1958 – The Hidden Fortress

מומלץ ❽1958 – Kakushi-toride no san-akunin The Hidden Fortress  המבצר הנסתר – Akira Kurasawa

 

 

המבצר הנסתר הוא עוד סרט סמוראים של אקירה קורוסאוה מתקופת הזהר שלו של שנות החמישים, בהם הוא יצר את ראשומון ושבעת הסמוראים ואיקירו האלמותיים, וגם התחיל לשחק עם מחזות של שקספייר עם כס הדמים. בכלל, שנות החמישים היו המפץ הגדול של הקולנוע היפני שהובילו אותו אוזו, נרוסה, מיזוגוצ'י וקורוסאווה. קורוסאווה היה כנראה הידוע מבניהם במערב. גם הסרט הזה ידוע, בעיקר כי עפ"י ג'ורג' לוקאס, הוא היווה השראה למלחמת הכוכבים. זהו דבר שלא ברור לי כלל וכלל – איך סרט כזה, הממוקם בתקופה פאודלית של יפן במאה ה-16, יכול היה להיות להשראה לסרט מדע בדיוני הממוקם אי שם בגלקסיה בעתיד הרחוק? התשובה היא – כן, ועוד איך יכול להיות. אם סרטיו של קורוסאווה יכלו להיות השראה למערבונים ואפילו רי-מייקים עם לא אחר מאשר קלינט איסטווד, ויכלו להתרחש בימי הביניים של יפן בהשראת מערבונים, אז סרטים אחרים יכלו גם להשפיע על הסגה של מלחמת הכוכבים. העלילה היא די פשוטה, ומהווה מסע בריחה של נסיכה וגנרל שלה בליווי שני אנשי אספסוף מהיריבים שפלשו אל אדמות ואחוזת הנסיכה. כביכול מה אפשר לחדש בסיפור בריחה שכזה? אני לא מאמין ששאלתי שאלה זו לגבי סרט משנות החמישים – מה הוא יכול היה לחדש? אך הוא כן חידש, וזה לדעתי מה שהיווה השראה ללוקאס – הסרט מסופר בעיקר מפרי 2 בני הלוויה מפשוטי העם, ולא מפי הנסיכה עצמה (אתם זוכרים את אר טו דיטו שני הרובוטים ממלחמת הכוכבים עם הקשקושים שלהם לאורך הסרט?), 2 פשוטי העם מהאספסוף המשנים את דעתם, המתנהגים באימפולסיביות, המתנדנדים מתמימות אלטרואיסטית דרך עורמה פשוטה אל התאווה הנבזית לכסף, התנודה שאוחזת את 2 החבר'ה האלו ומטלטלת אותם בגסות רגשית מצד אחד של הספקטרום לצד שני, ומולם ניצבים בעדינות ובאצילות וביציבות, אך עם הרבה כוח 2 בני האצולה הבורחים שלנו. הניגוד הזה וצורת העברת הסיפור כה כובשים שאנחנו כבר לא מי יודע מה שמים לב לעלילה, אלא נכבשנו ע"י קטעים של פעולה המבוימים להפליא ואפילו די מוקסמים וצוחקים מהמשחק המוגזם שאנו לא הורגלנו לראות כזה בסרטים מערביים. הצילומים הנהדרים ובימוי נהדר מרככים את הזרות של החומר (פאודלים בימי הביניים? ביפן? סיפור בריחה של הנסיכה עם האספסוף? חרבות ומקלות?) ולקראת הסוף אנחנו כבר מכירים בפלא שקרה כאן – הסרט הזה הוא שלנו. נהדר.

 

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=3r7NgaWOaXg

המבצר הנסתר מול מלחמת הכוכבים: https://www.youtube.com/watch?v=4g8r0LhpMzk

1958 – Little Peach

מומלץ ❾ 1958 – Anzukko Little Peach – Mikio Naruse

 

 

