודה משני המחנות, אך בפועל לא מבצע אותה בעבור אף אחד מהם, כאשר הוא גם זה המאיץ את החידלון של שני המחנות. כן, קורוסאווה ידע לעשות סרטי סמוראים, וזהו אחד הטובים שלו, אשר היווה מקור לא אכזב לחיקויים, רי-מייקים והשפעות. גם הסרט עצמו לא מקורי לדברי קורוסאווה ומושפע מסרט אפל מ-1942 בשם The Glass Key.  ההצלחה של הסרט והשפעתו על הבאים אחריו מזכירה במקצת סרט סמוראים אחר שלו – שבעת הסמוראים. אך הסרט עצמו שונה לגמרי ממנו, ואכן מזכיר מערבון, גם בגרסה היפנית. מעולה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=y_1iT_GmHTE

1961 – The Hustler

מומלץ ❾1961 – The Hustler אדי פלסון – Robert Rossen

 

 

סרט שנחרט חזק בזיכרון. מי לא מכיר את הסיפור על אדי פלסון המהיר והשמן ממינוסוטה? אם יש מישהו – אז שיועיל כבודו ויראה את הסרט. פול ניומן הפך להיות כוכב-על אחרי הסרט הזה – ובצדק. אחת ההופעות הגדולות שלו. את האוסקר הוא קיבל משום מה ברי-מייק שלו לסרט – צבע הכסף. מדובר על סיפור התמודדות בין שני אנשים. כאן מדובר בסנוקר. אדי מנסה להיות מספר אחד בארה"ב בסנוקר ולקחת את הכבוד מהשמן ממינוסוטה. באותו הזמן כמובן מדובר לא על ענף ספורט – סנוקר היה (ונשאר במידה מסוימת גם כיום) משחק שהיו מהמרים עליו. הרבה כסף היה מעורב במשחקים. האם זהו סרט על כסף? על סנוקר? על מאבק בין 2 אנשים? ובכן, לא. מדובר על חיפוש אחר האנושיות דרך המסננת של ניצחון והפסד, דרך מאבק בין האנשים, דרך הרצון הבלתי נשלט לנצח בכל מחיר. והמחיר שאדי בסופו של דבר נאלץ לשלם בתור אדם הוא עצום. אין ניצחון ללא הפסד. הדרך אל הפסגה רצופה בגוויות של האנשים הקרובים ביותר אליך. אמרו לאדי – "יש לך כשרון". אדי שאל – "כן? אז מה ניצח אותי?" השיבו לו – "האופי". כאן אדי מנצח במשחק אך מפסיד באופי. ריצת האמוק שלו להביס את היריב, הביסה אותו בתור אדם. מספרים על הבמאי, רוזן, שהיה קומוניסט בשנות השלושים, ונדרש למסור שמות של החברים שלו במפלגה (כן כן, זה לא ברוסיה הסובייטית, אלא בארצות הברית של אמריקה, הדמוקרטיה הגדולה ביותר בימינו בשנות החמישים של המאה שעברה). בהתחלה הוא סירב, אך לאחר מכן, על מנת להמשיך ולעבוד בחברה האמריקאית בזמן מקרתיזם, הוא אכן הלשין על חבריו. וכך זכה להמשיך ולעבוד. זה מתכתב יפה עם הנושא של הסרט. סרט ענק.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=n7aFFqz2bXU

1960 – The Apartment

מומלץ ❾1960 – The Apartment הדירה – Billy Wilder

 

 

הדירה – זו קומדיה מרירה-מתוקה של בילי ווילדר. ג'ק למון חוזר לשחק בסרט של ווילדר לאחר הצלחה מסחררת של חמים וטעים, רק שהפעם לצידו לא מרלן מנרו אלא שירלי מקליין הנהדרת. סרט זה הוא מקפצה ממנה הם נהיו כוכבי על. ובצדק – ההופעה שלהם כאן היא כל כך מדביקה אל המסך ומעוררת סימפתיה שזה לא יאמן. ולעורר סימפתיה כאן זה לא פשוט. הרי אם לראות את המצב בעיניים פקוחות, יש לנו כאן עובדים בחברה, אשר מוכנים לעשות הכל עבור הבוסים שלהם ע"מ לזכות בקידום או הטבות. לבוס לא אומרים לא. ולא משנה כמה עקרוני אתה. אז איך אנשים כאלו זוכים לסימפטיה? ובכן זהו – הם הרי אנחנו. גם אנחנו נלקק, נסכים עם כל דבר, נענה לבקשות מופרזות רק ע"מ לזכות בהטבות מיוחלות. הרי העובדים העקרוניים בסוף עפים ממקום עבודה, או זוכים לכל הלחץ והבררה שנשארה. אז זו האמת – אנחנו כאלו, ובגלל זה הסימפטיה שלנו נתונה לגיבורים על המסך. וברגע שהם זכו לסימפטיה, אזי השמיים הם הגבול. וכך יוצאת לנו קומדיה מבית היוצר של בילי ווילדר, על עובד בחברה שדירתו מנוצלת ע"י הבוסים שלו לפגישות רומנטיות, והוא נאלץ לשוטט ברחבי העיר ולחכות עד שדירתו תתפנה. עד שהוא פוגש את שירלי מקליין, שהיא מייצגת טיפוס דומה אך אחר – היא יוצאת עם הבוס כי הוא מבטיח לה להתגרש מאישתו. כמה מזכירות חלמו להתחתן עם הבוס? כמה כבר עשו את זה? וכמה שלא נאהב את הסיטואציה, עדיין נצדיק את הבחורה – היא באמת אוהבת אותו, היא נאיבית והוא מרמה אותה, וכו' ע"מ להגביר את הסימפטיה. כי….נכון, אנחנו כאלו, מוכנים למכור את העקרונות תמורת החלום, אפילו שהוא מציץ מקומה עליונה ללא מעלית. ואנחנו אוהבים לראות סרטים על בחורות כאלו (ראה ארוחת בוקר בטיפני). אז אתם מבינים, הקומדיה שלנו עשויה מחומרים כאלו. אמרתי – מריר-מתוק. רוצו לראות, אם טרם הספיקותם.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=GX9-5Zxy5us