הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיונים חודשיים: אוגוסט 2015

1958 – Elevator to the Gallows

מומלץ 1958 – Ascenseur pour l'échafaud Elevator to the Gallows – Louis Malle

Star 9

 

 

Elevator to the Scaffold 1

 איזה שם לסרט – מעלית לגרדום! הפשע המושלם שמשתבש. הדוור מצלצל פעמיים הצרפתי

זהו סרטו הראשון של לואי מאל. זהו גם הסרט שעשה מ-ז'אן מרו כוכבת גדולה. סרט אפל צרפתי נפלא. קשה לתאר איך אפשר לעשות סרט אפל על פריס הרומנטית – אך לואי מל הצליח. העלילה היא על פשע מושלם – זוג נאהבים מחליטים להרוג את בעלה של האישה ולהציג את את זה כהתאבדות של הבעל. אך הסרט לא היה מעניין אם משהו לא היה משתבש – וכאן זה השתבש בצורה כה מיוחדת ועם זאת ראליסטית – שאני לא הולך לגלות איך – לכו תראו. ז'אן מרו מתגלת כאן כשחקנית ענקית – ולואי מל – כאחד הבמאים הגדולים כבר בגיל 25. פריס נראית כה דחוסה ומאיימת בסרטו, המוסיקה של מיילס דיוויס מציבה רף חדש למשמעות פסקולElevator to the Scaffold 2 הסרט, והעלילה הכה מותחת שאתה שוב נמצא בדילמה מוסרית. אתה לא בטוח מה אתה רוצה – שהפשע לא יתגלה, או שהפושעים ייתפסו ויכלאו. כל זאת בזכות ז'אן מרו שייסורים, אהבה ורגשות אצלה הן מליגה אחרת – קרה מבחוץ אך בוערת באש תופת מבפנים.

ז'אן מרו משוטטת בפריז לילית עם המוסיקה השממית והכל כך בודדה של מיילס דיוויס. אומנות. https://www.youtube.com/watch?v=saG7EELIfMM

מודעות פרסומת

1954 – Rear Window

מומלץ 1954 – Rear Window חלון אחוריAlfred Hitchcock

Ten

 

 

rear window 1

ג'יימס סטיוארט וגרייס קלי בדירה, עם חלון אחורי אל החצר, מציצים לחלונות האחוריים של השכנים – זאת הסביבה בה קורה סיפור מתח בסרט מופתי זה של היצ'קוק.

יצירת מופת זו (עיבוד לסיפור קצר של קורנל וולריץ' זה חייב להיות רצח מ-1942) היא בית ספר לאיך שהמתח נבנה לאורך כל הסרט עד לסופו. אין כאן סצנות מרדף, אין כאן קרבות עקובים מדם, גם לא מזימות ריגול, אין כאן גם זרימה של העלילה עם הפתעות ותהפוכות. הכל מתרחש בדירה בגריניץ' ווילז', כאשר הגיבור (ג'יימס סטיוארט) מרותק לכיסא גלגלים כי שבר את רגלו השמאלית – הוא צלם מקצועי. כל מי שהוא פוגש זה את ארוסתו (גרייס קלי הסטייליסטית בתפקידה השני אצל היצ'קוק) ואחות שהוצמדה אליו מביטוח הרפואי. וכל מה שהוא רואה זה המראות הנשקפים מהחלון האחורי של דירתו – אל החצר אל הבניינים המקיפים את אותה החצר ואל החלונות האחוריים של הדירות באותם הבתים. וכך הוא מבלה את זמנו ע"י צפייה ומעקב אחר שכניו ומה שנעשה בעזרת משקפת ומצלמה. מתוך תפאורה סטטית זו מבלי לטייל מהדירה – אנחנו חווים את אחד מסרטי המתח הטובים ביותר שנוצרו. מתוך המעקב אחר השכנים ג'יימס סטיוארט חושד שנעשה רצח ע"י אחד מהם והוא מנסה לשכנע את כולם בתאוריה זו, בהתחלה רק ע"י שיחות, ואח"כ ע"י מעשים. אני ישבתי על הספה מבלי שהרגשתי כמה שהיא רכה, מבלי יכולת לזוז לכאן או לשם, מבלי לשמוע מה קורה מסביבי (אני בטוח שהגנבים יכלו לרוקן לי את הבית ולא הייתי שומע) בוהה במסך ומחכה במתח מה יהיה הצעד הבא. מתח ממגנט ומבדר.

