סיכום 2006-2009

טוב – התחלתי לתעד את מה שראיתי ב-2006. זה לא שלא ראיתי סרטים לפני כן – ראיתי ועוד איך. אך מטבע הדברים, כאשר אני מתפקס על משהו – וכאן החלטתי שאני צריך לראות קלסיקות, ולאט לאט תשומת הלב שלי התפזרה כערפל מעל פסגת ההר, וכך דהרתי על דרך הצלולואיד מבלי לראות מה קורה בעוד שעתיים – וכך מה שגדל בעיקר זה כמות הסרטים וההנאה שלי. זהו – רשימה זו באה לסיים את התיעוד של ארבעת השנים האלו. פרסום הפוסטים של תיעוד זה נמשך 21 וחצי חודשים (אמצע יולי 2013 עד סוף אפריל 2015). צפיתי ב-437 סרטים – כמעט 110 לשנה. על 147 סרטים אפשר היה לוותר, 108 היו שווים ו-182 – מומלצים, ביניהם 20 יצירות מופת. לא רע. בשביל התחלה, כמובן.  – בשנים הבאות אצפה בהרבה יותר לשנה –170, 180 ואפילו 220. טוב – זה מה שקורה כשתשומת ליבי בוחרת נושא – אני מתמסר אליו עד הסוף.

2009 – Inglourious Basterds

מומלץ ❽2009 – Inglourious Basterds  ממזרים חסרי כבוד – Quentin Tarantino

 

קודם כל זהו סרט טוב. זהו סרט של קוונטין טרנטינו – אני חושב שרוב הסרטים שלו טובים, אך אני מתקשה לאהוב אותם. אולי כי הם מטפלים בנושאים שאני לא מחבב במיוחד – אלימות ופשע. אך כאן הנושא הוא משהו מיוחד – יהודים שמחסלים נאצים. כן – זה באמת משהו שעוד לא ראינו. ומסופר במגע של אמן עם התפתחות דינמית לאורך הסרט, ויכולת לספר את הסיפור כמו שצריך. משחק מצויין של כריסטוף וולץ. וגם של גיבורות הסרט. לטעמי כך סרט טוב צריך להיראות ולהיות מסופר. פשוט מקסים.

לדעתי מה שמנע ממנו להיות סרט ענק זהו המשחק של בראד פיט – טוב, אני משווה עם המשחק שלו ב-סנאץ' – שם הוא שיחק צועני באופן כה משכנע – אך כאן – הוא אמור לשחק אמריקאי יהודי – מרגישים שהוא משחק את האמריקאי, אך לא היהודי. משום מה זה יצר אצלי תחושה של פיספוס חמקמק. עם זאת – זהו סרט מבדר וטוב. הדמויות מפותחות יותר מהחיים. הצילומים והצבעים הנהדרים בו צבוע הסרט משאירים תחושה של אפוס. זהו בידור משובח.

2009 – Angels and Daemons

מומלץ ❽ 2009 – Angels and Daemons  מלאכים ושדים – Ron Howard

 

אני אוהב את פריז. אך בשנים האחרונות אני אוהב את רומא יותר. וכאן יש לנו את רומא – הרבה רומא (טוב, לרוב את וותיקן, אך גם רומא). למי שקרא את הספר זה יהיה מותחן מבדר, אך למי שלא קרא – לאחר שהסרט ייגמר הוא ירצה לקרוא גם את הספר. של דן בראון כמובן. ההוא עם קוד דה ווינצ'י. ודרך אגב, צריך לאהוב סוג כזה של סיפור – זהו מותחן – חידה היסטורית – אמנם מתרחש בימינו, אך למעשה מערב לא מעט רקע היסטורי תרבותי (לא בהכרח אמיתי) ועושה כזה סלט מהכל שלא ברור אם הוא אכיל – אך הוא כזה יצירתי שהסתברות האם דברים אלו הם אמיתיים במידה זו או אחרת פשוט לא מספיקה לעלות על פני השטח – הקצב מטורף, אירוע רודף אירוע שאתה לא מטיל ספק האם כל זה אפשרי בכלל. אני אישית נהנה מסוג כזה של השתלשלות העניינים, אותי זה מבדר, וכאן, כבר אמרתי, יש לנו את המרכז שבמרכז – לא, לא טיים סקוור, אלא פיאצה נבונה. בליסימה. (וכן, גם איילת זורר משחקת כאן)

