1943 – Shadow of a doubt

מומלץ ❽1943 – Shadow of a Doubt צל של ספק– Alfred Hitchcock

אם רוצים לדעת למה היצ'קוק נחשף לרב אמן של מתח, מוכרחים לראות את הסרט הזה. הסגנון, הטכניקה של הצילומים הכל כך אופיינית להיצ'קוק ובעיקר הסיפור עצמו בונים את המתח בצורה הדרגתית שאנחנו נהיים מעורבים, מעורבים עד מאוד במה שקורה על המסך. וזה לא שלא יודעים מי הרוצח – יודעים גם יודעים. אך לא הידיעה היא שבונה את המתח. הצעיר מול המבוגר, התום מול הרשע, הגבר מול האישה, המעגל המיסתורי הקושר אותם מול כל השאר וחוסר הפתרון הנמשך ונמשך הם שבונים את הסיטואציה המותחת.

למשפחה אמריקאית ממוצעת בעיירה קטנה וטיפוסית מגיע קרוב משפחה – הדוד. לאחיינית ולדוד יש קשר מיוחד כמעט מיסטי. אך מהר מאוד מתברר שהוא רוצח. רוצח של אלמנות עשירות. ואי אפשר לעשות כלום. והאחיינית צופה בחוסר אונים איך הרצח הבא מתבשל – הרצח שלה.

מתוך הנאום של הרוצח: "הערים מלאות בנשים, אלמנות בגיל העמידה, בעלים מתו, בעלים שחיו את חייהם בלעשות הון, עובדים, עובדים. ואז הם מתים ומשאירים את הכסף שלהם לנשותיהם, לנשים טיפשיות. ומה הנשים עושות, הנשים הסתמיות הללו? אתה תראה אותם במלונות, המלונות הטובים, כל יום בהמוניהן. שותות את הכסף, אוכלות את הכסף, מפסידות את הכסף בברידג'. משחקות כל היום וכל הלילה. מסריחות מכסף. גאות בתכשיטיהן. נשים נוראות, דוהות, שמנות, רודפות בצע. האם הן אנושיות, או הן חיות נוהמות? ומה קורה לחיות כאשר הן נעשות שמנות מדיי וזקנות מדיי?"

1941 – Mr. and Mrs. Smith

מומלץ ❽1941 – Mr. and Mrs. Smith אדון וגברת סמית – Alfred Hitchcock

 זהי קומדיה. קראתם נכון, בלי צחוק עכשיו. היצ'קוק, רב אמן במתח ואשף המיסתורין. קומדיה. היצ'קוק שלח את ידו איזה פעם או פעמיים לקומדיות (השנייה היא מה קרה להארי – לא חובה). ומה עוד – קומדיה רומנטית שנונה. מהסוג האהוב עליי – דיאלוגים שנונים ואינטלגנטיים המובאים בקצב מכונת יריה, עם מעט שחקנים, רומנטיקה ורגעים מצחיקים בתסריט מהיר, שיש צורך במכונית מרוץ ע"מ לעקוב אחריו. אני חושב שהקומדיות הרומנטיות השולטות בנוף בימינו התפתחו אבולוציוניות מהקומדיות הרומנטיות השנונות והשילו לצערי את הדיאלוגים ואת האינטלגנציה. או שקשה למצא בימינו תסריטאים אינטלגנטיים, או שבהוליווד חושבים שהקהל העכשווי הוא מטומטם יותר מלהעריך קומדיות רומנטיות שנונות – לך תדע למה הן נעלמו מהנוף.

זוג מהרהר אם היו נישאים שנית, בהינתן הזדמנות שניה. הם רבים לא מעט, כמו הרבה זוגות אחרים. והם משלימים אחד עם השניה במיטה, כמו הרבה זוגות אחרים. ואז… היא (בקוקטיות רומנטית): אם היית צריך לעשות הכל מהתחלה שוב, האם היית עדיין מתחתן איתי? הוא (בניגוד לכל הגיון בריא שהתפתח מתוך מאבק המינים עתיק הימים): האמת? לא. הזוג גם מגלה (כמה נוח) שבגלל טעות ביורוקרטית, הוא בכלל לא נשוי. וכאן כמובן מתחיל האקשן.

