הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיונים חודשיים: יוני 2016

1981 – Das boot

מומלץ 1981 – Das boot הצוללת Wolfgang Petersen

Star 9

 

 

Das boot 1

הצוללת זהו אחד מסרטי המלחמה הטובים ביותר שישנם. זהו עיבוד לספרו של לוטר-גונטר בוקהם מ-1973 ומספר על צוללת U-96 הגרמנית במלחמת העולם השנייה. צוות הצוללת נערך למשימת יציאה לים מנמל צרפתי, ויוצא לדרך למלחמתו מול האוניות של בעלות הברית באוקיינוס האטלנטי ומיצרי גיברלטר. החיים של הצוות מתנהל במרחב של 50 מטר על 4 מטר, כולל הציוד והמכונות. מלחמה בתוך צוללת זה לא אותו הדבר כמו על היבשה, באוויר או אפילו על פני הים. לא, הצוות נמצא במתח פנימי תמידי עם רדארים פנימיים מפותחים מאוד אשר מקפיצים את המתח בשנייה למשמע חשד של פצצות עומק. אז לא רק שקלסטרופוביה סוגרת עליךDas boot 2 מכל הכיוונים, גם הראות מתקשות לנשום את האוויר הדחוס הקשה מרוב סרחון הפחד של כולם – והעיניים נשואות אל הקפטיין – מפקד הצוללת, שהוא האוטוריטה הלא מעורערת היחידה שמחליפה את אלוהים בתוככי הצוללת. אין פלא שעל היבשה הצוות שותה את עצמו לשיכרה, ומחשיב את עצמו לקרובי המלאכים שבשמיים שמותר להם אם לא הכל, אז על בטוח כל מה שהקפטיין יגיד. והנה עוד הפעם צריך להיתכנס ולהפליג אל המשימה הבאה שאין לאיש שום בטחון שיחזור ממנה, ושוב העיניים אל סגן האלוהים – הקפטיין, ושוב אפשר לחתוך את האוויר מרוב מתח נוקשה. האם הם נאצים? לא, הם לא חברי המפלגה. למעשה קיימת איבה הדדית בין הצי לבין הגסטפו – כלבי הצייד חדי השיניים של הנאצים – הצי מחשיב את עצמו לצאצאי האצילים והמסורת הביסמארקית הגרמנית ורואה את הערסים של גסטפו כאספסוף בור ועם הארץ. איבה דומה הייתה קיימת גם בין גסטפו וכוחות האס.אס. לבין הוורמאכט – צבא היבשה וגם הלופווואפה – חיל Das boot 3האוויר. אפשר לתהות איך זה שהשלטון החזיק מעמד כל כך חזק אם הצבא, חיל האוויר והצי היו מסוייגים ממנו. התשובה נמצאת כנראה במהות הפטריוטיות – אמנם השלטון של המדינה שלי הוא לא מה שבאמת הייתי רוצה, אך זאת הארץ שלי, ואני אעשה הכל למענה. וכך אנחנו עוקבים אחר המסע של הצוללת ומבלי להבחין במניפולציית ההאנשה ללוחמים הגרמנים מתחילים לכבד אם לא לאהוד את הקפטיין והצוללנים. הבמאי גם שם את האמפטיה שלנו במבחן כאשר הוא מכניס אותנו לסצינה בה הקפטיין נותן פקודה לא לקחת שבויים כאשר מלחים בריטיים שוחים אל הצוללת כשהם נמלטים על חייהם מהאונייה שהצוללת כרגע הטביעה. סצנה קשה שהשנאה המותנית כלפי הגרמנים שוב צפה על פני השטח כמו צוללת שחורה בלילה קר. אך לאחר מכן, כאשר רואים את הכאב של החיילים והקפטיין פתאום תופסים ש… גם הצוללת שלנו הייתה עושה בדיוק את אותו הדבר – אי אפשר לקחת בשבי לתוך הצוללת. וכך השנאה מתערבבת עם כבוד שאני רוחש. וכמובן מייד צוללים להתחמק בספינות המלחמה המחפשות את הצוללת. בתוך מרחב כל כך קטן, החורק מלחץ המים והמעמקים, ומאיים להתרוקן מהאוויר, המרחב בו חייבים לשמור על שקט מוחלט כי האוזניים לא רק לכותל אלא בתוך המים וכל שיעול עצבני יזמן פצצת עומק מדוייקת שתפגיש אותך עם בורא העולם ללא התראה, מרחב בו לערכים של מולדת רחוקה כבר אין הרבה מקום, המקום בו חברך לנשק שנושם את האוויר שאתה בעצמך צריך, הוא יותר קרוב אליך מאביך ואימך, הצינוק בו לאלוהים אין זכויות יתר והוא צריך לבקש אישור מהקפטיין – זהו כור היתוךDas boot 4 לאנושיות – המקום האחרון בו היית חושד שהיא קיימת, המקום בו מסכות התרבות, הלאומיות, המשפחה והערכים נמוגו והדבר היחיד שמחליף את כל זה היא הצוללת עצמה – ורק עליה תוכל לסמוך על מנת להמשיך ולחיות, ולכל אחד יש תפקיד מוגדר שאסור לפשל בו אף לשנייה ויש רק את קפטיין והצ'יף שיחליטו אם נחייה או נמות.  ואין כמו סיום הסרט בו הבסיס אליו חוזרת הצוללת לאחר משימות אבודות ובלתי אפשריות, מופצץ ע"י כוחות הברית  – שימחיש את הקשר העמוק שנוצר בין האנשים והצוללת. סרט מלחמה, שהוא בד בבד גם סרט אנטי-מלחמטי, ברמה גבוהה ביותר. צי הצוללות הגמרני היה אימת האוקיינוס והימים והיה עפוף בהילה הירואית ויראה כמעט משתקת. כאן נתנו לנו הזדמנות לחוות את זה מבפנים, מהמחנה הגרמני, והחוויה מטלטלת.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=RxMXtofZny8

