…from "The book of disquiet", 99…

ואני ישן את החיים הללו בדרכי, ללא חלום או מנוחה, חיי צמח, חיים של הנחה, ותחת עפעפי חסרי המנוחה צפה, כמו קצף דומם של ים מלוכלך, ההשתקפות הרחוקה של פנסי הרחוב הדוממים.

פרננדו פסואה, ספר האי-נחת, מתוך 99

1964 – Zorba the Greek

מומלץ ❽1964 – Alexis Zorbas Zorba the Greek  זורבה היווני – Mihalis Kakogiannis

 זהו עיבוד לספרו של ניקוס קזנטזקיס מ-1948 . יש עוד עיבוד מפורסם ושערורייתי אחר לספרו – הפיתוי האחרון של ישו. הוא היה סופר, פילוסוף, קומוניסט, ואפילו שר ללא תיק למשך שנה (ב-1945) ואהב טיולים בכל העולם. על קברו, על חומות הרליקיון שבכרתים (הכנסייה סירבה לתת לו מקום קבורה בבית קברות) חקוקות המילים: אין לי תקוות, אין לי פחדים, אני חופשי

בחזרה לסרט – אנטוני קווינס בתור זורבה עושה תפקיד ענק. הסיפור הוא על איש אוהב חיים שנדבק לסופר אנגלי-יווני שנוסע ליוון כי קיבל בירושה מכרה קטן בכרתים. וכך זורבה משמש לו כטבח ומדריך בהלכות התרבות היוונית ויחסיהם מתפתחים לכלל אהדה למרות חוסר האמון שהסופר מרגיש כלפי זורבה. הם עוברים לא מעט ביחד – מתאכסנים במלון של פרוצה בגיל העמידה המתאהבת בזורבה, עדים להוצאה להורג של אלמנה יפהפייה בכפר אשר הואשמה ביחסיה עם הסופר וששברה את ליבו של נער שהתאבד, וגם המפעל שלהם להחיות את המכרה עולה בתוהו. אך למרות כל הכישלונות והעצב והדרמה, זורבה לא מאבד את האופטימיות וכך הסרט נע במעגלים של קומדיה-טרגדיה יוונית. לבסוף זורבה אומר לסופר שמתעתד לחזור לאנגליה – אתה צריך קצת שגעון בחיים. וכך הם רוקדים סירטאקי על החוף ביחד לצלילי המוזיקה של מיקיס תאודורקיס.

אודיסאה של הקרירות האנגלית בסיר הלחץ הים תיכוני.