מיקיו נרוסה חוזר לטפל בנושא שטופל בצורה נפלאה ב- Meshi (Repast)  – הנישואין. אך בהשוואה ל- Meshi, שבו הנישואין הוצגו כרוטינה מתמשכת ומשעממת עבור האישה, ולבסוף השלמה מהולה בעצב ש"לא טוב היות האדם לבדו" עם אופטימיות זהירה, כאן ב-  Anzukko נרוסה כבר מטפל בנושא מתוך עצב כהה שהוא גורלה של האישה. כפי שנאמר בסרט לאישה זה לוקח כל החיים, לגבר שניה אחת. אפשר לקחת את זה כמובן גם להגנת הגבר – הוא בשנייה אחת מאבד את זה. אך לא לזה מתכוון מיקיו נרוסה. חוץ מזה – מה זה ה"זה" הזה, החמקמק? אני חושב ש"זה" מלווה את הסרטים של מיקיו נרוסה כל הזמן – "זה" לא מוגדר, קשה לשים עליו את האצבע. "זה" היא שמחת החיים, האושר, הרגע החולף שלא יחזור, ההמשכיות אל תוך העצבות, העצב הדק המתגבר עם הזמן. מיקיו נרוסה היה רב אומן בציור ה"זה" הזה.

בת לסופר ידוע מתחתנת עם בחור שהיא מכירה מילדות, לאחר שמסרבת לחיזורים של בחורים רבים. הבחור מתקשה לפרנס את המשפחה ורוצה להיות סופר גם כן. שלוש בעיות לבחור – אין לו כשרון כתיבה, הוא שותה והוא גאוותן – לא מעוניין בעזרה. וכך, בהעדר פרוטה והמצב התקוע שבו הוא נמצא הנישואין מדרדרים להם. האבא הדומיננטי אמנם מחשיב את העקשנות של הבחור לנסות ולכתוב כתכונה טובה – אך ליבו כואב על מה שקורה לבת שלו. הוא נותן עצות חכמות, לא פולשות לחיים של ביתו, וכל הסרט בנוי על כך שזה החיים שלה והיא צריכה להחליט אם להישאר או להיפרד. כל זה בעדינות אצילית ממש.

אני חושד שזה נראה כך גם בתקופתו – האצילות של לא להכתיב לילדים ולתת עצות גבוהות – אך להשאיר החלטות לילדים. ז"א שהדרך ההפוכה – להתערב, להנחות, להוביל, לשאת עצה – כנראה הייתה יותר פופולרית – אך לא אצילית. כיום, יש גם את אותה הדילמה – מה עדיף – לתת לילדים לשבור את הראש לבד או להוביל אותם ל"מסקנות נכונות". יש כאלו שבעד זה, ויש שבעד הגישה השנייה. לכולם יש את הטיעונים משלהם – חזקים מאוד. יש כאלו שיגידו שאת ההחלטות האדם עושה לבד עם עצמו. ויש שיגידו שהחלטות טובות האדם צריך לעשות בהתייעצות קשובה. כל אחד עם האמת הכואבת שלו. יש כאלו שמצטערים שלא אמרו להם מספיק ברור. ויש שמצרים על כך שיותר מדי דחפו האף לענייניהם.  או במילים פשוטות – צריך להגיד לילדים או לעזוב אותם לנפשם?

מעבר לדילמה זו הרלוונטית גם כיום, יש כאן מבט מאוד מעניין נוסף. הבחורה התחתנה כי רצתה להתחתן – אך הרצון הזה הוא רצון חברתי, לא שלה אישית. באיזשהו שלב היא גם תוהה על הסיבה האישית ומגיעה למסקנה – בנישואין אני אכיר את הבן אדם. ז"א יש כאן סיבה אמנם שקופה, אך גם עמוקה ולא טריוויאלית – הנישואין היא לא רק מסגרת כלכלית, או חברתית לגידול הדור הבא, וגם לא רק בניית בית לשני נפשות אוהבות, נישואין הן לא רק מה אני אקבל בהם – אלא היא מסגרת להכרת האדם השני. כמה טריוויאלי, אך גם כמה מחייב. הנושא של הקרבה עצמית ע"מ לדעת ולהכיר מיושם כאן על הנישואין. מה שמביא דילמה נוספת – למה היא סובלת? הוא לא שווה את זה, היא צריכה לעזוב אותו. הרי היא אפילו לא אוהבת אותו. אז למה? היא אומרת שתעזוב בתור מפלט אחרון. ז"א שהמסע שלה להבין את האחר עוד לא נגמר, אפילו אם הוא לא נעים – היא עדיין יכולה להמשיך.

