2008 – Last Stop 174

שווה ❻2008 – Ultima Parada 174 Last Stop 174 תחנה אחרונה 174 – Bruno Barreto

הסרט מספר סיפור על חטיפת אוטובוס (סיפור אמיתי) בברזיל ב-2000 ועוקב אחר חייו של החוטף (דמות אמיתית). זהו לא סרט נחמד או כיפי. זהו סרט על אלימות בברזיל. אמנם יש לנו את עיר האלוהים שמספר סיפור אלימות בברזיל – אך סרט זה מרחיב את מעגל האלימות מחוץ לפאבלות. למעשה הוא מראה כמה האלימות היא חלק בלתי נפרד מהחיים בברזיל. פעם כשביקרתי בסן-פאולו, המקומיים הזהירו אותי שאם מישהו יבקש ממני כסף אז מיד להושיט את הארנק בלי שום היסוס. זה היה עבורי קצת מוגזם – מי כבר יבקש ממני כסף לאור יום? וגם כשהתהלכתי ברחובות סן פאולו בחצות הליל – אף אחד לא ניסה לשדוד אותי. כשהמקומיים שמעו שאני מסתובב בלילה בעיר – הם הסכלו עליי במין מבט – משוגע, הוא לא יודע מה מחכה לו. כנראה שהיה לי מזל. לחטופי האוטובוס – פחות.

2008 – Che

שווה ❻2008 – Che: Part One The Argentine צ'ה: חלק א – Steven Soderbergh

שווה ❻2008 – Che: Part Two Guerrilla צ'ה: חלק ב – Steven Soderbergh

 

סאגה של סטיבן סודרנרג על צ'ה גוורה. ליתר דיוק – על שתי תקופות בחייו – על קובה ועל בוליביה. בהתחלה לי היה חסר כיסוי של תקופות אחרות בחייו – המסע הארוך שלו על אופנוע ברחבי אמריקה הדרומית – שד"א מסופר בצורה נהדרת בסרט מצוין דרום אמריקה באופנוע, התקופה בה כיהן בתפקידי שלטון בקובה בה חילק מחדש את האדמות, צמצם אנאלפביתיות (בין הכפריים בקובה כ-42% לא ידעו קרוא וכתוב, ובעקבות תכנית החינוך האגרסיבית, עד 1962 אחוז האנאלפביתיות בקובה הצטמצם ל-4% – אחד הנמוכים בעולם), היה פעיל בדיפלומטיה, לקח חלק פעיל בהכנסת טילים סובייטיים לקובה, דבר שכמעט גרם למלחמת עולם, הוביל מהפכה כושלת בקונגו… רב פעלים היה האיש, שהפך לאגדה תרבותית ופוליטית של המאה העשרים בכל העולם, ובחוגי השמאל במיוחד. אך תוך כדי הצפייה בסרטים, פרקי זמן הקצת חסרים האלו כבר לא הטרידו אותי – אמנם מדובר בשני סרטים ואפוס קולנועי רחב – אך פתאום הבנתי שלא הייתה פה כוונה לעשות ביוגרפיה של צ'ה. הסרטים מתנהלים כמעט כמו סרט דוקומנטרי – הכל אותנטי, אין כמעט עלילה, הדמויות לא מפותחות, אין דרמה או מלודרמה שמלווה אותנו – אלא הדברים כפי שהם קורים, לפעמים בלי התחלה ובלי סוף. יש לא מעט קרבות אבל זה לא סרט מלחמה. הסרט (ליתר דיוק הסרטים) הם למעשה עפ"י הספרים האוטוביוגרפיים של צ'ה המתארים את התקופה של צ'ילה ובוליביה. זה מאוד מעניין איך אותו האיש, עם אותו הרעיון להיטיב על האיכרים, עם אותה התנהגות אוהדת, כמעט אבירית, כלפי האיכרים, עם אותן שיטות פעולה של גרילה, עם אותה הכוונה הבוערת בעצמותיו (הנה – זהו זה – לא מדובר על האיש עצמו בסרטים – אין נאומים חוצבי הרים, אין אהבות, אין ידידות – יש רק האש היוקדת הדוחפת את צ'ה קדימה) ויש אותם התנאים של הדיכוי של המעמד התחתון – בקובה ובבוליביה. אך בקובה הוא מצליח (עם פידל קסטרו), ובבוליביה הוא בכל זאת נכשל. ולמה? וכנראה זה לא בגלל העמדה של המפלגה הקומוניסטית בבוליביה שהתנגדה למאבק מזוין – אלא בקובה הוא זכה לאהדה ועזרה של האיכר הקובני – אך בבוליביה הוא לא זוכה לאהדה כזו – ואפילו להפך, למעשה הוא נבגד ע"י האיכרים ובעקבות כך נתפס ומוצא להורג. ובכל זאת – למה זה קורה? למה האיכר הקובני מבין שהוא פועל לטובתו ויוצא לעזרתו, והאיכר הבוליבי למרות שמבין בשכל שצ'ה כנראה לטובתו בכל זאת לא אוהד לא עוזר ואפילו בוגד? זו שאלה שמטרידה אותי לאחר שצפיתי בסרט. היא מצביעה יותר על הטבע האנושי בכלל מאשר מעידה על האיש והאגדה.