1964 – Onibaba

מומלץ ❿1964 – Onibaba – Kaneto Shindo

      יפן. מאה ארבע עשרה. תקופה פאודלית. מלחמת אזרחים. עזובה, רעב, מלחמת השרדות. אישה וכלתה גרות בבקתה רחוק מחברת אנשים, ומתפרנסות משוד גופות הסמוראים. לפעמים הן גם הורגות אותם. הבן של האישה, שהוא בעלה של כלתה, מזמן לא בבית, מגויס בלי שיש קשר עמו כבר זמן רב. בחייהן מופיע בחור, שהכיר את הבן-בעל, ומודיע שהוא מת. בינתיים הוא גם מתחיל מערכת יחסים עם כלתה של האישה – והאישה מקנאת. זאת המסגרת של הסיפור. יש גם סיפור כמובן. יש הגלוי – שנסוב סביב מסכה שטנית שמי שלובש אותה יוכל להוריד אותה רק עם הבשר של הפנים. זה מבוסס על מעשיה בודהיסטית על אישה, ששמה מסכה מפחידה ע"מ להפחיד את הבת שלה שלא תלך למנזר. העונש שהיא קיבלה על כך הוא שהמסכה תרד מפניה רק עם בשר הפנים עצמם. יש רובד מתחת לסיפור – מה המסכה מסמלת? האם העונש הוא כשמורידים מסכה או כבר כששמים מסכה? על מה למעשה העונש? על חמדנות? הרי היו חייבות להתקיים איכשהו, לא? האם החמדנות היא לא חומרית, אלא הקנאה? האם זה בכלל לא קשור להחטא ועונשו אלא למשהו אחר? הבמאי קנטו שינדו סבר שהמסכה, למשל, זה סמל לשלילת אנושיות מקרבנות הפצצה אטומית של הירושימה ונגסקי – עשרות האלפים שמתו מידית ועוד עשרות האלפים שמתו אח"כ (המספרים לא מדויקים, ותלויים מי סופר אותם – היפנים או האמריקאים – והוויכוח על המספרים וחוסר הוודאות לגבי הזהות – זה בעצם מוכיח את הסברה של קנטו שינדו – של שלילת האנושיות מאחורי מסכת הזוועה) נושלו מאנושיותם, מהשמות שלהם, מהפנים שלהם. ד"א לנשים שבסרט גם כן לא היו שמות – הן היו פשוט האישה והכלה. וזה מביא לעוד ממד סיפורי – היחסים בין האישה לכלתה – נושא מעניין כשלעצמו. המשחק ד"א הוא מעולה שבמעולים. האישה שוחקה ע"י שחקנית יפנית מפורסמת נובוקו אוטאווה. היא הייתה גם המאהבת של הבמאי קנטו שינדו. לאחר מות אשתו הראשונה, שינדו ואוטאווה נישאו.

ככל שהסיפור של הרקע ההיסטורי יהיה מעניין, הסיפור של היחסים המורכבים של הכלה והחמות יהיה אנושי, הסיפור הזוועתי של הישרדות יעורר חמלה והסמליות של המסכה יעורר מחשבה – מה שמביא את הסרט לדרגת יצירת מופת זה החוויה הוויזואלית. הסרט שחור לבן, כאשר מזמן כבר הסרטים נעשים בצבע. הסרט מלווה במוזיקת תופים טורדנית. הסרט מתרחש בין עשבי הדשא הגבוה מהאדם. הסרט כולו הוא שירה מיסטית וארוטית הנכנסת ולא מרפה ממך עד הדקה האחרונה. הסרט הוא חוויה שלא ניתן לבטל אותה – היא לוקחת אותך למחוזות רחוקים בזמן ובמקום אך קרובים רגשית. היו כאלו שהגדירו את הסרט כסרט אימה. ייתכן בגלל המסכה. או, נכון יותר, מהפחד מהמסכה. או, עוד יותר נכון, בגלל מה שנמצא מאחורי המסכה, בגלל מה שאנחנו, בגלל מה שאנחנו פוחדים שזה אנחנו, בגלל מה שאנחנו לא רוצים להיות, לפחות לא בפני עצמנו. אך המחשבות האלו לא היו מתעוררות לו לא הסגנון ההיפנוטי של הסרט. התחושה לא נעלמת שנים.

יצירת מופת.

1964 – Marriage Italian-style

מומלץ ❽1964 – Matrimonio all'italiana  Marriage Italian-style  – Vittorio de Sica