2008 – Waltz with Bashir

מומלץ ❽2008 – Waltz with Bashir ואלס עם באשיר – ארי פולמן 

סרט אנימציה דוקומנטרי כביכול, מניפסט אשמה נגד ישראל בסברה ושתילה, סרט נפלא וויזואלית, המביא דילמה מוסרית

וואו. זהו חזיון מדהים. ארי פורמן עשה סרט דוקומנטרי באנימציה. והאנימציה כאן מעולה. כמו גם הרעיון לעשות סרט דוקומנטרי על מלחמת לבנון שמבוסס על רעיונות עם החברים של ארי פולמן לנשק. כן, זהו גם סרט אוטוביוגרפי. בגלל האנימציה, הוא אולי לא נתפס כך, אך הוא כזה. והפן הוויזואלי מצד אחד מרחיקים אותו מלהיות דוקומנטרי, אך מצד שני זה עושה עבודה מאוד מתוכחמת של להביא את הביקורת לכביכול סרט דרמה, אך הוא דוקומנטרי. ארי פולמן עשה כאן עבודה נהדרת של לשים על השולחן את טבח סברה ושתילה בפעם הראשונה בסרט באורך מלא. אך… כן, הוא דוקומנטרי, לא? וכך הסרט זכה להערכה גדולה בחוץ לארץ, וכך תרם בין אם הוא רוצה ובין אם לא לניכור והדרת מדינת ישראל, ומזין את האנטי-שמיות המודרנית. מכיוון שזהו סרט דוקומנטרי, קשה להאשים את ארי פולמן בחד צדדיות של תיאור המעשה – הרי התיעוד כאן הוא של ראיונות חבריו לנשק וזיכרונותיו הוא בעצמו. כך שמטבע הדברים, זה אמור להיות לא אובייקטיבי. אך ארי פולמן בוחר נסיעה דוהרת ברחוב חד-סיטרי של סיטואציה מאוד מורכבת. מה שחלק מהציבור הישראלי חש הוא שזה סרט שמאלני. למעשה, כשצפיתי בו, הייתה לי תחושת דז'ה-וו של סרטים אמריקאים על מלחמת ווייטנאם – סרטים שביקרו את ארה"ב. לא שלא צריך לבקר – אך זה למעשה מקבע את הגדרת הסרט – זהו סרט שמאלני עם ביקורת נוקבת נגד מדינת ישראל, עם סימון המטרה של האשם בטבח – ישראל, כל זה במלבוש של סרט דוקומנטרי, עם טכניקת אנימציה מדהימה.