אך יש יותר מרובד אחד בסרט זה. אפשר להשאר בפשט, ולהנות מסרט מתח שהוא יצירת מופת. ואפשר לתהות על משמעויות מעבר לכך. רוג'ר אלברט,rear window 3 מבקר קולנוע ידוע, כתב ביקורתו על הסרט, שפעם בימיו הראשונים של הקולנוע, הבמאי הרוסי קולישוב עשה ניסוי מפורסם, כאשר הוא השתמש באותה התמונה של האדם עם עוד תמונות. למשל כאשר היא הייתה עם תמונה של אוכל, האנשים אמרו שהאיש רעב, וכך הלאה. המשמעות היא שבהתאם לקולאז' אנשים נותנים משעמויות (שונות) לאותו הנושא. כך גם הגיבור, ראה תמונות קולאז' מדירתו דרך החלונות והרכיב את הפירוש שלו בו הוא הסיק שהיה רצח. אך הנושא קצת עמוק יותר – מה שקורה הוא שההקשר הוא שנותן את המשמעות, ולא הנושא עצמו. וכך אנחנו כל הזמן כאשר רצים אחר המשמעויות, בעצם מחפשים את ההקשר. יש לזה השלכה מעניינת – זה מסביר את הצורך שלנו ברכילות, זה מסביר את התופעה של הלשונות הרעים, זה מסביר למה קשה לנקות את שימך אך קל יותר להכתים אותו, זה גם בסופו של יום מסביר למה קשה להסביר משהו לאנשים לאחר שיש להם דעה מוקדמת בנושא – אנחנו מחפשים את ההקשר, ולאחר שיש לנו אותו, קשה להזיז אותנו משם – אך זה כשלעצמו אולי לא קשור לסרט. מה שכן קשור – זה הרצון שלנו להציץ. אנחנו מציצים ואוהבים את זה. אומנות הקולנוע בנויה על האהבה הזו – אנחנו לא נראים וצופים מתמונות על המסך – בדיוק כמו ג'יימס סטיוארט בעזרת המצלמה והמשקפת מציץ לחלונות האנשים. (אפשר ללכת עד להאח הגדול בצורך של האנשים להציץ – הרי אם לא היה הצורך, גם התכנית לא היתה מצליחה כפי שהיא מצליחה). הסרט הוא על ההצצה שלנו. אנחנו מציצים דרך העיניים של ג'יימס סטיוארט.

קראתי קצת ב-החלון האחורי של אלפרד היצ'קוק מאת ג'ון בלטון – ושם הוא מציג אנליזות מעניינות ומורכבות לסרט זה. לא אלעה בתאוריות מאודrear window 2 מעניינות אך כבדות. אספר רק על אחת. למשל הוא מסב את תשומת הלב שהצלם לא רוצה להתחייב לקשר עם ארוסתו. הוא אפילו אומר בסרט שאם הוא יתחתן אזי הוא לא יוכל כבר לנסוע לשום מקום. הוא גם עסוק במציצנות דרך החלון במקום לתת את תשומת הלב אל גרייס קלי שנמצאת באותו החדר ולהיות איתה בקשר. (כאן יש נושא אחר שתופס לא מעט שיח בימינו – המציצנות הורגת את הקשר האישי – אנשים קבורים במסכים במקום לדבר אחד עם השני – היצ'קוק הציג את המצב הזה כבר ב-1954). הפחד הזה מלאבד את החופש ועקב כך לא לקחת אחריות (דרך אגב כבר ב-1946 באלו חיים נפלאים הנהדר של פרנק קפרה, ג'יימס סטיוארט ששיחק את התפקיד הראשי גם שם, רצה מאוד לעזוב את העיירה, אך נשאר בה בגלל המשפחה והקהילה – ז"א האחריות כובלת) – זה נושא אוניברסלי שרבים מאיתנו חווים או רואים מסביבנו. אצל ג'ון בלטון יש את הסיפור הבא. אינגריד ברגמן התאהבה בצלם צבאי רוברט קפה בפריס ב-1945. כאשר היא חזרה להצטלם בהוליווד ב-1946 בהנודעת אצל היצ'קוק, רוברט קפה בא עימה, ועשה עליה סדרת צילומים עבור מגזין לייף (גם ג'יימס סטיוארט בהחלון האחורי עובד בתור צלם במגזין לייף). אינגריד רצתה להתחתן אך רוברט קפה פחד להתחייב וסירב בתוקף (כנראה כי חשב שזה יפריע לו בקריירה הצילומית). מאוחר יותר הם נפרדו, כנראה על רקע הסירוב להתחייב. לאלפרד היצ'קוק היו פנטזיות ותשוקות אל אינגריד ברגמן כבר מ-1945 מאז כבלי השיכחה, והוא באמת ובתמים לא הבין איך צלם יכול לסרב לאישה כמו אינגריד ברגמן, כאשר הוא, במאי מפורסם, יכול רק לחלום עליה. ועוד משהו, קצת גרוטסקי – רוברט קפה כשבועיים לפני שהחלון האחורי יצא אל המסכים, עשה עבודה ליד הנוי ויאטנם, כאשר עלה על מוקש. הוא קיבל פצעים בחזה ורגלו השמאלית נקטעה לו. הוא מת בדרך לבית חולים. בהחלון האחורי ג'יימס סטיוארט היה מגובס ברגלו השמאלית.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=m01YktiEZCw