זהו סיפור על יחסים מסובכים. ויטוריו דה סיקה שוב מביים את מרצ'לו מסטרויאני ואת סופיה לורן. אבל לא כמו בקומדיה נהדרת  אתמול, היום ומחר, אלא בדרמה. לדעתי, מאוד מתקדמת לזמנה. מדובר על זונה (סופיה לורן) שקשורה לגבר (מסטרויאני) אשר בא והולך בא והולך מחייה. יום אחד הוא מביא אותה הביתה על תקן של מאהבת לא חוקית. ובאיזשהו שלב היא גורמת לו להתחתן איתה בטריק מלוכלך. הייתי מצפה שהדילמה של הסרט הייתה על מסגרת של נישואין (בכל זאת מדובר על איטליה הקתולית) הנפרצת ע"י הופעה של יחסים אסורים – ואז הייתה לנו דרמה שמתאימה לתקופה. אך באופן לא צפוי, כאן הדרמה היא הפוכה – יחסים עם זונה, כאשר המסגרת של נישואין – המצב הרצוי והנורמלי של החברה – ממש נכפה בכוח התרמית. ובכן – יש כאן שני קטבים – המודרנה – אשר המיוצגת ע"י גבר מצליח, המרוויח את כספו (עד כאן זהו האידאל הסוציאו- אקונומי לאחר מלחמת העולם השנייה), על מנת לחיות את חייו, באופן איך שמתחשק לו, ומצד שני – המסורת – אשר מיוצגת ע"י זונה (!) המגדלת את ילדיה וכופה נישואין על המודרנה בתרמית (!). ז"א המסורת מנסה להקנות ערכים של אחריות אישית וקהילתית (הרציונל של המסורת כאן  – אי אפשר לטעום מכל העולמות, צריך לבחור) על המודרנה, שזרקה אותן לשם הנאה עצמית (הרציונל של מודרנה כאן – צריך להספיק לחיות עכשיו כאילו אין מחר – המוטו של הדור הצעיר של ימינו) וכל האמצעים כשרים. מסובך, לא? אמרתי, זהו סרט על יחסים מסובכים.

סופיה לורן ומרצ'לו מסטרויאני נהדרים, כרגיל. המסך כולו רועד מהחשמל כאשר הם ביחד, ואני לא יכול להסב את המבט הממוגנט אל הפלא שקורא על המסך. כאשר מדברים שסך חלקיו הוא יותר מהשלם כנראה מתכוונים לזוג הזה על המסך – גדול מהחיים. הם שיחקו בלא מעט סרטים ביחד וכל אחד מהם שווה צפיה, ועוד איך.

1964 – A fistful of dollars

מומלץ ❽ 1964 – Per un pugno di dollari A Fistful of Dollars  בעבור חופן דולרים – Sergio Leone

מערבון ספגטי. זהו ז'אנר מערבונים איטלקיים שהתחיל עם הסרט הזה. עד עכשיו המערבונים היו רעים מול טובים, הטובים תמיד מנצחים, המוסר של הטובים היה לבן ושל הרעים שחור, היריות היו נקיות והמוות היה מהיר, המערב של ארה"ב היה מוצג כארץ מלאת אפשרויות ואופטימיות בלי סוף מהולה ברומנטיקה מתקתקה ורצון להגשמה עצמית ועצמאית – החלום האמריקאי בהתגלמותו. הסרט הזה טורף את הקלפים – הטובים הם לא בדיוק טובים, גם הרעים הם די בני אדם, האבק והלכלוך והערבוביה המזוהמת של דם, יזע ובהמיות מוצאים כל רומנטיקה מהמערב. מה עוד, האלימות חוגגת וצבעונית.

הסרט דחף את הקריירה של שלוש דמויות שצופה להם עתיד גדול: אניו מוריקונה – כותב המוזיקה, סרג'יו ליאונה – הבמאי, וקלינט איסטווד. הדמות אותה שיחק איסטווד בסרט במידה רבה גם עיצבה את כל הדמויות שאיסטווד שיחק מאז – גבר קשוח, עצור, עם הומור יבש, שמדבר מעט – כמו שאומרים, Cool. השלישייה הזאת המשיכה הלאה בסרטים הצלפים והטוב הרע והמכוער. שלושת הסרטים האלו לפעמים מסווגים כטרילוגיה על האיש ללא שם.