מודעות פרסומת

1980 – The Blues Brothers

מומלץ 1980 – The Blues Brothers האחים בלוז – John Landis

Star 8

 

 

The Blues Brothers 1

דן אקרויד וג'ון בלושי. אני זוכר את ג'ון בלושי עוד מבית החיות, קומדיה פרועה ומטורפת. אח"כ ראיתי אותו ב-1941 של ספילברג, קומדיית בלגן מטורפת גם כן. והנה הוא בהאחים בלוז – נכון, גם זה סרט מטורלל לגמרי. מספרים שהיה מסניף בכל ערב, והם גם בנו בר שלם לחברה בתוך אולפן ההסרטה. צריך פשוט לראות אותם בכדי להאמין – עם חליפות שחורות, נעליים שחורות, עניבות שחורות, כובעים שחורים, משקפי שמש שחורים וחולצה לבנה. זה מראה. זה קלאסה. העלילה קלה – בלושי משתחרר מכלא, הוא ודן נוסעים לבית יתומים בו גדלו, אך מתברר שבית היתומים בחובות – הוא חייב איזה 5,000 דולר אחרת יסגרו אותו, אז בלושי ודן מחליטים, כמו שהם הגדירו זאת, לצאת למשימה מטעם אלוהים ולקבץ שוב פעם את החברה מהלהקה שלהם ולצאת לסיבוב הופעות ע"מ לגייס את הכסף. וכך הם יוצאים להרפתקאה ומסע ובעיקר מרדפים שונים המערביםThe Blues Brothers 2 נאצים, משטרה, התנגשויות מכוניות ומה לא. על הדרך גם פוגשים כל מיני כוכבים כמו ג'ון לי קופר,  ריי צ'ארלס, ג'יימס בראון וארטה פרנקלין הנפלאה. והם גם מופיעים. הקטע ההזוי בהופעות היה כשהם הופיעו בבר מוזיקת קאנטרי מאחורי רשת ברזל שנועדה להגן עליהם מזריקת בקבוקי בירה. והשירים שהיו שם – פשוט נפלאים. זהו סרט פולחן קלאסי (אם כבר מדברים, אז גם בית החיות הוא כזה – סרט פולחן). מדי עשור אני רואה אותו ומתענג מחדש.

קדימון כיפי במיוחד: https://www.youtube.com/watch?v=2HCR4c1zPyk

והנה כל אחד זקוק למישהו לאהוב בביצוע נפלא מהסרט: https://www.youtube.com/watch?v=EHV0zs0kVGg

והנה גם ארתה פרנקלין הנפלאה: https://www.youtube.com/watch?v=Vet6AHmq3_s

והנה ההופעה בבר הקאנטרי המטורפת: https://www.youtube.com/watch?v=RdR6MN2jKYs

טוב מספיק, פשוט תראו את הסרט (עוד הפעם)

1980 – Kagemusha

מומלץ 1980 – Kagemusha  קאגמושהAkira Kurasawa

Ten

Kagemusha 1

יפן. סוף עידן הסונגוקו – תקופה בה יפן היא מפורזת ומחולקת בין פאודלים חזקים יותר או פחות, יפן לקראת האיחוד האלים, לקראת תקופת אדו. טקדה שינגן הוא פאודל מאוד נחשב ומכובד בתקופה זו. הוא ידוע הן כאחד שיש לכבד ולפחד ממנו מבחינה צבאית, אך גם לסמוך עליו בתקופת שלום. על דגלונים צבאיים של שבט טקדה חקוקות המילים פו-רין-קה-זאן שהם רוח-יער-אש-הר – קיצור של ציטוט מאמנות המלחמה של סון טצו

מהיר כרוח, שקט כיער, פראי כאש, איתן כהר

טדקה הוא הכוח הבולם לפאודל אחר – אודה נובונגה, פאודל המעוניין לכבוש ולאחד את יפן. והוא אכן גם יעשה זאת, בסוימו את התקופה הסוערת הזו.  הוא יעשה את זה ביחד עם פאודלים נוספים –  טוקוגאווה יאסו ו-טויוטומי הידיושי שהיה פאודל מישני של אודה והעריץ אותו. שירה מינימליסטית יפנית (בת שלוש שורות) מתארת את אודה, הידיושי ו-טוקוגאווה כך (באותו הסדר)

אם הקוקיה לא שרה, הרוג אותה

אם הקוקיה לא שרה, שכנע אותה

אם הקוקיה לא שרה, חכה לה

התיאור של הפאודלים הוא כזה, מכיוון שאודה היה ידוע כמהיר מעשה ומיליטנטי, והיה הרוח החיה באיחוד יפן, הידיושי היה ידוע כממשיכו של אודה בבניית כמה מסמלי יפן והשכנת שלום, Kagemusha 3וטוקוגאווה זכה לשלוט על יפן המאוחדת והקים את שלטון השוגון שבט הטוקוגאווה ששלט ביפן עד למאה התשע עשרה.