היצ'קוק טען שהוא עשה את הקומדיה בשביל חברתו קרול לומברד. קרול היתה כוכבת ענקית לקראת סוף שנות השלושים – היא השתכרה יותר מחצי מיליון דולר לשנה – ושישחקה בהרבה קומדיות רומנטיות שנונות. היא היתה גם נשואה לקלרק גייבל, הידוע לכל מחלף עם הרוח. סרטה האחרון היה להיות או לא להיות – אחת הקומדיות החביבות ביותר עליי. היא מתה במהלך מסע שערכה לגיוס כספים למלחמת העולם ה-2 (בערב אחד הצליחה לגייס שני מיליון דולר) בתאונת מטוס ב- 1942 כשהייתה רק בת 33.

1940 – The shop around the corner

מומלץ ❾1940 – The shop around the corner החנות מעבר לפינה – Ernst Lubitsch

 או!… איזה סרט. מקסים. אם יש דוגמא למדוע אני אוהב סרטים ישנים – אז סרט זה בלי בעיה יכול להיות הדוגמא הזאת. אני כולי מרגיש טוב כאשר אני חושב על הסרט.
לוביטש במיטבו. אולי קצת מסוכר לטעמם של סקפטיקנים – אך לשוקולד יש תכונות נהדרות. וחנות מעבר לפינה הוא שוקולד מן הסוג המשובח.

הסרט בנוי כמו מחזה – וזה לא פלא, כי הוא בנוי על מחזה הונגרי מאת מיקוש לזלו בשם  Parfumerie משנת 1937. מדובר על שני מוכרים בחנות מתנות בהונגריה שלא סובלים אחד את השני, ומתאהבים אחד בשני מבלי לחשוד – כי הם מתכתבים בעילום שם.

מרגרט סולבן (אשר שיחקה יותר בתאטרון מאשר בסרטים) וג'יימס סטוארט משחקים כל כך חי שזה תענוג לראות אותם ביחד. למעשה הם שיחקו ביחד בארבעה סרטים וקרוב לוודאי שזאת מרגרט שהוא חב לה את היותו שחקן קולנוע ענק. היא הביאה אותו להפקות הגדולות – היא הייתה מקורבת לתעשייה  – בין בעליה אפשר למנות את הנרי פונדה וויליאם ווילר – במאי גדול, שגם חשד בקשר רומנטי בין מרגרט וג'יימס.  סטיארט המשיך בזכותה, ונעשה כוכב על ושיחק במלא סרטים קלסיים טובים.

הסרט מלא בדיאלוגים שנונים וגם מרגשים. הנה כמה ציטוטים. "או חברה יקרה שלי, לבי רעד בהיכנסי לדואר, והנה את היית, מונחת בתא מס' 237. הוצאתי אותך מהמעטפה, וקראתי אותך, קראתי ממש שם", "מבחינה פסיכולוגית, אני מאוד מבולבלת. אך מבחינה אישית, אני מרגישה בכלל לא רע" , "ובכן, מר קרליק, אני ממש לא מעוניינת לבדוק, מכיוון שאני יודעת בדיוק מה אמצא. במקום לב, תיק יד. במקום נשמה, מזוודה. ובמקום שכל, מצת, שלא עובד"

ייתכן גם שהסדרה הבריטית מישהו משרת אותך מבוססת על קומדיה זו.

1940 – The letter

מומלץ ❽1940 – The Letter המכתב – Wiiliam Wyler

פילם נואר במיטבו – סביבה אקסוטית, אישה חושנית מרגשת אך גם מחושבת עד פחד, בגידה, פיתוי, רצח, פגישת המאהבת עם האישה החוקית, משחק מעולה של כל השחקנים ובתוכם בטי דיוויס המהממת וגייל סונדרגארט. הסרט הוא על פי מחזהו של סומרסט מוהם באותו השם מ-1927.