זה דורש קצת הסבר – הסרט יוג'ימבו של אקירה קורוסאווה נוצר עם השפעות חזקות של מערבונים שקורוסאווה כל כך אהב ומתרחש ביפן במאה התשע עשרה. בעבור חופן דולרים הוא למעשה עיבוד מערבי ליוג'ימבו שלוקח את העלילה מ-יפן של אמצע המאה התשע עשרה בחזרה אל המערבונים. ביוג'ימבו, לגיבור הסרט הסמוראי אין שם, וכאשר לוחצים עליו, אז הוא נותן שם שבתירגום חופשי זה תות עץ בן שלושים. כך שלמעשה הוא דמות בלי שם. וכך זה משום מה דבק בגיבור שלושת הסרטים האלו – איש ללא שם (למרות שיש לו כאן שם – שמו ג'ו – אך למה לבלבל עם העובדות).

העלילה פשוטה – אקדוחן מגיע לעיירה מקסיקנית הנשלטת ע"י שתי כנופיות, ומוכר את שירותיו לחלופין לכל כנופיה, וכך הוא מרוויח מהמצב של מלחמה בין הכנופיות. אמנם הסרט לא ברמה של יוג'ימבו, אך זהו עיבוד מהנה ופתיחה טובה לטרילוגיה.

1964 – Woman in the Dunes

מומלץ ❿ 1964 – Suna no onna Woman in the Dunes  אשה בחולות – Hiroshi Teshigahara

 אישה בחולות זהו סרט מהפנט ברמות. עשוי עפ"י ספרו של קובו אבה מ-1962. הסרט מספר סיפור על חוקר חרקים, הנקלע לחוף ים בחיפוש אחר חרק מסוים, אך נאלץ ללון במקום מכיוון שפספס את האוטובוס בחזרה. הכפריים המקומיים מארחים אותו בבקתה של אישה על החוף, ובבוקר הוא מגלה שהוא למעשה שבוי, ואמור לגרוף את החול לעזור לאישה במלאכתה. תמורת החול הם מקבלים אוכל ומים. נוצרת גם מערכת יחסים בינו לבינה. הוא מנסה לברוח אך לא מצליח. האישה, לעומת זאת, לא מנסה. לקראת הסוף הוא מצליח לגלות דרך להפיק מים לשתיה בעצמו וכשלפתע מזדמנת לו הדרך לברוח – הוא לא בוחר בה, ומשלים עם השבי בו הוא נמצא. סיפור קפקאי. סיפור מינימליסטי. סיפור המחפש משמעות לחיים. האם את גורפת בכדי להתקיים, או מתקיימת בכדי לגרוף? שואל חוקר החרקים את האישה. שאלה שכל אחד שואל את עצמו לפחות פעם אחת בחיים. והתשובה לא ברורה. המסגרת המינימליסטית של הוא והיא, עבודה, אוכל, מין ושתיה החוזרת על עצמה מחריפה אך גם מטשטשת את השאלה "למה"? בשביל מה כל זה? והאם התשובה היא הבריחה? לאן? או השלמה? עם מה? האם החופש הוא העיקר? החופש ממה? השבי של מה? כל הסרט הוריד לגמרי את המסכות של משמעויות שאנשים מעניקים למעשיהם ומשאיר את המסגרת הערומה. ובכן, האם יש משמעות? ואם כן, מה היא? נראה שחוקר החרקים, כותב הספר ובמאי הסרט מצאו אותה – לא משנה מה עשירה או דלה קיומנו – אנחנו יכולים לשפר אותה ולשמוח בהישגנו (חוקר החרקים מצא דרך להפיק מים בעצמו).

הסרט הוא בשחור לבן, שופע מיניות כובשת ומשיכה לשמה, וויזואלית מהפנט אותנו עם כל כך הרבה חול, חול בכל הצורות, בכל הזוויות מכל הצדדים, חול בתזוזה, חול דינמי, אך לא משתנה – הוא מסביבנו, ואם לא נגרוף אותו, הוא יקבור אותנו. מעולם לא ראיתי פואמה וויזואלית כה מהממת. ועוד עם החול כגיבור הראשי. יצירת מופת.

