2000 – Blackboards

שווה ❻ 2000 – Takhté siah Blackboards הלוח  – Samira Makhmalbaf

דמיינו אזור הררי, מזרח תיכוני וקבוצה של אנשים הולכים בשבילי עזים בין ההרים, לוחות עץ של בית ספר קשורים להם לגבם והם הולכים איתם. אלו הם מורים, והם מחפשים תלמידים. מרכולתם – חינוך ובסל שלהם – לוח וגיר. זאת תמונה סוריאליסטית שפותחת את הסרט המעניין הזה. סמירה מחמלבף היא ביתו של במאי איראני ידוע מוחסן מחמלבף שהגה את הרעיון לסרט והיה אחד מכותבי התסריט. היא עשתה אותו בגיל 21 (וזה לא סרטה הראשון). בסרט לא משחקים שחקנים מקצועיים – אלא תושבי האזור הכורדי בו צילמה, הסרט מדבר כורדית ומתאר מציאות או מטפורה למציאות של השלכות מלחמת עירק-אירן שהייתה באזור. זה מה שסמירה אמרה בראיון לעיתון, בין היתר –

"…במצב זה, ההשלכות הרעות של המלחמה. הדור החדש הזה סובל ממנו, הדור הישן עדיין סובל ממנו, ודור האמצע מנסה ללמד את הדורות העבר והעתיד, אבל זה בלתי אפשרי, ולכן הם סובלים גם מתוצאות המלחמה. למה? כי אין זמן ללמוד. הילדים צריכים להבריח כל יום ממדינה למדינה אחרת כדי להישאר בחיים. הם רק רוצים להיות בחיים. בעיניהם הם מרגישים שחינוך חסר תועלת. עבור האנשים הזקנים הזמן עבורם ללמוד נגמר. הם רוצים לחזור לארצם ולמות במדינתם. כך שגם חינוך נראה חסר תועלת."

וכך החינוך הפך לסחורה בשוק של החיים כשהרוכלים צועקים לכל עבר חינוך, חינוך – ואין דורש ואין ביקוש.

1999 – The Mummy

שווה ❼ 1999 – The Mummy המומיה – Stephen Sommers

בואו נשחק עם קלפים פתוחים על השולחן – זה לא סרט גדול. אפשר להשוואת אותו לאינדיאנה ג'ונס – אך זה לא יעשה טוב לסרט. אז אם הוא כזה לא טוב וכזה שאי אפשר לטפוח על השכם ולהגיד – הסצנה הזאת מזכירה לי את ההיא מאינדיאנה ג'ונס – אז מה הוא עושה כאן ברשימה של סרטים שווים? להגיד את האמת – אין לי הסבר משכנע. אולי הוא הנציג של הסרטים הלא שווים שאפשר להנות מהם. אולי הוא סרט הרפתקאות על נושאים ארכאולוגיים ואי אפשר לפסול אותם סתם ככה. אולי זהו סרט שיש בו כמה סצנות מרשימות ביותר – כמו התמונה של פייפר המתחמק בשמיים מסופת חול הפוערת את פיה ומנסה לסגור על המטוס המסכן. זה בטח לא בגלל הסיפור (על אחד המנסה להתעסק עם בת פרעה שחונטים אותו חי על כך ומכניסים לאלפי שנים מחוץ לעינו של אדם עד שכמה הרפתקנים חסרי אחריות ובושה שחושבים רק על כסף מעיזים לגלות אותו ולהתמודד עם תוצאות), זה בטח לא בגלל המשחק למרות שיש כמה נקודות חן. לא – זה בגלל שהסרט הוא כיפי – עד כדי כך שצפיתי בו כמה פעמים ועדיין הרגשתי כיף מטופש. אפילו ההמשכים שלו, שפחות טובים, כיף לצפות בהם.

1979 – Serie Noire

שווה ❻   – 1979 Serie noire – Alain Corneau

זהו עיבוד אפל, קודר, על גבול הפסיכוטי לסיפרו של ג'ים תומפסון. הסרט יכל להתרחש בכל מקום מערבי. כאן הוא בפרברי פריז מדכאים. הסרט מטריד ומדכא – וקרן האור היחידה הוא פטריק דוורה – שחקן בחסד בתפקיד אדיר של סוכן מדלת לדלת נאורוטי על גבול הפסיכוטי המתאהב בילדה-פרוצה, והמוצא היחיד שהוא מצא מהיאוש זהו רצח משולש (שם הסרט בצרפתית מיתרגם לעברית – כשלא הולך, אז לא הולך) פטריק דוורה שם קץ לחייו ולקריירה המבטיחה שלו בירייה שלוש שנים מאוחר יותר. אהבתי את המשחק. רק בזכותו.

1965 – The Cincinnati Kid

שווה ❼ 1965 – The Cincinnati Kid  הנער מסינסינטי– Norman Jewison

שווה צפיה. זאת גירסה לאדי פלסון הנהדר עם פול נימן – הפעם זהו סטיב מקווין – ולא בביליארד, אלא בגירסת הפוקר. לא יודע אם זה בכוונה, אך הדימיון בין הסרטים חזק מאוד. לטעמי הוא לא מגיע לרמה של אדי פלסון – אך שווה צפיה. וזה טוב שיש תחרות. ואני מתכוון לא רק על המסך (ששם יש דרמה תחרותית מורטת עצבים שבה הנער קורא תיגר לגבר – דבר שהוא אך טבעי. אגב, במשחק האחרון צבע – ז"א רצף באותו צבע וסוג – כאן עם מלכה כקלף גבוה –  כיכב מול פול האוס של אסים ועשיריות. הסיכוי שזה ייקרה הוא פחות מאפסי מבחינה פרקטית. אם כן, לפחות בסרט, אפשר היה לקבוע שמזל ניצח. אך מי מחשב סיכויים כאן? הכל בידור), התחרות כאן גם בין סטיב מקווין ופול ניומן