1954 – Dial M for Murder

מומלץ 1954 – Dial M for Murder אליביAlfred Hitchcock

Star 8

הפשע המושלם. נסיון לרצח של גרייס קלי. האם זה יצליח?

הסרט הוא בעקבות מחזה באותו השם של פרדריק נוט, שהיה קודם בטלוויזיה dial m for murder 1ב-בי.בי.סי. ואח"כ על בימות התאטרון. הסרט עוקב די במדוייק אחר המחזה.

הסיפור הוא סיפור של פשע מושלם. פשע משלם הוא נושא מעניין, בעיקר אינטלקטואלית, ויוצר תמיד דילמה מוסרית אצל הקוראים או הצופים. הרי בכל זאת מדובר בפשע – אז זה רע, נכון? אך זהו פשע מושלם – ז"א זה מערב הרבה שכל, פיכחות, תעוזה – ואם הוא יצליח – גם יוצאים מזה בשלום. אז זה טוב, לא? ובכן, הדילמה כבר עמוק בתוך הנושא, וכך גם קונים את תשומת הלב והמעורבות של הצופים – חלק יזדהה עם הפושע ויעקוב במתח והערצה אחר התכנית לפשע המושלם, וחלק יהיה נגדו, ויעקוב במתח עם תקווה שהפשע המושלם לא יצליח. וכמו ברוב המוחלט יצירות על פשעים ופשע מושלם, יש תמיד הנחת יסוד שלא ניתן להיות מושלם ושהפושע תמיד ישאיר סימן המפליל אותו, או תמיד תהיה טעות בכל תכנית המושלמת ביותר, או שתמיד משהו ישתבש. הנחת היסוד הזו עושה חסד עם אלו המגנים את הפשע ומאכזבת תמיד את אלו שבלב ליבם מזדהים עם הפושע – הרי בגלל טעות קטנה כזו הפשע המושלם לא יצליח.

כמובן שעל מנת לגלות את אותה הטעות הקטנה צריך להיות מינימום שרלוק הולמס. ומכיוון שכנראה אין הרבה שרלוק הולמסים במשטרה – הרי במציאותdial m for murder 3 אני מניח שלא חוקרים הרבה מיקרים אלו. המזל הוא שכמות הפושעים המאוד חכמים גם היא לא גדולה. אך אם חושבים על זה – גם אם נניח הנחה (שיש יגידו שהיא מופרחת) שאחוז החכמים במשטרה הוא כאחוז החכמים מחוץ למשטרה, הרי מבחינה אבסולוטית יש יותר אנשים חכמים מחוץ למשטרה. וכך גם כנראה יותר פושעים חכמים מאשר חוקרים חכמים. זה מראה על כך שפשעים "מושלמים" קיימים ומצליחים. זה גם מסביר את הפרונויה של המשטרה המניחה הנחה נסתרת שכולם פושעים. טוב – זה סטייה מהנושא עצמו – שהוא איך שובים את הצופים במתח סביב אותו הנושא משתי צידי המתרס – המעורבות

היצ'קוק כבר עשה סרט על פשע מושלם – החבל מ-1949. פשע המושלם שם היה ע"מ להוכיח את העליונות של הפושע מול הנחיתות של הקורבן. גם שם הסרט היה בעקבות מחזה וצולם בפנטהאוס במנהטן. בגלל ההתנשאות של הפושע בסרט ההוא הצד שבו לקחו הצופים (נגד הפושע כמבן) היה צפוי – הרי אף אחד לא אוהב שאומרים לו שהוא נחות והשני הוא החכם, העליון. ההתנשאות הזו, אפילו שיש לה על מה להתבסס, פוגעת ברגשות ומייד מכריחה אותנו לקחת צד.