1964 – Sallah Shabati

מומלץ ❽1964 –סאלח שבתי  – אפריים קישון

אני מחבב את אפרים קישון עד מאוד – אוהב את ההומור הדק שלו, את הציניות העדינה,  את הכתיבה הסטירית, את הנושאים שהוא בוחר. כאן הוא עושה צעדים ראשונים בבימוי. כפי שהוא מעיד על עצמו, שאלתו הראשונה לצוות הייתה "חברה, איך עושים סרט?". הסיפור הנחמד על קשיי מעברות של שנות החמישים ומשפחה מזרחית, ואיך שאב המשפחה – סלאח שבתי (ההומור הציני של אפריים קישון – סליחה שבאתי) מנסה לשרוד בביורוקרטיה האשכנזית ששלטה במדינה בעזרת התושייה הפרימיטיבית האסייתית שלו. הדמות שאפריים יצר היא גרוטסקית, גסה, ערמומית אך עם כבוד עצמי מזרחי – היום, עם הפוליטיקלי קורקט, כמובן שזה בלתי אפשרי ליצור דמות כזו. אך גם אז לא חסכו ממנו ביקורת גורפת מקיר לקיר על שיוצר קריקטורה על המזרחיים ושלא יפה ולא יאה וכו' וכו'. עד כדי כך הביקורת הייתה קשה שגולדה מאיר בכבודה ובעצמה הביאה התנגדות שהסרט ייצא לאקרנים מחוץ למדינה. למרות זאת, הסרט דווקא הצליח לא רע והיה מועמד לאוסקר וזכה בכמה פרסים בדרך. מה שמראה בדיוק את מקומה של הביקורת – היא לא רעה בתור להקת ציפורים מקרקרות. ההצלחה בארץ הייתה גורפת באותה המידה כמו שהביקורת הייתה נגדו. אצל עדות המזרח היא הייתה אפילו גדולה יותר. הדמות של סלאח שבתי במוטציות מסוימות הייתה השראה לתפקידים של זאב רווח בסרטי הבורקס. ההשראה לסלאח שבתי, כפי שסיפר אפריים קישון, באה לו מהחוויות שעבר במעברת שער העלייה ליד חיפה – לצריפון שהוא גר בו הכניסו גם משפחה מרוקאית גדולה. כששאלו את אפריים מה לדעתו נהייה עם סלאח שבתי, הוא השיב בנימוס, כיאה לו עם צל חיוך בקצה הפה, שכנראה שר התיירות.

לאפריים קישון יש ביוגרפיה מעניינת לכשעצמה. רק סיפור קטן: כשהיגיע ארצה ב-1949, פקיד העליה שאל לשמו. אז הוא ענה פאראנק . הפקיד, שמעולם לא שמע שם כזה, אמר – אין שם כזה, ורשם אפריים. כששאל לשם משפחה ונענה קישונט, גם את זה הוא עיברת על המקום לקישון. למה אני מספר את זה? כי כנראה הפקידים לא משתנים. גם אנחנו כשהגענו ארצה עברנו דרך פקיד עלייה דומה, שהצליח לאיית את השם בתור איזראילוב. ומאז אין פקיד שלא עושה שלוש טעויות לפחות בשם שהציע הפקיד הראשון. וגם השם ברוסית כנראה עבר התעללות דומה כאשר לבטח רשם האוכלוסין שאל לשמו של אב אבותיי, וכנראה בגלל קצר בתרגום נענה בן ישראל (יעני, אני יהודי) וכך העניק לו ברוב פטרונותו את שם המשפחה שלי. פקידים.

  קלסיקה ישראלית נהדרת.