לבטי דוויס אין את היופי של הכוכבות של אותה התקופה – אך היא ניחנה ביכולת משחק ובחרה לשחק תפקידים גם של אישה רעה, ואף רוצחת כמו בסרט זה. יש לה עיניים שקשה לשכח (יש אפילו שיר של קים קרנס – עיניים של בטי דוויס) ונוכחות ממגנטת. בסה"כ היא הופיעה בקרוב ל-100 סרטים. וכל זה, כאמור, בזכות הכישרון, ולא בשל היופי.   

1940 – The great dictator

מומלץ ❾1940 – The Great Dictator הדיקטטור הגדול – Charles Chaplin

ב-1940 ארה"ב היתה עם מערכת יחסים של שלום עם גרמניה הנאצית. צ'פלין נכנס עם הראש בקיר נגד המדיניות האמריקאית, כאשר הוא תוקף ישירות את היטלר, את מוסוליני, את הפשיזם, את האנטישמיות ואת הנאציזם בכלל.

 

הסיפור הוא קומי, כצפוי מצ'פלין – ספר יהודי הנלחם למען גרמניה במלחמת העולם הראשונה, מאבד את זכרונו ומתעורר 20 שנה מאוחר יותר, לתוך גרמניה הנאצית (בסרט לגרמניה קוראים טומניה, להיטלר קוראים הינקל, כך הלאה. לעתים שינוי השמות כל כך סאטירי ועוקצני שרק בהשמעת השם בא לך לצחוק – כמו למשל בנזינו נאפלוני – יעני בניטו מוסוליני). בגרמניה החדשה היהודים נרדפים ונשלחים למחנות ריכוז. הספר היהודי והיטלר דומים כשתי טיפות מים ובהמשך העלילה הם גם מתחלפים ואז הספר היהודי בתור היטלר משמיע נאום  מלא אהבה ושלום לעולם. דרך אגב, הדמיון בין השפם של היטלר לבין השפם של הנווד של צ'פלין – שמאוד דומה בדמותו לספר היהודי (שאולי זה בעצם גילגול של הנווד?) לא נעלם מהבריות, והיו אפילו שניסו להשוות ביניהם והילדות שלהם. כן, הבריות יכולות להיות נבזיות עד כדי זעם  – הרי היטלר הביא רק חורבן וצער לאנושות, וצ'פלין הצחיק ועדיין מצחיק מיליונים. בכל אופן, היטלר כנראה ראה את הדיקטטור הגדול, אפילו פעמיים. וכן – זהו סרטו המדבר הראשון של צ'פלין – הוא זנח את הסרט האילם.

אני לא מת על נאום הסיום עצמו – יותר מדי תקווה, אהבת אדם, שמאלניות, נאיביות אפילו שחוקה, יותר מדי מחנך וטרחני – אך זהו בהחלט נאום רלוונטי גם לימינו. מלבד ה-3 דקות האלו הסרט יכל להיות חוויה מושלמת. זה לא היה לעניין לסיים כך את הסרט.

ציפלין פעם אמר, שאם היה יודע עד כמה גרמניה באותה תקופה היתה עסוקה בפתרון הסופי, הוא לא היה עושה סרט סאטירי על התקופה הזו. ב-1942 יצא גם הסרט "להיות או לא להיות" הנהדר של ארנסט לוביטש (שדרך אגב גם בו היטלר מוחלף ע"י מישהו אחר) – ונדמה לי שזו הקומדיה האחרונה על התקופה הזוועתית הזו. אחרי המלחמה, כשזוועות הנאצים פורסמו, כבר לא יצרו קומדיות על התקופה די הרבה זמן. הטיפול של צ'פלין בהצגת הבעיה היהודית של הנאצים – הגטו היהודי והפשיטות של המשטרה הגרמנית – כנראה היה חריף מאוד לתקופתו – אך החוויר לחלוטין מול המציאות שהתגלתה מאוחר יותר. צ'פלין התחיל לצלם את הסרט שבועיים לאחר פלישת גרמניה לפולין, וסיים עוד לפני כיבוש צרפת. הטיפול שלו הוא ממש נבואי – והיה כמו הכרזת מלחמה על הנאצים – עוד לפני שאמריקה או אנגליה היו מעורבות בכלל.