אך כאן היצ'קוק עושה משהו ייחודי משלו – הוא מערבב את הנושא המוסרי בצורה כזו שהמעורבות הריגשית לאיזה צד אני שייך – האם אני רוצה שהפשעdial m for murder 2 יצליח או לא – הוא לא דבר מובן אפילו לנו. מדובר על נסיון רצח של אישה שבעלה מתכנן – ומתכנן בקפידה, בתור פשע מושלם, בלי מעורבות אישית ופיזית שלו. אך זהו – הוא עושה את זה אמנם בגלל הכסף, אך מה שגרם לו ללכת בכיוון הוא שאישתו היא לא נאמנה לו ומנהלת תקופה ארוכה רומן מהצד. היצ'קוק לא מייפה את זה, ולא מצדיק את הבגידה של האישה. וזה מה שמסבך את דילמת המעורבות שלנו לאיזה צד אנחנו נוטים. הרי אם הרצח יצליח אז יהיה פה פשע, אך הרי זה אולי מגיע לה, הרי אם הפשע לא יצליח זה כאילו לתת לנואפת פרס על הניאוף.ומה שמסבך אותנו עוד הוא שהנואפת היא גרייס קלי היפהפיה, הנהדרת, המלכותית. אז מה אם היא בגדה, תראו איך היא לבושה, איזה אישה אצילית ונהדרת זאת, בטח לא היה לה טוב עם בעלה. אך זה, בעלה, שתיכנן את הרצח המושלם, לאחר שהמעשה נכשל עקב שיבוש שחל במהלך התכנית, בעלה מוצא דרכים לתיקון ולתכנית חליפית לא פחות מושלמת. האילתור הגאוני שלו ברקיחת הפרטים הקטנים גם הוא ראוי להערצה, לא? וכך המאסטרו הגדול מוביל אותנו בנבכי נשמתנו ומוסריותנו הנקרעים וחורקים תחת יסורי המצפון שלנו בין אם מודעים ובין אם לא.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=JWP_hrNHSN4

1953 – Tokyo Story

מומלץ 1953 – Tôkyô Monogatari Tokyo Story  סיפורי טוקיו Yasujirô Ozu

Ten

 

 

Tokyo Story 1

התשליכני לעת זיקנה? סה לה ווי.

זאת יצירת מופת יפנית משנות חמישים – יש  לא מעט כאלו מאותה תקופה. כשפעם ראשונה ראיתי סרט יפני ישן – הוכתי בתדהמה – זה היה כל כך שונה מסרטים מערביים, כל כך איטי, כל כך פשוט, מוצג באופן שקוף, בלי חידות הנראות לעין, כל כך נאיבי, כל כך ראליסטי שמייד ראיתי עוד סרט יפני על מנת להבין אם אני אוהב את זה או בז לזה. אחרי סרט שני הוקסמתי. פתאום תפסתי שהקולנוע הזה, עם הצילום המאופק שלו, עם משחק נהדר ושחקנים כמו שנלקחו מבימת התאטרון האיכותי ביותר שיש, ועם הסיפורים שהם מהחיים – מנחיתים אותך באמצע החיים של אחרים ונותנים לך להציץ ולהשתתף באובייקטיביות בכבודה ובעצמה. פתאום אתה מגלה קווי דמיון למה שקורה על הבד לבין החיים מסביבך ואת הפירוש והמשמעות אתה מעניק בעצמך. מאז נהייתי חסיד גדול של הקולנוע הזה והבמאים כמו אוזו, נרוסה, קוראסאווה, מיזוגוצ'י תמיד רצויים אצלי על המסך.

סיפורי טוקיו הוא סיפור ישיר, סיפור עצוב על יחסי הדורות, על דילמת הילדים וההורים, על החיים בעצמם אשר סוחבים את הצעירים ומשכיחים את המבוגרים, על המשפחה, על יפן לאחר מלחמת העולם השנייה שמנסה לשקם את עצמה והתנופה המודרנית שדורסת את הערכים התרבותיים והשורשיים ואיתם ביחד את מוסד המשפחה.המסורתי

אני מאוד אוהב את הסרט הזה. הסיפור שבו נוגע ללב – גם כסיפור, כשזוג הורים מבוגרים נוסעים לבקר את ילדיהם בטוקיו ההומה ומגלים שלילדים אין זמן להם ויש להם חיים משל עצמם. גם המסרים הם עצובים ואקטואליים כיום לא פחות מאשר אז. וגם המשחק של כל הצוות הוא משובח. Tokyo Story 4אני במיוחד אוהב את המשחק של סטסוקו הרה (שמשחקת כאן את הכלה של הזוג – היחידה המקדישה תשומת לב אוהבת להורי בעלה שנהרג) – אני מת על משחקה בכל הסרטים שראיתי. יש כאן סוללה נכבדת של שחקנים ושחקניות מעולים – צ'ישו ריו – האבא בסרט זה, ששיחק ברוב הסרטים של אוזו, סו יאממורה בתור הבן הבכור, הרוקו סוגימורה הנהדרת והמשכנעת בכל סרטיה, ששיחקה בהרבה סרטים של אוזו ומיקיו נרוסה, ורבים אחרים. כל אחד מהם יכול להוביל סרט או הצגת תאטרון עצמאית, וכאן יש לנו הזכות לראותם ביחד.