1963 – Yesterday, Today and Tomorrow

מומלץ ❾ 1963 – Ieri, oggi, domani Yesterday, Today and Tomorrow – Vittorio de Sica

    שלושה סיפורים. וויטוריו דה סיקה. מרצ'לו מסטרויאני. סופיה לורן  – הו סופיה לורן… סרט נהדר, חי, בועט, מריח, מלא אור, מלא  שמחת חיים,מלא קסם חייתי, מלא הומור, מלא סקס אפיל של לורן – סרט נפלא.

הסיפור הראשון הוא על זוג שהאישה מפרנסת את המשפחה ע"י מכירה לא חוקית של סיגריות בשוק. ע"מ להתחמק ממעצר, היא למדה שלא עוצרים אישה בהריון או לאחר הריון – וכך היא מחליטה להיות כל הזמן בהריון. לאחר הרבה ילדים מרצ'לו מסטרויאני כבר לא יכול יותר לתפקד, וסופיה לורן שוקלת מועמד אחר להכנס להריון ממנו. הסיפור ד"א הוא אמיתי – קונצ'טה מוקרדי התחמקה כך ממעצר וילדה 19 ילדים. היא מתה ב-2001 בגיל 78. הסיפור מצולם בנפולי ומביא אל המסך את ההמולה והריחות והשוק והצחוק והקסם של איטליה הדרומית

הסיפור השני הוא קצר ולא עניין אותי במיוחד. אני חושב שהוא לא במקום, בכל אופן לא בסרט כזה. בלעדיו הסרט היה מושלם. 

הסיפור השלישי הוא פשוט קסם. רובו מצולם בדירת גג מעל כיכרות רומא המקסימה. בחורה עובדת עם קליינטורה עשירה – והשכן שלה בחור הלומד להיות כומר אך מתאהב בה. סצנות מצחיקות עד דמעות, אפילו מרצ'לו מסטרויאני מיילל כמו תן מיוחם, עם קטע הסטריפטיז המפורסם של סופיה לורן.

אחת הקומדיות האיטלקיות המהנות שאני מכיר.

1963 – The pink panther

מומלץ ❽1963 – The Pink Panther הפנתר הורוד – Blake Edwards

  דיוויד ניבן בתור גנב התכשיטים ופיטר סלרס בתור אינספקטור ג'ק קלוזו השלומיאל. הסרט היה אמור להיות כולו סביב דיוויד ניבן ע"מ לחדש את הקריירה שלו. אך פיטר סלרס,
אשר לוהק ברגע האחרון, גונב את ההצגה. סרט פארסה עם עלילה לא משכנעת ואף מחצית הסרט הראשונה יחסית רגועה (מכבסת מילים למשעממת). אז מה בכל זאת מביא אותי לאהוב את הסרט? ובכן – פיטר סלרס עם משחק מהמם ותפקיד אדיר – במובן הקומי כמובן, קטעים קוראי צחוק, סצנות כל כך לא אמינות שהדמעות מסתירות את המסך. אך יותר מכל – זהו המקור לסדרת סרטי האנימציה של הפנתר הוורוד והמנגינה האופיינית כל כך עם הסקסופון המודיע על פסיעות הפנתר הוורוד על המסך. סדרת האנימציה הייתה בנערותי כל כך נערצת עלי שכל פעם ששמעתי אותה מהמרקע, זרקתי כל מה שעשיתי ורצתי לראות טלוויזיה. אז לא ידעתי – אך סרט זה הוא המקור לאותה דמות והמנגינה. אוצר.

…from "The book of disquiet", 97…

… ישנם ימים שהם פילוסופיות, ימים אשר מרמזים לנו על פירושים לחיים, ימים שהם הערות שוליים מלאות ביקורת גדולה בספר של גורלנו האוניברסלי. היום הוא אחד הימים שאני חש שהם כאלה. באופן אבסורדי נדמה לי שדווקא בעיני הכבדות ובמוחי הריק, עיפרון אבסורדי, מותוות והולכות האותיות של ההערה חסרת התועלת והעמוקה.

פרננדו פסואה ספר האי-נחת מתוך 97