פולט גודארד מופיעה כאן בסרט האחרון עם צ'פלין, לפני שהתגרשו. פולט כבר היתה כוכבת ענקית באותה התקופה.

צ'פלין היה פרפקציוניסט, והיה משקיע המון זמן ואנרגיה וכל כולו בעשיית הסרטים שלו. הוא גם כתב את תסריטיו, והלחין מוסיקה לסרטיו. זה התחיל עוד בסרטים הקצרים שלו כשהוא שאף ואף קיבל חופש פעולה בטיפול בסרטיו. כל סצנה היתה מתוכננת, מחושבת, מבוימת ומצולמת פעם אחר פעם, עד היה בא על סיפוקו. גם ההפרש בין סרטיו היה ארוך. זה לא מצביע כמובן על אישיות שהיה קל לעבוד איתו – אך מצד שני הדרך הזו הביאה סרטים נהדרים כל כך  – וזה אחד מהם.

אני פשוט מת על שתי סצנות במיוחד בסרט זה. האחת היא במספרה של הספר היהודי לצלילי ריקוד הונגרי מס' 5 של ברהמס http://www.youtube.com/watch?v=5vaZtPNOTbM  , והשניה – הנאום של הינקל המחכה את נאומי היטלר – גאוני באופן מבהיל. אני אישית הייתי נותן אוסקר רק עבור הנאום הזה. עכשיו רואים שהשימוש בג'יבריש בזמנים מודרניים היה רק הכנה לקראת מה שבא כאן  http://www.youtube.com/watch?v=Z4UhJpviVYg

1940 – Rebecca

מומלץ ❽1940 – Rebecca רבקה – Alfred Hitchcock

 

"אמש חלמתי שחזרתי למנדרליי. נראה לי שעמדתי ליד שער הברזל המוביל לכביש, וזמן מה לא יכולתי להיכנס כי הדרך הייתה חסומה…לא נוכל לשוב למנדרליי עוד. זה דבר בטוח. אך לפעמים, בחלומותיי, אני חוזרת לימים מוזרים של חיי שהחלו עבורי בדרום צרפת…" במונולוג מהפנט ורומנטי זה  כשברקע אחוזת מנדרליי השרופה נפתח רבקה – מלודרמה נפלאה של היצ'קוק, סרט גותי, מיסתורי עם תהפוכות ודרמות אישיות, ומשחק טוב של לורנס אוליבייה ומהפנט של ג'ודית אנדרסון. בזכות הזיכרון של סרטים אלו אני רציתי לראות את קלסיקות. זהו עיבוד לספר מאת דפנה דו דרייר באותו השם. זהו גם סרטו הראשון של היצ'קוק בהוליווד.

מעניין איך הזמן הופך את הסרט ואת המשמעות מבלי להוריד מגדולתו. הפוריטניות של פעם נתנה אינטרפרטציה בה הגיבור הוא דה ווינטרס ורבקה היא המופקרת והוא הסובל מכך, כיום אפשר לראות את רבקה כגיבורה הנאבקת לחיות לא על פי סטנדרטים פוריטניים ונקלעת לתקופה לא לה. הסרט, שנעשה כה מזמן, יכול בכלות להכיל את שתי הגרסאות גם יחד, הוא משאיר מעט נקודות לא פתורות ונותן אפשרות לפירושים.