מה שמייחד את הסרטים היפניים הישנים והטובים, ובמיוחד סרט זה זה הסגנון האיטי. כיום מי שיעשה סרט איטי לא יזכה להקרנה שנייה. אך הסרטים היפניים דאז היו להיט בציבור. גם עבודת המצלמה – אין קפיצות, אין תנועה של מצלמה, היא כמעט נייחת, של צופה שמסתתר ופוחד לנשום שמא יגלו את נוכחותו הפולשת.  הסיפור – ההסיפור הוא פשוט, כמעט אין סיפור, יש מתווה, ומסביבו.. כמעט אין כלום, העלילה היא משפחתית, האירועים החשובים בעלילה פשוט אינם בסרט ומוזכרים לאחר מכן (למשל באיקירו המוות של הגיבור בכלל לא בסרט, יש את השבעה עם פלשבקים לתקופה בה היה חי – אך המוות עצמו, ארוע משמעותי ביותר בעלילה – לא בסרט. גם בסרטים יפניים רבים אחרים הדבר הוא כך, וגם כאן – החשוב איננו ואנחנו רק מיודעים על כך, מה שמבלבל את משמעות ה"חשוב" ומביא אותנו, הצופים (המסתתרים מאחורי המצלמה הבלתי נראית) אל דרגת הקירבה אל השחקנים, גם אנו "חשובים" כמוהם, גם אנחנו מדברים על דברים "חשובים". הסגנון היחודי הזה משאיר המון לנו לצופים – אנחנו לא מוסטים מהנושא ע"י המצלמה, אנחנו לא Tokyo Story 3מבולבלים מנפתלי העלילה, אנחנו גם לא מודהמים מדברים "חשובים" – לא, אנחנו כמעט שותפים לסרט – גם אנחנו מכירים מיקרים כאלו – הנה אצל השכנה שרה היה גם כן, וגם דוד אברהם חווה פרידה, ומה חשו הילדים של דודה מירים כשהלכה לעולמה, גם אני הייתי שם, אני יודע. זה יוצר קירבה ממגנטת. וכן, עוד דבר בסגנון – אין סיטואציות סוחטי דמעות, וגם לא משחק ועלילה מלודרמטית – וזה מעניק אותנטיות גדולה – אני לא מרגיש בכלל שיש עליי מניפולציה, עם זאת אני מעורב ריגשית לגמרי במה שקורה על המסך. זהו הקסם של הסרט, זהו הקסם של הקולנוע היפני הישן והטוב. ואין כמו אוזו המראה לנו את הרגעים המשפחתיים שכולנו היינו שם, אין כמו אוזו המבין משפחה מהי, אוזו שלא התחתן מעולם ומת לבד (עם זאת היו שמועות על יחסים בינו לבין סטסוקו הרה – בתולת הברזל של הקולנוע היפני, אהובת השחקניות אצל אוזו, שפרשה מחיי המשחק וניתקה מגע מתקשורת בשנה שאוזו מת), וכך ידע להעריך ביתר רצינות מה זה משפחה, אוזו שחי כל חייו עם אימו כך שקשר הדוק ותמיכה ללא תנאי היו לו לשיר ערש. אחד מסרטים הגדולים שנעשו אי פעם.

קדימון http://www.dailymotion.com/video/xqrxzn_tokyo-story-trailer_shortfilms

Tokyo Story 2

1953 – Tales of a Pale and Mysterious Moon After the Rain

מומלץ 1953 – Ugetsu Monogatari Tales of a Pale and Mysterious Moon After the Rain – Kenji Mizoguchi

Star 9

 

ugetsu 1

זהו סיפור על רוחות רפאים. מבחוץ ומבפנים. איך שאובססיה גברית הורסת חיי נשותיהם, ואיך המלחמה – מבחוץ ומבפנים – שורפת כל מה שהיה.

זהו סיפור רפאים. ממוקם במאה השש עשרה, הסרט הוא בעקבות שני סיפורים מאוסף של תשעה של הסופר אואדה אקינריסיפורי אור ירח וגשם מ-1776. השם ugetsu ביפנית זה u הוא גשם ו-getsu הוא ירח. בהקדמה לאוסף הסיפורים מסופר על לילה עם ירח ערפילי לאחר גשם. מכאן תרגום שם הסרט. לאחר ירח כזה הופעת רוח רפאים נראית כדבר מה טבעי לגמרי.