נגד האנשים האלו נלחם פאודל טדקה בהצלחה לא מבוטלת. כאשר טדקה מת, בנו קטצויורי טדקה תפס שילטון בשבט הטדקה והמשיך ביריבויות נגד אודה
וטוקוגאווה עם הצלחות לרוב. המהפך היה במה שידוע בתור קרב נגשינו ב-1575, בה אודה ו-טוקוגאווה הביסו את טדקה. קטצויורי טדקה עדיין המשיך במאבקו, אך הוא נחלש לגמרי לאחר קרב נגשינו, ולאחר מספר שנים, בהמשך להפסדים בקרבות נוספים, ביצע עם משפחתו אקט של חרקירי, וכך פסקה השרשרת המפוארת של בית טדקה.

Kagemusha 17

קרב נגשינו היה ייחודי. טדקה צר על טירה מסויימת עם כ-15,000 לוחמים. אודה וטוקוגאווה באו לעזרת הטירה עם צבא של 38,000 לוחמים. טדקה פנה לקרב איתם עם 12,000 לוחמים (בהשאירו 3,000 על המשך מצור הטירה). טדקה שינגן היה ידוע ב-24 הגנרלים שלו וחיל הפרשים שהיה מכניס מורא לאויביו. הוא הוריש את אלו לבנו. אך אודו היה פאודל עם הרבה השראה גם כן. היה לו כ-3,000 כלי ירייה. כלי ירייה הוצגו ליפן לראשונה ע"יKagemusha 2 הפורטוגזים ב-1543. יפנים יצרו דגם משלהם – טנגשימה. זהו למעשה אב-טיפוס מגושם של הרובה – כלי נשק שהחזיקו ביד, היה לוקח הרבה זמן להטעין אותו (בזמן הטעינה קשת מיומן היה משלח 15 חיצים), היה יורה ירייה אחת, לא ממש מדוייקת (קשתים מיומנים היו מאוד מדוייקים), טווח הפגיעה היה עד 100 מטר (לקשתים היה טווח ארוך בהרבה) שבמרחק כזה גם לא היה תמיד מצליח לחדור את השריון של הלוחמים. היה לטנגשימה ייתרון אחד על הקשת – Kagemusha 4הוא לא היה צריך לוחם מיומן שהתברך בכוח פיזי ואימונים רבים – גם איכר עם הדרכה קצרה היה יכול לירות. אפילו טדקה שינגן האב – זה שהקים את כוח הפרשים הטוב באיזור, ראה בטנגשימה כלי מלחמה שהולך לשנות את שדה הקרב. וכאן, יריבו אודה הצליח בזה. הוא בנה גדרות מסביב לכוח שהפעיל את טנגשימה – גדרות ששימשו כמכשול לפרשים, לכידונים, לכח הרגלים, והכניס שיטה חדשה של יריות במטחים. כאשר קודם לכן כל אחד פשוט היה יורה כשיכל ואח"כ היה מנקה ומטעין את כלי הירייה, הרי אודה רקח טכניקה חדשה של שלוש שורות – שורה ראשונה יורה בבת אחת, עוברת לאחור ומטעינה, שורה שנייה מתקדמת ויורה גם היא במטח אחד, ועוברת לאחור ומטעינה, שורה שלישית עושה אותו הדבר, והשורה הראשונה עוד הפעם מתקדמת להיות ראשונה כאשר היא כבר הטעינה. זה יוצר אפקט של אש כמעט בלתי פוסקת עם אפקט פגיעה הרבה יותר קטלני מאשר אש לא מסודרת. החיילים של אודה נתנו לחיל הפרשים להתקרב לכ-50 מטרים והיו יורים. כך נהרגו כ-10,000 חיילים של טדקה, וכך קרב אחד שינה איך שהקרבות הבאים ביפן ייראו.

Kagemusha5

ההקדמה הארוכה הזו, שרוב פרטייה נדלו מ-וויקיפדיה – באה לשים את התפאורה ההיסטורית הראויה לקגמושה של קורוסאווה. קגמושה – שבמתירגום מילולי זה תרמית פוליטית – עוקבת אחר טדקה שינגן בשלהי דרכו, ועד לתבוסה עקובה מדם של בנו בקרב נגשינו. הסיפור מערב גם דמות נוספת – הכפיל של טדקה שינגן, שהפאודל המכובד היה סבור שצריך שיהיה למיקרה שימות, ושיוביל את יריביו שולל בחושבם שהוא עוד חי, וזה ייתן זמן לבנו להתארגן. קגמושה. הסרט הזה הוא עוד אפוס היסטורי רחב על סמוראים, מעין הקדמה לראן המופתי, אך הוא מופת בפני עצמו. לאחר כס הדמים קורוסאווה היה שבוי בקונספציות של שקספיר בימי הביניים של יפן – אך עד שהוא יביא את זה למימוש במלך ליר (ראן), הוא עושה את קגמושה. לקח לו המון זמן למצוא את התקציב לסרט – הוא היה לא אהוד ביפן מאמצע שנות השישים, עשה ניסיון התאבדות לא מוצלח, ורק הזמנה של הרוסים לעשות את דרסו אוסלה הנפלא הצילה במשהו את יוקרתו. אך גם לאחר הצלחת הסרט לא היה לו עדיין קל לגייס כספים (רק מאוחר יותר פרנסיס פורד קופולה וג'ורג' לוקאס יעזרו למצוא משקיעים אמריקאיים לסרטו). בינתיים קגמושה התבשל לו במוחו הקודח במשך עשור, והוא עבד על הסרט בעזרת תמונות שהוא צייר. קורוסאווה החל את הקריירה שלו כאמן בתור צייר דווקא, ועבר לסרטים מאוחר יותר. זה לא ייחודי לקגמושה – כך הוא עשה עם לא מעט סרטים, כאשר היה מעצב את פלטת הצבעים בהם רצה לראות את הסרט, את הדמויות והסצנות. כך כל הסרטים שלו יצאו אסטטיים וגרפיים – מה שמקבל הרבה תנופה וויזואלית בסצנות הקרבות שהן נהדרות, סוחפות ומשאירות אותך פעור פה – הפורנוגרפיה של אכזריות ומוות לובשות גלימה אסטטית רבת יופי אצל קורוסאווה. וכך הוא גם מכניס אלמנט דימיוני לתוך דרמה היסטורית – את הקגמושה בעצמו.