1939 – The rules of the game

מומלץ ❽1939 – La Règle du jeu The Rules of the Game – Jean Renoir

 ובכן – על מה בעצם הסרט? על אהבה? על טעויות גורל? או שלא? על הבדלי מעמדות? ביקורת על המעמד הגבוה? על צביעות והיתממות? על הנראה ועל המוסתר? על היתממות
עצמית? על חטא ועונשו? לך תדע. חבורת אצילים מתכנסת בטירה, בוגדים על ימין ושמאל עם נשות חבריהם ומציגים מיצג (שווא?) של כבודם במעמדם. על פני השטח – הכל מסודר ויאה ומתוכנן ומכובד – מתחת לפני השטח – לא כל כך. או שהדברים הפוכים לגמרי ועל פני השטח זה לא בסדר בעצם? "מה זה בעצם טבעי" כפי שאחת הדמויות בסרט שואלת. העלילה מתפטלת אך לא חשובה מדיי. האווירה הכללית

, העדינות, הפשטות, הטיפוסים שמשחקים (או שלא) לפי כללי המשחק – זה מה שקובע בסרט זה. לי מזכיר בסגנון כמה סרטים יפניים שגם בהם הביקורת היא לא ישירה, גם לא מרומזת אלא בעדינות אסתטית וכמו בסידור פרחים יפני מתוכנן ומותאם – פשוט נמצאת שם ברקע, והאנשים והיחסים ביניהם וכל ההוויה האנושית עם שקריה עדינותה ואצילות היא היא הגיבור האמתי. ד"א בצרפת כשיצא, הסרט לא התקבל באהדה  ניכרת, ואף הורד מהאקרנים די מהר. הצרפתים לא אהבו שעושים מהם צחוק. לראות פעמיים. לפחות. ועדיין לתהות.

1938 – Bluebeard's eighth wife

מומלץ ❽1938 – Bluebeard's Eighth Wife – Ernst Lubitsch

 קלודט קולברט וגארי קופר בקומדיה שנונה של לוביטש. רק למשמע השמות אתה כבר מתמוגג. אמנם יש שטוענים שזו לא הקומדיה הטובה של לוביטש. והם גם צודקים. אך אם זו לא הקומדיה הטובה שלו, אז תארו לכם מי זה לוביטש בקומדיות הטובות שלו. הוא פשוט מתעלה על כל אחד אחר. בתסריט השתתף גם בילי ווילדר שבעצמו עשה קומדיות נהדרות מאוחר יותר.

בחור מנסה לקנות בחנות כלבו בריביירה הצרפתית פיג'מה – החלק העליון בלבד. החנות מסרבת כמובן למכור כי פיג'מה זה סט. ד"א בחנות מתנשא שלט: מדברים אנגלית, מבינים אמריקאית. הבחור כמובן אמריקאי. לחנות נכנסת בחורה שרוצה לקנות פיג'מה – החלק התחתון בלבד. ובכן נפתרה הבעיה. זוהי פתיחה מקורית להתחלת הקשר הרומנטי – תודו בכך. הוא מיליונר והיא שייכת לאצולה שירדה מנכסיה. וכך הם מתאהבים, עד שממש לפני החתונה מתברר לה שהבחור כבר היה נשוי שבע פעמים.

אני ראיתי את הסרט לילה אחד במלון בדאבלין, אירלנד – לא יכולתי להירדם. נחתתי מאוחר הייתי עייף אך מתוח מדיי על מנת להירדם. לשתות לא התחשק לי אז הדלקתי נוסטלגיה בשחור לבן. אני מאוד מקווה שלא הערתי אף אחד – כי לפעמים לא יכולתי להשתלט על הצחוק. אין, פשוט אין מה לעשות – אני מת על הסגנון, הקצב והמשחק של קומדיות כאלו. כיום לא עושים דברים כאלו.