ועכשיו לעצם האצבע המאשימה – בבסיס ההאשמה נמצאת תיזה, שהאשם העיקרי באירועי זוועה הוא מי שיכל היה למנוע אותם, אך לא עשה זאת. זאת אכן תזה מוסרית ממדרגה ראשונה. מה שדרך אגב מסתתר מאחוריה, זאת התנשאות מוסרית וצדקנית מסוימת – התזה לא מוחקת את האשמה מידי הרוצחים, או ממשלחיהם, או מהמלבים את הסכסוך – אך טוענת שצד שלישי שיכל היה למנוע ולא עשה – אשמתו גדולה יותר. ז"א יש פה אצבע אל עבר המבוגר האחראי – ובקוטביות של אין ברירה צריך להכיר במעורבים הישירים בסכסוך כילדים קטנים. ומכיוון שזו לא סיטואציה משפחתית אלא מעשי זוועות במלחמה – הרי זה לא ילדים, אלא ברברים. וכאן טמונה ההתנשאות המוסרית – אם ישראל היא המבוגר האחראי – אזי הפלנגות והפלשתינים – הם ברברים. כאן צריך להזכיר – אנחנו נלחמנו נגדם, ז"א זו הייתה מלחמת הנאורים מול הברברים. ובמלחמה מהסוג הזה אנחנו מצפים למעשי ברבריות מצד הברברים. זה פועל יוצא של התנשאות המוסרית – ז"א שבסופו של דבר, אם הולכים עם התזה, אזי אפשר להצדיק את המבוגר האחראי בטענה שברברי הוא ברברי. הבעיה השנייה בטענה מוסרית זו היא שהמבוגר האחראי הוא כולנו – זה המערב הנאור העומד בצד כשיש רצח עם ברואנדה, זה כוחות הברית שלא הפציצו את משרפות המוות הגרמניות גם כשידעו מה קורה שם, זה גם אירופה של ימינו המשחקת משחק של בת יענה כאשר האיסלמיזציה של אירופה זה מתחיל להיות עניין של זמן. ז"א אם הטענה המוסרית של המבוגר האחראי היא נכונה – אזי כל האנושות אשמה. באופן זה או אחר, כלפי זוועה או אווילה או אי-צדק או רעה זו או אחרת. אזי אם להטיף מוסרית – אז כלפי כולם. וכך יוצא שהביקורת של המבוגר האחראי היא סה"כ גלגול של   הטפה תאולוגית חסרת בסיס במציאות (שהיא כידוע יחסית, ולא אבסולוטית).

אך בזה נבדל השמאל הרדיקלי – הוא לא רואה את כולם, הוא לא רואה את עצמו. הוא רואה את מדינת ישראל השנואה, היהוד המודרני – היהוד שכמה קל היה להזדהות איתו מוסרית כששרפו אותו באושוויץ, וכמה מעצבן שהוא התחיל לירות בחזרה, אפילו במלחמת אור וחושך נגד הברברים. תחיית האנטישמיות המודרנית. (ד"א גם מבחן המידתיות שארצות העולם כה רוצות לבחון בה את מעשי ישראל, ושגם משפטנים בארץ כמו  ברק שמו אותו כאור לחוקים,  המבחן הזה ברגע שמדובר ב-ברברים עצמם הוא פתאום לא תופס, ולבטח לא כשמדובר בהם עצמם – ז"א מבחן המידתיות זו צביעות מוסרית ממדרגה ראשונה).

תודה לסרט הזה שהציף את השאלה הכבדה של מוסריות, אני רק מצטער שהוא משמש כיום כנשק נגדנו.  עם כמה שאני לא מסכים עם הביקורת שהסרט מנסה להציג, זה לא מפריע לי להלל אותו – זהו סרט ברמה גבוהה מאוד.

2008 – Wall-E

מומלץ ❽2008 – Wall-E  E וול – Andrew Stanton

הנה אדם וחווה – אך לא מה שחשבתם. הרומנטיקה לא מסתיימת עם האנושות – היא ממשיכה.

הנה סרט מצוייר לא רק לילדים – יש בו הכל מכל, כולל מסרים חזקים אך גם נוסטלגיה ורומנטיקה. וול אי הוא רובוט ניקיון העובד כבר מאות שנים לנקות את כוכב הארץ, לאחר שהאנשים עזבו אותו כי היה מזוהם מדיי. רוטינת מאות השנים שלו מופרת ע"י נחיתה של חללית ופגישה עם רובוטית חמודה בשם חווה. לצד מסרים חזקים נגד ערכים צרכניים של החברה המערבית, והצצה להשלכותיה על חיינו ועל הסביבה שלנו (דרך סמלים דתיים ברורים – וול אי היה בודד ואז הופיעה חווה, וול אי עבד בפרך כל חייו – וכך הגשים קללת האדם ע"י אלוהים, וכו' וכו') יש כאן סיפור רומנטי אוניברסלי הפורץ דרך הרוטינה הרובוטית ומגלה את החיים עצמם. הנה מה שאנדריו סטנטון הבמאי אמר:

"אני נוכחתי לדעת שהנקודה שאני מנסה להעביר ע"י שני רובוטים מתוכנתים אלו היא התשוקה שלהם לגלות מהו טעם החיים שלהם, זה נראה שהאהבה הלא רציונלית הזאת מגלה אותם מחדש לעומת איך שהם נבנו. אני תפסתי שזו מטפורה נהדרת על החיים האמיתיים. אנחנו כולנו נשאבים ע"י ההרגלים שלנו, ע"י הרוטינות שלנו והפעילות שלנו ע"מ להמנע בצורה מודעת או לא מודעת מלחיות. להמנע מלהיות מעורב בחלקים המלוכלכים. להמנע מלקיים יחסים ולתקשר עם אנשים אחרים. להמנע מלהתייחס לאנשים שלידינו. זה למה אנחנו כולנו מסתתרים אחרי טלפונים ניידים במקום להיות בקשר אמיתי. חשבתי שזה נקודה המוצגת בסרט באופן כה בולט. אני רציתי לרוץ קדימה עם הטכנולוגיה ע"מ להתוות את הכיוון הזה."

סרט אנושי המובא ע"י אדם וחווה הרובוטיים.

2008 – The Dark Knight

מומלץ ❾2008 – The Dark Knight  באטמן: האביר האפל – Christopher Nolan

 

הרוע מול הטוב. האם הטוב ישרוד? האם יישאר טוב אם ישרוד? באטמן נגד ג'וקר. זה לא אגדה. פעם זה היה קומיקס. כיום זה כבר כאן. מסוגנן ומטריד.