Kagemusha 7

Kagemusha 8Kagemusha 9Kagemusha 10Kagemusha 11Kagemusha 12Kagemusha 13Kagemusha 14Kagemusha 15Kagemusha 16ולמה צריכים אותו בכלל, את הקגמושה? למה לא לצלם סתם סרט היסטורי מבלי להכניס אלמנט בדוי וזהו? כנראה שקורוסאווה היה עסוק בשאלה, כמו לא מעטים אחרים – למה האדם יבחר לצאת למלחמה, למות, להילחם כל חייו ולמות עם חיוך על שפתיו עבור תהילת מלכו, אדונו, מדינתו? מה יש באדם שאפשר להפעיל בצורה כה בוטה כך שיוותר על היקר מכל הקיים – חירותו וחייו? האם מדובר בכך שכמה שהאדם פחות משכיל, פחות עצמאי ופחות עשיר, אז ניתן לשחק בו יותר והוא יחפש את האדון וישמח בשמחתו ויהיה גאה בתהילתו? זו טענה טעונה, עם קונוטציות פוליטיות ואידאולוגיות, ויהיו רבים שיגנו על הטענה בלהט ושצף וברק בעיניים. היא גם עושה שכל כמו שאומרים, ואפשר להביא דוגמאות היסטוריות לכך שהטענה נכונה. אך קורוסאווה משום מה לא חרט את הטענה הזו על דיגלו. עבור נושא מרכזי לאורך הסרט, הוא מוצא טענה בסיסית יותר – תן לאדם (משכיל או לא, עשיר או לא, עצמאי או נזקק) אמונה ואתה מאחד אותם. נושא האמונה עצמו לא חייב להיות קיים (ראה דתות שונות), נושא האמונה גם לא חייב להיות נכון, הוא גם יכול להיות שיקרי לגמרי – כמו הקגמושה שלנו – אך אם יאמינו, יאמינו באמת – אז יזיזו הרים וגבהות. אז אפילו השקר יכול להאמין שהוא האמת – וכך גם הקגמושה שלנו נדבק בשאיפה לשרת את השבט. זה לא משנה במה מאמינים, זה לא משנה אם מה שמאמינים בו הוא אמיתי – העיקר שהמאמינים מאמינים שזה כך, ואז האמונה מדבקת .

אני תוהה אם קורוסאווה כאן מביע עמדה בעד האמונה, או נגדה ככוח ההרס הגדול של תוצר הטיפשות האנושית.

 יצירת מופת.

Kagemusha 6

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=NIw1obsIPyw

1975 – Fawlty Towers

מומלץ 1975 – Fawlty Towers המלון של פולטי

Star 9

 

 

Fawlty Towers 1

 