1936 – The pertified forest

מומלץ ❾1936 – The Petrified Forest – Archie Mayo

 איזה סרט! באמצע שום מקום קרוב לגבול ארה"ב ומקסיקו יש תחנת דלק, חנות ומסעדה המנוהלים כעסק משפחתי ע"י סבא, אבא ובת. סבא אוהב להעלות זיכרונות ומדבר עם כל אחד שמעוניין. הבת – בטי דיוויס – מתעניינת בשירה וחולמת. העובד שלהם מתאמץ לזכות בלב הבת, אך כשנווד נכנס לתמונה משהו מתחיל להתפתח בין הנווד לבין הבת. ואז פתאום כל הדמויות מוצאות את עצמן ביחד – הבעלים, העובד, הנווד, זוג עם משרת, חברים של האב, וכנופיה במנוסה בהנהגתו של המפרי בוגארט. זהו יותר תאטרון מאשר סרט. בהתחלה יש טעם של נפטלין אך אח"כ בעיקר בזכות בטי דיוויס והמפרי בוגרט והמתח בין הדמויות השונות הטעון בחדר אחד בו כולם נמצאים – אתה שוכח את הריח ונמצא בתוך הסרט, בתוך כל סצנה וסצנה.

1936 – Modern times

מומלץ ❿1936 – Modern Times זמנים מודרניים – Charles Chaplin

זה הסרט האחרון של צ'פלין עם הדמות של הנווד הנצחי שלו. זהו גם סרטו ה(כמעט)אילם האחרון. כן, לא יאומן, צ'פלין עשה זאת שוב ויצר סרט אילם הרבה אחרי שהסרטים
האילמים הפכו לאנכרוניזם – הוא עשה את זה עם אורות הכרך ועכשיו עם זמנים מודרניים. האמונה האיתנה של צ'פלין שהנווד אסור שיהיה מזוהה עם שפה זו או אחרת לבשה אינטרפרטציה קומית כאשר צ'פלין משמיע כאן שיר בקולו – אך הופך אותו מהר מאוד לג'יבריש עם בליל שפות. אני אישית מת על הסרט הזה – האנושי מול המכונה הקומדיה מול הדרמה התקווה גם עם הלא נודע מול האפור של המציאות – כל המילים מיותרות. יצירת מופת.

גם חייו הפרטיים של צ'פלין זרמו באופן מפתיע בצורה חיובית – כבר מ-1932 הוא הכיר והיה ביחסים עם פולט גודרד – הכוכבת של זמנים מודרניים. לאחר הסרט הם גם נישאו. הגירושים יהיו רק ב-1942 – אך בתקופת הסרט צ'פלין היה מאושר עם פולט – שינוי מאוד מרענן מבחינתו (שתי הנשים הקודמות שלו היו נישואין מאולצים ולא מאושרים, עם גירושין מלוכלכים).

כאן צ'פלין גם לראשונה מביע עמדה פוליטית. החיים המודרניים עם פס הייצור והגברת הקצב הם שגורמים לבעיות האדם. הסצנות הבלתי נשכחות של צ'פלין בתוך גלגלי השיניים הם הסמל המובהק של שחיקת החיים ע"י התעשיה. סצנת פס הייצור בתחילת הסרט יכולים לשמש פרסומת למרקסיזם. צ'פלין פעם שאל איך זה שבמדינה העשירה ביותר בעולם יש כל כך הרבה אבטלה ועוני. זו שאלה שלא נוחה לקפיטליזם, במיוחד החזירי.

וכך צ'פלין סימן את עצמו כמטרה. התג הקומוניסטי יהיה בעוכריו של צ'פלין מאוחר יותר, והוא יעזוב את אמריקה לטובת שוויץ. סצנות פס הייצור גם סיבכו את צ'פלין משפטית. הסצנות היו דומות מאוד לסצנות מסרטו של רנה קלייר A nous la liberte משנת 1931 והחברה הגרמנית תבעה את צ'פלין ללא הצלחה. לאחר מלחה"ע השניה היא תבעה שנית, ואז הצדדים הגיעו לפשרה. רנה קלייר עצמו היה נבוך מהפרשה – הוא היה אוהד גדול של צ'פלין וראה כמחמאה שצ'פלין השתמש ברעיונותיו – וכך לא רצה לקחת חלק בסכסוך המשפטי.

למי שמתעניין איך צ'ארלי צ'פלין שר ג'יבריש – הנה: http://www.youtube.com/watch?v=7V7M9EU1xZE