2005 – Flightplan

שווה ❻2005 – Flightplan הטיסה – Robert Schwentke

נכון שאומרים שבמטוס אין מה לדאוג – אף אחד לא הולך לאיבוד ונעלם? אז זהו, הסרט הזה מערער את הקביעה הזו. כאן ילדה אחת נעלמת, בזמן שאימא שלה נמנמה קצת. ולא סתם נעלמת – אף אחד לא זוכר שראה אותה, אין זכר לתיק שלה ולא לכרטיס עלייה למטוס, היא גם לא רשומה לטיסה זו, ובנוסף לכל יש מברק האומר שהיא בכלל מתה בתאונת דרכים עם אביה. אז מה קורה כאן? האם מדובר באימא שירדה מהפסים? או בקונספירציה מבריקה שכולם הם חלק ממנה? ואיפה לעזאזל הילדה אם זאת קונספירציה? ולמה היא בכלל מתרחשת? וכך יש לנו מותחן מזהיר. אז בפעם הבאה כשיגידו לא לדאוג ואף אחד לא נעלם במטוס – לכו לראות את הסרט.

 

2004 – Maria Full of Grace

שווה ❻2004 – Maria Full of Grace מריה הלבנה – Joshua Marston

יש הרבה סרטים על קרטלים של סמים ועל בלדרי סמים. יש בהם הרבה אלימות מילולית ופיזית, מרדפים, התנגשויות, יריות. הם הפכו להיות לכמעט משעממים. סרט זה הוא על בלדריות סמים, המבריחות שקיות סמים בתוך בטנן מקולומביה לארה"ב. אך אין בסרט הזה האקשן שמלווה סרטים סטנדרטיים – לא, סרט זה הוא דרמה אותנטית, שלא מספר לנו סיפור על ראש המאפיה או על נזקי שימוש הסמים או על הקרטל או על השוטרים – הסיפור הוא על הבלדרית הצעירה, שעבדה בענף הפרחים והייתה מורידה קוצים מהוורדים, נכנסה להריון, ועכשיו הייתה זקוקה לכסף עבור משפחתה וכך נהייתה בלדרית. הדרמה עוקצת בהנשמה ובועטת מתחת לחגורה, מבלי להיות וולגרית או שטוחה. למעשה ההרגשה היא כאילו לקחו אותנו ביד והכניסו לעולם האמתי של מבריחי הסמים.

 

2004 – Dead Man's Shoes

שווה ❼2004 – Dead Man's Shoes בנעלי המת – Shane Meadows

סרט בריטי אלים ומחוספס. חייל חוזר לעיירה שלו לנקום בחברי חוליית סמים שהתעללו באחיו המפגר. הוא תופס אותם אחד אחד עד לאחרון שבהם. הסרט לא מסתיר את האלימות המלווה למסע הנקמה, עד שאין ברירה ואנחנו ניצבים מול השאלה המוסרית – מגיע להם? התשובה ניתנת ע"י הנוקם עצמו בסוף. עוד אחד מני רבים על הנקמה – הפעם מספר את הזווית של הנוקם איך הוא משתנה בעקבות הנקמה (ויש שגידו – לא משתנה, אלא מגלה את עצמו). סרט ישיר בלי התייפייפות המכה ישר מתחת לחגורה. קולנוע שווה.