ב-1970 חבורת מונטי פייטון התאכסנה במלון גלינאיגלס בעיר קייט אנגלית בשם טורקי כשהם צילמו בעיר סמוכה. כך הם פגשו את דונאלד סינקלייר, מנהל המלון, שהיה מאוד גס כלפי האורחים. הוא ירד על נימוסי השולחן הגרועים של אחד הפייטונים, זרק מזוודה מהמלון בטענה שהיא מכילה פצצה, זרק לוח הזמנים של האוטובוסים לפרצוף האורחים שהעזו לשאול מתי האוטובוס הבא לעיירה כלשהי. טוב תפסתם במה מדובר. פעם עבדתי בהמשביר המרכזי בתל אביב. באחד הפעמים ירדתי לאולם המכירות, די נדהמתי מחוסר האכפתיות של המוכרים וחוסר ההתייחסות שלהם ללקוחות. עד כדי כך נדהמתי שברוב חוצפתי ניגשתי לאחד המוכרים ושאלתי אם הקונים לא מפריעים לו לעבוד. ובכן, נראה שלאותו סינקלייר האורחים במלון מאוד הפריעו לנהל את המלון. חבורת מונטי פייטון עזבה את המלון לטובת מלון אחר במהרה חוץ משני אנשים – ג'ון קליז וקוני בות', שהיו נשואים אז, ונשארו במלון ללמוד מקרוב את התנהלותו של סינקלייר. מאוחר יותר הזוג כתב, וגם כיכב באחת הסדרות הטלוויזיה הנהדרות ביותר שאני מכיר – המלון של פולטי. פולטי טאורס זהו מלון בטורקי, כשמנהלהFawlty Towers 2 הוא בזיל פולטי. הדמות של בזיל מבוססת על דמות של סינקלייר – הוא מיזנטרופ החולם שמלונו יהפוך למלון קלאסי לחברה גבוהה ומכובדת, ושיפסיק לשכן את כל האהבלים שלדעתו מאכלסים את מלונו. קליז שיחק את בזיל. כמו כן בסדרה ישנה דמות של אישתו של בזילסיביל פולטי, שמנסה להעסיק את בזיל במשימות פשוטות ודואגת לכך שלא יקלקל יותר מדי, ובשאר הזמן מפטפטת עם החברות בטלפון. ישנה גם עובדת כללית של המלון – פולי – אישתו האמיתית של קליזקוני בות' שיחקה את פולי בעונה הראשונה, היא גם שיחקה את הדמות בעונה השנייה, אך היא וקליז כבר היו גרושים בעונה השנייה. וישנו גם מנואל, מלצר ובל-בוי שלא מבין אנגלית כל כך טוב ("הוא מברצלונה" – הייתה בד"כ מתנצלת סיביל). אלו הדמויות המרכזיות שמלוות שתי עונות של סידרת קומית בה בזיל תמיד לא מרוצה ממשהו, מנואל תמיד מבלבל משהו, סיביל Fawlty Towers 3מצילה את המצב מקטסטרופה ובזכותה של פולי העניינים עוד מתנהלים במלון. זה לא שבזיל הוא איש רע או עם כוונות רעות – הוא פשוט נקלע ברוב המיקרים בלא אשמתו לסיטואציות בהם הוא מאבד את הראש ואז קורים דברים מדהימים. הדבר לא דומה למה שקליז עשה בחבורת מונטי פייטון – לא מדובר בהומור מטורף – בכלל לא. אך ההומור בהמלון של פולטי כל כך חזק, שאני חייב להגיד מילה של אזהרה – מרוב צחוק שתקף אותי תדירות היו רגעים שממש חששתי לחיי ואז בהתקף של אושר המשכתי לצחוק בחושבי שאיזה מוות נפלא זה היה – למות מרוב צחוק. בקיצור – תזהרו עם הסדרה, אתה לא שולט בכמויות הצחוק שהיא מצליחה להפיק ממך. עוד אזהרה אחת לדרך – נא לא להתאכזב. קחו את זה בפרופורציה. אני למשל מאוד התאכזבתי שהיו רק שתי עונות (העונה השנייה יצאה ב-1979) והיו רק שש פרקים בכל עונה. זה פשוט מכיוון שקליז ובות' שקדו על כל פרק זמן ארוך, בדוגלם שאיכות חשובה מהכמות. ובזה אני מסכים איתם. אם לא ראיתם עדיין – הפסיקו הכל ותשיגו את הסדרה – אח"כ תודו לי.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=6M19qr7p1GU

1972 – Gentlemen of Fortune

מומלץ 1972 – Dzhentelmeny Udachi  Gentlemen of Fortune  – Alexander Serij

Star 8

 

 

Gentlemen of Fortune 1

אחת הקומדיות הגדולות והטובות של הקולנוע הסובייטי. חבורת קרימינלים גונבים את הקסדה של אלכסנדר הגדול בחפירות ארכיאולוגיות באסיה התיכונה הסובייטית. המשטרה אמנם תפסה אותם, אך הקסדה לא נמצאה. ע"מ למצוא את פריט יקר הערך, המשטרה הפרידה בין המנהיג לשעבר מהחבורה בבתי סוהר נפרדים, ובמקום המנהיג האמיתי היא שוטלת עם החבורה את הכפיל שלו, על מנת לגלות איפה הקסדה. הכפיל של המנהיג הוא כמו שתי טיפות מים דומה לו – אך בהבדל אחד גדול – הכפיל הוא בעצם מנהל גן ילדים, איש נעים הליכות, משכיל – והמנהיג הוא קרימינל שיש לו עבר פלילי עשיר. וכך הכפיל שלנו מנסה להיכנס לתפקיד, לומד את הסלנג הקרימינלי ולוקח הנהגה על החבורה. זהו סרט מצחיק עד דמעות לפעמים, הוא הפך לסרט פולחן, וגםGentlemen of Fortune 2 בימינו לא נמאס לראות אותו – במיוחד שאימרות שלמות מהסרט נכנסו למילון הרוסי המדובר – כך שאם מישהו יצטט משפטים שלמים – אזי לאחרים ברור מאיפה זה נלקח. בסרט מופיעים גם כמה אגדות הקולנוע הסובייטי, שאינם בין החיים. יבגני לאונוב – הכפיל, דמות אהודה מאוד, שיחק לא במעט קומדיות. גאורגי וויצין – אחד השחקנים האיקוניים, אצלי הוא מזוהה בעיקר עם דמות הפחדן בשלישיה המיטולוגית ניקולין, מורגונוב וויצין ששיחקה בכמה מהקומדיות הגדולות של הקולנוע הסובייטי (כמו מבצע י והרפתקאות אחרות של שוריק והשבוייה הקווקזית). וגם מיודענו סבלי קרמרוב, ששיחק תפקידים של רוסי תמים ומטומטם טוב לב בסרטים – הייתה לו הופעה של מפגר הכפר. לקרמרוב הייתה ילדות קשה, אביו נלקח ברדיפות סטאלין, אימו מתה כשהיה צעיר, איכשהו הוא התחיל לשחק ולהצליח. בשנות השבעים הגיש בקשת הגירה, ומאז שמו נמחק מהפנתיאון הרוסי, ולא הצליח לשחק ולעבוד, עד שבתחילת שנות השמונים בהתערבות אמריקאית היגר לארה"ב. באמריקה לא הייתה לו הצלחה גדולה, הוא שיחק בכמה הסרטים, המפורסם שבהם הוא מוסקבה על ההדסון, שם שיחק סוכן ק.ג.ב. המלווה הופעות קרקס באר"ב לצידו של רובין וויליאמס. הוא מת מסרטן בגיל 60 בסן פרנסיסקו. יהיה זכרם ברוך. והחברה האלו הצליחו להשאיר לנו קומדיה נהדרת על גנבים ונשמות טובות. אנקדוטה נוספת – הבמאי ישב בבית הסוהר כמה שנים – כך האוטנטיות והביטויים הרבים מהווי הקרימינלים (לצנזורה לקח כמה שנים עד ששיחררו את הסרט להקרנות).