אין ספק שכריסטופר נולן לקח את סיפרי הקומיקס ושם אותם במקום אחר לגמרי עם אלמנטים של דרמה וטרגדיה שלא מאפיינת את הקומיקס. או לפחות כך נהוג לחשוב. ייתכן שהטרגדיה והדרמה תמיד היו שם ונולן הוציא אותם מהארון. בכל אופן, עיבוד כל כך אפל ודרמתי לבאטמן משאיר אותי כמעט לא מודע לכך שאני צופה בסרט עפ"י דמויות מחוברות מצוירות שהחל משנות הארבעים של המאה הקודמת היוו מקור הנאה לנערים מתבגרים שחיכו לחוברת הבאה בכליון עיניים, ויותר מאוחר – לסרט מצויר הבא. לא – כל זה בכלל נשכח ואיננו. מה שנמצא על המסך זוהי דרמה טרגית, מפחידה ואפלה על עיר שלא קיימת – גוטהם השטופה בפשע ואלימות – אך בכל זאת מצלצלת לנו בפעמון – הרי אני כאן, אני קיימת (אני לא יודע אם זה היה בכוונה, אך הסרט צולם בשיקגו). הכל מוקצן – או שמא לא? הרוע בדמות הג'וקר (הופעה אחרונה ומהממת של הית לדג'ר לפני שהלך לעולמו – או שמא מעולמו – היה לי וויכוח לאחרונה עם ורד לגבי מהות הביטוי הזה – היא חושבת ש"הלך לעולמו" זהו ביטוי אופטימי יותר המשאיר לאנשים משהו, ואני חושב שאין כלום אלא רק חדלון, ותקוות שווא זה לא תקווה) שהוא רע ללא סיבה הנראית לעין, אלא סתם ככה, כי הוא כזה. ובאטמן שהוא הטוב – אך האם? הרי הוא לוקח את החוק לידיו ופורט אצלנו על הנימה של הנקמה הצודקת, של העונש המגיע לרעים, של מתן בסתר וחיים כפולים (הרי יש לו שתי דמויות – אחת פומבית והאחרת – באטמן, כאשר רק מעטים יודעים שהוא הבאטמן) – אבל בסרט, כמו גם בחיים האמתיים הוא זה שכביכול מואשם בכל הרע שקורה (כן, הטוב שמנסה לשפר, הופכים אותו לגורם הרוע בעצמו, הופכים את התמונה, המושיע הופך להיות הפושע – מה שתדמית בשילוב פוליטיקה יכולים לעשות למציאות זה בלתי יאומן כי יסופר) – וכן, יש לזה גם בסיס אובייקטיבי – המלחמה מול הפשע מולידה ומגבירה את הפשע, המלחמה מול טרור מעודדת יותר טרור. לא שיש לזה פתרון – הרי אם לעזוב את הפשע לנפשו – הוא לא ייפסק, הרי אם להיות "טובים" עם הטרוריסטים ולמשל לאמץ ראיה רדיקלית של השמאל (תן להם יותר שטחים, תן להם שיפור התנאים הכלכליים, תן להם תקווה להשתלבות בחברה הנורמטיבית, תן להם אהדה ותן להם הכרה ולגיטימציה – וכך הם יפסיקו עם הדרך של הטרור) – אין כרגע בסיס היסטורי עובדתי שזה עובד, אלא להיפך – העובדות מציירות תמונה שונה (ועקב כך השמאל הרדיקלי הוא מאוד קולני עם הססמאות, ומציאות שהם ממציאים – והקולניות הזו מנסה להסתיר את העובדות שכה לא נוחות). כך שבאטמן נמצא בדילמה שאנחנו חשים יום יום על בשרנו באתרי החדשות לבקרים. מה עוד, שחוץ מבאטמן יש עוד דמויות בסרט – אפילו דמות חיובית, שבעקבות אירועים ועורמת הרוע, נכנעת לרוע וסוטה מהדרך הישר. הדילמות המוסריות הקשות כל כך מלוות את העלילה ומשפיעות על התוצאות הפסימיות אך מציאותיות כל כך. הניסיון של פתרון המציאות ע"י גיבורים חיוביים מהדמיון והאגדות, נתקל מידית בהעלאה באוב של הרוע מהדמיון שנלחם בדרכים הלא כשרות שלו – ואם הטוב מנסה ללכת בדרכו – גם הוא הופך להיות רוע או שמצטייר כך. לא, לא פתרנו כלום. עדיין יש לפנינו מציאות אפלה ומפחידה. כנראה הפתרון נמצא במקום אחר לגמרי – האתיקה והמוסר, הערכים – מה שמצביע על פתרון ארוך תווך של חינוך (זה אכן עובד – למשל לא לקטוף פרחי בר בישראל, תאונות הדרכים באוסטרליה – שני קמפיינים מוצלחים – אך אפקטיביים רק אם מפעילים אותם לאורך זמן ארוך) – ובינתיים… בינתיים צריכים להתמודד עם מה שיש. סרט בדיוני אך אקטואלי וקרוב אלינו בצורה מפחידה.

2008 – Departures

מומלץ ❾2008 – Okuribito Departures פרידות – Yojiro Takita

האם עסקי המתים מרגשים? דרמה עצורה ומרגשת אל משמעות העשייה והתפקיד כגילוי עצמי ופתיחת דלתות לנשמות.