מיקיו נרוסה מצייר מלודרמת בצורה ראליסטית – אפשר ללמוד הרבה על חיי יפן – היום-יומיים וגם התרבותיים. האישה למרות שהחופש ישנו – עדיין דואגת לבעלה לכל מחסורו ולמשפחה כולה ואמורה לציית. כיום הגישה הזו יכולה לקומם והרבה רוגז יתעורר – למה היא לא עוזבת את הבחור? אך עם זאת – הסרט רלוונטי גם לזמננו, כי גם בעולם שלנו העצב נמצא – צריך רק נפש עדינה ע"מ לשים לב לנקודת המבט של מיקיו נרוסה.

1954 – On the Waterfront

מומלץ ❽ 1954 – On the Waterfront חופי הכרך – Elia Kazan

 

 

יש שיגידו שהסרט הוא על שחיתות. יש שיגידו הוא על מאבק של איש אחד נגד כולם. יש שיציינו שמדובר על מהפך הקורה לאדם ויש שיעירו שמדובר על סרט על אהבה. וכמובן כולם יגידו שמדובר על סרט על מצפון.

טרי מלוי הוא סוור ומקבל ג'ובים קלים בנמל. זה מכיוון שיש לו אח צ'ארלי שהוא יד ימינו של פרנדלי, ראש וועד הסוורים בנמל. הוועד הוא מושחת עד היסוד ומנהל את הנמל ביד קשה. אין מי שיתנגד או יעביר ביקורת כי הוא מיד מושתק. לפעמים לצמיתות. בגלל זה אין מי שילך וילשין, למרות שהכומר המקומי נושא דרשות ומשכנע את הסוורים לדווח למשטרה על השחיתות. כולם נוקטים שיטה של לא ראיתי לא שמעתי. הפחד השתלט על הנמל. ואז קורה משהו המשנה את טרי מלוי. הוא השתתף בהפחדה של סוור אחד, אך לא ידע שיחסלו אותו. ואז הוא פוגש את אחותו ומתחיל להתאהב בה. אז מתחיל השינוי והמצפון מתחיל לנגן עד שטרי מלוי קם מול אחיו ופרנדלי ומחליט להעיד על השחיתות. (ראינו את זה בכל כך הרבה סרטים בוואריאציות אלו או אחרות שהחלטתי שזה לא ספוילר, אלא תיאור הזירה והסביבה).

מי שמשחק את מלוי הוא מרלון ברנדו ואת אחיו צ'ארלי – רוד סטייגר. המשחק הוא פשוט נהדר ואפילו עכשיו, 65 שנה מאוחר יותר, הסרט עדיין חזק ומדבר אלינו, אפילו שהנושאים לא חדשים והשחיתות אופפת כל פינה בקיומנו – ולמרלון ברנדו יש תפקיד ניכר למה הסרט כיום עדיין סרט מומלץ (טוב… כמובן שלכל האחרים יש תפקיד קובע גם כן בהצלחת הסרט – תראו אותו ותבינו שאני לא מתלוצץ, הצילומים, המוסיקה, הסצנות – חלקם הפכו לאייקוניות – למשל סצנה בה מרלו מדבר עם אחיו על איך הוא היה יכול להיות מתמודד לתואר – הוא עסק באגרוף פעם, המשחק המשובח של השחקנים והשחקניות… אך מרלו הוא מרלו). כשהוא עשה את הסרט הזה – הוא כבר היה כוכב גדול – הוא עלה כמטאור לכס הכוכבות בעקבות חשמלית ושמה תשוקה – שגם הוא בויים ע"י איליה קאזאן. אגב הבמאי (והוא לא מיודענו, הוא יווני שנולד באיסטנבול ומשפחתו היגרה לארה"ב) – הוא היה ידוע בתור במאי שביים סרטים עם הקשרים חברתיים ונושאים "קשים", וביים בכישרון גדול המוציא משחקניו את המקסימום על המסך. רצה הגורל וקאזאן העיד נגד כמה מחברו למקצוע שהם קומוניסטים. הימים היו צייד המכשפות של מק'רטי. הנזק שנעשה לו בעקבות ההלשנה היה עצום – הליברלים מאגף השמאלי סלדו ממנו. הסלידה הייתה כה עמוקה שהיא המשיכה לאורך זמן – כשב-1999 הוא קביל אוסקר של כבוד, היו הפגנות נגד והרבה שחקנים בחרו שלא למחוא כפיים. זה בדיוק הנושא שקאזאן רצה להראות בחופי הכרך – והיו אנשים שראו בסרט אקט של הסבר עצמי של קאזאן לגבי ההלשנה שלו – וכך הם לא התייחסו אל הסרט כפי שהוא ראוי לו. הצלם של הסרט – בוריס קאופמן (הוא כן מיודענו, ואח ל-2 יוצרי סרטים מפורסמים בברה"מ – מיכאל קאופמן ו-דז'יגה וורטוב) – עשה עבודה נפלאה וזו היא לו סרט ראשון שהוא מצלם. המוסיקה, אגב, של לאונרד ברנשטיין