Gentlemen of Fortune 3

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=tGn-N31nHuk

1972 – Avanti!

מומלץ 1972 – Avanti! אוונטי Billy Wilder

Star 8

 

 

avanti

ג'ק למון בקומדיה קצת איטית, אך מקסימה של בילי ווילדר. העלילה מתחילה בסיבוך, מגבירה את הקצב ומסתבכת מדקה לדקה. אביו של ג'ק למון מת בתאונת דרכים  בחופשתו באיטליה, וג'ק למון מגיע למקום על מנת להביא את ארונו של אביו לארה"ב לקבורה. מדובר בטייקון, וכסף לא חסר. התאונה הייתה על אי איסקיה במפרץ נאפולי – אחד המקומות המתויירים כיום באיטליה. מתברר לו שאביו לא היה לבד באוטו – הייתה עימו אהובתו, שביתה נמצאת כרגע גם כן במלון באיסקיה. ג'ק למון משחק דמות נאורוטית, פוריטנית שדוגל בסיסמא – זמן זה כסף – והמפגש הזה בין יעילות אמריקאית, לבין רומנטיות משוחררת של בת המאהבת, והמנהגים האיטלקיים (בזמן ארוחת צהריים אי אפשר להשיג אף אחד ושום דבר לא עובד) והאנשים האיטלקיים (מנסים לסחוט את האמריקאי העשיר) והרומנטיקה האיטלקית (מתברר שאביו היה נפגש עם המאהבת כל שנה באוגוסט באותו חדר במלון משפחתי גרנד אקסלסיור, וכל צוות המלון ידעו על כך והנעימו את זמנם. אגב בדקתי את המלון – הוא אכן בבעלות משפחתית, מודרני יותר מבחוץ מאשר בסרט, ואפשר לשהות שם בין 260 ל-800 אירו ליום באוגוסט, תלוי באיזה חדר. אני כבר מקנא במי שעכשיו רץ לשריין לעצמו את המקום). ההתנגשות הזאת יוצרת מצבים עם חיוך, שבסופו של דבר גם עושה מטמורפוזה, ומראה שהתפוח לא נופל רחוק מהעץ. אוונטי אגב, כפי שלימדה הבת של המאהבת את ג'ק למון, זה קריאה של "היכנסו" כאשר דופקים על הדלת ומבקשים להיכנס.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=8iMbLlUStws

1966 – Blow-up

מומלץ 1966 – Blow-up  יצריםMichelangelo Antonioni

Ten

 

 

Blow-up 1צלם מצליח בסצנת האופנה בלונדון של שנות השישים. אנטוניוני מציג פה את התקופה, הבגדים, האופנה, התפאורה, רוח הדברים, אפילו ציפורי החצר – להקת רוק אגדית משנות השישים מנגנים כאן בהרכב של קית רלף על השירה (אשר אחרי ציפורי החצר הקים עם אחותו להקת רוק מתקדם רנסנס)  אגדות הגיטרה ג'ימי פייג' (שאחרי ציפורי החצר הלך והקים את לד זפלין) וג'ף בק (אשר אחרי ציפורי החצר ניגן בכל מיני הרכבים, הוציא אלבומי סולו וניגן באלבומים של הרבה אמנים נחשבים, הוא נחשב אחד מגיטריסטי רוק המשפיעים ביותר ), וג'ף בק מנפץ את הגיטרה שלו (כנראה בהוראה של אנטוניוני, שרצה ש דה הו יופיעו אצלו בסרט, אך זה לא הסתדר (וגיטריסט של דה הופיט טאוסנד – היה מנפץ גיטרות ידוע). ציפורי החצר ראו גם אגדת רוק נוספת בהרכבם – אריק קלפטון, אשר הוחלף ע"י ג'ף בק כאשר קלפטון פרש מהרכב. טוב, מספיק על הלהקה – כפי שאפשר להתרשם אני חסיד גדול של מוסיקה של שנות השישים. אנטוניוני גם.