הסיפור הוא דרמה על שני גברים, אשר אובססיביים לגבי החלומות שלהם – האחד רודף בצע והאחר רוצה להיות סמוראי בכל מחיר. ובסופו של יום, הרדיפה האובססיבית שלהם אחר החלומות שלהם הורסת את חייהן של נשותיהן. קצת קשה להתפעל מהסרט מבלי לספר חלק מהעלילה. הבחור החמדן הרודף אחר הכסף הוא קדר המוכר את סחורתו, ובמקום להיות עם משפחתו בתקופה של מלחמה אשר רוחשת בסביבת כפרו, הוא כל הזמן מחפש רווחים וכך מתגלגל אל הישוב הגדול. שם הוא פוגש את הגבירה וואקאסה אשר מפתה אותו להתחתן איתה. בהמשך מתברר שהקדר נפל מלכודת לרוח הרפאים, שמתה בצעירותה מבלי לדעת אהבה, ועכשיו מנסה את מזלה ( את רוח הרפאים של הגבירה וואקאסה משחקת מצ'יקו קיו היפה, אשר הופיעה בעוד יצירת מופת יפנית שלוש שנים קודם לכן – ראשומון של אקירה קורוסאווה.). בינתיים חברו בדרכי תרמית נהיה סמוראי. אך אישתו שנזנחה על ידו נאנסת ע"י חיילים ועובדת עכשיו כגיישה, וכך הוא פוגש אותה שוב כשהוא, הסמוראי, וכמה חיילים פקודים שלו הולכים לבלות בבית זונות. גם אישתו של הקדר נדקרה ע"י חיילים. אחרי שהקדר מחליט לשוב אל ביתו אל אישתו ובנו, הוא פוגש אותה בבית שננטש על ידו, אך למחרת בבוקר הוא לומד שאישתו שהוא פגש היא רוח רפאים.

קנג'י מיזוגוצ'י, במאי יפני שאהב פרפקציוניזם, צוטט אומר כך לתסריטאי הבית שלו (על פי וויקיפדיה):

בין אם מקור המלחמה במניעיו האישיים של השליט, או מקורה נוגע לעניין הציבור – איך האלימות, במסווה של מלחמה, מייסרת את ההמונים מבחינה פיזית ורוחנית – אני רוצה להדגיש את זה כהנושא המרכזי של הסרט

 הנושא שהבמאי הדגול התכוון שיהיה מרכזי, אמנם שם במרכז, אך לאור העלילה הוא מהווה כסביבה, בו לנושא האובססיה האישית יש את המחיר שלה – אתה רודף אחר רוחות רפאים, אתה תגמור כמוהם.

הסרט הוא דוגמא לכך שיש יצירות אומנות אשר התוכן והנושא וגם סגנון היצירה הם לא נפרדים והאחד הוא השני. סגנון הסרט הוא מן היפים ביותר שאפשר לראות על המסך – הוא מיסתורי, הוא דינמי, הוא מלא בתמונות נהדרות ושופע בעושר השפה והביטוי.ugetsu 2 גם אם יהיו אנשים שיפקפקו בגדולת הסרט, גם הם וודאי יודו שזהו סרט רוחות הרפאים היפה ביותר שנוצר. אם לא ברור עד עכשיו – אז זה לא סרט אימה עם רוחות רפאים כפי שמקובל ליצור בקולנוע המערבי – אלא סרט כמיהה ואהבה אחר רוחות הרפאים החמקמקים אשר כפי שהן רודפות אותנו, כך אנו רודפים אחריהן – וכך תפישת המציאות זזה אצלנו מהעולם מלא האלימות הסובב אותנו אל עולם החלומות שאליו אנו נכספים. כמובן שגם פירוש נוסף נמצא כאן – גבר הנוטש את חייו הרודף בצע וחלומות באספמיה, בחושבו שיחזור לחייו הקודמים כאשר ישיג את מבוקשו, בסופו של דבר חוזר לרוח הרפאים כי חייו הקודמים נהרסו ברגע שהוא הפך את גבו אליהם. זאת כנראה גם הייתה הכוונה המוסרית של אואדה אקינרי כאשר כתב את הסיפור הזה על הקדר (הבית באחוזה). וכמובן אפשר גם להתענג על סיפור הפשט שמדובר על רדיפה אחר החלומות ורגשות ותאוות אנושיים המעורבים במהלך הסיפור.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=ecTMsz_KDIE

1950 – Where the Sidewalk Ends

מומלץ 1950 – Where the Sidewalk Ends – Otto Preminger

Star 8

 

where the sidewalk ends 1

הכוכבים של לאורה מכים שנית – גם הפעם בלש משטרה מתאהב במה שאי אפשר.