בחור המנגן צ'לו בתזמורת, מגלה, לאחר שרכש צ'לו יקר, שאין לו עבודה ותזמורתו מפוזרת מחוסר תקציב. הוא מחליט לשוב עם אישתו לעיירה בה גדל ובה אמו שנפטרה לא מזמן הורישה לו את ביתה. הוא מנסה למצוא עבודה ונתקל במודעה שמחפשת אנשים שעבודתם להכין אנשים למסע. בחושבו שמדובר בסוכנות נסיעות הוא נענה למודעה ומתקבל לעבודה. לתדהמתו הוא מגלה שלא מדובר בסוכנות נסיעות ולא הסבר על ארצות רחוקות לתיירים, אלא על טכס הכנת הנפטרים אל העולם הבא, הכולל טיפול בגופות. למרות נושא דוחה, ולמרות התנגדות הסובבים הוא מקבל את העבודה, ממשיך בה ומוצא משמעות חדשה לחייו, עם הפתעה לקראת סופו של הסרט. הטכס בתרבות היפנית הוא כנראה משהו אכן משמעותי ביותר ומוקדשים לו משאבים כספיים ונפשיים גדולים על מנת שיהיה נקי, מכובד ומדויק. הטכס לא משרת את המתים כמובן, אלא את החיים. אפשר להיזכר בטכס שהיה בסרט איקירו של קורוסאווה, או אפילו בטכס בסיפורי טוקיו של אוזו. אפשר להיזכר בכלל בטכסים היהודיים – ויש לנו למכביר, החל בברית המילה דרך בר-בת מצווה אל החתונה ועמוק לתוך הקבורה והאזכרה. גם ליפנים יש אותו – מאופק, משמעותי, המעניק הזדמנות לפרידה בצורה מכובדת. הסרט הוא לא בסגנון של הומור שחור – כפי שבוודאי האמריקאים היו עושים אותו, וגם לא סנטימנטלי כפי שאחרים היו מנסים לעשות. לא – הסרט הוא מאוד עדין, מאוד מדוייק, עשוי היטב ועם משחק משובח של צוות שחקנים מוכשר ביותר. לי הוא הזכיר את הסרטים היפניים של שנות החמישים, עם הצילום הכל כך עצור אך חודרני מבלי להיות פולשני, ואנושיות אצילית עם כבוד לפרטים ולנושא שלרוב היה מערב עצב ההוויה האנושית. מרגש

2008 – Vicky Cristina Barcelona

מומלץ ❽2008 – Vicky Cristina Barcelona ויקי כריסטינה ברצלונה – Woody Allen

 

משולש רומנטי על תפאורה של ברצלונה

זהו סרט מרענן של וודי אלן. מרענן מבחינה זו שלא זיהיתי בו רעיונות עמוקים, מוסר השכל או תוכחה – אין פה דברים נסתרים. זהו סרט המערב סיטואציות אנושיות ומסופר לנו כעל סיפור של 2 בחורות אמריקאיות בקיץ אחד בברצלונה. טוב – כך זה לפחות מתחיל – ויקי וכריסטינה. איך שנאמר בסרט:" לויקי לא הייתה סבלנות לכאב, ולא תשוקה לקרב. היא עמדה עם שתי רגליה על הקרקע. הדרישות שלה מגבר היו רצינות וקביעות. היא התארסה עם דאג כי הוא היה ישר, מצליח והבין את היופי שבהתחייבות. לעומת זאת כריסטינה ציפתה למשהו אחר לגמרי מאהבה. בחוסר רצון היא קיבלה את הסבל כמרכיב בלתי נפרד של תשוקה עמוקה והשלימה עם הסיכונים לרגשותיה. אם שאלת אותה על מה היא הייתה מהמרת עם רגשותיה, היא לא היותה מסוגלת להשיב. עם זאת היא ידעה מה היא לא רצתה וזה בדיוק מה שויקי העריכה מעל לכול". וכך זה גם ממשיך וממשיך, ולא מגיע לידי סיכום. אנחנו נעזוב את הסרט כפי שהתחלנו בו. וזה בדיוק מה שמעניין בסרט וודי אלני זה – שהוא כל כך לא וודי אלני, שהוא מין קטע מתוך מציאות או חיים מבלי שיש משהו חכם להגיד עליו. משחק מצוין של פנלופה קרוז, חוויאר ברדם וסקרלט ג'והנסון. עובדה מעניינת היא שעיריית ברצלונה מימנה 10% מתקציב הסרט שצולם ברובו בברצלונה.