אותו צלם אופנה, באחד משיטוטים שלו, הפעם בעקבות אישה מיסתורית, מצלם כמה תמונות שלה בפארק. ואז מתברר שבתמונות שלו מסתתרים כמה דברים שמאוד מענינים כל מיני אנשים. צלם האופנה שוקד על הפיתוח והגדלת התמונות עד שמגלה שהיה עד לרצח – דבר שלא הבין בשעתו כאשר צילם. המתח שמצליח לבנות אנטוניוני הוא מאוד אינטלגנטי ותופס תנועה ותאוצה כך שכשהתיישבת לראות את הסרט, אתה לא מסוגל לרדת מהאוטובוס – הוא ממשיך לנסוע ואתה בתוכו. יש את התכונה הזאת לאנטוניוני – הוא מצליח לתפוס אותך בשולי של משהו ומושך אותך איתו – אתה לא כל כך מבין במה הוא הצליח למשוך אותך, ולמה בכלל אתה ממשיך לראות את הסרט – אבל אני לא הצלחתי להפסיק אף סרט של אנטוניוני באמצע, למרות שאני סבור שהוא לא במאי קל בכלל, וגם לא מי יודע מה מובן. הסרט הזה, לעומת האחרים שלו, מצליח לתפוס ולשבות את הצופה באופן הברור ביותר. ייתכן שעובדת היותו הסרט הראשון שלו שדובר אנגלית השפיע על הקלות של ללכת שבי אחריו. אך אני די בספק – למעשה גיבור הסרט לא מדבר כל כך הרבה, וכאשר מדברים בסרט – אין שם דיאלוגים סופר חכמים או רוחניים. נהפוך הוא – כל העולם שבונה אנטוניוני בסרט מערב אנשים עם אינטרסים, אין כאן החום של יחסים בין האנשים, חברות, אהבה – לא, הכל קר, בוטה, מסוגר, אפילו גס – הכל כאן זו הרגשה של כהות חושים, וסיטואציה מיסתורית. החדות ודבקות במטרה שצלם האופנה מגלה קשורים לתחום עבודתו, לתחום מיקצוענותו – הרי מדובר בצילום שלו שיוצר את כל התעלומה – ומכיוון שמדובר בצילום, שזה המקצוע שלו, הרי הוא ממשיך ומגלה את אנושיותו – שחסרה בכל הרבדים האחרים של הסרט. אפשר לראות את הסרט בנקודה זו גם כנביא הזעם לתקופות שיבואו עד לימינו – כאשר ההתמקצעות היא זו המאפיינת את מארג העבודה בימינו. המקצוע הספציפי עם תת-תחום מוגדר הוא הקובע גורלות להעסקה, ולא אם יש לך השכלה כללית מעולה – מי צריך את זה? גם כאן, בסרט, הפרטים הקטנים של המקצוע שלו פותחים את הצלם לרגשות ושאיפות וסקרנות מעבר לתחומי הצילום – המקצוע הסגור מוביל אותו לחקר הדימוי עצמו וכך פותח אותו לעולם החיצון שהוא מצלם. סצנת הסיום בה קבוצת צעירים משחקים טניס עם כדור דימיוני פשוט מהממת. האם אלו צעירים שמדמיינים דברים שלא קיימים ועוד נהנים מהם? או שאלו אנחנו שלא תופסים מה הם רואים, כמו בצילום של צלם האופנה? האם בכל הדקדנס הזה כשאין רגשות ויש רק אינטרסים ולא ברור מה אמיתי ומה לא, רק הדמיון הוא האמיתי? וכן, בכל תקופה חשבו שהתקופה הזו, שאננחנו חיים כיום, היא דקדנס. גם אז בשנות השישים. זה מוזר אולי לחלק מאיתנו שרואים את התקופה באור רומנטי כלשהו – אך לא כך הדבר. דקדנס קיים בכל מקום ובכל תקופה.

Blow-up 2

את הסרט הראה לי דורון אדר, צלם, אוצר תערוכות, מורה לצילום ומנחה חוג צילום – אני מודה לו על שפתח לי את הצוהר על מסטרפיס הזה של אנטוניוני.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=TrJ9U75OZOw

1960 – La Dolce Vita

מומלץ 1960 – La Dolce Vita לה דולצ'ה ויטהFederico Fellini

Ten

 

 