סרט אפל ולא מוערך מספיק. כוכבי הסרט הבלתי נשכח לאורה – גם הוא של אוטו פרמינגרג'ין טירני ו-דנה אנדריוס חוברים גם גם. כאשר בלאורה דנה אנדריוס משחק בלש החוקר רצח של ג'ין טירני ומתאהב בה – ורוב הקרדיט של המשחק הלך לג'ין טירני הכובשת, ו-דנה אנדריוס שיחק דמות יחסית שיטחית, הרי היוצרות מתהפכות בסרט זה. גם כאן דנה אנריוס משחק בלש משטרה קשוח ומחוספס – אך כאן דמותו הרבה יותר מפותחת ועמוקה. דווקא לג'ין טירני התפקיד היה יחסית שטוח – אך זה לא מפריע כמובן לכוכבת כמו טירני לזהור ולכבוש מעל המסך. העלילה היא כיאה לסרט אפל מאותה התקופה ומערבת משטרה ופושעים ומתמקדת בתהליך החקירה, כאשר הבלש הוא למעשה הפושע – הוא הורג מהמר מתוך הגנה עצמית, אך מטשטש את עקבות הפשע, ואז גם ממונה לחקור את הרצח . תוך כדי החקירה הוא מסתבך באהבה לאישתו של המהמר שהוא הרג והחקירהwhere the sidewalk ends 2 מתחילה להסתבך יותר ויותר. אני צולח בגלי החקירה ואחרי כל גל מתגלה גל חדש ולאחר חצי הסרט זה כבר לא משנה מה היה לפני הגל הנוכחי – אני מתמסר לקברניט האוניה ופשוט שט על גלי העלילה המתפתלים. אני גם שם לב למסר סמוי שטוב ורע מתגוררים יחד, בכל אדם, ושפעם הרע מנצח ופעם הטוב. אני גם מוקסם מג'ין טירנר היפהפיה. אך יותר מכל אני אוהב את האווירה של סרט אפל זה והצילומים. תענוג.

קדימון של הסרט: https://www.youtube.com/watch?v=kA4mk1ecGs8

1946 – Gilda

מומלץ 1946 – Gilda גילדהCharles Vidor

Star 8

 

gilda

ריטה היוורט היא גילדה, וגילדה היא ריטה היוורט. סרט אפל נהדר.

סרט אפל עם ריטה הייורט. העלילה כמובן מערבת הימורים, פושעים, אפילו נאצים יש כאן, וגם יחסי אהבה-שנאה בין אשת הבוס ועוזרו. גם כאן הגיבור של הסרט הוא אובססיה, הפעם הדדית. ריטה היוורת בתפקיד מהמם. ריטה כבשה את המסך ואת כל הלבבות בדמות של גילדה – למעשה כשמדברים על גילדה, אזי מדברים על ריטה, וגם להיפך – השחקנית כל כך מזוהה עם הדמות שאין טעם להפריד. הסקס אפיל שכה נוטף מהסרט הוא כולו לזכותה של ריטה, שביצעה סטריפטיז על המסך עם 3 פריטים שהורידה – שתי הככפות ושרשרת. אפשר לראות בסרט גם ניתוח פסיכולוגי של יחסי שנאה-אהבה של הדמויות המרכזיות, ואפשר לראות בזה גם הבעה קלישאתית וסטנדרטית – לא משנה באיזה אופן נרצה לצפות – ריטה הייוורד תמיד תהיה שם.  https://www.youtube.com/watch?v=e-LO9Ay6v_M

1945 – Leave her to heaven

מומלץ  1945 – Leave her to heaven השמיים יכולים לחכותJohn M. Stahl

Star 8

leave her to heaven 1

ג'ין טירני בתפקיד הפם פטאל בפילם נואר צבעוני.

כן, קצת מוזר ל-1945 למצוא סרט בצבע שהוא בעצם סרט אפל. הסרט נעשה בעקבות ספר שנכתב שנה קודם לכן. ג'ין טירני המהממת משחקת אשת חברה שמתחתנת עם סופר צעיר אך לאחר פרק זמן מגלה סימני קינאה לכל מה שמסיט את תשומת ליבו ממנה. האובססיביות של האהבה היא הגיבורה הראשית בסרט זה. יש שיגידו אובססיביות הרכושתנות, אהבה עצמית מופרזת – לא משנה מה ההגדרה, מדובר באובססיביות, ומדובר בקשר רומנטי, ומה הדבר יכול לגרום. במיקרה של סרט זה – לתוצאות נוראיות. כל הפחדים המוחבאים של המערב הנוצרי-יהודי-מוסלמי מתגשמים כאן – היופי והאישה מתגלים כקטלניים ורעילים לגברים טובים – פם פטל, הנושא לקוח עוד  מספר בראשית כשהנחש דרך חווהleave her to heaven 2.jpg מרעיל את נשמתו של אדם ומשכנע אותו לאכול מהתפוח האסור – וחווה היא הפם פטל הראשונה. גם לשם הסרט יש סיפור מעניין – הוא ציטוט מ-המלט מערכה 1 תמונה 5:

 … אותה השאר לדין שמיים ושהסרפדים שבחיקה שוכנים יינעצו ויפצעוה בעצמם

כך רוח אביו של המלט מפצירה בהמלט לנקום באחיו אשר גזל את הכתר, אבל לא באימו – המלכה גרטרוד.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=27cVqvP9QmQ

1944 – To Have and Have Not

מומלץ 1944 – To Have and Have Not להחזיק ולאבדHoward Hawks

Star 8

 

to have and have not 1

בסרט הזה התחיל אחד מסיפורי האהבה הגדולים של הוליווד.

בטי פרסקי היפהיפיה (ד"א קרובת משפחה של שמעון פרס) התחילה לדגמן כבר מגיל 17. בגיל 18 כבר התנוססה על השער של הרפר בזר – עיתון נשים ואפנה. ננסי קית, אשת חברה ואופנה, אישתו של הבמאי האוורד הוקס –היראתו לו את שער המגזין כאשר הוא חיפש שחקנים לסרטו להחזיק ולאבד. ומאן זה כבר היסטוריה. בטי פרסקי מיודענו שינתה את שמה ל-לורן בקל ונהייתה כוכבת על בזכות סרט זה כבר בגיל 19. וכך אנו חבים חוב להרפר בזר שבזכותו החל כדור השלג שקוראים לו לורן בקל להתגלגל.

סרט זה גם החל את הרומן בין לורן בקל לבין המפרי בוגארט ששיחק כאן. הוא היה עוד נשוי בתקופת הסרט, אך לאחריו הוא התגרש ונשא לאישתו את לורן. היא הייתה צעירה ממנו ב-25 שנה! וכך הם חיו ביחד עד למותו של המפרי בוגארט 13 שנה מאוחר יותר. סיפור אהבה הוליוודי, שמצטרף לסיפור אהבה הוליוודי מדהים בפני עצמו של קתרין הפבורן וספנסור טרייסי – שתי הזוגות היו גם חברים ביניהם.

בזה זה לא נגמר ומצעד האגדות נמשך –  הבמאי הוא במאי אגדי האוורד הוקס. הסרט הוא על פי סיפרו של ארנסט המינגווי באותו השם (הוא דומה לו רק באופן די חופשי, אך משמר את רוח הספר), ואת התסריט כתב ענק סופרי ארה"ב אחר – וויליאם פוקנר. יש סיפור שמספרים על התערבות האם האוורד פוקס יצליח ליצור סרט טוב מהספר הכי גרוע של המינגוואי. ובכן – הוא הצליח, עם עזרה מסוללת כוכבים כמובן ואחרי שהתסריט סטה מהמקור ויצר עלילה משלו בעזרת כוכב על אחר (פוקנר).

הסרט עצמו מאוד דומה לקזבלנקה המופתי – גם כאן מדובר בזמן מלחמת העולם השנייה, במקום בו יש השפעה נאצית, עם הברחות  מתחת לאפם שלbetty perskii הגרמנים. אך מה שמעניין יותר הוא הניצוץ שניצת כאן ע"י לורן בקל – הן בליבו של בוגארט, והן אצלנו הצופים. היא שיחקה עם בעלה בעוד שלושה סרטים אפלים – השינה הגדולה, מעבר אפל ו-קי לארגו. היא תיזכר לא רק בזכות יופיה, אלא גם בקולה הנמוך והמלטף (למעשה היה לו קול גבוהה – אך הוורד הוקס שכר לה מורה לפיתוח הקול על מנת ללמדה לדבר נמוך – והיא הצליחה מעבר למשוער) וגם מבטה התם והביישני כשפניה מוטים למטה ועיניה מסתכלות אליך מלמטה למעלה (מספרים שהיא הייתה מאוד לחוצה ועצבנית כשהיא שיחקה בסרט, והיא פשוט הצמידה את סנתרה לחזה והסתכלה למעלה על מנת לעצור את הרעידות – ופוזה זאת תהיה לה הפוזה האיקונית .)

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=0FLBCGB-_TQ