ובכן, אנחנו חזרנו לשאלה הפותחת – על מה הסרט. אין ספק ששאלת המצפון משחקת כאן תפקיד מפתח. ובעקבותיו באים המהפך ביחיד ומאבק היחיד. למעשה זה היה גם ההסבר של איליה קאזאן לעדותו – הוא הבין שהקומוניזם זה תנועה מסוכנת לארה"ב ובגלל זה מצפונו הנחה אותו להעיד. הנושא הזה מעניין במיוחד מכיוון שכולנו (בהכללה) נגד השחיתות, ואיננו רואים בעדות נגדה כמעשה מכפיש, נהפוך הוא. אך כאשר מדובר בעדות נגד משהו שאתה מזדהה אתו (מי שאנחנו מכנים כיום "שמאלנים" לבטח לא יאהבו השתנקרות נגדם) – אז אתה מחרים את המלשין ומכפיש את שמו. דו-פרצופי המצפון הזה.

אפשר כמובן לדבר על עוד נושאים ומסקנות. למשל הקלישאה – הרוע לא מתקיים לבד, נותנים לו לשלוט (כאו ע"י נקיטת עמדה של "לא ראיתי לא שמעתי"). והמסקנה המתבקשת הנוספת – אל תשתין מהמקפצה (וועד הסוורים נקט בשיטות אלימות מדיי וחיסל את המתנגדים לו. לו היה נוקט עמדה מכילה ופשרת, ומחלקת חלק מריווחי השחיתות בין כולם וכך יוצרת אינטרס אישי – האנשים קרוב לוודאי לא יקומו נגד ואפשר להמשיך בשחיתות). וכך נולדת הטקטיקה של ניהול ההמונים, ניהול החרמות – שיטות בולשביקיות ידועות, שחלחלו גם לחברה שלנו ולזמננו אנו. סרט רלוונטי (ועוד משהו – הסרט הוא בעקבות אירועים אמתיים וחלק מדמויות מבוססות על דמויות שהיו)

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=QOLHbQjtSFs

1950 – All about Eve

מומלץ ❾ 1950 – All about Eve הכל עודות חווה – Joseph L. Mankiewicz

 

 

ב-1950 יצאו 2 סרטים נפלאים – שדרות סנסט של בילי ווילדר, וסרט זה. כיום זכור יותר הסרט של בילי ווילדר, אולי כי הוא במאי טוב יותר ומסקרן בהרבה ממנקביץ'. ואולי זה בגלל ההופעה מדהימה של גלוריה סוואנסון בסרט הבלתי נשכח ההוא. ואולי זה בגלל הנושא – כוכבת העל שמזדקנת, למעשה שהזדקנה, אך חיה בעבר של התהילה שלה. ואולי מכיוון שהעבר היה סרטים אילמים וכך יש לנו משחק מוגזם על גבול הפאתטי של גלוריה סוואנסון, מה שעובד לא רע במציאות שלנו עם הגוזמה שאנו עדים לה מעל גבי מסכי הטלוויזיה או בכל מדיה אחרת, כולל במות פוליטיות כשפוליטקלי קורקט פשט את הרגל. אגב הסרט ארטיסט גם הוא נסוב על נושא דומה של שחקן סרטים אילמים אשר המציאות של סרטים עם פס הקול דחקה אותו מגדולתו והכוכבים החדשים תופסים את מקומו (סרט מודרני נהדר, העשוי שחור לבן, וגם אילם בנוסף לכל – הומאז' גדול לז'אנר. אגב, צ'אפלין הימר בגדול כשהמשיך לעשות סרטים אילמים בעידן של סרטים מדברים. לצ'אפלין זה הצליח).  הכל אודות חווה נסוב על נושא דומה – כוכבת מזדקנת כשהמציאות דוחקת אותה הצידה ואת מקומה מנסה לתפוס כוכבת צעירה.