La Dolce Vita 1לה דולצ'ה וויטה. החיים המתוקים. או, כפי שפליני אמר שהוא חושב שזה, מתיקות החיים. מאז הסרט לה דולצ'ה וויטה הפך להיות ביטוי, המייצג את רדידות החיים החומריים. וזה לא הביטוי היחיד שנולד מהסרט – הביטוי פפרצי גם הוא לקוח מהסרט הזה (שבו פפרצה היה שם משפחה של צלם צהובונים הרודף אחר מפורסמים ומפורסמות). ואם הסרט הזה השאיר חותם על שפה, זה אומר שהוא הטביע את חותמו על התרבות בכבודה ובעצמה. אפשר לנסות ולפרש את הסרט בכל מיני מוטיבים שמערבים את המספר 7 – שבע סצנות, שבע ערבים, שבע זריחות, שבע גבהות של רומא, שבע חטאים, וכו' וכו'. הסרט משופע בסימבוליקה ולנסות לפענח אותו משמע למלא ספר שלם – עד כדי כך הסרט נוטה לפיענוחים. למעשה, הוא מזמין אותם הן בצורתו, בסימליותו ובנושא שהוא מטפל בו. אני לא נוצרי, ובטח שלא קתולי, אבל גם עיניי לא פסחו את הסימליות הדתית שישנה בסרט. הסרט מתחיל כשפסל ענק של ישו פרוס ידיים מועבר ע"י מסוק מעל רומא אל הוותיקן, ומרצ'לו – עיתונאי צהובונים – (שמשחק אותו מרצ'לו מסטרויאני) רודף אחריו עם מסוק אחר. הסרט מסתיים בסצנה על החוף שם מתגלה דג מת ענק על החוף. אז בהתחלה ישו עוזב את האנשים ומסתתר בממלכתו הקטנה של האפיפיור, ואח"כ בסוף הוא גם מת (דג בנצרות הוא סמל האמונה וישו). פליני לא מתעסק עם רמיזות עדינות – הוא משתמש בסמליו ע"מ להנחית נוקאוט עלינו. לא פלא שהוותיקן לא אהב את זה והחרים את הסרט. בספרד למשל הוא לא הוקרן עד לשנות השמונים. טוב, מכיוון שאניLa Dolce Vita 3 רחוק מהנצרות, יש רק דבר שאפשר להסיק כאן – פליני מוציא את הרוחניות מהמשוואה. ומה שנשאר – אלו 7 הסצנות בין התחלה לבין הסוף, בהן העיתונאי שלו מתנדנד בין שני עולמות – הוא מסקר את חיי החברה הגבוהה, שרלטנים וכל דבר שאפשר לכתוב עליו בטורי רכילות, וחי את החיים שלהם על מנת להיות קרוב – וכך הוא מבלה במועדנים, מתרועע עם נימפומנית, משתתף במסיבות שהם עורכים, אורגיות – למעשה חיי הלילה שלו מלאים בחגיגה אחת גדולה שנמשכת ונמשכת. אחת הסצנות של שיטוטיו הליליים La Dolce Vita 4זכורה בוודאי כאייקון תרבות – אניטה אקברג ומרצ'לו מסטרויאני בתוך פונטנה דה טרווי. למרצ'לו יש ארוסה שהוא לא נאמן לה.אך בליבו מרצ'לו לא מרוצה מהחיים בסרט שיש לו. הוא חולם להיות סופר, להיות אינטלקטואל, כמו החבר שלו. וכך מרצ'לו מתנדנד בין הביצה בה הוא נמצא של זוהר, כסף, ניאופים, גסות, ביזאריות ובעיקר ריקנות לבין חלומו להיות איש חשוב, אינטלקטואל. כשצפיתי ב-יפה לנצח, מייד נזכרתי בלה דולצ'ה וויטה. גם שם הדקדנס חגג החל מבתי הקפה של ויה ונטו ועד למסיבות פרועות, וכל השיחות האינטלקטואליות שהיו שם. מרצ'לו לא מצליח לצאת מהביצה וטובע בסגנון החיים שהוא מסקר. אני לא אכנס למשמעויות של תפקיד המדיה והעיתונות כאן. אני גם לא רוצה לשפוט את מרצ'לו לכאן או לכאן. אמנם כל אדם ראוי שיהיה אחראי למעשיו, אך לדעתי סרט זה לא בא לדבר על תוצאות והשלכות המעשים (חוץ מגירוש הרוחניות מהעולם והשארתו לבהמיות ולרציונליזם, וברור במה יבחר האיש הרגיל) – הסרט, כמו הסצנות שלו, מדברות על תהליך, על תמונות בפאזל של הדקאדנס, בנפש האדם הרגיש שטובעת ועוטפת את עצמה בשריון גס, במודרנה שדורסת את ערכי העבר, בדואליות של הקיום בו הריאליזם חוגג ביום והדקדנס בלילה. זהו אוסף מדהים של תמונות וסצנות שאמנם לא קשורות האחת לשנייה, אך בכל זאת מרכיבים את החיים שכל אחד יכול לפרש אותם לכאן או לכאן על פי נטיית מצפונוLa Dolce Vita 2 ואידיאולוגיה – ומי אם לא מרצ'לו מסטרויאני יכול לשחק את החיים האלו. מסטרפיס של שני המאסטרו – פליני ומסטרויאני. והכל אפוף במוסיקה מכשפת של נינו רוטי.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=04P1dCLvc_0

1952 – Roman Holiday

מומלץ 1952 – Roman  Holiday חופשה ברומאWilliam Wyler

Star 8

 

 

Roman Holiday 1

הו רומא רומא. אחד הסרטים הרומנטיים והפחות ראליסטיים ומצד שני מהנים מאוד שאני מכיר. סינדרלה בקולוסאום. הפיאה הטובה בפורום הרומאי. פונטנה דה טרווי וג'לטי המרוחים על כל פרצופה של הנשמה כשצופים בסרט זה. גרגורי פק משחק כאן לצידה של אודרי הפבורן. בשעתו המשפט הקודם היה מעלה גבות והיה צריך לתקן את זה – גרגורי פק היה שחקן גדול, ואודרי הפבורן שחקנית מתחילה, ששיחקה בכמה סרטים אנגליים והולנדיים, אך לגמרי לא ידועה לקהל הרחב. סרט זה עושה אותה כוכבת הוליוודית ענקית. אני הייתי מוסיף, אודרי הפבורן עשתה מ-חופשה ברומא סרט ענקי. אודרי משחקת נסיכה צעירה (הפבורן הייתה בת 24 אז) שמשועממת מהמעמד שלה ובביקור ממלכתי ברומא מתגנבת החוצה ממקום שהיית פמלייתה על מנת להסתובב בעיר לבדה, בלי כבלי הפורמליות המלכותית. גרגורי פק משחק אמריקאי ברומא שעוסק בעיתונאות. הם נפגשים ולעיתונאי מזדמנת הזדמנות פז לעשות כתבה וראיון בלעדי עם הנסיכה. אך לקופידון היו תכניות אחרות. לראות את אודרי הפבורן זוהרת כל כך, נסיכתית כל כך ומפיצה רעננות כובשת זו תמיד חוויה גדולה.

Roman Holiday 2

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=xw7Bn3ZLBXA