 

2003 – Zatoichi

שווה ❼2003 – Zatoichi זטואיצ'י – Takeshi Kitano

זטואיצ'י מבוסס על אגדות יפניות והרבה סרטים וסדרות שנעשו על הנושא. מדובר באיש חרב מזדקן שהוא גם עיוור, המהלך במחוזות חקלאיים של יפן ועומד לצד האנשים הפשוטים נגד פושעים ורונינים המהלכים אימים על האנשים. כאן זטואיצ'י מתיישב בכפר קטן ועוזר להיפטר מהיאקוזה המקומית. מי שמחכה לסרט קונג-פו קלאסי עם קרבות של עשרות דקות – אז זה לא הסרט הזה. האלימות ישנה – אך מאוד מהירה על גבול האסתטי. טאקשי קיטנו, שהוא גם משחק את זטואיצ'י, עשה כאן עבודה מצוינת בכיוון האחר – הסרט מלא בקטעים מוזיקאליים הומוריסטיים שבן אדם שמצפה לראות אקשן רציני נעמד עם עיניים פקוחות מולם ושואל את עצמו מה זה אמור להיות. אז זהו, אני נשביתי בקסמם של הקטעים האלו והסרט כולו תפס אצלי טוויסט אחר – אני מודע שאני צופה, אני לא חלק ממנו, אין אצלי הזדהות, ואני נהנה מאוד. שווה מאוד על גבול המומלץ.

2003 – Love Actually

שווה ❻2003 – Love Actually אהבה זה כל הסיפור – Richard Curtis

זהו סרט עם תפאורה של חג המולד המתקרב ובא, ומורכב מכמה סצנות המערבים אנשים שונים. אמנם יש ביניהם קשר – אך הקשר הוא די רחוק, והסיפורים עצמם לא קשורים (הדבר הזכיר לי במקצת את סדרת סרטי ה"יולקי" הרוסי שגם הוא עם תפאורה של "נובי גוד" מביא סיפורים וסצנות של אנשים המרוחקים האחד מהשני, אך איכשהו מקושרים). והסיפורים עצמם הם על אהבה. סוללה מכובדת של כוכבים (יו גראנט, ליאם ניסן, אמה טומפסון, קולין פירת', קירה נייטלי, רואן אטקינסון ואחרים) בסרט עשוי היטב שמשאיר אחריו הרגשה טובה. קומדיה רומנטית כמו שצריך.

2002 – Beitar Provence

שווה ❼2002 – Beitar Provence בית"ר פרובנס – Ori Inbar

בעיירת שכוחת אל אי שם בדרום בשם גבעת צורים יש קבוצת כדורגל בליגה ג'. מי שלא מאמין, בחיי יש עיירות כאלו, מאובקות, עם שמש המטגנת את המוח, עם שיכונים שמגדירים מחדש את המילה כיעור. מי שראה את ירוחם, לא יתווכח עם זה. ובעיירות כאלו יש אנשים קטנים עם סיפורים קטנים ועם חלומות קטנים (שכמובן גדולים עבור כל אחד ואחד מהם). זהו סרט על אנשים כאלו, אך לא במפעל שיש או עופות, אלא בקבוצת כדורגל.  סרט קטן וחמוד עם תקוות קטנות שלא מתיימר להיות רציני ואפילו מצליח לסחוט חיוך או שניים.

 

2000 – Almost Famous

שווה ❼2000 – Almost Famous כמעט מפורסמים – Cameron Crowe

מדובר בסרט התבגרות, אך לא קונבנציונלי. נער בן 15 משכנע עיתון רוק מכובד – "רולינג סטון" – להיות הכתב שלו (העיתון לא מודע לגילו) ויוצא למסע הופעם עם להקה שהוא מנסה לסקר ולהוציא ראיונות עימם. נשמע קצת הזוי – אך הבמאי קמרון קרואו בתור נער היה כתב של הרולינג סטון… הוא יודע מה הוא מביים, והוא עושה את זה אותנטי, כובש ובצורה מחממת את הלב. סרט מקסים.

1996 – Sleepers

שווה ❻1996 – Sleepers – Barry Levinson

זהו סרט נקמה. בעקבות ספרו של לורנצו קרקטרה מ-1995 באותו השם. מדובר בנערים בניו יורק, אשר גדלים בשכונה מפוקפקת ובעקבות מעשי קונדס על גבול הפלילי, שבמהלכו בטעות נפגע מישהו, מוכנסים למוסד לילדים ועוברים התעללות, גם מינית. הנקמה כאן תופסת מקום מרכזי ומחפשת הצדקה, ואפילו מקבלת אותה, אפילו לאחר הרבה שנים, אפילו כששניים מהנערים שהתבגרו כבר פושעים בעצמם. ז"א אונס הומוסקסואלי גרוע יותר מפשע. אמנם מסר בעייתי כשלעצמו בעולם הפוליקלי קורקט, אך כנראה חזק מספיק בשביל לעבור את המסך האמריקאי. מתוחזק ע"י כוכבים כמו דסטין הופמן, רוברט דה נירו, בראד פיט.