בזה הדמיון מסתיים, כי לא מדובר בכוכבת זקנה – סה"כ בסביבות ה-40. ולא מדובר בסרטים, אלא בתאטרון. ולא מדובר בהחלפת דורות סתם – אלא בסיטואציה בה הכוכבת הצעירה היא לא אחרת מאשר בת טיפוחה של הכוכבת, אשר על פני השטח היא שיא התמימות, אך היא חורשת מזימות. מזימות שאגב לא התחמקו מעיניה של הכוכבת. אז מה אתם אומרים, האם הכוכבת נלחמה? הפתעה. אז לא כל כך. ז"א היא סלדה מהתנהגות של חווה, אך האם היא נלחמה? טוותה מזימות נגדיות? לא. היא לא התקוממה נגד הגורל. יש חיים ואושר לאחר גיל הארבעים. ונראה שהיא תרד מהבמה בעדינות אצילית, אפילו אם הבמה עומדת להיכבש ע"י הנחשית המניפולטיבית שבאה מביתה. לכוכבנית הצעירה קוראים חווה. אמנם מכותרת הסרט  אפשר היה לחשוב שמדובר על כל המין הנשי, ומהתפתחות הסרט אפשר היה גם להוסיף שמדובר בכותרת שוביניסטית המציגה את כל הנשים  נגועות בכוונות של שטן. אך לכוכבת המזדקנת קוראים מרגו. ולמעשה הסרט הוא לא על חווה אלא על מרגו. ויותר מזה, היא על כל הכוכבים המזדקנים שהכוכבים הצעירים זוממים לתפוס את מקומם. ואף יותר מזה – כל הדור המבוגר שיצטרך לפנות את הבמה לדור הצעיר ממנו.

הסרט אינטליגנטי מעין כמותו עם משחק נהדר של כל צוות השחקנים. את חווה משחקת אן בקסטר (שאגב בשנות השבעים שיחקה גם ב-Applause – מחזמר בעקבות הכל אודות חווה – רק הפעם היא שיחקה את מרגו) שקיבלה מועמדות לאוסקר על סרט זה. את מרגו משחקת במשחק חייה שזכור לי כתפקיד שלא הרבה שחקנים מסוגלים לשחק ככה, לא אחרת מאשר הכוהנת הגדולה של המשחק – בטי דיוויס. בטי דיוויס באה לתפקיד זה כבר מבושלת – אין לי מושג האם ההזדהות שלה עם הדמות היא שיצרה משחק משובח זה, או להיפך – כשרונה להיכנס אל הדמות הוא כה גדול שהיא משיגה הזדהות מוחלטת עם הדמות. תהיה סיבה אשר תהיה – אך משחק זה היה אדיר. אם היה לי אלף כובעים, הייתי מוריד אחד אחד לכבודה. באמת שאפו. סרט זה גם עשה, כנראה כמה מהפכים בחייה – אן בקסטר הפכה להיות חברה שלה לשנים שיבואו, בסרט היא גם הכירה את בעלה הרביעי והאחרון גרי מריל. כמו כן, אחרי הסרט לקראת אמצע שנות החמישים בטי דיוויס לקחה הפסקה מהקריירה הפורייה מאוד שלה, וחזרה אליה בשנות השישים. אפשר לחפש קווים מקבילים בינה לבין מרגו (אגב בטי דיוויס אימצה בת ביחד עם בעלה הטרי וקראה לה בשם מרגו), ואפשר לראות אותם גם כשהם לא שם. זה, אני חושב, מכיוון שהכל אודות חווה, שלא כמו שדרות סנסט שדיבר על לחיות בעבר ובסרטים, מדבר כאן על החיים עצמם, על מאבק חילופי המשמרות יהיה מגעיל ככל שיהיה. כל אחד יוכל לזהות בסרט זה כמה דמויות שהוא מכיר, כך שהוא מומלץ ביותר לצפייה עבורנו. או, כפי שמרגו אמרה בציטוט הכי ידוע מהסרט, "תחגרו חגורות בטיחות, הלילה יהיה מלא מהמורות".

בעקבות סיפור קצר מעט מארי אור מ-1946 בשם החוכמה של חווה שבעצמו מבוסס על מיקרה אמיתי שקרה לשחקנית בריטית אליזבת ברגנר בשנות ארבעים כששחקנית צעירה שהיא טיפחה ניסתה להשתלט על חייה ותפקידיה של אליזבת. אגב מרלין מונרו הופיעה בתפקיד קטנטן בסרט זה גם כן.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=LSntQerk8cQ